מסכת שבת דף ס״ז עמוד א׳

לאשתא תילתא שחפת שלישית שבאה מג' ימים לג' ימים:

סילוי ענבים קטנים:

ושבעה ציבי קסמים:

כשורי קורות:

ושבעה סיכי יתידות קייבל"ש בלע"ז:

משבעה גשורי גשרים:

ז' סינרי צנור הדלת חור האסקופה שציר הדלת סובב בו:

כופרי זפת שזופתין הספינות:

בני מלכים יוצאין בזגין מאן תנא ר"ש היא כו' פי' הקונטרס וליכא למיחש דילמא מחייכי בהו ואתו לאתויי וא"ת מכל מקום ליחוש דילמא איפסיק ואתי לאתויי כדאמרינן לעיל גבי עבד דלא יצא בחותם שבצוארו וי"ל דהכא מיירי בתלוים בשלשלת דלא מיפסקי וריב"א פירש דבירושלמי מוקי לה בקטנים דאפילו אי פסיק ומייתי לה ליכא איסור והכי איתא בירושלמי ר' זעירא אומר בזוג שבצוארו ומהו כל אדם דקתני במתניתין בין קטנים עשירים בין קטנים עניים מתניתין פליגא עליה דרבי זעירא ולא בזוג שבצוארו כאן בגדולים כאן בקטנים פירוש ההוא דלא יצא בזוג שבצוארו בגדולים דלמא מיפסיק ואתי לאתויי והא דשרי הכא בקטנים דליכא למיחש כדפי' מ"מ יש לדקדק אמאי נקט בני מלכים כיון דליכא חששא אי מייתי להו קטן בידים וי"ל דאי לאו בני מלכים הוו מחייכו עליה בני מלכים כל שעה ואי אפשר שלא ישמע אביו מעולם ויטלם אביו בידו ואתו לאתויי אבל אי בני מלכים לא מחייכי אם כן אפילו אי מיפסיק ליכא למיחש דילמא מייתי להו אבוה דלא שכיח שיהא אביו בצדו בשעה שיפסוק:

וכל [תיקו] דאיסורא [לחומרא] ואין יוצאין בה בשבת בני מלכים בזוגים אוקמה (רב) [רבא] בזוג ארוג בכסות ולדברי הכל כי האי גוונא שרי פר' שיח לא פצע האוזן פי' זירפא [ענביתא] (עכיבתא) אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי:

ירושלמי רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל שמרפא אין בו משום דרכי האמורי (כפסא) ת"ר נותנין בול של מלח לתוך הנר כדי שתאיר ותדליק.

כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי פירוש: כל שיש בו משום רפואה בין סם בין לחש, דאפילו לחשים שיש בהן ממש ומועילין לרפואה יש בהרבה מקומות בתלמוד שהן מותרין. ותניא בתוספתא פ"ח דמכלתין (הי"א עי"ש) אלו דברים מותרין היה מתחיל במלאכתו נותן שבח והודאה לפני המקום, בחבית או בעיסה מתפלל הוא שתכנס בהן ברכה ולא תכנס בהן מארה, לוחשין על המעים ועל הנחש ועל העקרב ולא מדרכי האמורי. ואפשר דאפילו לחשים שאין אנו יודעין אם יש בהן משום רפואה אם לאו מן הספק מותרין, ולא אסרו אלא אותן שהן בדוקין ודבר ברור שאין בו משום רפואה. וכן נראה שפירשו בתוס'.

משנה יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב משום רפואה דברי ר' מאיר ור' יוסי אוסר משום דרכי האמרי אמר הר"ם פי' חרגול מין חגב את החרגול למינהו וזה יועיל לחולשת עצבן הירכים בסגלה ושן של שועל יעשה לשינה ומי שיקח שן של שועל חי ויתלה אותו על מי שארך שנתו יקיץ אותו ואם לוקח משועל מת יעשה להפך וכמו כן יזמו בעלי הסגלות כי כשיוקח מסמר מעץ הצלוב ויתלו אותו על גרגרת מי שיש לו קדחת שלישית יועיל לו והלכה כר' יוסי כי העקר אצלנו כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמרי ועל זה לא אמר הכתו' ולא תלכו בחקות הגוים:

אמר המאירי יוצאין בביצת חרגול ופי' בגמ' דעבדי ליה לשיחלא ר"ל לרפואת כאב האזן ובשן של שועל ופירשו בה דעבדי ליה לשינתה הן להביאה הן להסירה שאם נתלשה כשהוא חי מעכבת השינה ואם נתלשה משמת מועילה להביא את השינה ואף בספר הסגלות לחכמי הטבע הוזכרה כן ומצד סגלה ובמסמר הצלוב והוא המסמר שרגילין לתוקעו בעץ שתולין בו כדי שלא יפול אותו שהם תולים במהרה ופי' בגמ' שמועיל לזירפא ר"ל לנפח של מכת חרב וחכמים אוסרים אף בחול משום דרכי האמורי שכל שאינו מרפא מצד היקש טבעי או סגולה ידועה אלא מדרך חוק ונחשים המוניים אין זה רפואה אלא דרך ע"ז והוא שאמרו כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי ר"ל שרפואתו נכרת כגון שתיית סם ותחבושת מכה אבל הלחשים ומיניהם אסורים מדרכי האמורי ואין צריך לומר בצורות העשויות על פי משפטי הכוכבים שהם בלא ספק סרך ע"ז כמו שביארנו בסנהדרין:

זהו ביאור המשנה והלכה כחכמים ויש פוסקים כר' מאיר ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

מותר לסוך בשמן ומלח בשבת והיו רגילים לעשות כן לשכרות שהיו סכים תוכו של יד ושל רגל במים ומלח או מביאין לו חומר ממגופת החבית שהיא לחה מחמת המים ושורין אותה עוד במים ומלחלחין אותו בו וכל זה רפואה אצלם ואע"פ שהוזכרו בה מיני לחשים אין עיקרם אלא מצד רפואה ידועה אצלם והלחש מדרכי ההמון ואין הבלי ההמון אוסרים מה שיש בו רפואה:

סחיפת הכוס על הטבור בשבת מותר והיו עושים אותה למי שהיה בטנו כואב מביאים כוס שיצאו ממנו חמין לאלתר ונשאר בו אותו הבל וסוחפין אותו על הטבור לחמם ואין גוזרים משום שחיקת סמנין והוא הדין לבגדים חמין או חרסים ושאר מינים שרגילים לעשותם בזה ואפי' בחולי שאין בו סכנה שאינה רפואת סמנין שנגזור בה לשחיקת סמנין:

מותר ליחנק בשבת והוא למי שנפלה חוליית מפרקתו בתוך גרונו ודרך שתולין אותו בראשו שיתפשט צוארו ומגביהין עצמותיו כאלו רוצים לחנקו:

מותר לתקן אברי הולד ולכרכו בבגדים ולקשרו בחגורה רחבה לישב פרקי אבריו שהם רכים ונשמטים בחבלי הלידה והוא הנקרא חתול בלשון והחתל לא חתלת ויש שואלין בזו ומה הוצרך בכאן להשמיענו כן והרי בהדיא אמרו במסכתא זו כל האמור בפרשת תוכחה עושין לתינוק בשבת והחתל לא חתלת מלמד שמלפפים את התינוק ותירצו שלא הייתי מוכרח משם אלא יום ראשון ללידתו אבל שני ושלישי לא ולמדנו כאן שכן בכל הימים כל שהוא צריך לו ובמקומה במסכתא זו יתרחבו הדברים בע"ה:

יוצאין באבן תקומה בשבת והיא אבן ידועה שכשהיתה תלויה על אשה הרה אינה מפלת ואף המשקל השקול כנגדה מועיל לכך ויוצאין בו והוא שנמצא אותו משקל מכוון מאליו לא שגררוהו עד שהעמידוהו על משקלו ומ"מ משקל המזדמן בשקילתו כנגד המשקל אינו מועיל ואין יוצאין בו ומה שהתירו לצאת בה לא סוף דבר באשה שהפילה תמיד ומתיראה על של עכשיו אלא אף באשה שלא הפילה מעולם הואיל ומ"מ מתיראה עכשיו על כך ולא עוד אלא אפי' לא עיברה הואיל והיא מתיראה שתתעבר ותפיל כגון שהיא באה ממשפחה מוחזקת בכך:

תוס' בד"ה בני מלכים כו' כדאמרינן לעיל גבי עבד דלא יצא בחותם כו' עכ"ל וכבר הקשו לעיל כן מזוג גופה דקתני גבי עבד ולא יצא בזוג שבצוארו ומפרש לה התם דילמא מיפסיק ואתי לאתויי ותירצו שם כמו שתירצו הכא דמיירי בתלויים בשלשלת כו' וכמו שהקשו בירושלמי מלא יצא בזוג שבצוארו ולא ידענא מה חידשו התוס' הכא להקשות מחותם ולא מזוג גופיה ואפשר דנקטו בדבריהם חותם שהוא תחלת הברייתא שם ובאו לחדש הכא להביא בזה פי' ריב"א ע"פ הירושלמי וק"ל:

בא"ד ומיהו כל אדם דקתני במתני' קטנים בין עניים בין עשירים מתניתא פליגא כו' עכ"ל כצ"ל ומהרש"ל הגיה הירושלמי באורך ואין צורך וגם בהגהתו נפל טעות רבי זעירא במקום רבי עולא ע"ש בירושלמי וק"ל:

סליק פרק במה אשה

בגמ' אלא ליומא קמא לימא וירא מלאך ה' ולמחר לימא ויאמר משה וכו' כצ"ל:

גמרא ולימא וירא מלאך עיין שבועות דף טו ע"ב תוספות ד"ה אסור ופסחים דף קיא ע"א תוספות ד"ה נפתח:

שם אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה עיין בב"מ דף כז ע"ב תוספות ד"ה כיס וארנקי:

שם כולהו אית בהו משום דרכי האמורי עיין תשובת רשב"א סימן תי"ג בארוכה:

וְלִיקְטַר בֵּיהּ נִירָא בַּרְקָא פירוש חוט שער לשון שני בתי נירין, כמו שאמרו (בבא קמא קיט:) אין לוקחין מן הגרדי לא נירין וכו', ו 'בַּרְקָא' היינו שער וכמו שכתב הערוך, ובלשון ערבי ר"ל טאק"א שעי"ר, ואומרו לִיחְדוֹק בֵּיהּ פּוּרְתָּא פירוש יחזק הקשר מעט, והוא מלשון כיון דהדקה שויא דופן ורויה כנזכר לקמן (דף קכה:), וכן הוא במשנה דכלים, וכאן רצונו לומר יהדק הקשר מעט, ולמחר יהדקנו יותר, וכן ביום שלישי עוד יותר, ואומר לְאִישְׁתָּא צְמִירְתָא פירוש קדחת חזקה שהיא שקועה ותקועה בגוף כמו צומתא בחומץ כי יש קדחת באה לשעות ידועים, אך זו שקועה ותקועה בגוף ואינה חולצתו.