בוני התלמוד

    מסכת שבת דף פ״ג עמוד ב׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    כרעו הןונשאו הן את הזב:

    טהוריןדתנן כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב האדם אבל כל שאר כלים ואוכלים אין מיטמאין מחמת משכב ומושב כדתניא (לעיל שבת דף נט.) מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו ולמהוי אפילו ראשון לטומאה מחמת משא הזב נמי לא דכי כתיב משא הזב באדם כתיב והנושא אותם וגו' והא דאמר לעיל נכרי ונכרית וע"ז שהסיטום אחרים טמאים באדם קאמרינן:

    כל הטמאו' המסיטותאחרים כגון בכף מאזנים או אדם טמא מת שהסיט את חברו טהורין:

    שלא מצינו לובשאר טומאות שבתורה אלא בזב:

    וכל דדמי ליהדאתי מריבויא דזב וע"ז מנדה גמרי דהיינו זב:

    ישנה לאבריםכגון של חוליות ישנה לטומאתה אבר אבר או לא:

    דהדיוט יכול להחזירהשאין צריך אומן לכך:

    פחותה מכזיתוהיא שלמה:

    לענין איסורליאסר בהנאה:

    ומחבקה ומנשקהוזהו לשון ברית אהבה וחבה אלמא אדוקים בה וע"ז היא:

    הא איתקש למתכדלקמן אל קבר בני העם:

    ורבנן למאי הלכתא כו'אתקפתא היא לרבנן דאמרי אינה מטמאה במשא למאי הלכתא אמרו אליבייהו דאיתקש לנדה דאינה לאברים ולשרץ דלא מטמינן במשא למת דאינה מטמאה בכעדשה כולהו לקולא:

    אימאכולהו לחומרא:

    דרבנןדכל הנך היקשות דברי קבלה נינהו ואסמכתא בעלמא ושקץ תשקצנו לאו לשון שרץ ממש הוא אלא עיקר קרא לכנות לה שם לגנאי אתא:

    מתני' שהיא טהורהשאינה מקבלת טומאה:

    בלב יםהרי היא כים:

    גמ' פשיטא אניה בלב ים היאלאו פירכא היא אלא פירוש למתני':

    נלמדנה משקשהרי כלי עץ היא והוקשה לשק לענין טומאה:

    אף כו'וזו אינה מיטלטל' מלאה דגדולה היא:

    ספינה של חרסדלא איתקש לשק:

    אי נמי ספינת הירדןאיכא בינייהו שהיא קטנה ומיטלטלת מלאה וריקנית לפי שהנהר קטן:

    הא נמי בלב יםדים לאו דוקא וכל הנהרות נמי טהורין הן:

    נשנית משנה זושל מסכת כלים דתני בה ספינת הירדן טמאה ולא נתגלה הטעם למה:

    מהדורה: Vilna Edition · רישוי: Public Domain

    שבת 83 עמוד ב

    1כרעו הן טהורין. כמאן אזלא הא דתניא כל הטמאות המסיטות טהורות, חוץ מהיסטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה לימא דלא כרבי עקיבא, דאי כרבי עקיבא איכא נמי ע"ז אפילו תימא ר' עקיבא, תנא זב וכל דדמי ליה.

    2בעי רב חמא בר גוריא: ע"ז ישנה לאברים, או אינה לאברים? היכא דהדיוט יכול להחזירה לא תיבעי לך, דכמאן דמחברת דמי. כי תיבעי לך היכא דאין הדיוט יכול להחזירה, מאי? כיון דאין הדיוט יכול להחזירה כמאן דמתברא דמי, או דילמא הא לא מחסרה. ואיכא דבעי לה להך גיסא: היכא דאין הדיוט יכול להחזירה לא תיבעי לך, דכמאן דמתברא דמי, כי תבעי לך היכא דהדיוט יכול להחזירה, מאי? כיון דהדיוט יכול להחזירה כמאן דמחברא דמי, או דילמא השתא מיהא קשלפה ושריא תיקו.

    3בעי רב אחדבוי בר אמי: ע"ז פחותה מכזית, מהו? מתקיף לה רב יוסף: למאי? אילימא לענין איסורא, לא יהא אלא זבוב בעל עקרון. דתניא: (שופטים ח, לג) ״וישימו (להן) בעל ברית לאלהים״, זה זבוב בעל עקרון. מלמד שכל אחד ואחד עשה דמות יראתו ומניחה בתוך כיסו, כיון שזוכרה מוציאה מתוך כיסו ומחבקה ומנשקה. אלא לענין טומאה מאי? כיון דאיתקיש לשרץ: מה שרץ בכעדשה, אף ע"ז נמי בכעדשה. או דילמא, הא איתקיש למת: מה מת בכזית, אף ע"ז בכזית.

    4אמר רב אויא ואיתימא רבה בר עולא, ת"ש דתניא: ע"ז פחותה מכזית אין בה טומאה כל עיקר, שנאמר: ״(מלכים ב כג״, ו) ״וישלך את עפרה (אל) קבר בני העם״ מה מת בכזית, אף ע"ז בכזית.

    5ורבנן, למאי הלכתא איתקש לשרץ דלא מטמא במשא, לנדה דאינה לאברין, למת דלא מטמא בכעדשה. אימא לחומרא: למאי הלכתא אקשה רחמנא לשרץ לטמויי בכעדשה, לנדה לטמויי באבן מסמא, אקשה רחמנא למת לטמויי באהל! טומאת עבודה זרה דרבנן היא, וקולא וחומרא לקולא מקשינן, לחומרא לא מקשינן.

    מתני׳ · משנה

    6מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר: ״(משלי ל״, יט) ״דרך אניה בלב ים״.

    גמ׳ · גמרא

    7פשיטא, אניה בלב ים היא! הא קמ"ל כים: מה ים טהור אף ספינה טהורה. תניא, חנניה אומר: נלמדה משק, מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן. לאפוקי ספינה, דאינה מיטלטלת מלא וריקן׃

    8מאי בינייהו איכא בינייהו ספינה של חרס, מאן דאמר אניה בלב ים הא נמי בלב ים היא. למ"ד כשק הנך (היא) דכתיב״י גבי שק דאי מיטלטלת מלא וריקן אין אי לא לא אבל ספינה של חרס אע״ג דאינה מיטלטלת מלא וריקן׃

    9אי נמי ספינת הירדן למ"ד אניה בלב ים היא הא נמי אניה בלב ים היא למ"ד מיטלטלת מלא וריקן הא נמי מיטלטלת מלא וריקן דא"ר חנינא בן עקביא מפני מה אמרו ספינת הירדן טמאה מפני שטוענים אותה ביבשה ומורידין אותה למים א"ר יהודה אמר רב לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ואפי' שעה אחת שהרי כמה שנים נשנית משנה זו בבית המדרש ולא נתגלה טעמה עד שבא רבי חנינא בן עקביא ופירשה׃

    10אמר רבי יונתן לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפי' בשעת מיתה שנא' (במדבר יט, יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל אפי' בשעת מיתה תהא עוסק בתורה אמר ר"ל אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר ״זאת התורה אדם כי ימות באהל אמר רבא״׃

    תוספות

    ע"ז ישנה לאיברים כו'בשל חוליות מבעיא ליה אבל ע"ז שנשתברה פשיטא ליה דלא מטמאה ולא משום היקישא דנדה פשיטא ליה בנשתברה דדמיא לגמרי לנדה שאין אדם יכול להחזירה דא"כ אמאי קאמר לעיל דמבעיא ליה אליבא דר' עקיבא אליבא דרבנן נמי מצי למיבעי דהא דנפקא להו דע"ז אינה לאיברים מנדה הני מילי כשנשתברה לגמרי אלא ודאי בלא נדה פשיטא ליה דנשתברה טהורה:

    כי תבעי לך היכא דאין הדיוט כו'לענין טומאה מבעיא ליה כדפי' הקונט' ולעיל נמי מייתי אפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן אבל לענין איסורא דאורייתא לא שייך למילף מנדה ואע"ג דאסור בהנאה בטומאה דרבנן מיבעיא ליה אי פרחה אי לאו משמע דבהדיוט יכול להחזירה פשיטא דאסירה אפילו ללישנא בתרא מדבעי לענין טומאה בהדיוט יכול להחזירה דאי איסור הנאה דאורייתא שרי כ"ש דלא מטמא וקשה לר"י דבפרק ג' דמסכת ע"ז (ד' כט:) פליגי רב ושמואל בע"ז שנשתברה מאליה דרב אמר צריכה לבטל כל קיסם וקיסם ושמואל אמר אין ע"ז צריכה לבטל אלא דרך גדילתה ובעי לאוקמא פלוגתייהו בשברי שברים ומסיק דבע"ז של חוליות עסקינן והדיוט יכול להחזירה קא מיפלגי דרב סבר כיון דהדיוט יכול להחזירה כו' לא בטלה משמע דבאין הדיוט יכול להחזירה אפי' רב מודה דשריא ונראה לר"י דהתם פליגי בחוליות קטנים דכשמתפרקין הוו כעין שברי שברים דקאמר התם מעיקרא אבל הכא מיירי בחוליות גדולות דאפי' שמואל מודה דאסירי בהנאה אפי' אין הדיוט יכול להחזירה:

    וישימו להם בעל ברית וגו'האי קרא בשופטים כתיב וקשה לר"י למה לא הביא קרא דמלכים (ב א) זבוב בעל עקרון ולמה ליה לאתויי ברייתא וי"ל דאי מהתם ה"א זבוב גדול היה אלא שהיה לו דמות זבוב לכך מייתי מהכא שהיה קטן כשאר זבובים כדקתני ומניחה בתוך כיסו ודריש לה מדכתיב בעל ברית משמע שכרתו להן ברית להיות כל שעה אצלם ומסברא קאמר זה זבוב בעל עקרון:

    מה מת בכזית אף ע"ז בכזיתתימה [לר"י] לרבי עקיבא אי ישנה לאברים נוקי האי היקישא לקולא דבעי כזית אאברים אבל ע"ז שלימה אפילו אין בה כזית דומיא דמת כשהוא שלם דמטמא אפילו אין בו כזית. כדאמר בנזיר בפרק כ"ג (דף נ.) ויש לומר דבמת אפי' אבר שלם שאין בו כזית טמא כדאמרינן נמי התם א"כ כך לי אבר אחד כמו כולה ואם תאמר אכתי מצי לאוקמא היקישא בחוליא אחת שכנגדה במת לא חשיב אבר וי"ל דההיא אפילו כזית לא מטמא דכשברי שברים חשיבא:

    נלמדנה משקדספינה אינה מיוחדת למדרס אף על פי שכל שעה יושבין בה בני אדם מכל מקום עיקרן עשויות לפרגמטיא ואומר בה עמוד ונעשה מלאכתנו דאי ספינה מיוחדת למדרס לא הוה ילפינן משק כדאמרינן בריש אלו מומין (בכורות לח.) דמדרסות לא איתקוש לשק:

    לאפוקי ספינה שאינה מיטלטלת מליאהומה שמיטלטלת בים לא חשיב ליה טלטול כיון דעיקר הילוכה מחמת המים:

    מהדורה: Vilna Edition · רישוי: Public Domain

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רבנו חננאל

    כמאן אזלא הא דתניא כל הטומאות המסיטות אחרי' טהורין חוץ מן הזבשלא מצינו לו בכל התורה כולה ניחא דלא כר"ע. דאי ר"ע הא אף ע"ז שהסיטה את אחרים טמאין. ודחינן אפילו תימא ר"ע תנא זב וכל דדמי ליה. נמצא דברי רב אשי דפלוגתא דרבה ור' אלעזר בתרצתא דהא מתנית' דר' אלעזר סבר בהיסט שהסיטו אחרים את ע"ז פלוגתא דרבנן ודר' עקיבא. אבל הסיטה היא את אחרים טהורין. ורבה סבר בהיסט שהסיטה ע"ז את אחרים פלוגתייהו. אבל אם הסיטוה אחרים טמאין. ובעיא דרמי בר חמא הא אמרינן כרבה בעי לה ואליבא דר"ע. אבל לרבה לרבנן אינה לאברים. ולר' אלעזר בין אליבא דרבנן ובין אליבא דר' עקיבא אינה לאברים. וכן הלכה. ובעיא דרב אחדבוי בר אמי ע"ז פחותה מכזית לענין איסורא פשטא דאסורא דהא זבוב בעל ע"ז עקרון אסור.

    אבל לענין טומאה אין בה טומאה של כלום דלהכין איתקש למת ואיתקש לנדה שאינה לאברים.

    ואיתקש לשרץ שאינה מטמא במשא ולא מצית למימר לחומרא לשרץ כעדשה ולנדה לאבן מסמא. ולמת לאהל משום דטומאת ע"ז דרבנן היא. וכי איכא חומרא וקולא לקולא היא דמקשינן:

    [מתני'] מנין לספינה שהיא טהורה כו'פי' שאינה מקבלת טומאה. רבנן דמתני' משום מדמי לה ספינה לים מה הים אין מקבל טומאה אף הספינה אינה מקבלת טומאה. וחנניה מפיק לה למילתא דספינה שאין מקבלת טומאה מן השק דכתיב מכל כלי עץ או בגד או עור או שק מה שק מטלטל מלא וריקן מקבל טומאה לאפוקי ספינה שאינה מטלטלת מלא וריקן. לפיכך אינה מקבלת טומאה.

    מאי בינייהו איכא בינייהו ספינה של חרס לרבנן [שמדמין] אותה לים אף ספינה של חרס טהורה. ולחנניה שהוא [למד] לטהרת ספינה משק ספינה של חרס [מקבלת] טומאה דא' לן עץ ובגד ועור ושק דכתיבי בענינא גמרינן להו משק נמצא משק מלמד עליו. אלו הדברים שכתובין בפרשה. וכן מלמד שאין מקבלין טומאה אלא מה שהוא מטלטל מלא וריקן כגון שק אבל כלי חרס אינו כתוב עם השק. לפיכך אין השק מלמד עליו. דאע"פ שאינו מטלטל מלא וריקן מקבל טומאה.

    אי נמי איכא בין רבנן שלמידין מן הים ובין חנניה שהוא למד מן השק. (ספות) [לענין ספינת] הירדן לרבנן טהורה ולחנניה טמאה מפני שהיא מטלטלת מליאה וריקנית כר' חנניה בן עקביה:

    מהדורה: Vilna Edition

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף פ״ג עמוד ב׳

    מסכת שבת דף פ״ג עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 10 קטעים ממוספרים, כ־496 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    כרעו הן ונשאו הן את הזב:

    טהורין דתנן כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב האדם אבל כל שאר כלים ואוכלים אין מיטמאין מחמת משכב ומושב כדתניא (לעיל שבת דף נט.) מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו ולמהוי אפילו ראשון לטומאה מחמת משא הזב נמי לא דכי כתיב משא הזב באדם כתיב והנושא אותם וגו' והא דאמר לעיל נכרי ונכרית וע"ז שהסיטום אחרים טמאים באדם קאמרינן:

    כל הטמאו' המסיטות אחרים כגון בכף מאזנים או אדם טמא מת שהסיט את חברו טהורין:

    שלא מצינו לו בשאר טומאות שבתורה אלא בזב:

    וכל דדמי ליה דאתי מריבויא דזב וע"ז מנדה גמרי דהיינו זב:

    ישנה לאברים כגון של חוליות ישנה לטומאתה אבר אבר או לא:

    דהדיוט יכול להחזירה שאין צריך אומן לכך:

    פחותה מכזית והיא שלמה:

    ועוד 15 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 83b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    ע"ז ישנה לאיברים כו' בשל חוליות מבעיא ליה אבל ע"ז שנשתברה פשיטא ליה דלא מטמאה ולא משום היקישא דנדה פשיטא ליה בנשתברה דדמיא לגמרי לנדה שאין אדם יכול להחזירה דא"כ אמאי קאמר לעיל דמבעיא ליה אליבא דר' עקיבא אליבא דרבנן נמי מצי למיבעי דהא דנפקא להו דע"ז אינה לאיברים מנדה הני מילי כשנשתברה לגמרי אלא ודאי בלא נדה פשיטא ליה דנשתברה טהורה:

    כי תבעי לך היכא דאין הדיוט כו' לענין טומאה מבעיא ליה כדפי' הקונט' ולעיל נמי מייתי אפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן אבל לענין איסורא דאורייתא לא שייך למילף מנדה ואע"ג דאסור בהנאה בטומאה דרבנן מיבעיא ליה אי פרחה אי לאו משמע דבהדיוט יכול להחזירה פשיטא דאסירה אפילו ללישנא בתרא מדבעי לענין טומאה בהדיוט יכול להחזירה דאי איסור הנאה דאורייתא שרי כ"ש דלא מטמא וקשה לר"י דבפרק ג' דמסכת ע"ז (ד' כט:) פליגי רב ושמואל בע"ז שנשתברה מאליה דרב אמר צריכה לבטל כל קיסם וקיסם ושמואל אמר אין ע"ז צריכה לבטל אלא דרך גדילתה ובעי לאוקמא פלוגתייהו בשברי שברים ומסיק דבע"ז של חוליות עסקינן והדיוט יכול להחזירה קא מיפלגי דרב סבר כיון דהדיוט יכול להחזירה כו' לא בטלה משמע דבאין הדיוט יכול להחזירה אפי' רב מודה דשריא ונראה לר"י דהתם פליגי בחוליות קטנים דכשמתפרקין הוו כעין שברי שברים דקאמר התם מעיקרא אבל הכא מיירי בחוליות גדולות דאפי' שמואל מודה דאסירי בהנאה אפי' אין הדיוט יכול להחזירה:

    וישימו להם בעל ברית וגו' האי קרא בשופטים כתיב וקשה לר"י למה לא הביא קרא דמלכים (ב א) זבוב בעל עקרון ולמה ליה לאתויי ברייתא וי"ל דאי מהתם ה"א זבוב גדול היה אלא שהיה לו דמות זבוב לכך מייתי מהכא שהיה קטן כשאר זבובים כדקתני ומניחה בתוך כיסו ודריש לה מדכתיב בעל ברית משמע שכרתו להן ברית להיות כל שעה אצלם ומסברא קאמר זה זבוב בעל עקרון:

    מה מת בכזית אף ע"ז בכזית תימה [לר"י] לרבי עקיבא אי ישנה לאברים נוקי האי היקישא לקולא דבעי כזית אאברים אבל ע"ז שלימה אפילו אין בה כזית דומיא דמת כשהוא שלם דמטמא אפילו אין בו כזית. כדאמר בנזיר בפרק כ"ג (דף נ.) ויש לומר דבמת אפי' אבר שלם שאין בו כזית טמא כדאמרינן נמי התם א"כ כך לי אבר אחד כמו כולה ואם תאמר אכתי מצי לאוקמא היקישא בחוליא אחת שכנגדה במת לא חשיב אבר וי"ל דההיא אפילו כזית לא מטמא דכשברי שברים חשיבא:

    נלמדנה משק דספינה אינה מיוחדת למדרס אף על פי שכל שעה יושבין בה בני אדם מכל מקום עיקרן עשויות לפרגמטיא ואומר בה עמוד ונעשה מלאכתנו דאי ספינה מיוחדת למדרס לא הוה ילפינן משק כדאמרינן בריש אלו מומין (בכורות לח.) דמדרסות לא איתקוש לשק:

    לאפוקי ספינה שאינה מיטלטלת מליאה ומה שמיטלטלת בים לא חשיב ליה טלטול כיון דעיקר הילוכה מחמת המים:

    Tosafot on Shabbat 83b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רבנו חננאל

    כמאן אזלא הא דתניא כל הטומאות המסיטות אחרי' טהורין חוץ מן הזב שלא מצינו לו בכל התורה כולה ניחא דלא כר"ע. דאי ר"ע הא אף ע"ז שהסיטה את אחרים טמאין. ודחינן אפילו תימא ר"ע תנא זב וכל דדמי ליה. נמצא דברי רב אשי דפלוגתא דרבה ור' אלעזר בתרצתא דהא מתנית' דר' אלעזר סבר בהיסט שהסיטו אחרים את ע"ז פלוגתא דרבנן ודר' עקיבא. אבל הסיטה היא את אחרים טהורין. ורבה סבר בהיסט שהסיטה ע"ז את אחרים פלוגתייהו. אבל אם הסיטוה אחרים טמאין. ובעיא דרמי בר חמא הא אמרינן כרבה בעי לה ואליבא דר"ע. אבל לרבה לרבנן אינה לאברים. ולר' אלעזר בין אליבא דרבנן ובין אליבא דר' עקיבא אינה לאברים. וכן הלכה. ובעיא דרב אחדבוי בר אמי ע"ז פחותה מכזית לענין איסורא פשטא דאסורא דהא זבוב בעל ע"ז עקרון אסור.

    אבל לענין טומאה אין בה טומאה של כלום דלהכין איתקש למת ואיתקש לנדה שאינה לאברים.

    ואיתקש לשרץ שאינה מטמא במשא ולא מצית למימר לחומרא לשרץ כעדשה ולנדה לאבן מסמא. ולמת לאהל משום דטומאת ע"ז דרבנן היא. וכי איכא חומרא וקולא לקולא היא דמקשינן:

    [מתני'] מנין לספינה שהיא טהורה כו' פי' שאינה מקבלת טומאה. רבנן דמתני' משום מדמי לה ספינה לים מה הים אין מקבל טומאה אף הספינה אינה מקבלת טומאה. וחנניה מפיק לה למילתא דספינה שאין מקבלת טומאה מן השק דכתיב מכל כלי עץ או בגד או עור או שק מה שק מטלטל מלא וריקן מקבל טומאה לאפוקי ספינה שאינה מטלטלת מלא וריקן. לפיכך אינה מקבלת טומאה.

    מאי בינייהו איכא בינייהו ספינה של חרס לרבנן [שמדמין] אותה לים אף ספינה של חרס טהורה. ולחנניה שהוא [למד] לטהרת ספינה משק ספינה של חרס [מקבלת] טומאה דא' לן עץ ובגד ועור ושק דכתיבי בענינא גמרינן להו משק נמצא משק מלמד עליו. אלו הדברים שכתובין בפרשה. וכן מלמד שאין מקבלין טומאה אלא מה שהוא מטלטל מלא וריקן כגון שק אבל כלי חרס אינו כתוב עם השק. לפיכך אין השק מלמד עליו. דאע"פ שאינו מטלטל מלא וריקן מקבל טומאה.

    אי נמי איכא בין רבנן שלמידין מן הים ובין חנניה שהוא למד מן השק. (ספות) [לענין ספינת] הירדן לרבנן טהורה ולחנניה טמאה מפני שהיא מטלטלת מליאה וריקנית כר' חנניה בן עקביה:

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 83b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition

    רשב"א

    אלא [זה] זבוב בעל עקרון תימה למה הביאו זו הברייתא, אי למימר דזבוב עבודה זרה היא, פשיטא, דהא קרא כתיב (מלכים-ב א, ב) בבעל זבוב אלהי עקרון. ואיכא למימר אי מקרא הוה אמינא גוף גדול הוא אלא שנקרא כן, אבל השתא דכתיב (שופטים ח, לג) וישימו, משמע שמשימין אותה בתוך חיקם, אלמא גוף קטן הוא. ואין זה נכון דאף על פי כן אפשר שהיא [גדולה] מכזית. ורש"י ז"ל פירש שזבוב הוא כמשמעו אבל לכך צריך לברייתא לומר שהיא עבודה זרה גמורה ואדוקין בה, מלשון ברית שהיא לשון אהבה וחיבה, כלומר: שלא תאמר בעקרון הוא שעשו כך לזכר עבודה זרה בעלמא, ואינה עבודה זרה גמורה ואינן אדוקין בה. ובירושלמי (פ"ט, ה"א) מצאתי: אבל בע"ז שלימה אפילו כל שהוא דא"ר יוסי בר בון בשם ר' חמא בר גוריא הבעל ראש גויה היה ובאטין היה, וישימו להם בעלי ברית לאלהים, פירוש ברית הוא ראש הגויה שבו הברית, והוא נמי לשון בעל, ונראה שהגירסא (כאפין) [באפין] היה שהיה קטן כגרעין של אפונין [כן הוא בירושלמי כת"י ליידן, וכן הוא בירושלמי ע"ז פ"ג, ה"ו. ועיין רמב"ן]. ולפי זה לא מייתי ראיה משום לשון זבוב אלא מלשון בעל ברית, לומר שהיו אדוקין בצורת ראש הגויה שנקרא בעל, והא דקתני זה זבוב בעל עקרון, מפני שנקרא בעל אומר כן, או שהוא דבר קטן כזבוב. הרשב"א ז"ל. [מלקוטי רבנו בצלאל אשכנזי שבת, נדפס בסוף ספר הבתים. וכן הוא בחידושי הרמב"ן, עיש"ה].

    Rashba on Shabbat 83b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    מאירי

    זה שהחלטנו לומר שע"ז אינה מטמאה לאברים פירושו כשאין הדיוט יכול להחזירה אבל אם היא של חוליות ונתפרק אבר ממנה והדיוט יכול להחזיר' הדבר בספק ומ"מ גדולי המחברים כתבוה בסתם ר"ל שאינה מטמאה לאברים כלל אלא הצורה לבד בעוד שהיא שלימה:

    ע"ז שהיא פחותה מכזית כגון זבוב בעל עקרון והדומים לו אע"פ שהיא שלימה בתבניתה וצורתה ואסורה בהנאה מ"מ לענין טומאה אינה מטמאה כלל ואע"פ שהוקשה לשרץ לא להחמיר הוקשה לטמא בכעדשה אלא להקל לומר שאינה מטמאה במשא הואיל וטומאתה מדברי סופרים כל שהקישוה לשאר טומאות לא הקישוה אלא לקולא לנדה שלא לטמא באברים לשרץ שלא לטמא במשא למת שלא לטמא בפחות מכזית ואין ע"ז מטמאה באהל כלל:

    יש בתלמוד המערב קצת דברים חלוקים בסוגיא זו עם תלמוד שלנו ואל תחוש להם והוא שאמרו שם כתיב תועבה בשרץ וכתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בע"ז לאיזו הוקשה רבנין אמרי' לתועבה שבשרצים הוקשה מה שרץ אינו מטמא בהיסט אף ע"ז אינה מטמאה בהיסט אי מה שרץ בכעדשה אף ע"ז כן ר' זעירא בשם ר' יוחנן ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת בכזית אף ע"ז כן אי מה מת משיכניס ראש אצבעו אף ע"ז כן יליף נתיצה מבית המנוגע מה בית המנוגע עד שיכניס ראשו ורובו אף ע"ז עד שיכניס ראשו ורובו שנ' צא תאמר לו אין אומרין צא אלא למי שהכניס ראשו ורובו ולמדת מכאן שעבודה זרה מטמאה באהל מיהא משיכניס ראשו ורובו ואינו כן אלא לעולם אפילו נכנס כלו אינו טמא כמו שיראה מסוגיא זו וכן מה שאמרו שם הדא אמרה בע"ז שבורה אבל שלימה אפי' כל שהוא אף זה אינו כמו שכתבנו:

    המשנה השניה מנין לספינה שהיא טהורה שנ' דרך אניה בלב ים אמר הר"ם פי' ראינו מאמרו בלב ים שהוא כמו הים וכאשר הים אינו מטמא כמו כן כל מה שבתוכו אינו מטמא ואפי' היתה ספינה של חרס ואפי' טענוה ביבשה והורידוה לים:

    אמר המאירי המשנה השניה ואף היא מן הדברים שנתגלגלו בה ואמר מנין לספינה שהיא טהורה ר"ל שאינה מקבלת טומאה שנ' דרך אניה בלב ים ר"ל ששלמה אמר שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים ואחת מהן דרך אניה בלב ים וכי מה פליאה יש בדרך אניה בלב ים פשוט הוא שדרך אניה בלב ים אלא כך פירושו מה ים טהור כדכתיב אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור אף ספינה כן והיה אומר שטעם זה נעלם ממנו ויש שואלין למה לא דרשו באחרים הנזכרים עמה ר"ל דרך נחש עלי צור ודרך נשר בשמים ודרך גבר בעלמה ופשט המקראות בכלם מפני שדרכים אלו אין רישומן ניכר עד שיכיר שום אדם שעבר זה דרך שם ואמר שהם נעלמים מעין בני אדם ומ"מ למה שהתחילו לדרוש מפני מה לא דרשו אף באחרים ותרצו בה מפני שהאחרים מהלכותיהם משתנים ומתחלפים תמיד זה בכה וזה בכה אבל אניה לעולם אינה יכולה להלך אלא בלב ים:

    ויש דורשין את כלם בדרך זה לענין טומאה וטהרה שלשה המה נפלאו ממני שאיני יודע ליתן בהם טעם דרך נחש עלי צור שהוא טהור ושמנה שרצים טמאים ומה חולדה שאינה ממיתה מטמאה נחש שממית ומרבה טומאה אינו דין שיטמא דרך נשר בשמים שהוא עוף טמא ואינו מטמא בגדי' ונבלת עוף טהור מטמאן בבית הבליעה דרך גבר בעלמה ששכבת זרע במעי אשה טהור ואם פולטתו תוך שלשה טמא:

    ולענין ספינה מיהא שאלו בגמ' והלא טהרתה מן התורה ומצד שאינה מטלטלת מלא וריקן שכל כלי עץ למדים משק מה שק מיטלטל מלא וריקן ואינו נשבר אף כל שמיטלטל מלא וריקן ואינו נשבר הא כל שאינו כן כגון שמחזיק ארבעים סאה בלח אין מיטלטלין מלאים בלא שבירה ופרשוה בשני פנים אחת בספינה של חרס שלא נאמר עליה דין מלא וריקן הואיל ולא נזכרו בפרשת מדין וכן שהחמיר בה מצד אחר ליטמא מאוירן ושלא ליטהר במקוה ובא ללמד שמאחר שהיא גדולה כל כך שהולכת בים טהורה והוא הדין בשאר נהרות והשנית בספינת הירדן ר"ל ספינה קטנה שמיטלטלת מלא וריקן על ידי שוורים עד שאמרו עליה שהיא טמאה מפני שטוענין אותה ביבשה ומורידין אותה במים על ידי שוורים וכל שמיטלטלת על ידי שוורים מיטלטל הוא ובא ללמד שאין הלכה כדברי האומר ספינת הירדן טמאה אלא כל שהיא הולכת בים או בנהר טהורה וכן הלכה שכל ספינה אע"פ שמטלטלת טהורה שאין הספינה בכלל הכלים האמורים בתורה כלל בין גדולה הראויה לים בין קטנה של שאר נהרות בין של חרס בין של עץ ואף האומר ספינת הירדן טמאה לא במדרס שהרי אינה ראויה לישיבה אלא במגע מגבה לעץ ומתוכה לחרס:

    לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפי' שעה אחת פעמים שיעלם ענין אחד כמה שנים וברוב הימים ימצאנו אם יתמיד עמידתו בבית המדרש וכן לעולם אל ימנע אדם עצמו מדברי תורה אפי' בשעת מיתה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל אפי' בשעת מיתה תורה ואין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנ' זאת התורה אדם כי ימות באהל:

    Meiri on Shabbat 83b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תוס' בד"ה ע"ז ישנה כו' ולא משום היקשא דנדה פשיטא ליה כו' עכ"ל ה"מ לאוכוחי דע"כ בלאו היקשא דנדה ידענא ליה בנשתברה דטהורה דהא כיון דאפילו איסור הנאה דאורייתא ליכא ביה מכ"ש דלא מטמא כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 83b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מהר"ם

    בגמרא לימא דלא כר"ע דאי כר"ע אי איכא נמי ע"ז פירוש לרבה פריך דסבירא ליה דלר"ע מטמאה באבן מסמא וס"ל:

    בתוס' ד"ה כי תבעי לך וכו' ולעיל נמי מייתי אפלוגתא דר"ע ורבנן ולענין איסור דאורייתא לא שייך למילף מנדה כצ"ל ר"ל דמדמייתי לה לעיל אפלוגתא דר"ע ורבנן דפליגי אי ילפינן לה מנדה או משרץ מכלל דלענין טומאה איירי דאי לאיסור הא לא שייך למילף מנדה ולא הוי שייך לפלוגתא דר"ע ורבנן:

    ד"ה מה מת בכזית וכו' תימה לר"י לר"ע אי ישנה לאברים וכו' ר"ל תפשוט מהכא דלר"ע אינה לאברים דאי ישנה לאברים היכי יליף מהאי היקשא דע"ז שלימה אינה מטמאה פחותה מכזית ניקום האי היקשא דבעי כזית אאברים אבל שלימה אפילו אין בה כזית טמא וכו':

    בא"ד כחוליא אחת פירוש חוליא מן אבר אחד ולא אבר שלם:

    Maharam on Shabbat 83b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    פני יהושע

    בגמרא בעי רב חמא בר גוריא אשירה ישנה לאיברים או אינה לאיברים וכו' עי מ"ש בעל המאור בזה בהא דלא פשיט הך איבעיא ממתני' דלעיל קתני אבניו ועציו ועפריו מטמא' כשרץ וכבר כתבתי בזה לעיל בלשון התוספות שם מיהו במאי דמשמע מלשון בעל המאור דפשיטא ליה דמשמשי ע"ז ישנו לאיברים וכן כתב הרמב"ם בפירוש בפ"ו מהלכות אבות הטומאה דבזה חמור משמשיה מע"ז עצמה ונראה מדבריו שם דאפילו היכא שאין עיקר הע"ז קיימת שנשתברה היא ומשמשיה אפ"ה היא טהורה ומשמשיה טמאין אלא דלמאי דפרישית לעיל בלשון התוספות דמלשון המשנה אינו הכרע א"כ צ"ע מהיכן יצא לו להרמב"ם ז"ל דין זה דהחמירו במשמשיה יותר מע"ז עצמה ובעיקר דברי הרמב"ם שפסק בהך איבעיא לקולא ע"ש בספר משנה למלך שכתב דאע"ג דמשמע לעיל דאיבעיא דרב חמא היינו דוקא כרבה אליבא דר"ע וא"כ למאי דק"ל כרבנן פשיטא דאינה לאיברים אלא דאפ"ה אין לפרש כן בכוונת הרמב"ם שהרי כתב שם דהיקישא דנידה היינו אפילו לשברים ממש כגון קצץ מהן אבר וא"כ בשל חוליות שפיר איכא לאוקמי הך איבעיא אפילו אליבא דרבנן ע"ש שהאריך ונדחק ליישב מיהו מתוך מה שאפרש בסמוך יתיישב שיטת הרמב"ם לנכון:

    בפירש"י בד"ה ישנה לאיברים כגון של חוליות וכו' וכ"כ בתוס' דבנשתברה פשיטא דלא מטמא אפילו בלא הקישא דנדה והוכיחו כן מסוגי' דלעיל מדלא מוקמינן להך איבעיא דרבי חמא אלא כרבה ואליבא דר"ע ולפ"ז צריך לומר דהא דפשיטא לן דנשתברה טהורה אפילו בלא היקישא דנדה היינו משום דמסברא אין להחמיר בטומאת ע"ז דרבנן יותר משאר טומאה דאוריית' דקי"ל דשבירתן היא טהרתן ולענין טומאה ישנה כשנשתנה איבעיא בפני עצמה היא בפרק רבי ישמעאל דף נ"ג כנ"ל בכוונת פרש"י והתוס' ולפ"ז משמע לפי פירושם דהלכה כר"ע כיון דאיבעיא דר"ח וכל השקלא וטריא כרבה ואליבא דר"ע וכבר כתבתי דשיטת הרמב"ם אינו כן לפי מה שפסק הלכה כחכמים ותו קשיא לי על שיטת רש"י והתוס' דלדידהו ע"כ עיקר איבעיא דהכא היינו מהנך סברות דמסיק הש"ס באין הדיוט יכול להחזירו אי הוי כמתבר או לא ולאידך גיסא איפכא ובסוגיא דלעיל משמע דאיבעיא דר"ח היינו אי אמרינן הקישא דנדה דוקא לחומרא או אפילו לקולא וצ"ע ליישב סוגי' דשמעתין ע"פ שיטת רש"י ותוס' וכמ"ש ג"כ בעל משנה למלך:

    מיהו לפמ"ש לעיל בתחלת הסוגי' א"ש טובא דבשקלא וטריא דלעיל בפלוגתא דרבה ור"א הוי ס"ד דטומאת ע"ז מהקישא דשרץ הוי מדאורייתא והא דבעי למימר דאינה לאיברים מהיקישא דנדה היינו לענין טומאת משא לחוד וא"כ לפ"ז לא שייך לחלק בין לאיברים דחוליות או לאיברים דנשתברו דאי משרץ אפילו נשתברו לגמרי טמא ואי מנדה אפילו של חוליות טהור דדומיא דנדה לגמרי בעינן משא"כ בסוגי' דהכא מפרש סתמא דתלמודא איבעיא דר"ח אליבא דהלכתא דטומאת ע"ז דרבנן ופשיטא דהיקישא דנדה אף לקולא אלא דאפ"ה מיבעיא ליה לר"ח בהנך סברות דמסיק הש"ס אי מחמרינן לענין טומאה טפי מאיסורא או איפכא דמקילין בה טפי כיון דעיקרו אינו אלא מדרבנן ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' בסמוך בד"ה כי תיבעי לך ודוק היטב ותן לחכם ויחכם עוד:

    במשנה מניין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים ומפרש בגמרא מה ים טהור אף ספינה טהורה וחנניא אומר נלמדה משק וכו'. ומשמע דתנא דמתני' לית ליה ילפותא דשק לענין ספינה וחנניא לית ליה ילפותא דמתניתין מש"ה מהדרינן למימר מאי בינייהו דנפקא מינה נמי לענין דינא לענין ספינה של חרס או של ירדן דלחנניא טמאה ולתנא דמתני' הכל טהור אלא דאכתי היא גופא קשיא לי כיון דפשיטא לן בכולה תלמודא דכ"ע ילפינן משק דבעינן מטלטל מלא וריקן דמה"ט ממעטינן פשוטי כלי עץ בכל הכלי' הבאים במדה וא"כ קשה ממ"נ מאי קסבר תנא דמתני' אי קסבר דספינה לא הוי בכלל כלי עץ ולא בכלל כלי חרס דלא כלי מיקרי אלא כבתים ודברים שמחוברין לקרקע א"כ אמאי קאמר מניין לספינה שהיא טהורה דמה"ת תהא טמאה ואי קסבר דמסברא פשיטא דבכלל כלי היא וא"כ בכלי חרס דלא איתקש לשק לענין מלא וריקן כיון דלא כתיב בהאי ענינא וכ"ש בספינת הירדן דמטלטלת מלא וריקן כדמשמע לכאורה בשמעתין וכמו שיבואר אמאי מטהר להו תנא דמתניתין דאטו מהאי אסמכתא בעלמא דדברי קבלה דמשלי שאינו אלא דברי משל נקיל בטומאה דאורייתא ואפילו בדבר שמפורש בדברי קבלה אשכחן בכמה דוכתי בש"ס דהנביאים גמרא גמירי להו ואתי אינהו ופירשוהו והכא לא שייך לומר כן. לכך היה נראה בעיני לומר דודאי עיקר פלוגתא דת"ק וחנניא בסברא דאורייתא נמי פליגי דלחנניא פשיטא ליה דטלטול ע"י שוורים שמיה טלטול ופשיטא ליה נמי דספינה הוי בכלל כלי ומש"ה מטמא בשל חרס אפילו אין מטלטל מלא וריקן מה שא"כ לת"ק משמע ליה מסברא דטלטול ע"י שוורים לא שמי' טלטול ומשמע ליה נמי דספינה לא מיקרי כלי דסתם כלים עיקר תשמישן ביבשה (דומיא דכלי מדין וכן מצאתי ג"כ בל' הירושלמי דמהקישא דשק נמי משמע דוקא בכלים המשמשים ביבשה ובים) ולא בים כדאשכחן טובא אפילו בבעלי חיים דכל מאי שבים טהור כ"ש בספינה של חרס דדמיא טפי למחובר לקרקע לענין ביכורים וכיוצא בו כדמשמע בפ"ק דגיטין דף ז' ע"ב ע"ש בתוספות ובחידושינו אלא דאכתי כיון דלא פשיטא ליה לתנא דמתני' הנך סברות כל כך מש"ה שפיר קאמר מניין שהיא טהורה ומסמיך לה אקרא כנ"ל. אלא דשיטת התוס' לא משמע הכי דלפי מ"ש אין מקום למה שהקשו התוס' בד"ה ולחנניא תימא לר"י אמאי נקיט חנניא הא רבנן נמי וכו' והניחו בתימא וצ"ע ולמאי דפרישית שפיר מצינן למימר דעיקר טעמא דרבנן משום דטלטול ע"י שוורים לא שמיה טלטול דמהאי אסמכת' שמעינן לה ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

    בתוס' בד"ה נלמדנה משק דספינה אינה מיוחדת למדרס וכו' דאי ספינה מיוחדת למדרס לא הוי ילפינן משק כדאמרינן בריש אלו מומין דמדרסות לא איתקוש לשק עכ"ל. ויש כאן מקום עיון דמשמע דפשיטא להו להתוספות דכי היכא דאמרינן בריש אלו מומין לענין כלי שאין לו בית קיבול אפ"ה טמא היכא דחזי למדרס משום דלא איתקש לשק ה"ה לכלים הבאים במדה דאיירינן בהו הכא לענין ספינה שאינה מטלטלת אלא מפני כובד המשוי דבהא נמי פשיטא להו דלא איתקש לשק לפי הסוגיא דאלו מומין (ולפ"ז קשיא טובא מהך מתניתין דכלים דמייתי הש"ס בסמוך דקתני תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס מלמעלה טמאה מת והבאה במדה טהורה מכלום ומשמע לכאורה דאפתחה מצידה נמי קאי אלא דמלשון רש"י לקמן בד"ה טהורה מכלום נראה מבואר דלא קאי אלא אהך בבא דפתחה מלמעלה וכמו שכתבו שם ג"כ התוס' מסוגיא דבכורות גופא) אלא דלפ"ז לא א"ש מ"ש התוס' דספינה אינה מיוחדת למדרס ואכתי מאי הוי נהי דאינה מיוחדת למדרס אפ"ה הא חזיא מיהא למדרס והתם בר"פ אלו מומין קאמר להדיא הנך דחזי למדרסות משמע להדיא אע"ג דאין מיוחדת למדרס אלא דחזי' אפ"ה טמאין וא"כ אמאי איצטריך הכא למימר דטעמא דחנניא בשל חרס משום דלא כתיבא גבי שק ובספינות הירדן משום דטוענין אותן ביבשה ותיפוק ליה דאפילו בשל עץ יש לומר דטמא כיון דחזיא למדרס למאי דלית ליה הך אסמכתא דאניה בלב ים ועוד דעיקר לשון התוס' תמוה במ"ש כיון דעיקר עשויה לפרקמטיא אמרינן בה עמוד ונעשה מלאכתינו והתם משמע דכל היכא דחזיא למדרס לא שייך בהו עמוד ונעשה מלאכתינו וכ"ש בספינת הירדן דאיירי בה הכא דסתמא עשויה ג"כ בשביל בני אדם היושבין בה וזימנין נמי שעשויה בענין שניכר בה שעשויה לישיבת בני אדם ומאי פסקיה:

    ולולי דברי התוס' היה נראה לי לפרש בפשיטות דבספינה שאינה מטלטלת כשהיא מלאה אפילו אם עשויה למדרס נמי לא מטמא דלא דמיא להא דאמרינן בר"פ אלו מומין דהנך דחזיין למדרס אע"ג שאין להם בית קיבול טמאין היינו דכיון דחזיא למדרסות שפיר מיקרי כלי והוי בכלל כל כלי עץ דכתיב בפרשת כלי מדין והקישא דשק לא קאי עלייהו והיינו מק"ו דפכין קטנים דלקמן ומכ"ש למאי דמשמע התם בר"פ אלו מומין דהא דהנך דחזיין למדרסות טמאין אינו אלא מדרבנן א"כ שפיר מצינן למימר דדוקא בהך הוא דגזרו בהו רבנן משום הנך דמיוחדין למדרסות והרואה סבור שהן מיוחדות וטמאין מדאורייתא בכל הטומאות מכללא דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת והיינו מק"ו דלקמן כמ"ש רש"י והתוס' לקמן ובכמה דוכתי מש"ה לא פלוג רבנן משא"כ בספינה דשמעתין שפיר איכא למימר דלחנניה נמי היכא דאינה מטלטלת אלא ע"י שוורים לא מיקרי כלי כלל ולא הוי בכלל ריבויא דכל כלי עץ דכתיב בפרשת מדין וא"כ אין לה טהרה במקוה ואין במינה טהרה במקוה ומשום הכי טהורה אף מן המדרס כדאמרינן לקמן לענין כלי חרס וגזירה דרבנן נמי לא שייך בהו למיגזר ספינה אטו שאר כלים דבכה"ג לא טעו אינשי:

    וכמו שכתבתי נראה לי מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהלכות כלים הלכה ט' דטעמא דספינה בין גדולה בין קטנה טהורה היינו משום דלא מיקרי כלי והיינו כמ"ש כאן ובלשון המשנה ועיין עוד בסמוך בלשון התוס' ד"ה ולחנניה ובלשון רש"י בד"ה הבאה במדה ודו"ק:

    בגמרא איכא בינייהו ספינה של חרס וכו' אי נמי ספינת הירדן וכו' ולכאורה לשון אי נמי אינו מדוקדק דהו"ל לערבינהו בחדא בבא ולמימר איכא בינייהו ספינה של חרס וספינה של ירדן דלחנניא טמאה ולתנא דמתניתין טהורה כיון דלשיטת התוספות תרווייהו מחד טעמא מטהרי להו ת"ק מגזירת הכתוב דאיתקש לים ולחנניה טמאין כיון דאיתנייהו בהקישא דשק מה שא"כ למאי דפרישית דתנא דמתניתין וחנניה עיקר פלוגתייהו היינו נמי מסברא מדין תורה א"כ א"ש כיון דכל חד וחד סברא באפי נפשה היא מש"ה פלגינן לתרתי ומש"ה קאמר א"נ כן נ"ל ודו"ק:

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Penei Yehoshua on Shabbat 83b · Sefaria · מהדורה: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    גליון הש"ס

    רש"י ד"ה טהורין וכו' דכי כתיב משא הזב באדם כתיב עי' נדה דף נד ע"ב ברש"י ד"ה היא עושה וצע"ג:

    תוס' ד"ה כי תיבעי וק' לר"י ק"ל הא שם מבואר דמדין ביטול הוא (ואם כן) [י"ל] דהאיבעיא בע"ז של ישראל דלא מהני ביטול אם טהור מטומאה וצ"ע:

    Gilyon HaShas on Shabbat 83b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמרא, בעי ר"ח בר גורי' עכו"ם ישנה לאיברים או אינה לאיברים מי נימא כמאן דמתברא דמי או דלמא הא לא מחסרה. כתבו בתוס' (מדבעי לענין טומאה מוכח דלענין איסור הנאה דאורייתא ברירא לי' דודאי אסור, והקשו על זה דבפ"ג דעכו"ם פליגי רב ושמואל בעכו"ם שנשתברה מאליה אי צריך לבטל כל קיסם וקיסם, ומסיק שם דבעכו"ם של חוליות עסקינן והדיוט יכול להחזירה) משמע דבאין הדיוט יכול להחזירה אפילו רב מודה דשרי. תמיהני הא התם מבואר דמדין ביטול אתיא עלה דבאין הדיוט יכול להחזירה מבטלה ופקע שם ע"ז מינה, א"כ הכא שפיר משכחת לה בליכא ביטול, כגון ע"ז של ישראל ואסור בהנאה, ומבעיא לענין טומאה:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 83b · Sefaria · מהדורה: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain

    בן יהוידע

    תְּנִינָן (שופטים ח, לג) "וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית לֵאלֹהִים" זֶה זְבוּב בַּעַל עֶקְרוֹן. עיין בתוספות מה שכתב בזה, ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו חיד"א ז"ל בפסוק (מלכים א' א, א) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, שיש קליפה שנקראת 'זְבוּב' ליפרע מן הפוגם ביסוד בניאוף וכיוצא עיין שם. וכאן אמר הכתוב (שופטים ח, לג) וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית, למדו רבותינו ז"ל מזה שעבודה זרה שלהם היתה זְבוּב שהוא כנגד קליפת 'זְבוּב' השולטת במי שפוגם באות ברית קודש, ולכך נקראת קליפה זו בַּעַל בְּרִית. ולזה אומר מַנִּיחָהּ בְּתוֹךְ כִּיסוֹ וּמְחַבְּקָהּ וּמְנַשְּׁקָהּ, כי הפה מכוון כנגד ברית המעור, וחבוק ונשוק הם עניינים של ניאוף. והר"ן ז"ל כתב דבירושלמי משמע שעשו עבודה זרה כמו צורת ראש המילה, והיינו בַּעַל בְּרִית רצונו לומר עבודה זרה שהיא כצורת מקום שנעשה הברית עיין שם, ולפי מה שכתבתי בס"ד דברי הירושלמי קרובים עם תלמוד דידן.

    לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ וּמִדִּבְרֵי תּוֹרָה וַאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה. קשה בִּשְׁעַת מִיתָה מי יביאהו לבית המדרש ואיך יצוייר דבר זה? ומהרש"א ז"ל כתב דלא קאי זה אלא על דברי תורה, והוא דוחק עצום בלשון המאמר דקאי אתרווייהו, ועוד גם אי קאי על דברי תורה גם כן קשא דרחוק מציאות זה, כי מי זה יזכה להיות שפוי בדעתו בשעת פטירתו לדבר בדברי תורה כרבי שמעון בר יוחאי וכרבי אליעזר בן הרקנוס וכיוצא, ואיך אמר לְעוֹלָם וכו'? ונראה לי 'מִיתָה' דנקיט הכא לאו ממש אלא 'יִסּוּרִין' דנחשבים כמיתה, כצרעת, או סמיות עינים, או עניות, דשלשה אלו חשובין כמת, וקאמר אֲפִלּוּ אם יהיו לו אחת מאלה שהם נחשבים מִיתָה אַל יִמְנַע אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִן בֵּית הַמִּדְרָשׁ וּמִדִּבְרֵי תּוֹרָה:

    אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין, אֶלָּא, בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ נראה לי בס"ד הכונה על דרך שאמרו (תמיד לב:) 'הרוצה שיחיה ימות' שהוא רצונו לומר יחליש החומר בסיגופים ותעניות, וכן התנא אמר (אבות ו, ד) כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה פַּת בַּמֶּלַח וכו'. ונראה לי בס"ד דקדוק תיבת 'עָלֶיהָ' דהוה ליה לומר מֵּמִית עַצְמוֹ 'בַּעֲבוּרָהּ' והוא כי קודם אותיות 'תּוֹרָה' יש אותיות 'שָׁקְדָה' שהוא רצונו לומר שקדנות, ולזה אמר מֵּמִית עַצְמוֹ בִּשְׁקֵדָהּ שיהיה שקדן בתורה הרבה ובזה תתקיים בידו, ולכן אמר 'עָלֶיהָ' רצונו לומר במה שרמוז באותיות שהם 'עָלֶיהָ' שהם 'שָׁקְדָה' העומדים למעלה מאותיות תורה.

    Ben Yehoyada on Shabbat 83b · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף פ״ג, עמוד ב׳, בהיקף של כ־496 מילים ב־10 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 10 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 141 מילים

      נפתחת ב״כרעו הן טהורין. כמאן אזלא הא דתניא…״

      חכמים: רבי עקיבא.

    2. קטע 281 מילים

      נפתחת ב״בעי רב חמא בר גוריא: ע"ז ישנה…״

      חכמים: רב חמא בר גוריא.

    3. קטע 378 מילים

      נפתחת ב״בעי רב אחדבוי בר אמי: ע"ז פחותה…״

      חכמים: רב אחדבוי בר אמי, רב יוסף.

    4. קטע 435 מילים

      נפתחת ב״אמר רב אויא ואיתימא רבה בר עולא,…״

      חכמים: רב אויא, רבה, עולא.

    5. קטע 545 מילים

      נפתחת ב״ורבנן, למאי הלכתא איתקש לשרץ דלא מטמא…״

    6. קטע 613 מילים

      נפתחת ב״מתני' מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר: (משלי…״

    7. קטע 736 מילים

      נפתחת ב״גמ׳ פשיטא, אניה בלב ים היא! הא…״

    8. קטע 841 מילים

      נפתחת ב״מאי בינייהו איכא בינייהו ספינה של חרס,…״

    9. קטע 974 מילים

      נפתחת ב״אי נמי ספינת הירדן למ"ד אניה בלב…״

      חכמים: רב לעולם, רבי חנינא.

    10. קטע 1052 מילים

      נפתחת ב״אמר רבי יונתן לעולם אל ימנע אדם…״

      חכמים: רבי יונתן, רבא.

    חכמים הנזכרים בדף

    • ר' עקיבא [ר"ע] · דור שני לתנאים

      דור שני לתנאים, ר' עקיבא בן יוסף בן גרים מבני בניו של סיסרא, עניו, מקבל מוסר, חכם גדול, חסיד, יודע שבעים לשון…

      מקור: מסכת שבת דף פ״ג עמוד ב׳ · קטע 1 — “…ע"ז אפילו תימא ר' עקיבא, תנא זב וכל דדמי…

    • רב יוסף · דור שלישי לאמוראים

      סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.

      מקור: מסכת שבת דף פ״ג עמוד ב׳ · קטע 3 — “…מהו? מתקיף לה רב יוסף: למאי? אילימא לענין איסורא,…

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: שבת דף פ״ג ע״ב

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026