מסכת שבת דף צ׳ עמוד א׳

במיני מתיקה עסקינן שכולן מיני מתיקת קדירה אבל מין אחר אין מצטרף ומתניתין לא מפליג:

דוגמא לאירא מעט צמר שהוא כמין דוגמא שמראה הצבע לבע"ה כזה תחפוץ או כזה והוא כדי ליתן באירא של קנה של גרדי ושיעורה מועט:

לשרות ומתני' בשאינן שרויין והבא לשרות אינו שורה פחות מכדי בגד קטן:

אנפטרין מקום:

הוסיפו עליהם לענין שביעית:

החלביצין לטרו"ן:

והלעונין לענה:

כברית' גפרית:

הואיל וראויין למתק הקדירה הואיל וממתיקין הוה ליה למימר כדפי' בסוף כלל גדול (שבת דף עו. ושם) וא"ת היכי מיירי אי בנותן טעם אפילו שאר מינין נמי ואי אין בהם נותן טעם אפי' מיני מתיקה נמי לא וי"ל דאפילו ביש בהן נותן טעם שרי בשאר מינין דנותן טעם לפגם הוא. ר"י:

מי רגלים בן מ' יום אין גירסא זו נכונה דמשמע של קטן בן מ' יום ובנדה פרק האשה (דף סב.) גבי ז' סממנין מעבירין קתני כל הני דהכא ומי רגלים וקא בעי התם בגמרא דילד או מזקן ואית דגרסי של מ' יום ואין נראה דהתם נמי תניא ומי רגלים שהחמיצו וכמה חימוצן שלשה ימים ונראה כספרים דגרסי עד מ' יום דמג' ימים עד מ' מעבירין אותם על הכתם אבל תוך ג' ולאחר מ' אין מעבירין:

בורית זה החול ואע"ג דבפ' המוציא (לעיל שבת פ:) יהיב בחול שיעורא אחרינא כדי ליתן על פי כף של סיד אומר רבינו מאיר דהתם מיירי בחול שנותנין בסיד אבל הכא איירי בחול שמלבנין בו את הבגדים ולספרים דגרסי הכא בורית זה אהלא אתי שפיר:

תרי גווני אהלא ולעיל דלא שני תרי גווני חול (או לגירסא אחרת תרי גוונא אהלא) משום דקים ליה דליכא בהו תרי גוונין ויש ספרים דגרסי לעיל מאי בורית אהלא ולפי זה אתי שפיר דה"ק לעולם כדאמר מעיקרא דבורית זה אהלא ותרי גווני אהלא:

מכליא עורב בערוך בערך כל פי' דבמקדש ראשון מפני רוב קדושה שהיתה בו לא הוה צריך כליא עורב וליתא דבפ"ק דמועד קטן (דף ט.) מוכח בהדיא שהיה במקדש ראשון כליא עורב:

לא יפחות ממעה כסף תימה לר"י דלא יפחות מפרוטה הוה ליה למימר כי היכי דתניא בפרק בתרא דמנחות (דף קו:) הרי עלי זהב לא יפחות מדינר זהב כסף לא יפחות מדינר כסף:

המוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת תימה דמאי קמ"ל פשיטא דאפילו בהוציא וחזר והוציא אינו חייב אלא אחת כמו בקצר וחזר וקצר כ"ש בבת אחת ואפילו רב יוסף דמחייב אליבא דר' אליעזר בקצר וחזר וקצר בפרק אמרו לו (כריתות דף טו.) בהוצאה אחת פשיטא דפטור ותירץ ר"ת דמיירי כגון שנודע לו על מין זה ונתכפר וחזר ונודע לו על מין אחר אפ"ה פטור דהוי הכל כמו דבר אחד ואע"ג דבפרק המצניע (לקמן שבת צג:) תניא ואם היה כלי צריך לו חייב אף על הכלי ומוקי לה רב אשי ששגג בזה ובזה ונודע לו וחזר ונודע לו ובפלוגתא דרבי יוחנן ור"ל דוקא בכלי ואוכלים שבתוכו מחלקין ידיעות אבל באוכלין שבתוך הכלי אפילו כפרות אין מחלקות ור"י מצא בירושלמי אילו הוציא והוציא כלום הוא חייב אלא אחת לא נצרכה אלא לר"א שלא תאמר מינים הרבה יעשו כהעלמות הרבה ויהא חייב על כל אחת ואחת קמ"ל פי' דס"ד דמינים מחלקין כדא"ר יהושע תמחויין מחלקין ומיהו ה"ל להזכיר ר' יהושע:

האומר הרי עלי ברזל לא יפחות מאמה על אמה למאי חזי אמר רב יוסף לכלה עורב. תמצאנו במסכת מדות בפרק ד' ההיכל מאה על מאה על רום מאה האוטם ו' אמות וגובהו ארבעים אמה אמה כיור ואמתים [בית] דילפה אמה תיקרה ואמה מעזיבה וג' אמות מעקה ואמה כלה עורב ר' יהודה אומר לא היה כלה עורב עולה מן המדה אלא ד' אמות (עולה) היה מעקה וכגון זה במנחות (דף קז) בפרק הרי עלי עשרון:

משנה פלפל כל שהוא עטרן כל שהוא מיני בשמים מיני מתכות כל שהן מעפר המזבח מאבני המזבח ממקק ספרים ממקק מטפחותיהן כל שהן שמצניעין אותן לגנזם ר' יודה אומר אף המוציא ממשמשי ע"ז כל שהו שנ' ולא ידבק בידך מאומה מן החרם אמר הר"ם פי' עטרן ידוע ומיני מתכות הן הם כלי המתכות ששוחקין בהן הבשמים לפי שהם דברים קשים וחזקים ואפי' דבר קטן מהם הוא ראוי שיעשה ממנו דרבן ודומה לו ומקק הוא הדבר הכלה שנתעפש ולא נשאר בו אלא רושם והיא מלה עברית אתם ימקו ור' יודה אומר מאחר שהמעט ממשמשי עבודה זרה חוששין לו וראוי להסירו הרי הוא חייב כשהוציא מהם כל שהוא לפי שהוא חשוב ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי פלפל כל שהוא אפי' בגרעין אחד מפני שהוא עשוי להעביר ריח הפה בשיעור זה ואע"פ שהוא עשוי לתבל הואיל ואף רפואתו מצויה בו הולכין אחר רפואתו להחמיר עטרן והוא פסולת הזפת כל שהוא מפני שהוא ראוי למשוח בו ראשו לכאב חצי הראש ופי' בגמ' שכל ריח רע וכל ריח טוב בכל שהוא וריח רע הוא עשוי לעשן בו התנוקות לקצת חליים ידועים מיני בשמים כל שהוא שסתמן לרפואה:

מיני מתכות כל שהן פי' בגמ' שראויים לעשות מהן דרבן קטן להניע את הבהמה וזה שאמר שמצניעין אותן לרפואה על מיני הבשמים הוא אומר כן מאבני המזבח כל שהן מפני שמצד קדושתם אדם מחשיבן כשמוצאן ומצניען כדי לעשות מהם גניזה וכן הדין במקק הספרים ומטפחותיהם והוא שהתולעת הנעשה בהם ואוכלן ומרקיבן נקרא מקק ומקום אכילתן הוא קורא מקק על שם התולעת עצמו ואמר שכשהוא נוטל משם אותן הבלאות ומוציאן שיעורם בכל שהוא שמצד קדושתו אדם מחשיבו ומצניעו לגנזו ר' יהודה אומר המוציא משמשי ע"ז בכל שהן ואין הלכה כר' יהודה אלא אף בשיעור גדול פטור שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמהו כמו שיתבאר ושאר הדברים כלם על צד שביארנום הלכה הם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד או משלשה מינין יהא שם אחד מצטרפין שאם אין בשל היתר כדי לתבל ונצטרף של איסור עמו מצטרף לאסור ולא סוף דבר כשכלן באים למתק כגון תבלין של מתיקה הבאים ליתן ערבו' לתבשיל אלא אפי' זה בא למתק וזה בא לחדד מצטרפין ויש בענין זה חלוף גרסאות וביאורים וכבר ביארנום באחרון של ע"ז:

כל שיש לו עיקר יש לו שביעית וכל שאין לו עיקר אין לו שביעית ויש בעיקר זה חלוף ביאורים כמו שיתבאר בסמוך ומ"מ כובריתא הנזכרת כאן אי איפשר לפרש בה הצפון הנקרא בלעז שאב"ון ולא הגפרית שהרי אלו אין ראויים למאכל אדם ולא לבהמה ואין שביעית בכיוצא בזה ואע"פ שהצפון נעשה מקצת שרשים הרי משנעשו אפר הופקעה שביעית שאע"פ שבעצים נחלקו ואמרו עצים להסקה תנאי היא באפר מיהא הכל מודים שאין בו שביעית ומ"מ איפשר לפרשה על השרשים שהוא נעשה ממנו והיה ידוע להם שהכובריתא אין לו עיקר על איזה צד שנפרש בעיקר זה והוא שיש מפרשים בו שכל שחותכין אותו וצומח אח"כ כגון אילן או איזה שורש המוציא פירות היא דבר שיש לו עיקר וכל שאינו כן אין לו עיקר ופירוש זה אין לו עיקר שאם כן אין הדגן בכלל שביעית וי"מ כל שמניחין ממנו עיקר בארץ כשתולשין אותו והוא אותם הניטלים בלקיטה או בקצירה ואותם הניטלין בעקירה משרש אין לו עיקר ואף זה אינו שהרי הקטניות ניטלין בעקירה וישנן בדין שביעית ואנו מפרשים שיש אילנות שיש להם עיקר ר"ל פרי ואמר עליהם שאף לולביהם בכלל ביעור אם יש להם לולבים הנאכלים כגון חירובין אבל אותם שאין להם פרי אלא עלין ולולבים כגון אלני סרק אף לולביהן אינן בכלל שביעית אף על פי שנאכלים ברכותם על ידי הדחק ומ"מ אין זה כלל גמור אצל הכל ובמקומו יתבאר בע"ה:

המוציא בתולת הורד והוא מין ורדים שריחו נודף שיעורו באחת ר"ל בעלה אחת ויש מפרשים בורד אחד ארגמן בכל שהוא שכל אלו הם דברים חשובים שכל שהוא מהם חשוב אצל בני אדם:

האומר הרי עלי ברזל לבדק הבית ולא פירש כמה לא יפחות מטבלא של אמה על אמה שכיוצא בה היה ראוי במקדש שהיו עושין מהם כלא עורב ר"ל שהיו מחפין בהם גגו של היכל והיו מסמרים חדים על כל שטח שלהן והיו העורבים נמנעים בסבתם שלא לישב על גג ההיכל נחשת לא יפחות ממזלג קטן של נחשת שראויה לחטט בה את הפתילות ויש פוסקין שלא יפחות ממעה כסף:

בתוס' בד"ה תרי גווני כו' או לגירסא אחרת תרי גווני אהל כו' עכ"ל מהרש"ל מחק כל זה מדברי התוס' ואפשר שהוא הבין דאהל היינו אהלא ואינו כן דלפי דברי התוס' דהכא נראה דאהל בלא אלף ואהלא באלף אפילו שם אחד לא הוו ותלתא גירסאות הוו חדא דגרסי' לעיל מאי בורית זה חול ולגירסא אחרת לעיל מאי בורית זה אהל ולגירסא שלישית לעיל מה בורית זה אהלא ולפי אותה גירסא כתבו דא"ש דה"ק לעולם כו' והשתא דברי התוס' קיימים על נכון בלא מחק ודו"ק:

בד"ה המוציא כו' ומיהו היה לו להזכיר רבי יהושע עכ"ל מהרש"ל הגיה בסוף דברי התוס' אלא ר"ל ר"א דמחייב אתולדה במקום אב עכ"ל אולי הוא מצא כן בתוספות ישנים ולולי דבריו הייתי אומר דר"ל ר"א דמחייב בקצר וחזר וקצר בהעלמה א' כהעלמות הרבה שלא תאמר כן במינים הרבה ודו"ק:

סליק פרק רבי עקיבא

ברש"י ד"ה שיש לו עיקר וכו' דבר שאין לו שורש הוא כמו וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה תרי גוונא וכו' ולעיל דלא שני תרי גווני חול משום דקים ליה וכו' כצ"ל:

ד"ה המוציא וכו' ור"י מצא וכו' לא נצרכא אלא לר' אלעזר שלא תאמר וכו' כצ"ל:

במשנה המוציא קופת הרוכלין וכו' זרעוני גינה פחות מכגרוגרת ופירש"י דאע"ג דכל האוכלין שיעורן כגרוגרת הני כיון דלזריעה קיימי פחות מכגרוגרת נמי חייב עכ"ל. ונראה לכאורה מפירש"י דאיירי אפי' בזרעונים הראויים לאכילה ואפ"ה כיון דזרעוני' שכיחי טובא לזריעה הוי כשכיח ושכיח דאזלינן לחומרא ולפ"ז נראה כסותר קצת למה שכתבתי לעיל בריש פרק המוציא דהך מילתא דשכיח לא שייך אלא במשקין וכיוצא בהן שאין שיעורן הל"מ אלא שהדבר מסור לחכמים משא"כ במיני אוכלין דשיעור' כגרוגרת הוי הל"מ כמו כל שיעורין ואסמכינן ליה נמי אקרא ארץ חטה ושעורה ותאנה דלשיעורין נאמרו ותאנה כגרוגרת דלא שייך הך מילתא דשכיח ושכיח. אמנם לאחר העיון בלשון רש"י שכתב הני כיון דלזריע' קיימי משמע שכוונתו שענין זרעוני גינה ניכרין היטב שהן מיוחדים לזריעה ולא לאכילה והיינו כיון שהרבה מינים מעורבים יחד וכן נראה מדקאמר רבי יהודה בן בתירא חמשה ומפרש בירושלמי שכן דרך לזרוע חמשה מינין בערוגה אלמא דבמינים מעורבין איירי וא"כ לפ"ז אדרבה נראה ששיטת רש"י נוטה למאי שכתבתי בריש פרק המוציא דדוקא בכה"ג שענינן נראה שמיוחדים לכך מש"ה חייב אפילו פחות מגרוגרת משא"כ בשאר מיני אוכלין ממין אחד אע"ג דשכיחי נמי טובא לזריעה כדאשכחן בריש המוכר פירות אפ"ה לעולם לענין שבת כגרוגרת בעינן אם לא שהוציא בפירוש לזריעה כדאמרינן לקמן בריש פרק המצניע כך נ"ל אף לפי פירש"י ומכ"ש למ"ש הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דמתניתין איירי בזרעונים שאינן נאכלים א"כ מבואר מדבריו להדיא דבנאכלים לעולם כגרוגרת בעינן והיינו מטעמא דפרישית בריש פרק המוציא דשיעורא כגרוגרת הל"מ הוא ומש"ה מחמיר הרמב"ם נמי בפי' המשניות דהאי פחות מגרוגרת היינו פחות מעט וקרוב לגרוגרת. אמנם מלשון רש"י נראה דהאי פחות מגרוגרת היינו לאפוקי מגרוגרת וממילא שהדבר מסור לחכמים לפי מה שדרך בני אדם להוציא לזריעה. כנ"ל ועיין בתוס' י"ט ודו"ק ועיין עוד בריש פרק המצניע: