בוני התלמוד

    מסכת שבת דף ק״ג עמוד א׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    הקודחוכל הקודח ע"מ למלאות הוא לתקוע בו יתד ושלא למלאות קרי נוקב:

    בשלמא לרבדאמר נקב הוי בנין האי נמי בנין הוה כל שהוא ואע"פ שימלאנו הרי הועיל לבנין שקודח החור:

    חד חורתאקדח חור:

    אלא לשמואלדאמר נוקב לאו בונה הוא בשלמא נקב דלול איכא למימר מכה בפטיש אבל זה שעומד לסתום לאו גמר מלאכה הוא:

    דבזעיה ברמצא דפרזלאבמסמר ארוך של ברזל:

    ושבקיה בגוויהלתלוש בה:

    דחק קפיזא בקבאבגולם גדול הראוי לחוק בו קב חקק שלש לוגין ואע"פ שעתיד להוסיף יש שמקיימין כן:

    מאמן ידיומרגילם ומכוונם להכאה הראוייה למלאכה מכה גדולה או מכה קטנה:

    מרדדי טסי משכןלציפוי קרשים:

    עושין כןמכין ג' על הטס ואחת על הסדן להחליק הקורנס שלא יבקע הטס שהוא דק ובעלי מטבע במקומנו ראיתי עושין כן:

    מתני' מקרסםקוצץ ענפים יבשים מן אילן לתקנו:

    מזרדזרדין לחין חדשים של שנה זו ופעמים שהן מרובין ומכחישים האילן ומתייבשין וקוצצין אותם ממנו:

    אם לתקןאת האילן או את הקרקע וקצצו מן המחובר:

    ביצה קלהכגרוגרת מביצת תרנגולת שקלה היא לבשל מכל הביצים:

    גמ' לביזרא דקראלזרוע בתוכה נימא של דלעת ואע"ג דשנינו (לעיל שבת דף צ:) לענין הוצאת זרע דלועין שנים שאין אדם טורח בנימא אחת ה"מ הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק כי הדדי שאינו זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה:

    עולשיןעשב שקורין קרישפ"ל:

    זרדיןמין קנים הם ובעודן רכים זורדין אותם למאכל אדם נתקשו מעט ראויין למאכל בהמה יבשו עומדין להסקה:

    אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהוהרי הקרקע מתייפה מאליו:

    באגםשאין צריך ליפות:

    בארעא דחבריהלא איכפת ליה ליפות:

    מתני' בין משם אחדשתיהן אלפין:

    משתי שמותאלף בית:

    משתי סמניותאחת בדיו ואחת בסיקרא:

    בכל לשוןשל כל כתבים וגופן של כל אומה ואומה:

    משום רושםסימן שהיו עושים בקרשי המשכן מפני שמפרקין אותו ולכשיקימוהו לא יחלפו סדר הקרשים ואתא ר' יוסי למימר דאפילו לא כתב אלא רשם שני רשימות בעלמא לסימן חייב:

    מצינו שם קטן כו'הא אתא לאשמועינן רבי יהודה דאע"ג שלא נגמר מלאכתו שנתכוין לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצת ואותו מקצת הויא תיבה המתקיימת במקום אחר חייב:

    גמ' הא מני רבי יוסי היאדלא בעי כתיבה אלא רושם בעלמא ובשמאלו רושם מיהא הוה:

    והן שני שמותכגון הנך דנקט במתני' שאינן שוות:

    הא ב' אותיות והן שם אחדכגון שש מששך או תת מתתנן או חח מחחים לא מיחייב מדלא נקט רבי יהודה חד מהנך:

    אחתכולה במשמע:

    כל השםהתיבה קרוי שם:

    בית אחד בנפהלאחר שהסיך נצרים של שתי עושה באריגת ערב נצר אחד מלמטה ואחד ממעלה והן קרוין בתים והם עונבין את השתי כדרך רכיבתו ועומד האריג ובית אחד אין מתקיים ומשום דלאו חוטין נינהו קרי להו בית כמו בתי נירין שאין לה בתי נירין אחרים:

    שבת 103 עמוד א

    1הקודח כל שהוא חייב. בשלמא לרב מיחזי כמאן דחר חורתא לבניינא, אלא לשמואל לאו גמר מלאכה הוא! הכא במאי עסקינן דבזעיה ברמצא דפרזלא ושבקיה בגוויה, דהיינו גמר מלאכה.

    2זה הכלל. ״זה הכלל״ לאתויי מאי? לאתויי דחק קפיזא בקבא.

    3רשב"ג אומר: המכה בקורנס על הסדן כו'. מאי קעביד? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: מפני שמאמן את ידו. קשו בה בני רחבה: אלא מעתה, חזא אומנתא בשבתא וגמר, הכי נמי דמיחייב? אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: שכן מרדדי טסי משכן עושין כן. תניא נמי הכי, רשב"ג אומר: אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב, שכן מרדדי טסי משכן עושין כן.

    מתני׳ · משנה

    4החורש כל שהוא, המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב. המלקט עצים, אם לתקן כל שהן, אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה. המלקט עשבים, אם לתקן כל שהוא, אם לבהמה כמלא פי הגדי.

    גמ׳ · גמרא

    5למאי חזי? חזי לביזרא דקרא. דכוותה גבי משכן, שכן ראוי לקלח אחד של סמנין.

    6המנכש והמקרסם והמזרד. ת"ר התולש עולשין והמזרד זרדים, אם לאכילה כגרוגרת. אם לבהמה כמלא פי הגדי. אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה. אם לייפות את הקרקע כל שהן.

    7אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: באגם שנו. אביי אמר: אפילו תימא בשדה דלאו אגם, וכגון דלא קמיכוין. והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון, בפסיק רישיה ולא ימות! לא צריכא, דקעביד בארעא דחבריה.

    מתני׳ · משנה

    8הכותב שתי אותיות, בין בימינו בין בשמאלו, בין משם אחד בין משתי שמות בין משתי סמניות בכל לשון חייב אמר רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם שכך כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו א"ר יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל:

    גמ׳ · גמרא

    9בשלמא אימין ליחייב משום דדרך כתיב״ה בכך אלא אשמאל אמאי הא אין דרך כתיבה בכך א״ר ירמיה באטר יד שנו ותהוי שמאל דידיה כימין דכ"ע ואשמאל ליחייב אימין לא ליחייב אלא אמר אביי בשולט בשתי ידיו׃

    10רב יעקב בריה דבת יעקב אמר הא מני ר' יוסי היא דאמר לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם והא מדסיפא ר' יוסי היא רישא לאו ר' יוסי כולה רבי יוסי היא:

    11א"ר יהודה מצינו: אלא ר' יהודה שתי אותיות והן שני שמות הוא דמחייב שתי אותיות והן שם אחד לא מחייב׃

    12והתניא (ויקרא ד, כב) ועשה אחת יכול עד שיכתוב כל השם ועד שיארוג כל הבגד ועד שיעשה כל הנפה ת"ל מאחת׃

    13אי מאחת יכול אפילו לא כתב אלא אות אחת ולא ארג אלא חוט אחד ולא עשה אלא בית אחד בנפה,׃

    תוספות

    בשלמא לרב מיחזי כמאן דחר חורתא לבניינאאע"ג דלא דמי לעושה נקב בלול של תרנגולין דהתם עשוי להכניס ולהוציא מ"מ מטעם בנין כל דהו מיחייב כמו מעייל שופתא בקופינא דמרא ומסתת אלא לשמואל דמשום בנין כל דהו לא מיחייב אמאי חייב הא אין כאן גמר מלאכה:

    אם לבהמה כמלא פי הגדי ואם להיסקפירוש שאינם ראויין לאכילה דאי לאו הכי מיחייב אשיעורא זוטא כדאמר לעיל (שבת דף עו.) המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב:

    באגם שנוומתני' דלא שייך לאוקמי באגם אומר ר"ת דאיירי באילן יבש שאינו מתקן כלום:

    לא צריכא דעביד בארעא דחבריהפי' בערוך (ערך סבר) דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה כגון דקעביד בארעא דחבריה וכגון באחר שאינו אוהבו והקוצץ בהרת בשעת מילה שאין לו הנאה מותר לכתחילה ואפילו איסור דרבנן ליכא והתיר ר' חבית שפקקוהו בפשתן להסיר הפקק ולמשוך ממנו יין בשבת אע"פ שא"א שלא יסחוט כשמסיר הפקק והוי פסיק רישיה כיון דאינו נהנה בסחיטה זאת שהיין נופל לארץ מותר ואינו נראה דהא מפיס מורסא להוציא ממנו ליחה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא אע"פ שאינו נהנה כלל בבנין הפתח ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח אלא לנקיבה בעלמא וכן הביא רשב"א ממחט של יד ליטול בה את הקוץ דמוקי לה בהנחנקין (סנהדרין דף פד:) כר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא שרי ואע"פ שאינו נהנה בחבורה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא והא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה היינו דלא מיחייב חטאת אבל איסורא איכא והא דקאמר בשילהי כל התדיר (זבחים דף צא:) המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים ופריך והא קא מכבה ומוקי לה כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מיירי דלא הוי פסיק רישיה שמזלפו בטיפות דקות א"נ על גבי האיברים אפשר שלא יכבה האש ובפרק לולב הגזול (סוכה דף לג:) גבי אין ממעטין בי"ט משום ר"א. בר"ש אמרו ממעטין ופריך והא קא מתקן מנא ומשני כגון שליקטן לאכילה ודבר שאין מתכוין מותר ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי משמע כפי' הערוך דכשאינו נהנה מותר אע"ג דהוי פסיק רישיה וליכא למימר כיון דאית ליה הושענא יתירתא אינו מתקן כלום דא"כ אמאי קאמר התם דסבר לה כאבוה דאמר דבר שאינו מתכוין מותר מיהו י"ל דאותו תיקון מועט כמו. מיעוט ענבים דלא אסיר אלא מדרבנן לא גזרו חכמים כשאינו נהנה:

    בארעא דחבריהפי' דהויא מלאכה שא"צ לגופה:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רבנו חננאל

    והא (דרבה) [דרבא] והא דרב אשי נמי לא איפריכו מיהו רב אשי דייק הכי כיון דמתניתין כוליה לענין שוגג היא דבבא דרישא קתני ונזכר ומיצעיתא נמי הזורק לעשות חבורה ונזכר ובסיפא כולל זה הכלל כל חייבי חטאות כו' הלכך מתניתין כולה בשוגג היא ולא לענין נחה היא אלא חסורי מחסרא והכי קתני הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו וקלטה אחר או כלב או נשרפה פטור הא נחה חייב אימתי בזמן שחזר ושכח אבל לא חזר ושכח פטור שכל חייבי חטאות אין חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה פלוגתא דרבה ורבא בשתי אמות בשוגג וב' אמות במזיד וב' אמות בזורק ולא איפרשא בהדי' אי בזורק ובמעביר היא ודברי הכל בפלוגתא דרבן גמליאל וחכמים פליגי דתנן הכותב ב' אותיות בב' העלמות אחת בשחרית ואחת בין הערבים רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרין דאלו התם כתב אות אחת שהוא חצי שיעור ואמרינן בכלל גדול אמר רבינא כגון שהיתה לו ידיעה בנתיים ורבן גמליאל הוא דאמר אין ידיעה לחצי שיעור אבל הכא אע"פ דהני ד' אמות בשוגג בב' העלמות הן לא דמיא להתם אלא הכא אם מעביר הוא שהעביר שש אמות בבת אחת עלה אמר רבה פטור כגון שהעביר אמתים בשוגג ולאלתר נזכר והעביר אמתים אחרות במזיד ואלתר שכח והעביר אמתים אחרות בשגגה אמר רבה כגון זה אפילו דמאן דמחייב התם כגון שכתב אות אחת בשגגה ולא כתב כלום נזכר ושכח וחזר וכתב אות אחרת בהא מחייב רבן גמליאל דכי גמר שיעורא (דחייבא) [דהיינו] ב' אותיות בשוגג גמר אבל הכא דאינון שתי אמות ג' פעמים ב' אמצעיות שהן גמר ד' אמות שיעור החיוב במזיד הוה שנמצאת ידיעה מפסקת ורבה דפטר לא פטר אלא במעביר דקאמר אבל הכא כי קא גמר שיעורא במזיד בינייהו קא גמר ואילו זורק כיון שהיתה תחלת הזריקה בשוגג אע"פ שנודע לו לאחר שיצאת מידו כיון שאין בידו להחזיר לא חשיב מזיד ואם זורק הוא עליה אמר רבא חייב כגון שזרק שש אמות בבת אחת בתחלה היה שכח וכשהגיע החפץ לב' אמות נזכר וכשהגיע בסוף ב' אמות האחרונות חזר ושכח אמר לך רבא כגון זה חייב ואפי' לרבנן דפטרי התם דאלו התם לענין הכותב ב' אותיות בב' העלמות היה בידו שלא לכתוב אות [השניה] (וכיון) [והלכך אף] שחזר ושכח את השניה [אינה] מצטרפת עם הראשונה אבל הכא כיון שזרק ויש בכח זריקתו ללכת שש אמות כיון שאין בידו להחזיר את הזורק וארבע מהן בשוגג [היה] אע"פ שיש ביניהן שתים שאינן בשוגג הרי הארבע מצטרפות וחייב עליהן.

    ורבא לא מחייב אלא בזורק והא קא' התם הוא דבידו אבל הכא לאו בידו ואילו מעביר בידו (ב') הוא. ואיתה לרבה דפטור במעביר ואיתה לדרבא דמחייב בזורק אמר רבא זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן חייב ואוקימנא כגון שכך היתה מחשבתו מעיקרא לנוח בפי הכלב או בפי הכבשן ומתני' דקתני קלטה אחר או כלב או שנשרפה פטור בדלא איכוון לכך ומשום דלא נעשית מחשבתו הוא דפטור ואע"ג דבעינן עקירה והנחה במקום ד' ופי הכלב אין בו ד' כיון דאחשביה הוי ליה כאלו אית ביה ד' ומסייע ליה לרב ביבי מהא דתנן בכריתות פרק אמרו לו שנים אכלת חלב [יש] אוכל אכילה אחת וחייב כו' קתני מיהא שאם הוציא ואוכלו חייב ואע"פ שלא הניחו ע"ג מקום ד' אלא כיון שהוא עקרו והניחו בתוך פיו חייב ואקשינן והא אין דרך חיוב הוצאה בכך כלומר אין דרך החיוב אלא בעקירה ממקום ד' והנחה במקום ד' אלא כיון דאחשביה לאנוחיה בפיו מחשבתו משוי לפיו כאלו מקום ד' על ד' הוא ה"נ כיון דאחשביה לפי כלב או לפי הכבשן מחשבתו משויא ליה מקום ולא פליגי רבנן עליה דר"מ שחייב אלא כך אמרו לו אינו [מן] השם כלומר מן המנין ד' חטאות אאכילה אבל הוצאה לאו משום אכילה חייב אלא משום הוצאה ובהמוציא תפילין (ד' צט) נמי אמרינן דכיון דאחשביה משויא ליה מקום:

    הבונה כל שהוא חייב וכו'הוצרכנו בזאת לב' דברים. אחד להודיע מה צורך לבנין כל שהוא. שני לראות מה בנין כל שהוא היה במשכן.

    ופירשוהו רבי ירמיה ואביי ורב אחא כל אחד דרך ידיעה ופשוטה הוא אמר שמואל המצדד את האבן חייב משום מכה בפטיש פי' מצדד מיישב האבן בקרקע כדי לבנות עליה ואסיקנא תלתא בניינא הוו תתאה צדודי ועפרא שכן דרך הבנאין באבני היסוד מצדדין האבנים ומושיבן אותן על העפר. וזהו שאמר שמואל. מציעאה בעי טינא עילאה בהנחה בעלמא והני תלתי המסתת והעושה נקב בלול ודמעייל שופתא בקופינא דמרא רב מחייב להו משום בונה ואם בנה בנין וסותת או בנה בנין או עשה נקב בלול או עייל שופתא בקופינא דמרא בהעלם אחד אינו חייב על הבונה ועשה אחד מאלו אלא חטאת אחת שלא עשה אלא אב ותולדותיה והעושה אב ותולדותיה אינו חייב אלא אחת ושמואל מחייב להני תלת משום מכה בפטיש ואי עביד בנין וחד מהנך חייב תרתי.

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף ק״ג עמוד א׳

    מסכת שבת דף ק״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 13 קטעים ממוספרים, כ־401 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    הקודח וכל הקודח ע"מ למלאות הוא לתקוע בו יתד ושלא למלאות קרי נוקב:

    בשלמא לרב דאמר נקב הוי בנין האי נמי בנין הוה כל שהוא ואע"פ שימלאנו הרי הועיל לבנין שקודח החור:

    חד חורתא קדח חור:

    אלא לשמואל דאמר נוקב לאו בונה הוא בשלמא נקב דלול איכא למימר מכה בפטיש אבל זה שעומד לסתום לאו גמר מלאכה הוא:

    דבזעיה ברמצא דפרזלא במסמר ארוך של ברזל:

    ושבקיה בגוויה לתלוש בה:

    דחק קפיזא בקבא בגולם גדול הראוי לחוק בו קב חקק שלש לוגין ואע"פ שעתיד להוסיף יש שמקיימין כן:

    מאמן ידיו מרגילם ומכוונם להכאה הראוייה למלאכה מכה גדולה או מכה קטנה:

    ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 103a · Sefaria

    תוספות

    בשלמא לרב מיחזי כמאן דחר חורתא לבניינא אע"ג דלא דמי לעושה נקב בלול של תרנגולין דהתם עשוי להכניס ולהוציא מ"מ מטעם בנין כל דהו מיחייב כמו מעייל שופתא בקופינא דמרא ומסתת אלא לשמואל דמשום בנין כל דהו לא מיחייב אמאי חייב הא אין כאן גמר מלאכה:

    אם לבהמה כמלא פי הגדי ואם להיסק פירוש שאינם ראויין לאכילה דאי לאו הכי מיחייב אשיעורא זוטא כדאמר לעיל (שבת דף עו.) המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב:

    באגם שנו ומתני' דלא שייך לאוקמי באגם אומר ר"ת דאיירי באילן יבש שאינו מתקן כלום:

    לא צריכא דעביד בארעא דחבריה פי' בערוך (ערך סבר) דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה כגון דקעביד בארעא דחבריה וכגון באחר שאינו אוהבו והקוצץ בהרת בשעת מילה שאין לו הנאה מותר לכתחילה ואפילו איסור דרבנן ליכא והתיר ר' חבית שפקקוהו בפשתן להסיר הפקק ולמשוך ממנו יין בשבת אע"פ שא"א שלא יסחוט כשמסיר הפקק והוי פסיק רישיה כיון דאינו נהנה בסחיטה זאת שהיין נופל לארץ מותר ואינו נראה דהא מפיס מורסא להוציא ממנו ליחה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא אע"פ שאינו נהנה כלל בבנין הפתח ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח אלא לנקיבה בעלמא וכן הביא רשב"א ממחט של יד ליטול בה את הקוץ דמוקי לה בהנחנקין (סנהדרין דף פד:) כר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא שרי ואע"פ שאינו נהנה בחבורה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא והא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה היינו דלא מיחייב חטאת אבל איסורא איכא והא דקאמר בשילהי כל התדיר (זבחים דף צא:) המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים ופריך והא קא מכבה ומוקי לה כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מיירי דלא הוי פסיק רישיה שמזלפו בטיפות דקות א"נ על גבי האיברים אפשר שלא יכבה האש ובפרק לולב הגזול (סוכה דף לג:) גבי אין ממעטין בי"ט משום ר"א. בר"ש אמרו ממעטין ופריך והא קא מתקן מנא ומשני כגון שליקטן לאכילה ודבר שאין מתכוין מותר ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי משמע כפי' הערוך דכשאינו נהנה מותר אע"ג דהוי פסיק רישיה וליכא למימר כיון דאית ליה הושענא יתירתא אינו מתקן כלום דא"כ אמאי קאמר התם דסבר לה כאבוה דאמר דבר שאינו מתכוין מותר מיהו י"ל דאותו תיקון מועט כמו. מיעוט ענבים דלא אסיר אלא מדרבנן לא גזרו חכמים כשאינו נהנה:

    בארעא דחבריה פי' דהויא מלאכה שא"צ לגופה:

    Tosafot on Shabbat 103a · Sefaria

    רבנו חננאל

    והא (דרבה) [דרבא] והא דרב אשי נמי לא איפריכו מיהו רב אשי דייק הכי כיון דמתניתין כוליה לענין שוגג היא דבבא דרישא קתני ונזכר ומיצעיתא נמי הזורק לעשות חבורה ונזכר ובסיפא כולל זה הכלל כל חייבי חטאות כו' הלכך מתניתין כולה בשוגג היא ולא לענין נחה היא אלא חסורי מחסרא והכי קתני הזורק ונזכר לאחר שיצאת מידו וקלטה אחר או כלב או נשרפה פטור הא נחה חייב אימתי בזמן שחזר ושכח אבל לא חזר ושכח פטור שכל חייבי חטאות אין חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה פלוגתא דרבה ורבא בשתי אמות בשוגג וב' אמות במזיד וב' אמות בזורק ולא איפרשא בהדי' אי בזורק ובמעביר היא ודברי הכל בפלוגתא דרבן גמליאל וחכמים פליגי דתנן הכותב ב' אותיות בב' העלמות אחת בשחרית ואחת בין הערבים רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרין דאלו התם כתב אות אחת שהוא חצי שיעור ואמרינן בכלל גדול אמר רבינא כגון שהיתה לו ידיעה בנתיים ורבן גמליאל הוא דאמר אין ידיעה לחצי שיעור אבל הכא אע"פ דהני ד' אמות בשוגג בב' העלמות הן לא דמיא להתם אלא הכא אם מעביר הוא שהעביר שש אמות בבת אחת עלה אמר רבה פטור כגון שהעביר אמתים בשוגג ולאלתר נזכר והעביר אמתים אחרות במזיד ואלתר שכח והעביר אמתים אחרות בשגגה אמר רבה כגון זה אפילו דמאן דמחייב התם כגון שכתב אות אחת בשגגה ולא כתב כלום נזכר ושכח וחזר וכתב אות אחרת בהא מחייב רבן גמליאל דכי גמר שיעורא (דחייבא) [דהיינו] ב' אותיות בשוגג גמר אבל הכא דאינון שתי אמות ג' פעמים ב' אמצעיות שהן גמר ד' אמות שיעור החיוב במזיד הוה שנמצאת ידיעה מפסקת ורבה דפטר לא פטר אלא במעביר דקאמר אבל הכא כי קא גמר שיעורא במזיד בינייהו קא גמר ואילו זורק כיון שהיתה תחלת הזריקה בשוגג אע"פ שנודע לו לאחר שיצאת מידו כיון שאין בידו להחזיר לא חשיב מזיד ואם זורק הוא עליה אמר רבא חייב כגון שזרק שש אמות בבת אחת בתחלה היה שכח וכשהגיע החפץ לב' אמות נזכר וכשהגיע בסוף ב' אמות האחרונות חזר ושכח אמר לך רבא כגון זה חייב ואפי' לרבנן דפטרי התם דאלו התם לענין הכותב ב' אותיות בב' העלמות היה בידו שלא לכתוב אות [השניה] (וכיון) [והלכך אף] שחזר ושכח את השניה [אינה] מצטרפת עם הראשונה אבל הכא כיון שזרק ויש בכח זריקתו ללכת שש אמות כיון שאין בידו להחזיר את הזורק וארבע מהן בשוגג [היה] אע"פ שיש ביניהן שתים שאינן בשוגג הרי הארבע מצטרפות וחייב עליהן.

    ורבא לא מחייב אלא בזורק והא קא' התם הוא דבידו אבל הכא לאו בידו ואילו מעביר בידו (ב') הוא. ואיתה לרבה דפטור במעביר ואיתה לדרבא דמחייב בזורק אמר רבא זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן חייב ואוקימנא כגון שכך היתה מחשבתו מעיקרא לנוח בפי הכלב או בפי הכבשן ומתני' דקתני קלטה אחר או כלב או שנשרפה פטור בדלא איכוון לכך ומשום דלא נעשית מחשבתו הוא דפטור ואע"ג דבעינן עקירה והנחה במקום ד' ופי הכלב אין בו ד' כיון דאחשביה הוי ליה כאלו אית ביה ד' ומסייע ליה לרב ביבי מהא דתנן בכריתות פרק אמרו לו שנים אכלת חלב [יש] אוכל אכילה אחת וחייב כו' קתני מיהא שאם הוציא ואוכלו חייב ואע"פ שלא הניחו ע"ג מקום ד' אלא כיון שהוא עקרו והניחו בתוך פיו חייב ואקשינן והא אין דרך חיוב הוצאה בכך כלומר אין דרך החיוב אלא בעקירה ממקום ד' והנחה במקום ד' אלא כיון דאחשביה לאנוחיה בפיו מחשבתו משוי לפיו כאלו מקום ד' על ד' הוא ה"נ כיון דאחשביה לפי כלב או לפי הכבשן מחשבתו משויא ליה מקום ולא פליגי רבנן עליה דר"מ שחייב אלא כך אמרו לו אינו [מן] השם כלומר מן המנין ד' חטאות אאכילה אבל הוצאה לאו משום אכילה חייב אלא משום הוצאה ובהמוציא תפילין (ד' צט) נמי אמרינן דכיון דאחשביה משויא ליה מקום:

    הבונה כל שהוא חייב וכו' הוצרכנו בזאת לב' דברים. אחד להודיע מה צורך לבנין כל שהוא. שני לראות מה בנין כל שהוא היה במשכן.

    ופירשוהו רבי ירמיה ואביי ורב אחא כל אחד דרך ידיעה ופשוטה הוא אמר שמואל המצדד את האבן חייב משום מכה בפטיש פי' מצדד מיישב האבן בקרקע כדי לבנות עליה ואסיקנא תלתא בניינא הוו תתאה צדודי ועפרא שכן דרך הבנאין באבני היסוד מצדדין האבנים ומושיבן אותן על העפר. וזהו שאמר שמואל. מציעאה בעי טינא עילאה בהנחה בעלמא והני תלתי המסתת והעושה נקב בלול ודמעייל שופתא בקופינא דמרא רב מחייב להו משום בונה ואם בנה בנין וסותת או בנה בנין או עשה נקב בלול או עייל שופתא בקופינא דמרא בהעלם אחד אינו חייב על הבונה ועשה אחד מאלו אלא חטאת אחת שלא עשה אלא אב ותולדותיה והעושה אב ותולדותיה אינו חייב אלא אחת ושמואל מחייב להני תלת משום מכה בפטיש ואי עביד בנין וחד מהנך חייב תרתי.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 103a · Sefaria

    רשב"א

    אלא לשמואל לאו גמר מלאכה הוא פירוש: משום דקודח הוא שקודח כדי לשים בו מסמר או דבר אחר, וכיון שכן אינה גמר מלאכה אלא שמתקן תיקון כדי להגמר בדבר אחר דהיינו המסמר.

    דחק קפיזא בקבא פירש רש"י ז"ל: שחקק כדי קפיזא בבקעת גדולה הראויה לחוק בו קבא. ורב האי גאון ז"ל פירש: כגון שעשה סימן לידע היכא דוכתא דקפיזא, כמו שנתות היו בהין (מנחות פז, ב).

    אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו שכן מרדדי טסין למשכן עושין כן יש לפרש דאביי ורבא על רבה ורב יוסף פליגי, שאמרו דאינו מחמת שמאמן ידו אלא שכן היתה במשכן, והיינו דאמרינן אלא. אבל רבינו האי גאון ז"ל פירש דאביי ורבא לפרש דברי רבה ורב יוסף אתו, דאינו כמו שאתה סבור דמאמן את ידו לעשות מלאכה קא אמרי, אלא מפני שמאמן את ידו לכוין להכות באותה מלאכה עצמה שהוא עושה וזה מכלל המלאכה היא כדי שיעשה מלאכתו בתיקון, ואינו דומה לנטל את המגל לקצור ואינו קוצר, אלא התחלת המלאכה הוא כדאמרן. ובירושלמי (בפרקין הל' א) מקשו על הא דרבן שמעון בן גמליאל, דאמרינן התם וקשיא על הא דרבן שמעון בן גמליאל נטל לקצור ולא קצר שמא כלום הוא, אמר רב אדא אתיא דרבן שמעון בן גמליאל כר"י, דתניא השובט והמקשקש על האריג הרי זה חייב, מפני שהוא כמשיב ידו, ואף הכא מפני שהוא כמשיב ידו.

    אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי גדי אם להסיק כדי לבשל ביצה קלה. פירוש: אם ראוי לאכילה שיעורו כגרוגרת, ואם אינו ראוי לאכילה, כמלא פי גדי, ואם הן יבשין שאינם ראוין לגדי אלא להסיק, שיעורו כדי לבשל ביצה קלה. אבל אם ראוי לאכילה אף על פי שמוציאו להסיק, שיעורו כגרוגרת, וכדאמרינן בפרק כלל גדול (לעיל שבת עו, א) המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל, כולי עלמא לא פליגי דחייב דהא חזי לפרה.

    לא צריכא דעביד בארעא דלאו דיליה פירש בערוך (ערך פסק) דכל מידי דלית ליה הנאה, אף על גב דפסיק רישיה ולא ימות שרי. ומייתי ראיה מהא, ומההוא דאי אית ליה הושענא אחריתי (סוכה לג, ב). ואף רבינו האיי גאון ז"ל כתב כלשון הזה: ואוקימנא דקא עביד בארעא דלא דיליה, שאף על פי שהקרקע מתיפה (אי) [אין] עדיפות לזה התולש בתיקונו, ואיכא ודאי למימר אף על גב שהוא יודע שהקרקע מתיפה אין זאת במחשבתו ואינו רוצה, [לפיכך] אינו חייב אלא על כשיעור שחישב עליו. עד כאן. ובפ"ק דכתובות (ו, א) בשמעתא דמהו לבעול בתחילה בשבת, הארכתי בה.

    משני סימניות פירש רבינו האיי גאון ז"ל: שאינן אותיות ידועות בכתב שהן נקראות, אלא סימנין בעלמא, כגון נוני"ן הפוכין דכתיבי (במדבר י, לה-לו) גבי ויהי בנסוע הארן כדמפרש בגמ' דכל כתבי הקדש (לקמן שבת קטו, ב), וסימניות דכתיבי בהדדי בתהלים (קז, כב-ל) וכדמפרש בגמרא דארבעה ראשי שנים הן (ר"ה יז, ב). אבל רש"י ז"ל פירש: סימניות, האחד בדיו והאחת בסיקרא. ואינו מחוור בעיני, דבבא זו אינה אלא בצורת האותיות, ובבא שניה במינין שהן נכתבין, ולמטה הוה ליה למיתני הא.

    Rashba on Shabbat 103a · Sefaria

    מאירי

    גולם של כלי הראוי לחוק בו קב וחקק בו שיעור פחות מקב אע"פ שבלבו להוסיף עליו חייב שהרבה עושין כן ומעמידין אותו על דרך זה:

    המשנה השניה החורש כל שהו המנכש המקרסם המזרד כל שהו חייב המלקט עצים כל שהן ואם להסיק כדי לבשל ביצה קלה המלקט עשבים לתקן כל שהן ואם לבהמה כמלא פי גדי אמר הר"ם פי' מנכש הוא החופר סביב עקרי גפנים והצמחים והוא ממלאכות העבודה והיא והחרישה שוה מקרסם הוא הקוטע הירקות והכורת מהם מה שיעלה על פני כל הארץ ומזרד הכורת ענפי האילנות וזה המקרסם והמזרד כשהוא מתכוין לתועלתו במה שכרת הוא מאבות מלאכות ואם נתכון לתקן הצמח כדי שירבו ויגדלו כאשר יעשו בזמירת הגפנים הוא זורע וענין אמרו יתקן ר"ל לתקן הארץ לחרישה ואם היתה כונתו בלקיטת העצי' לשרפן או באסיפת העשבים לגדשן ולהאכילן לבהמתו הוא נקרא מעמר:

    אמר המאירי המשנה השנית וענינה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר החורש שיעורו בכל שהוא ופרשו בגמ' מפני שהוא יכול לזרוע שם זרע אחד של דלעת והוא שאמרו חזי לביזרא דקרא ואע"פ שלענין הוצאה אמרו זרע דלועים שנים דוקא לזריעה שאין אדם מוציא נימא אחת לזריעה אבל בחרישה כל גומא וגומא ראויה להפיל שם נימא אחת לזריעה ויש מוחין פירוש זה שאף חרישה י"ל בה שאין אדם חורש בשביל זרע א' ומפרשי' בה לביזרא דקירא לחרוש סביבות הזרע שכל שהוא נזרע טורח הוא אף באחת ויש גורסין לבירא דקרא ר"ל שעושין גומא אחת בעיקר הזרע ומתמלאת מים ואף במשכן היתה שם חרישה בשיעור מועט ראויה לקלח של סמנים:

    המנכש והוא הסרת עשבים רעים מתוך הירקות ואף הוא תולדת חורש ויש מחייבים אותו משום זורע והמקרסם והוא הקוצץ ענפים יבשים מן האילן לתקון האילן והמזרד והוא קציצת ענפים אף מן הלחים מצד שיש שם הרבה יותר מדאי ואף הם תולדת חורש ויש מחייבים בהם משום נוטע וכל אלו שיעורם בכל שהו המלקט עצים מן האילנות אם לתקן את הקרקע או האילן שיעורו בכל שהוא ככל אותם שהזכרנו ואם להיסק שיעורן בכדי לבשל בהן ביצה קלה וכן המלקט עשבים מן המחובר אם לתיקון הקרקע שיעורו בכל שהוא ואם לבהמה כמלא פי הגדי ואע"פ שהקרקע מ"מ מתקן בכך הואיל ואינו מתכוין פטור מצד התקון ואע"פ שהוא פסיק רישיה פירשוה בגמ' בשאין הקרקע שלו ואין נוח לו בכך וכל שאין נוח לו במלאכה הנמשכת ממעשיו אין בו דין פסיק רישיה אבל בקרקע שלו חייב אף מצד התקון אע"פ שאינו מתכוין לו ואם עשה משהו חייב מצד התקון לבד ואם עשה בכדי מלא פי הגדי חייב שתים:

    זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

    התולש עולשין והמזרד זרדים והם מין קנים שבעודם רכות ראויות למאכל אדם וכשנתקשו מעט ראויות למאכל בהמה וכשיבשו מכל וכל ראויות להיסק ומעתה כל שהוא תולש בהן אם לאכילה שיעורם בגרוגרת ואם לבהמה כמלא פי הגדי ואם להיסק כדי לבשל ביצה קלה ואם ליפות את הקרקע בכל שהו שכל שמתכוין בתלישה מן המחובר ליפות את הקרקע תולדת חורש הוא הא כל שאינו מכוין לכך פטור מצד התקון ואע"פ שהוא פסיק רישיה אתה מפרשה באגם שאין אדם קפיד על יפויו כלל או בקרקע של חברו על הדרך שביארנו במשנה:

    זה שביארנו במשנה שכל שאין לו תועלת במלאכה הנמשכת מאותה מלאכה של היתר אין בו דין פסיק רישיה גדולי הרבנים כתבו שמ"מ איסור יש בה וכמו שאמרו בפרק שרצים האי מסוביתא דנזייתא אסיר להדוקי ביומא טבא ופירשו הם משום סחיטה ואף לר' שמעון שפסיק רישיה הוא ואע"פ שאין לו הנאה בכך מ"מ אסור הוא ולר' יהודה חייב וכן בפרק תולין לא ליהדק איניש אורדא אפומא דחביתא ואע"פ שבמסכת סוכה פרק לולב אמרו הדס שענביו מרובין מעליו פסול מעטן כשר ואין ממעטין ביום טוב ומשום ר' אלעזר בר' שמעון אמרו ממעטין והקשו עליו והא קא מתקן מנא ותרצו הכא במאי עסקינן בשלקטן לאכילה כלומר שאינו מכוין לתקון ור' אלעזר בר' שמעון סבר ליה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והקשו והא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ותירץ לא צריכא בדאית ליה הושענא אחריתי כלומר ואינו צריך לאותו תקון הנמשך ממנו ונמצא שלר' שמעון כל שבדרך זה מותר לכתחילה אפשר שמצוה שאני הא בעלמא אסור ואע"פ שבמילה לא התירו אפי' שבות כמו שביארנו בפרק כלל גדול בזו הואיל ולא התרתו אלא על ידי אכילה זכור הוא כמו שכתבנו בפרק כלל גדול או שמא בזו הואיל ויש לו הושענא אחריתי אין בזה תיקון כלל שהרי אין תיקון זה בגוף הכלי אלא תקון לקיום מצותו ואינו שהרי אין צריך לו וכן עיקר הא בעלמא אסור ולרבי יהודה חייב שהרי הוצרכו לומר בזו ורבי אלעזר בר' שמעון סבר לה כאבוה והטעם שר' יהודה עושה שאין מתכוין כמתכוין והרי הוא כמתכוין להכשיר וכן בחותה גחלים בשבת והובערו מאליהם אע"פ שאינו צריך להן מחייב ר' יהודה חטאת במסכת כריתות ור' שמעון פוטר וי"מ שר' שמעון מתיר לכתחילה ומפרשים איסור מסוביתא דנזייתא משום בונה וכמו שאמרו במקום אחר שוייה דופן לקירוייה וודאי נוח לו במלאכה זו שלא תהא המגופה נעתקת ממקומה ויש לך צד אחר בדין פסיק רישיה שהוא מותר לכתחילה לר' שמעון ולר' יהודה פטור והוא כשהמלאכה הנגררת ממנה קשה לו ע"ד מ"ש בפרק כלל גדול דכמה דאית ביה נשמה טפי עדיפא ליה ואע"פ שבאותה שמועה מיהא פטור אמרו מותר לא אמרו טעם הדבר מפני שיש מלאכה אחרת עמה כמו שאמר ולחייב נמי משום נטילת נשמה הא כל שאתה מוצא מלאכת היתר ונגררת עמה מלאכת איסור שהיא קשה לו מותר לכתחלה וא"כ גורר אדם וכו' אפילו בפסיק רישיה כגון גדולים ביותר שהרי החרץ קשה לו ואין אנו צריכים למה שפרשו גדולי הרבנים שאף הגדולים אין בהם פסיק רישיה ואם לחשך אדם לומר מה שאמרו בפ' טומנין בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקון שהוא אסור משום גרירה והרי מ"מ קשה לו כשממחק את הצורות מ"מ ניחא ליה ליפות את הכלי ונזיר שאינו סורק ניחא ליה בהשרת הנימין:

    נמצא לשיטה זו שכל פסיק רישיה והדבר קשה לו מותר לכתחילה ואף לדעת ר' יהודה ואם אין הדבר קשה לו וכן אין נוח לו אסור לכתחילה לר' שמעון ולר' יהודה חייב ואם הדבר נוח לו וצריך לו חייב אף לר' שמעון ודוקא כשהמלאכה הנגררת איסור תורה הא כל שאינה אלא דרבנן ואינו צריך לו מותר לכתחילה לדעת ר"ש ויש כאן דעות אחרות לקצת מפרשים וכבר כתבנום בפרק שני וזו עיקר אלא שהרבה שמועות מראות לנו שכל שאין הדבר נוח לו אע"פ שאינו קשה לו מותר לכתחילה ואתה צריך לפרשן לשיטה זו על הדרך שפרשת בענבי הדס שמצוה שאני או שהדבר אינו תקון מצד עצמו אלא מצד מה שצריך לו ממנו ומאחר שאינו צריך לו אין תקונו כלום כגון ענבי הדס לדעת שני שכתבנו בו וכן מוכרי כסות שלובשין כדרכן אתה מפרשו בשאין צריך לחומו כלל כגון שהיה לבוש כדי צורכו וכל שכן תולש שער האמור בבכור שעושה מקום לקפיץ אע"פ שתולש בודאי וכן כנגדו בי"ט מותר הואיל ואינו מתכוין לתלישה אע"פ שהיא פסיק רישיה שהרי אין אצל הבהמה בתלישה שום תקון מצד עצמו הא כל שיש במלאכה תקון כגון גרירה שיש בחרץ השואת גומות אע"פ שאינו צריך לה היה אסור אא"כ מפני שהדבר קשה לו וכן בכלם אתה מפרשה לשיטה זו כמה שתוכל וכבר כתבנו שיטה זו בפרק כלל גדול:

    ועוד 8 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Shabbat 103a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה אם לבהמה כו' דאל"ה מחייב אשיעורא זוטא כדאמר לעיל כו' עכ"ל מהא דפריך אטו כולהו לאו לייפות נינהו אין ראיה דמחייב אשיעורא זוטא דהיינו משום דמלאכת השיעורא זוטא נמי נעשה ממילא שהרי הקרקע מתייפה מאליו משא"כ אם להיסק דשיעורא הזוטא לבהמה כמלא פי גדי לא נעשה ממילא ולכך הוצרכו לראיה מדאמר לעיל וק"ל:

    בד"ה באגם שנו ומתניתין דלא שייך לאוקמא באגם כו' דאיירי באילן יבש כו' עכ"ל דהך דקתני בברייתא התולש כו' אם לאכילה כו' שייך לאוקמא באגם דאינו מייפה שם הקרקע אבל במתני' דלא קתני אלא המלקט עצים כו' אם להיסק כו' ולא קתני תולש לא שייך לאוקמא באגם דודאי שם נמי האילן מתקן כל שהוא אי לאו באילן יבש והברייתא לא שייך לאוקמא ה"נ ביבש דמ"מ בתולש הקרקע מתייפה בכך וק"ל:

    בד"ה לא צריכא כו' דהא מפיס מורסא כו' ממחט של יד ליטול בה כו' עכ"ל דמטעמא דקאמר הכא דפטור משום דקעביד בארעא דחבריה ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופא כמ"ש התוס' לקמן ומש"ה מדמו להו הכא למפיס מורסא כו' ולמחט של יד כו' דהוו נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 103a · Sefaria

    מהר"ם

    ברש"י ד"ה ושבקיה בגוויה לתלות בה כצ"ל:

    ד"ה מרדדי טסי וכו' שמכין ג' על הטס וכו' כצ"ל:

    ד"ה ביצה קלה כגרוגרת מביצה וכו' כצ"ל:

    ד"ה כל השם התיבה וכו' כצ"ל:

    Maharam on Shabbat 103a · Sefaria

    פני יהושע

    בתוס' בד"ה לא צריכא דעביד בארעא דחבריה פי' בערוך וכו' עס"ה כבר כתבתי בזה בכמה דוכתי בחידושי כתובות בסוגיא דפתח פתוח ולעיל בפרק כירה בסוגיא דמיחם שפינהו ע"ש:

    Penei Yehoshua on Shabbat 103a · Sefaria

    גליון הש"ס

    רש"י ד"ה בארעא דחבריה לא איכפת ליה ע"ל דף עה ע"א רש"י ד"ה טפי ובתוס' שם וצע"ק:

    Gilyon HaShas on Shabbat 103a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף ק״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־401 מילים ב־13 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 13 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 128 מילים

      נפתחת ב״הקודח כל שהוא חייב. בשלמא לרב מיחזי…״

      חכמים: רב מיחזי, שמואל.

    2. קטע 210 מילים

      נפתחת ב״זה הכלל. ״זה הכלל״ לאתויי מאי? לאתויי…״

    3. קטע 361 מילים

      נפתחת ב״רשב"ג אומר: המכה בקורנס על הסדן כו'.…״

      חכמים: רב יוסף, רבה, אביי, רבא.

    4. קטע 433 מילים

      נפתחת ב״מתני׳ החורש כל שהוא, המנכש והמקרסם והמזרד…״

    5. קטע 515 מילים

      נפתחת ב״גמ׳ למאי חזי? חזי לביזרא דקרא. דכוותה…״

    6. קטע 628 מילים

      נפתחת ב״המנכש והמקרסם והמזרד. ת"ר התולש עולשין והמזרד…״

    7. קטע 741 מילים

      נפתחת ב״אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו?…״

      חכמים: רב יוסף, רבי שמעון, רבה, אביי, רבא.

    8. קטע 855 מילים

      נפתחת ב״מתני׳ הכותב שתי אותיות, בין בימינו בין…״

      חכמים: רבי יוסי, שמואל.

    9. קטע 937 מילים

      נפתחת ב״גמ׳ בשלמא אימין ליחייב משום דדרך כתיבה…״

      חכמים: אביי.

    10. קטע 1032 מילים

      נפתחת ב״רב יעקב בריה דבת יעקב אמר הא…״

      חכמים: רב יעקב, רבי יוסי.

    11. קטע 1120 מילים

      נפתחת ב״א"ר יהודה מצינו: אלא ר' יהודה שתי…״

    12. קטע 1221 מילים

      נפתחת ב״והתניא (ויקרא ד, כב) ועשה אחת יכול…״

    13. קטע 1320 מילים

      נפתחת ב״אי מאחת יכול אפילו לא כתב אלא…״

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: שבת דף ק״ג ע״א

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026