מסכת שבת דף נ״ה עמוד ב׳

בעטיו של נחש בעצתו של נחש שהשיא לחוה ולא בחטא אחר שלא חטאו בעטיו כמו עטא וטעם (דניאל ב):

ואחיותיהם בבני ישי משתעי:

אלא לאו ר"ש בן אלעזר דאמר משה ואהרן בחטאם מתו ומודה בהני:

כל האומר ראובן חטא במעשה בלהה:

דכתיב בההוא קרא:

ויהיו בני יעקב וגו' להוציא מלבך שלא תחשדנו:

ויבא חטא זה לידו ויגזור הקב"ה שיהיו מן המקללים:

אחת של שכינה כך היה יעקב עושה בארבעה אהלי נשיו מעמיד מטה לשכינה ובאותו אהל שהוא רואה בו השכינה הוא בא ולן אותו הלילה:

ארבעה מתו בעטיו של נחש והא דכתיב (קהלת ז) כי אדם אין צדיק בארץ וגו' ברוב בני אדם קאמר:

וש"מ יש מיתה בלא חטא ויש יסורים בלא עון ואע"ג דבמאי דקאמר אין יסורין בלא עון לא איתותב:

כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה פירוש במאי דכתיב אשר ישכבון לא חטאו אלא מבזים קדשים היו כדכתיב (שמואל א ב׳:ט״ו) בטרם יקטירון החלב וגו':

מעבירם כתיב הש"ס שלנו חולק על ספרים שלנו שכתוב בהם (מעבירים) וכן מצינו בירושלמי בשמשון והוא שפט את ישראל ארבעים שנה מלמד שהיו פלשתים יראים ממנו כ' שנה אחר מותו כמו בחייו ובכל ספרים שלנו כתיב כ' שנה (שופטים טז):

מתוך שהיה לו לפנחס למחות פליג אר' יונתן דאמר שניהם לא חטאו:

כל המקניט את החכם ומביאו לידי כעס וטרדה עד שמונע התבודדותו ושלימותו הרי עונש בטולו בקדקדו של זה וכן כל המסבב לעכב את האדם שלא לעשות מצוה והוא שאמרו ז"ל על ראובן בן יעקב שתי מצעות בלבל אחת של אביו ואחת של שכינה שנאמר כי עלית משכבי אביך כלומר כשעלית משכבי אביך חללת אותו שהיה עולה על יצועי ר"ל הקב"ה והטרדתני עד שנמנעה ממני השגתו ית' וכן אמרו בבני עלי שנאמר בהם אשר ישכבון את הנשים מתוך ששיהו את קניהם ר"ל שהיו מקריבין קרבנותיהן בקושי ומאחרות אותן לשם שלא לילך אצל בעליהן מעלה עליהן כאלו שכבום:

כשהגדול הראוי להנהיג את העם או הממונה להנהיגם חוטא ונמשך אחר העבירות עונשו כפול עד להרבה מפני שהיא סיבה להכשיל את האחרים לומר דיו לעבד שהוא כרבו והוא שהבינו רבותינו ע"ה במה שנאמר אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם י"י כלומר שאתם מעבירים אותם בהנהגתכם בהפך מה שהיה ראוי לכם והוא שאמרו לדעת האומר שפנחס לא חטא מעבירם כתיב כלומר שאתה מעביר עם י"י ובא כינוי ללא צורך כמו אשר אנכי נותן להם לבני ישראל ואע"פ שמדרך הפשט אפשר לפרשו על העם כלומר שעם י"י מעבירים ר"ל מרננים ומכריזים שמועה זו עליכם מלשון ויעבירו קול מ"מ כונת רבותינו היא זו שכתבנו וגדולי הרבנים היה קשה להם לפרשה עד שמחקוה מן הגירסא ואיני רואה צורך בכך:

בפירש"י בד"ה והא כתיב מעבירים אמר רבא בריה דרבי יהושע כו' קשה בעיני שם חכם הנזכר כו' עכ"ל כן היה הגירסא בגמרת רש"י ור"ל דק"ל שם חכם הנזכר רבא בריה דרב יהושע הנזכר כאן ולא נזכר בכולה תלמודא ומזה צריך לומר כי טעות גדול הוא ולא גרסינן להא מלתא כלל שהרי כו' שמזה מוכח ג"כ שטעות הוא שנפל בספרים ומהרש"ל הגיה בפירש"י רב הונא בריה דרב יהושע ולא הבנתי כוונתו דמאי קשה בעיניו שם חכם הנזכר כאן וק"ל:

ברש"י ד"ה אחת של שכינה וכו' מלשון רש"י משמע שהיה לו מטה אחת של שכינה בכל אהל ואהל בפני עצמו אבל בספר ח"ש משמע שהוא מפרש בענין אחר והביא רש"י שבפי' החומש אבל ל"נ כאשר פירשתי ופי' דהכא אינו כפירש"י דחומש ודו"ק:

ד"ה והא כתיב מעבירים אמר רבא בריה דרב יהושע מעבירם כתיב קשה בעיני שם החכם הנזכר כאן וכו' נראה לי דר"ל כי בשלמא אי לא היה נזכר שום שם חכם בתירוץ זה אלא סתמא מעבירם כתיב הוה אמינא בפשיטות דטעות הוא דהוה אמינא דאיזה תלמיד טועה ראה דפריך גמ' מישכבון ומבניי ותירץ ישכבן כתיב בני כתיב הוסיף גם הוא מעבירם כתיב אבל השתא דנזכר השנויא בשם חכם קשה לומר דטעות הוא דא"כ היאך טועה להזכיר שם חכם זה שלא נזכר מקודם בענין זה לכך כתב רש"י קשה בעיני שם החכם הנזכר כאן ר"ל קשה בעיני שנזכר כאן שם חכם כי אומר אני שטעות גדול הוא ול"ג להא מלתא וכו' אלא שקשה עלי שנזכר כאן שם החכם וק"ל וראיתי מי שמפרש שרש"י ר"ל שקשה בעיני שם הכם הנזכר כאן שהוא רבא בריה דרב יהושע ולא מצינו שם זה בגמ' אבל פי' זה נראה בעיני דחוק דמה לו לרש"י לדקדק בשמות האמוראים ועוד היאך נמשך לזה מ"ש רש"י אח"כ כי אומר אני שטעות גדול הוא וכו' כי מה ענין זה לשם חכם לפי פירוש זה ומה נתינת טעם זה למעלה וק"ל:

בתוספות בד"ה ארבעה מתו כו' והא דכתיב כי אדם אין צדיק בארץ וגו' ברוב בני אדם קאמר עכ"ל. ולכאורה פשטא דלישנא דקרא דכתיב כי אדם אין צדיק משמע דלא נמצא כלל ולולי דבריהם היה נראה לי דודאי אין נמצא לגמרי אדם שלא חטא מימיו אפילו בחטא של שוגג והנך ד' דקחשיב הכי נמי איפשר דכבר בא לידם איזה שגגת חטא אלא שנתכפר להם ע"י יסורין או ע"י יה"כ וא"כ לא היו ראוין למות אלא בעטיו של נחש כן נ"ל:

בגמרא תניא רשב"א אומר מוצל אותו צדיק כו' איפשר עתיד זרעו לעמוד בהר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו כו'. ולפ"ז צ"ל דאע"ג דכתיב ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם לאו בגנותיה דיבר הכתוב שחטא בלשון הרע דא"כ איפשר עתיד זרעו של יוסף לעמוד בהר עיבל ולומר ארור מכה רעהו בסתר דקאי על לשון הרע כמ"ש רש"י בפי' החומש אלא ודאי דיוסף לשם שמים נתכוין שיוכיחם אביהם ע"כ. אלא דאכתי איכא למידק הא דכתיב ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת וע"כ דהאי כל דברי היינו מכל דברי דאי אכל התורה ממש קאי הא בלא"ה לא סגיא ליה בהאי ארור כיון שכבר חטא בכל הנך עוונות דקחשיב בארורים דלעיל מיניה אע"כ דבחד מינייהו סגי והאיך אפשר לומר כן שהרי כל השבטים חטאו במכירת יוסף לבד מבנימין והיאך עמדו זרעם בהר עיבל ואמרו ארור אשר לא יקים וליכא למימר דעבדו תשובה דא"כ מראובן נמי לא מייתי רשב"א מידי דהא כתיב ביה וישב ראובן אל הבור ודרשינן ששב לשקו ולתעניתו:

מיהו בדרוש העליתי דהא דקאמר רשב"א איפשר עתיד זרעו לעמוד בהר עיבל ולומר ארור שוכב היינו משום דהנך י"ב ארורים דכתיבי התם כנגד י"ב שבטים נאמרו ומסתמא היינו על סדר שנזכרו השבטים שם בפסוק בהאי ענינא דהר גריזים והר עיבל דששה שם להר גריזים הם שמעון ולוי ויהודה יששכר יוסף ובנימין וששה להר עיבל הנזכר בפסוק שאחריו הם ראובן גד ואשר וגו' וכבר ידוע דרש"י בפי' החומש כתב בשם רבי משה הדרשן כנגד שמעון לא רצה משה לומר אף שהיה ראשון מאותן הו' להר גריזים ולפ"ז האי ארור שוכב עם אשת אביו שהוא ארור ששי כנגד ראובן כשמתחיל לחשוב מלוי עד ראובן א"כ שפיר קאמר רשב"א איפשר עתיד זרעו של ראובן לעמוד בהר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו שזה ארור הוא נגד ראובן ממש משא"כ בשאר ארורים כנגד שאר שבטים לא איכפת לן. ולפ"ז נתיישב ג"כ מ"ש שם ר"מ הדרשן די"א ארורים כתיבי אע"ג דהוי י"ב והיינו בהאי עניינא דפרישית. ואין להאריך כאן מענייני הדרוש. אעפ"כ לא מנעתי מלכתבו שנראה לי שהוא כפתור ופרח שלפ"ז יש ליתן טעם ג"כ במה ששינה הקב"ה סדר עמידת השבטים בהר גריזים ובהר עיבל שאינן לא כסדר הדגלים ולא כסדר תולדותם דהא ראובן שהיה ראוי להיות ראש לראשונים להר גריזים מקמי שמעון ולוי ועכשיו נעשה ראש לאחרונים שבהר עיבל ולמאי דפרישית ניחא דאיפשר שבכוונה מיוחדת צוה הקב"ה כן לטובתו של ראובן וזה כבודו שידעו הכל שמוצל אותו צדיק מאותו עון דשוכב עם אשת אביו ודו"ק:

גמ' ד' מתו בעטיו של נחש כו' בזוה"ק פ' בראשית ועל דא יהושע לא מת אלא בעטיו דנחש וכו' ובזוה"ק פ' בראשית בפסוק וינחם ה' תלתא דאיסתלקו בגין ההוא עטיא דנחש עמרם לוי בנימין ואית דאמרי אף ישי:

שם תיובתא עי' ברא"מ פ' וישלח ד"ה אומרא ובפ' שופטים ד"ה ריה"ג:

תוס' ד"ה מעבירם כתיב וכו' ובכל ספרים שלנו וכן מצינו בנדה דף לג ע"א תוס' ד"ה והנושא שכתבו דהמסורת שלנו מחולק עם הש"ס. ובמגילה דף כב ע"א כתבו תוס' דויחל הוא ב' פסוקים סמוך לפרשה שלפניו וכן והקרבתם ובס"ת שלנו ויחל הוא ד' פסוקים מהפרשה וכן והקרבתם ג"פ וכמ"ש מהרש"א שם ובפסחים דף קיז ע"א בתוס' ד"ה שעומדים כתבו שלא יתכן שיהיה מזמור ב' פסוקים ואלו בספרים שלנו מזמור קיז הוא ב' פסוקים. ע' מהרש"א שם ע"א ובסנהדרין דף ד ע"א פירש"י שם דבכבשה דיחיד כתיב קרנות מלא ובס"ת שלנו כתיב חסר. ובדף ד ע"א כ' רש"י דבפרשה והיה כי יביאך כתיב לטטפת חסר ובפ' והיה אם שמע כתיב מלא. ובס"ת שלנו גם בפ' והיה כי יביאך כתיב מלא. ובדף כ ע"א כתי' להכרית וקרי להברו' ובספרים שלנו גם הכתיב להברות. עוד שם דף קג ע"א. ויחתר לו ויעתר לו מיבעיא ליה. ובספרים שלנו כתיב ויעתר. ובב"ב דף ט ע"א הלא פרוש בשין ובספרים שלנו כתיב בסין. ועי' בח"א שם במהרש"א. ובקדושין דף ל ע"א. והתגלח חציין של פסוקי' ובתיקונים בפ' צו בפסוק ויאפוד לו בו ציין דשם חצי התורה בפסוקים ובירושלמי שהביא תוס' בכתובות דף ז ע"ב דבמקהלת ברכו אלהים חסר. ובספרים שלנו כתיב מלא. וברש"י בחומש פ' תרומה ואת כל אשר אצוה הוא וי"ו יתירה ולפנינו כתיב את בלא ו'. עי' ברא"ם שם. ובמדרש רבה שיר השירים בפסוק אחזו לנו שועלים שעלים א"ר ברכיה קדמאה מלא תניינא חסר. ובמסורה אינו כן אלא תרוייהו חסר. ובברכות דף ז ע"ב כתי' לכלותו ובספרי' שלנו בד"ה א יז כתיב לבלותו. (ובפסחים דף ג ע"א ו' דטהור. ובספרים שלנו כתיב טהר חסר ו'). ובנדרים דף לז ע"ב את דהוגד הוגד קרי ולא כתיב. ובספרים שלנו הוא קרי וכתיב כמ"ש הר"ן שם. ובפסוק אני ה' אלהיך אשר הוצאתיך איתא בירושלמי פ"ה דסוכה דחסר י'. ובספרים שלפנינו הוא מלא יו"ד. ובמדרש ויקרא רבה פ' ט' ושם דרך. א"ר ינאי ושם כתיב ובספרים שלנו כתיב בסין. ובפירש"י בחומש בראשית כ"ד הפילגשם חסר כתיב ובכל הספרים איתא מלא. ובמדרש בראשית רבה פרשה ע"ז ר"ל אמר הנתרת כתיב ובכל הספרים שלנו כתיב הנותרת. ובערכין דף לב ע"א בתוספות ד"ה אשר דרש"י כ' דהכתיב ויקרא כ"ה אשר לוא חומה והם כתבו דהכתיב אשר לו והקרי לא ובספרים שלנו הכתיב לא באל"ף והקרי לו כמ"ש התי"ט שם:

מִפְּנֵי מַה קָּנַסְתָּ מִיתָה עַל אָדָם הָרִאשׁוֹן מקשים וכי לא ידעי מלאכי השרת מה שחטא בעץ הדעת? ועוד למה קרי לה מצוה קלה? ונראה לי בס"ד כי ראו דמלבד המיתה גזר עליו יסורין קשים. (בראשית ג, יז) בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, ולכן שאלו כיון שגזרת עליו יסורין קשים לָמָּה קָנַסְתָּ עָלָיו מִיתָה, די ביסורין לכפר? והשיב להם מִצְוָה קַלָּה צִוִּיתִיו וְעָבַר עָלֶיהָ. והכונה על פי מ"ש במדרש רבה על פסוק (בראשית ג, יא) מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה, אמר רבי לוי משל לשואלת חומץ [אשה שבאה לשכנתה כאילו כדי לשאול חומץ, אך בחלקלקות לשונה היא מסיתה אותה, כנחש, לדבר עבירה] שנכנסה אצל אשתו של חבר שהוא הלוחש על נחשים ומכניסם לתוך כלי אחד, אמרה לה 'מה בעלך עושה עמך?' אמרה לה: 'כל טוב הוא עושה עמי, חוץ מחבית זאת, שהיא מלאה נחשים ועקרבים, שאינו משליטני עליה', אמרה לה: 'כל קוזמיחון שלו [תכשיטיו היקרים] שם, והוא מבקש לישא אשה אחרת וליתן אותן לה'. מה עשתה [אשת החבר]? הושיטה ידה לתוכה. התחילו מנשכים אותה. כיוון שבא בעלה, שמע קולה מצווח. אמר לה: 'שמא באותה חבית נגעת?' כך אמר הקב"ה לאדם הראשון (בראשית ג, יא) 'הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?' עד כאן לשונו. וצריך להבין מה בא רבי לוי ללמדנו במשל הזה? ונראה כי נתכוין לתרץ בו קושיא הנזכר למה נקנס מיתה לאדם הראשון מאחר שגזר עליו יסורים בעבור עון ההיא? ותירץ דהמיתה לא באה לו בתורת עונש, אלא באה ממילא מארס אכילת עץ הדעת טוב ורע, שהיה בזה רע שהוא ארס הממית! ולזה הביא משל הנזכר כי אותה אשה בעת שהושיטה ידה לתוך החבית עברה על צווי בעלה ונתחייבה עונש, ונשיכת הנחשים בא לה ממילא ולא נתנו לה בשביל עונש שעברה על דברי בעלה. ובזה יובן בס"ד דבריו יתברך לאדם הראשון (בראשית ב' י"ז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת, והדברים כפולים, אך בזה ניחא רצונו לומר מֵעֵץ הַדַּעַת שהוא טוֹב וָרָע שיש בו ארס שהוא הרע שבו, הנה זה בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת, רצונו לומר בארס של מות שיש בתוכו תמות בו ממילא, ונמצא המיתה לא באה אל אדם הראשון בתורת עונש אלא טבעית, שגילה לו מעיקרא שיש בזה ארס שהוא ממית. ולכן היסורין שגזר עליו המה צריכין להיות בשביל עונש על אשר עבר על צווי השם יתברך, ולזה אמר להם מִצְוָה קַלָּה צִוִּיתִיו, אות למ"ד של קַ לָּ ה נדרשת כפלים לכאן ולכאן ועל כן קרי בה 'קל לה' והיינו 'קל' כלומר קלקול כמו שנאמר, השרש בשרש קִלְקַל בַּחִצִּים (יחזקאל כא, כו) וכן, כָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ (ירמיהו ד, כד) שהוא מענין ההרס וההשחתה כדברי רבותינו ז"ל (שבת קו.) באומרם כל המקלקלין פטורים, וכן אומרם (משנה דמאי ג, ו) שֶׁחֲשׁוּדָה לַחֲלֹף אֶת הַמִּתְקַלְקֵל, וכן יש לפרש בכך פסוק קַל הוּא עַל פְּנֵי מַיִם (איוב כד, יח), דקאי על דור המבול שהוא גם כן לשון השחתה, ולזה אמר המיתה לא באה לו בתורת עונש, אלא המצוה שהיא 'קל לה' רצונו לומר שיש בה ארס המשחית וממית היא המיתה אותו. ובאופן אחר נראה לי בס"ד, שהם שאלו אמאי נתחייב מיתה על עון אחד, והלא מוכרח לעבור כדי לקיים מצות עשה דתשובה? והשיב להם מִצְוָה קַלָּה צִוִּיתִיו ובתשובה עדיין לא צוויתיו! אף על גב דידע דאיכא תשובה הא על כל פנים באותו זמן על זו נצטוה ועל זו לא נצטוה, ועוד אני יודע שכונתו לעבור עליה ולא בשביל לקיים מצות התשובה. ונראה דקרי לה מִצְוָה קַלָּה בשביל שאין בה טורח כי היא שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, ועוד 'קַלָּה' מפני שעדיין לא ידע טעמו של העץ מה הוא ואין מן הראוי שיהיה יצרו תוקפו כל כך.

וַהֲלֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁקִּיְּמוּ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וּמֵתוּ קשא והא כתיב (במדבר כ, יב) יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, דנמצא חטאו! ונראה לי כי בזה איכא ביטול מצות 'עשה' בלבד שאמר להם וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע וליכא 'לאו' דלא אמר להם 'לֹא תַּכּוּ אֶת הַסֶּלַע' ואין עונשין על ביטול מצות עשה אלא בעידן רתחא. ולכן השיב להם (קהלת ט' ב') מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע, פירוש כיון דאיכא רתחא בעבור עונות הרשע אז גם הצדיק שאין בידו חטא של 'לאו' אלא רק ביטול 'עשה' נענש, ולכן כיון דהוה רתחא משום חטא ישראל נענשו משה ואהרן על ביטול מצות עשה. ולפי זה אין מברייתא זו קושיא על רב אמי, אך המקשן אזיל בתר פשט הדברים דמשמע דלא חטאו כלל, ורק משום מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע הוא דמתו. והנה ראיתי להרב עיון יעקב ז"ל דפירש שאלת מלאכי השרת על אדם הראשון דאין ראוי לקנוס עליו מיתה בשביל עבירה אחת, דְ'פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר' (איוב לג, כט), והשיב מִצְוָה קַלָּה צִוִּיתִיו אני בעצמי ואינו דומה שומע מפי מלך לשומע מפי שליח, ובזה פירש (שמות כ, טז) דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת, עיין שם. ולפי דברי הרב ז"ל הנזכר ניחא לתרץ קושיא שיש להקשות בדברי רבי שמעון בן אלעזר דאמר 'מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּחֶטְאָם מֵתוּ' וקשא אכתי איך ימותו בשביל חטא אחד? ובזה ניחא דמשה רבינו ע"ה שמע מפי הקב"ה לכך נענש בחטא אחד, ואהרן אף על פי ששמע מפי שליח שצריך גם הוא לדבר, דכתיב (במדבר יט, ח) 'וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע' לשון רבים, הנה עוד יש לו חטא שני, שלא הוכיח את אחיו כשראהו מכה בסלע, ועל שתים יש עונש לחד מאן דאמר.

אַרְבָּעָה מֵתוּ בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ פירוש 'בַּעֲצָתוֹ' וצריך להבין למה לא אמר 'בַּעֲצָתוֹ' להדיה שהוא לשון מפורש יותר? ונראה לי עֶטְיוֹ בהפוך אתוון טָעָיו, שיש בזה המילה ב' דברים 'עטיו וטעיו' שהוא עצתו וטעותו.

כָּל הָאוֹמֵר רְאוּבֵן חָטָא, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. נראה לי בס"ד, תיבת 'כָּל' לרבות אפילו האומר כן כונתו לטובה, כדי שילמדו ממנו מצות התשובה, אפילו הכי טועה הוא בכך דאין לתלות בו דופי ממש חס וחלילה.

עָמַד וּבִלְבֵּל אֶת מַצָּעָהּ נראה לי בס"ד וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו [1223] עולה מספר אלף ורכ"ג כמספר בִּלְבֵּל לְמַצָּע בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו לֹא חָטָא כִּי קִנֵּא עַל כְּבוֹד לֵאָה אִמּוֹ [1223] שעולים תיבות אלו אל"ף ורכ"ג בדקדוק! ונראה לי בתיבת פַּחַז ראשי תיבות פ סעת ח קרת ז כרת, רצונו לומר 'פסעת' לבלבל המצע, ולא להכעיס נתכוונת, אלא 'חקרת' איך תהיה שפחת אחות אמי צרה לאמי, יען כי 'זכרת' עצבון אמך בהיות לה צרה, גם פַּחַז ראשי תיבות פ עלת ח כמת ז כית.

מֻצָּל אוֹתוֹ צַדִּיק מֵאוֹתוֹ עָוֹן, וְלֹא בָּא מַעֲשֶׂה זֶה לְיָדוֹ נראה לי בס"ד דכל מעשה איסור בפועל נרשם בשרטוט הידים, כמו שאמר הכתוב (ישעיהו א, טו) יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ, וכאן לא עשה מעשה איסור כלל לכך לא נרשם בידו.

כָּל הָאוֹמֵר בְּנֵי עֵלִי חָטְאוּ, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה פירש רש"י האומר חטאו באשת איש טועה ומיהו בבזיון קדשים חטאו, ונראה לי בס"ד, לכך הקדים לומר וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל (שמואל א' ב, יב), והוא 'בְלִיָּעַל' אותיות 'בַּל עֵלִי' רצונו לומר לא עשו כמנהג עֵלִי שהיה מכבד הקדשים, ולכן גם עֵלִי אמר להם 'אל בני' פירוש אין אתם קרויים 'בְּנִי' שאין אתם דומים לי מצד חוקות הכהונה. והא דאמר 'כָּל' נראה לי בס"ד, לרבות אם יאמר אדם דבר בסתם בְּנֵי עֵלִי חָטְאוּ, ולא יפרש שחטאו בבזיון קדשים, אף על פי שהוא מתכוין על בזיון קדשים הנה הוא טוֹעֶה בדבר זה, כי השומע יבין חטאו באשת איש משום דאזיל בתר פשטיה דקרא.

מִתּוֹךְ שֶׁשִּׁהוּ אֶת קִנֵּיהֶן, שֶׁלֹּא הָלְכוּ אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבוּם. יש להקשות בזה נרמז ביטול פריה ורביה ולא שייך למימרי על זה 'כְּאִלּוּ שְׁכָבוּם'? ונראה לי בס"ד דידוע מה שכתבו האחרונים ז"ל דאם האשה תטבול מטומאתה ואין בעלה עמה בבית באותה לילה ידבקו בה כוחות רוחין ושידין, ובאשכנז נוהגין לעשות תיקון לדבר זה להניח סכין תחת האשה, ותחבק בשינתה תינוק קטן, וכמו שכתב הגאון שבות יעקב בתשובה (חלק ג, סימן טז), ולכן אלו הנשים שטובלין בשביל בעליהם, ואין באים לשכב עם בעליהם, אלא ישכבון חוץ לביתם עד שיקריבו את קרבנם, נמצא הם גורמים להם שישכבו עם כוחות רוחין ושידין, לכך מעלה עליהם הכתוב כְּאִלּוּ הם שְׁכָבוּם. ודע כי מדברים אלו שנכתבו על בני עלי ובני שמואל נמצינו למדין, שהאדם יתוודה על עבודה זרה ושפיכות דמים וגלוי עריות אף על פי שלא חטא בהם ממש אלא עשה דברים הדומין, כגון גאוה וכעס והלבנת פנים ובזוי מועדים דאמרו רבותינו ז"ל עליהם לשון כְּאִלּוּ.