של בית הכסא — מתוך יסורין:
של פירות — כגון ריח חרדל:
הכסלים — ליפלאנק"ש:
והצלעות — שהן שומרין בני המעיים וחיותו של אדם וסוגרין בעדם:
אלו שוקיים — שכחו של אדם נסמך עליהם:
לבי אבידן — מקום העשוי להתווכח שם צדוקים ובייתוסים עם ישראל במקראות:
טור תלג — ההר נעשה שלג כלומר ראשי לבן:
סחרוני גלידין — סביבותיו של הר מלאו קרח כלומר שפמי וזקני הלבינו:
כלבוהי לא נבחין — קולי אינו נשמע:
טחנוהי — השינים:
אדלא אבידנא בחישנא — אחר מה שלא אבד ממני אני מפשפש מרוב זקנה אני הולך שחוח ומנענע ונראה כמי שמבקש דינר הנאבד לו:
תרתי טבא מתלת — טובים ב' הרגלים של ימי בחרות מג' של זקנה שצריך משענת עם רגליו:
ווי לה — חבל עליה כלומר יש לו להתאונן ולצעוק ווי ההולכת ואינה חוזרת:
כלילא דוורדא — נזר של וורד:
חילפי — אורטיא"ש:
דוק בככי ותשכח בניגרי — אכול הרבה ותמצא האכילה בפסיעותיך שיחזק כחך דוק כמו אכלה מדקה (דניאל ז׳:י״ט) לשון כוסס:
שרי שקיך — פתח פיך:
גוזא — סריס וצדוקי היה:
מהכא לקרחינא כמה הוי — כמה מהלך יש מכאן עד הקרח ולהקניטו על קרחתו נתכוון:
כמהכא לגוזניא — כמו שמכאן עד הסריס:
אמר ליה צדוקי ברחא קרחא בארבעה — שהקרח לקוח בארבע. ברחא קרחא הוא עז על שם שאינו מלובש בצמר כרחל קרוי קרחא:
אמר ליה — רבי יהושע:
עיקרא שליפא — שה שביציו עקורים ונתוקין לוקחין בשמנה:
חזייה — צדוקי לרבי יהושע דלא סיים מסאניה:
קרחא מצויינא — אתה הקרח במריבה אתה באת עמדי בתמיה:
אמר לו רבי יהושע עיקרא שליפא תוכחה — אתה הסריס להקניטני ולהתווכח עמי באת:
לא הקבלנו פניך — לא הקבלת פני ודרך ענוה קאמר ליה:
סלעים — קטנים נעשו גבוהים שזקנתי:
קרובים — נדמין לי כרחוקים:
שתים נעשו לי שלש — שצריך אני משענת:
משים שלום בבית — אבר תשמיש:
לישנא אחרינא קרובים נעשו רחוקים מרוב חלשות של אדם כשמזקין צריך להרחיק רגליו זה מזה:
שאינו טוחן — שאין בני מעיו טוחנין אכילתו:
קורקבן — הוא המסס שקורין צינפי"ל:
כל בנות השיר — כל קולות של שיר הויין ליה שוחה:
שדעתן של זקנים משתנות — דכתיב האדע בין טוב לרע ובזקנה מרובה קאמר:
מתרפטות — מתבקעות כמו מנעל המרופט (לעיל שבת דף קמא:):
מתכבדות — כמו ואזניו הכבד (ישעיהו ו):
שטוף — כמו סוס שוטף במלחמה (ירמיהו ח׳:ו׳) להוט אחר הדבר ורודף:
וטעם זקנים יקח — וע"כ מדקשי קראי אהדדי. חד מתוקם בחכמים וחד בזקני השוק:
מגבוה ייראו — יראים הם הזקנים מגבשושית שבדרכים ואומרים גבוהים הם:
תוהים — פחדים:
וינאץ השקד — אילן של שקדים יציץ ויהיו בולטין נצים שלו:
זו קליבוסת — עצם של הנק"א שהירך תקוע בו בולט ויוצא מרוב תשות כחו:
ויסתבל החגב — דומה עליו כסבל משא כבד:
ותפר האביונה — תבטל התאוה חמדת תשמיש:
פסיק סידרא — מסדר פרשיות של פסוקים:
נגיד ואיתנח — רב:
חמדיה — תאותו:
זו אשה — אם לא על פי גזרת המלך לא היתה ראויה להתאוות לה שהיא כחמת מלאה מיאוס והכל רצים אחריה:
מדור לפי כבודו — מדלא כתיב אל בית העולם ש"מ כל אחד ואחד לבית המוכן לו:
בשער אחד — אף כאן הכל מתים בענין אחד:
שאדם עושה בילדותו — רוב תשמיש:
משחירים פניו — מתיש כחו:
שאין לו מנחמים — אין לו אבלים שיהו צריכין לנחמו:
במקומו — במקום שמת שם:
1ושל בית הכסא רעות. של סם ושל שחוק ושל פירות יפות.
2(קהלת יב, ג) ״ביום שיזועו שומרי הבית והתעותו וגו'״. ״ביום שיזועו שומרי הבית״ אלו הכסלים והצלעות. ״והתעותו אנשי החיל״ אלו שוקים. ״ובטלו הטוחנות״ אלו שינים. ״וחשכו הרואות בארובות״ אלו עינים.
3א"ל קיסר לר' יהושע בן חנניה מ"ט לא אתית לבי אבידן א"ל טור תלג סחרוני גלידין כלבוהי לא נבחין טחנוהי לא טוחנין בי רב אמרי אדלא אבידנא בחישנא׃
4תניא רבי יוסי בר קיסמא אומר טבא תרי מתלת ווי לה לחדא דאזלא ולא אתיא מאי היא א"ר חסדא ינקותא כי אתא רב דימי אמר ינקותא כלילא דוורדא סבותא כלילא דחילפא תנא משמיה דרבי מאיר דוק בככי ותשכח בניגרי שנאמר ״(ירמיהו מד״, יז) ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו א"ל שמואל לרב יהודה שיננא שרי שקיך ועייל לחמך עד ארבעין שנין מיכלא מעלי מכאן ואילך משתי מעלי׃
5א"ל ההוא גוזאה לר' יהושע בן קרחה מהכא לקרחינא כמה הוי א"ל כמהכא לגוזניא א"ל צדוקי ברחא קרחא בארבעה אמר ליה עיקרא שליפא בתמניא׃
6חזייה דלא סיים מסאניה א"ל דעל סוס מלך דעל חמור בן חורין ודמנעלי בריגלוהי בר איניש דלא הא ולא הא דחפיר וקביר טב מיניה א"ל גוזא גוזא תלת אמרת לי תלת שמעת הדרת פנים זקן שמחת לב אשה (תהלים קכז, ג) נחלת ה' בנים ברוך המקום שמנעך מכולם א"ל קרחא מצויינא אמר ליה עיקרא שליפא תוכחה׃
7א"ל רבי לר' שמעון בן חלפתא מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל כדרך שהקבילו אבותי לאבותיך א"ל סלעים נעשו גבוהים קרובים נעשו רחוקים משתים נעשו שלש משים שלום בבית בטל:
8(קהלת יב, ד) וסגרו דלתים בשוק וגו' אלו נקביו של אדם בשפל קול הטחנה בשביל קורקבן שאינו טוחן ויקום לקול הצפור שאפילו צפור מנערתו משנתו וישחו כל בנות השיר שאפילו (קול שירים ושירות) דומות עליו כשוחה׃
9ואף ברזילי הגלעדי אמר לדוד (שמואל ב יט, לו) בן שמנים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע מכאן שדעותן של זקנים משתנות אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות אם אשמע עוד בקול שרים ושרות מכאן שאזניהם של זקנים מתכבדות׃
10אמר רב ברזילי הגלעדי שקרא הוה דההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרתין שנין והות טעמא קידרא רבא אמר ברזילי הגלעדי שטוף בזמה הוה וכל השטוף בזמה זקנה קופצת עליו תניא רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם שנאמר ״(איוב יב״, יב) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה ועמי הארץ כל זמן שמזקינין טפשות נתוספת בהן שנאמר ״(איוב יב״, כ) מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח׃
11גם מגבוה ייראו שאפילו גבשושית קטנה דומה עליו כהרי הרים וחתחתים בדרך בשעה שמהלך בדרך נעשו לו תוהים וינאץ השקד זו קליבוסת ויסתבל החגב אלו עגבות ותפר האביונה זו חמדה׃
12רב כהנא הוה פסיק סידרא קמיה דרב כי מטא להאי קרא נגיד ואתנח אמר ש"מ בטל ליה חמדיה דרב אמר רב כהנא מאי דכתיב ״(תהלים לג״, ט) כי הוא אמר ויהי זו אשה הוא צוה ויעמוד אלו בנים תנא אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה׃
13(קהלת יב, ה) כי הולך האדם אל בית עולמו א"ר יצחק מלמד שכל צדיק וצדיק נותנין לו מדור לפי כבודו משל למלך שנכנס הוא ועבדיו לעיר כשהן נכנסין כולן בשער אחד נכנסין כשהן לנין כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו׃
14ואמר רבי יצחק מאי דכתיב ״(קהלת יא״, י) כי הילדות והשחרות הבל דברים שאדם עושה בילדותו משחירים פניו לעת זקנתו׃
15ואמר רבי יצחק קשה רימה למת כמחט בבשר החי שנאמר ״(איוב יד״, כב) אך בשרו עליו יכאב אמר רב חסדא נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה שנא' ונפשו עליו תאבל וכתיב ״(בראשית נ״, י) ויעש לאביו אבל שבעת ימים׃
16אמר רב יהודה מת שאין לו מנחמין, הולכין י' בני אדם ויושבין במקומו ההוא דשכיב בשבבותיה דרב יהודה לא היו לו מנחמין׃
אין פירוש שמור לדף זה
לא נמצא נוסח בדפוסים האמינים שבידינו, ולכן לא מוצג כאן דבר.
לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.
אמר ליה סלעים נעשין גבוהים כמו שנאמר אח"כ שאפילו גבשושית קטנה דומה עליו כהרי הרים ושאר הענין פירשוהו במקצת ההגדה וכך אמרו רחוקים נעשו קרובים אילין עיניא דחוון חמיאן מרחוק אף מקרוב ליתנון חמאן קרובים נעשו רחוקים אילין אודניא דהוון שמעין בחד זמן כדו אף במאה זימנין ליתנון שמעין ב' נעשו ג' חוטרא ותרין ריגליא משים שלום בבית בטל זו תאוה שהיא מעלה שלום בין איש לאשתו אלו ואלו נמסרין לדומה הללו יש להן מנוח והללו אין להן מנוח.
מסכת שבת דף קנ״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־606 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
לדף הביאור המלאשל בית הכסא מתוך יסורין:
של פירות כגון ריח חרדל:
הכסלים ליפלאנק"ש:
והצלעות שהן שומרין בני המעיים וחיותו של אדם וסוגרין בעדם:
אלו שוקיים שכחו של אדם נסמך עליהם:
לבי אבידן מקום העשוי להתווכח שם צדוקים ובייתוסים עם ישראל במקראות:
טור תלג ההר נעשה שלג כלומר ראשי לבן:
סחרוני גלידין סביבותיו של הר מלאו קרח כלומר שפמי וזקני הלבינו:
ועוד 48 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Shabbat 152a · Sefaria
אמר ליה סלעים נעשין גבוהים כמו שנאמר אח"כ שאפילו גבשושית קטנה דומה עליו כהרי הרים ושאר הענין פירשוהו במקצת ההגדה וכך אמרו רחוקים נעשו קרובים אילין עיניא דחוון חמיאן מרחוק אף מקרוב ליתנון חמאן קרובים נעשו רחוקים אילין אודניא דהוון שמעין בחד זמן כדו אף במאה זימנין ליתנון שמעין ב' נעשו ג' חוטרא ותרין ריגליא משים שלום בבית בטל זו תאוה שהיא מעלה שלום בין איש לאשתו אלו ואלו נמסרין לדומה הללו יש להן מנוח והללו אין להן מנוח.
Rav Nissim Gaon on Shabbat 152a · Sefaria
דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת לפי שבטל מן המצות והיינו דא"ר יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות:
א"ל קיסר לר' יהושע מ"ט לא אתית לבי אבידן פי' בי אבידן בית שמתקבצין שם החכמים ונושאין ונותנין בדיני כל אומה ולשון השיבו ר' יהושע טור תלג סחרנוהי גלידין כלבוהי לא נבחין טחנוהי לא טחנן בבי רב אמרי (או לא או דן פי' בו) [אדלא אבדן בחשנא] ופירושו ההר כסהו שלג ודומה האדם להר כלומר ראשו כיסתו השיבה. וסביבותיה שהן הלחיים נעשו גלידין והוא הקרח שנקרא גליד. והגרון והלשון אינן מרימין קול. ככי שהן השניים אינן טוחנין המאכל. אדלא אבדן בחשנא. כלומר הזקן שאינו מביט מה שבפניו מתיירא שמא יכה ראשו באבן או בכיוצא בה וממשש בידו ונראה כאלו ממשש בדבר שאבד לו וזהו כמין משל ממשש הזקן מה שלא אבד.
טבי תרי מתלת פי' יותר הוא טוב המהלך על ב' רגליו מן הזקן שצריך משען כגון מקל או שבט להישען עליו והוא כמו רגל שלישי. חבל על דאזלא ולא אתיא. פי' הבחרות הולכת כשמזקין האדם ואינה חוזרת אליו. ינקותא כלילא. דוורדי הבחרות כתר של וורד ריחו נודף ושל זקנה כתר של חילף שריחו מאוס. דוק בככי ותשכח בנגרי. טחון בככי בשניים כלומר אכול כדי שיהיה לך כח להלך ברגליך. א"ל ההוא גאזא חתוך (הערוה) [הביצים] והוא סריס א"ל ר' יהושע בן קרחה מהכא לקרחוניא כמה. ביקש להודיעו שהוא קרח והן ביר לו דברים כמלעיג והשיבו ר' יהושע כמו הכא לגזוניא כלומר אתה גזוי. עוד אמר ליה ברחא קרחא בארבע. פי' (או) [עור] כבש גדול בד' כספים. השיבו ר' יהושע הדברים מוכיחין שגם אלו דברי הסריס הם שבקשו להודיעו כי השלוף ביוקר יותר מן הקרח. ילמדנו רבינו איקא שליפא בתמניא. פי' עור תיש נתוק ביצים בשמונה כספים. שמבקשין אותו לעשותו נודות של שמן.
חזייה דלא מסיים מסאניה פירוש ראהו יחף כו'. א"ל קרחה מצוי. פי' א"ל קרחה מריבה סחרחר. כדכתיב הן לריב ומצה וגו' השיבו ר' יהושע תיש נתוק תוכחה אינם דברי ריב אלא דברי תוכחה.
מפני מה לא הקבלנו פניך למה לא באת אלינו להתראות פנים:
מיכן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות פי' מתרפטות משתרבבות והוא מתרופפות אינם מתאמצת להסתם הפה בחזקה. גבשושית פי' גב קטן של עפר. קליבוסת פירוש מן הפקוקלות ומפורש באלו טרפות. תרבא דאקליבוסתא.
יתפר האביונה זו חמדה (כמו) [כי] בטלה ממנו תאות אשה. פי' טלוניתא כמו על שאין בה ממש. גשייה שם ידו עליו מלשון נגששה:
Rabbeinu Chananel on Shabbat 152a · Sefaria
מת שאין לו מנחמים ר"ל שאין לו אבלים שיהו צריכים לנחמם באים עשרה בני אדם כל שבעה יושבים להם בבית שמת שם ובאים אחרים ומקיפים אותם כאלו הם הצריכים לנחם וזה הוא כבודו של מת:
Meiri on Shabbat 152a · Sefaria
שֵׁשׁ דְּמָעוֹת הֵן.. שֶׁל סַם, וְשֶׁל שְׂחוֹק, וְשֶׁל פֵּרוֹת, יָפוֹת. נראה לי בס"ד ראשי תיבות שלשה אלה ש חוק פ ירות ר פואה הוא 'שפר' כמשמעו, ושל סם הוא מה שמניחין ועושין לרפואה. ומה שכתב רש"י ז"ל בדמעה של בית הכסא מתוך יסורין, נראה לי יסורין של עיצור שדוחק בכח גדול ואין הזבל נדחה.
טוּר תְּלַג, סַחֲרָנוֹהִי גְּלִידִין יש להקשות מה שייכי הני לפטור עצמו מן הביאה לשם? ונראה לי בס"ד כיון דְטוּר תְּלַג שנעשה זקן לכן אזניו כבדות, והעושה ויכוח עם רבים צריך שאזניו תשמענה דברי כולם גם אותם היושבים רחוק ממנו, וכן הוא צריך להשמיע קולו גם לרחוקים. ועוד נמי אם אין לו שיניים מוכרח שיגמגם בדבריו ולא יהיו מובנים היטב לבעלי הויכוח, ועוד נמי אם הקרקבן אינו טוחן לא יהיה מאכלו מתעכל היטב, וירגיש בכובד האצטומכא וכאב הראש, וממילא לא יהיה דעתו צלול להשיב תשובה נצחת. ועל דרך הרמז כיון בדברים הנזכרים טוּר תְּלַג, היצר הרע שנדמה לצדיקים כְּהַר נתלבן שנעשה טוב, כמו שאמרו רבותינו ז"ל לבו לא נאמר אלא לבבו, ולאו דוקא יצר הרע עצמו אלא גם סַחֲרָנוֹהִי הם כוחותיו וחיילותיו גְּלִידִין וְכַּלְבּוֹהִי כוחות המקטרגים לָא נָבְחִין, כי לא ימצאון בי עון אשר חטא כדי לנבוח בקטרוג, וְטַחֲנוֹהִי הם מדות הטבעיות המושרשות בגוף, שהם תאוה חמדה דיבור אשר על ידם יבא האדם לידי חטא ומכשולים לָא טָחֲנִין פעולות רעות בקרבי. ואם תאמר אם כן מה לך עוד חיים בעולם הזה מאחר שתקנת את שלך היטב, לזה אמר אַדְּלָא אֲבִידְנָא בָּחִישְׁנָא, שאני מתקן עתה על אותם נשמות השייכים לי שחטאו בעולם הזה ואבדו כמה ניצוצות על ידם בקליפה ובעבור בירורם ותיקונם אני מתעכב פה, וזהו אַדְּלָא אֲבִידְנָא בָּחִישְׁנָא, שאני מחפש על ניצוצי קדושה שאין אנו אבדתים, אלא אחרים השייכים לשורשי וקרובים אלי, לכן אומרים בודוי אנחנו וכל הבאים משרשי נר"ן [נפש, רוח, נשמה] שלנו, וכן אומרים ביהי רצון של מעשה המצות.
טָבָא תְּרֵי מִתְּלָת, וַי לָהּ לַחֲדָא דְּאַזְלָא וְלָא אַתְּיָא נראה לי בס"ד דידוע דחמשה חלקים הם הנקראים נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה], אך שני חלקים שהם חיה ויחידה הם טובים ומעולים מן השלשה שהם נר"ן [נפש, רוח, נשמה], וְוַי לַחֲדָא מהנך תלתא שהיא חלק הנפש דְּאַזְלָא לבי קברא עד שיתעכל הבשר וְלָא אַתְּיָא עם חברותיה תכף ומיד לגן עדן בעת הפטירה. או הכונה על חלק הקטנות של הנפש שתשאר בקבר עד תחיית המתים, ושאל מַאי הִיא? והשיב יַנְקוּתָא, רצונו לומר חלק הקטנות של הנפש הבא לאדם בקטנותו ולכך קרי להו יַנְקוּתָא. או יובן בס"ד טָבָא תְּרֵי מִתְּלָת דאות נו"ן דנחש כל הארס הוא בא ולעתיד תסתלק אות זו ונתבטל הסטרא אחרא, וכן הענין בנו"ן של שטן, וזו היא סוד שחיטת היצר הרע לעתיד, שימשך אות נו"ן הנז' משמותם מלשון (מלכים א' י, טז) זָהָב שָׁחוּט, וזה שאמר טָבָא תְּרֵי אתוון דנחש הם אותיות חש כשיהיו לבדם מִתְּלָת, יותר טוב מאם יהיו מחוברים עם הנו"ן שיהיו שלשה בבת אחת, וְוַי לַחֲדָא אות נו"ן דְּאַזְלָא מן הסטרא אחרא לעתיד וְלָא אַתְּיָא עוד להם לעולם כי זו היא כוחם, ושאל מַאי הִיא? והשיב יַנְקוּתָא, רצונו לומר אות שהם יונקים עתה ממנו והוא מניק להם וזהו אות הנו"ן. אי נמי יש לומר, כל זה על ג' אותיות עֵשָׂו, דלעתיד יסתלק ממנו אות וא"ו וישאר עָשׁ, ועתה כל יניקתם וכוחם של אדום הוא מן אות וא"ו דשם עֵשָׂ ו, ולכן ברכו (בראשית כז, מ) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וכן אמר אדום (במדבר כ, יח) פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ, כי אות וא"ו הוא דומה לחרב, ובזה יובן המאמר היטב על דרך מה שביארנו בדרך הקודם.
יַנְקוּתָא כְּלִילָא דְּוַרְדָּא סָבוּתָא, כְּלִילָא דְּחִילְפֵי הא דמשבחים הנערות ומגנים הזקנות, לאו בשביל תאוה גשמית אלא בשביל הנפשיות, כי האדם בעוד כוחו בו יוכל לעסוק בתורה ובמצות וגמילות חסדים וזווגים קדושים של פריה ורביה ולידת נשמות מה שאין כן בזקנות שסר כוחו מעליו, ועוד בנערות יש לו פאר ויתרון בשברון היצר הרע אלף ידות על ימי הזקנה, לכך הצדקים משבחים את הנערות.
דּוֹק בְּכָכֵי וְתִשְׁכַּח בְּנִגְרֵי נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו על הבירור של ניצוצות קדושה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער המצות, וז"ל תכוין כונה קצרה דרך כלל וזו היא, כי הנה ענין הבירור על ידי ל"ב שינים שהם כנגד ל"ב נתיבות חכמה המבררים הכל, דמחשבה אתבריר כולא והם הטוחנין ומפרדים המאכל, ועל ידי כך מתברר האוכל מתוך הפסולת בדרך הרחיים הטוחנות התבואה, ואחר כך מתפרדין הסובין והמורסן שהם הקליפות מן הקמח שהוא האוכל מה שאין כן קודם שנטחן שהיו דבקים יחד בתכלית וכו' עד כאן לשונו עיין שם. ולזה אמר דּוֹק בְּכָכֵי לטחון בשינים ואז תִשְׁכַּח בְּנִגְרֵי, הם חלקי הטוב שהם נגררים ויוצאין ונמשכים מן הקליפה, ואמר לשון 'דּוֹק' רמז בזה לכונות האכילה של 'מו נח' [104] שהם בגימטריא 'דק' [104] שצריך לכוין באכילתו בסוד מנוח עם הארץ היה כנזכר בשער המצוות, ואות וא"ו של 'דּ וֹ ק' רמז בו על כונה של 'פד' שישנה גם כן באכילה שהוא מספר 'תנוך' [476] שהוא סוד עולם היצירה שה"ס [שהוא סוד] וא"ו גם הכונה של ה'אוכל' [57] שהוא מספר 'אל הוי"ה' [57] שהוא 'ששה אותיות' וכנזכר כל זה בשער המצוות בדברי רבינו האר"י ז"ל. גם נראה לי בס"ד לרמוז דּוֹק בְּכָכֵי וְתִשְׁכַּח בְּנִגְרֵי על דרך מה שכתב רבינו ז"ל שם וז"ל: עוד כונה חמישית תכוין לבלוע המאכל אחר שנטחן ששם באצטמכא גמר הבירור, שאז מתעכל המאכל והטוב שבו מתהפך לדם, והמזון הולך אל הכבד ומתפשט בכל העורקים והאיברים כנודע, והרע שבו יורד דרך בני מעים ויוצא לחוץ עד כאן לשונו עיין שם. וזה שאמר דּוֹק בְּכָכֵי שתטחן המאכל, ואחר כך תִשְׁכַּח בְּנִגְרֵי הוא גמר הבירור, שהטוב נגרר למקומו והרע נגרר למקומו.
שִׁינְנָא, שָׁרִי שַׂקִּיךְ וְעַיִיל לַחְמָא יש להקשות למה קראו עתה 'שִׁינְנָא' כשלמדו דבר זה? ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דמגילה (דף יב.) והשתיה כדת אין אונס (אסתר א, ח), כדת של תורה, מה דת של תורה אכילה מרובה משתיה אף סעודה של אותו רשע אכילה מרובה משתיה, ופירש רש"י ז"ל כדת של תורה באכילת מזבח, והגאון רא"ם ז"ל פירש דאיתא באבות (ו, ד) כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, נמצא על אכילה לא אמר שיעור ומדה אלא סתם פת במלח לאכול כל שיעור שתרצה, אבל בשתיה אמר שיעור מדה, שאמר ומים במשורה תשתה, נמצא דרך של תורה אכילה מרובה משתיה עד כאן דבריו. ולזה אמר לו כאן שִׁינְנָא מאחר שאתה חכם חריף שונה הלכות צריך אתה לאחוז בדרכה של תורה יותר משאר אדם, ולכן שָׁרִי שַׂקִּיךְ וְעַיִיל לַחְמָא שתאכל פת חריבה בלא שיעור מדה, מיהו עם כל זה אני מזהירך עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין, מִיכְלָא מַעֲלִי, מִכָּאן וָאֵילָךְ, מִשְׁתֵּי מַעֲלִי, וכל זרוז זה עשה לו לשם שמים להוסיף בו כח לעבודת הבורא יתברך. ועוד נראה לי בס"ד רמז לו בזה על לחמה של תורה ועל יינה של תורה, כי שני למודים הם הא' הגרסה וזה נקרא 'לֶחֶם' והב' העיון והסברה וזה נקרא 'יַיִן' כמו שנאמר (משלי ט, ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי, תחלה שהוא הגרסה, ואחר כך וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי, לימוד הסברה והעיון, ובא לזרזו בלימוד הגרסא, ואמר לו אף על פי שאתה שִׁינְנָא רצונו לומר חריף ותמצא סימן טוב ויפה בלימוד הסברה והעיון יותר משאר בני אדם עם כל זה תתמיד עתה בלימוד הגרסא. וזה שאמר שָׁרִי שַׂקִּיךְ וְעַיִיל לַחְמָא הגרסה, וְעַד אַרְבְּעִין שְׁנִין, מִיכְלָא שהוא לימוד הגרסא מַעֲלִי, מכאן ואילך כיון שנעשה בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה (אבות ה, כא) שנחקק על לוח לבו הגרסה ולא ישכחנה אז ירבה עתותיו בלימוד הסברה והעיון, והיינו משתי הוא לימוד הסברה מַעֲלִי, גם רמז לפי דרכו שָׁרִי שַׂקִּיךְ [430] גימטריא ת"ל הם חמשה שמות אלהים שהם הגימטריא [כלומר ה׳ פעמים 'אלהים' [86] = 430], וְעַיִיל לַחְמָא לחם כף הוא סוד ג' הויו"ת [26×3=78] שהם מספר 'לֶחֶם' [78] הנמשכים מן כתר למתק הגבורות, וכף רמז לכתר בסוד כִּי מֵאִתְּךָ הִיא מְנוּחָתָם שצריך לכוין מאת כתר מנוחתם במנחת שבת כנודע.
מֵהָכָא לְקַרְחִינָאָה כַּמָּה הֲוָה הנה בודאי לא היו עושים ויכוח בדברים של נערים שאין בהם ממש, דאם היה הצדוקי כסיל לדבר דברי שכלות לא היה רבי יהושע בן קרחה נטפל להשיב על דבריו, דכתיב (משלי כו, ד) אַל תַּעַן כְּסִיל! אך נראה ודאי שהיה הויכוח ברמז. ונראה לי בס"ד מה שאמר מֵהָכָא לְקַרְחִינָאָה שקורא את יעקב אבינו ע"ה בשם 'קֶרַח' כי היה איש חלק, ורבי יהושע בן קרחה קורא לעשו 'סָרִיס' שעתיד להסתרס, שיוקח ממנו אות וא"ו וישאר 'עָשׁ' ואז יתקיים בו (ישעיהו נ, ט) עָשׁ יֹאכְלֵם ויתאבד לגמרי, והמין שאל מכאן עד זמן ממשלתו של קַרְחִינָאָה שהוא יעקב כַּמָּה שָׁנִים הֲוָה? ואמר לו כמו שיש מכאן עד מפלתו של גוֹזִינָאָה הוא עשו הסריס שעתיד להסתרס באות וא"ו, דהא בהא תליא כשעשו נופל יקום יעקב. וחזר הצדוקי ואמר בַּרְחָא קַרְחָא בְּאַרְבַּע, פירוש לישראל קורא אותם בשם עַז כי אמרו רבותינו ז"ל (ביצה כה:) שהם עזין שבאומות, ואמר שהם קרחה בארבע שנעשו קרחה בארבע כנפות העולם שנתפזרו שם, וכל מקום שהם חונים הם כמו קרחה שהם מובדלים מן האומות בכל דבר, כמו שנאמר (במדבר כג, ט) הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב, ונמצא שהם מובדלים כמו קרחה שעושים לבגד שהיא מסוימת וניכרת בהבדלתה משאר הבגד, ורצונו לומר כיון שנתפזרו בארבע רוחות העולם קשה קיבוצם ורחוק הוא מן הדעת! והשיב לו עַקִּירָא שְׁלִיפָא בִּתְמַנְיָא, פירוש עתיד הקב"ה לעקור אותם מארצות הגויים ולשלוף מבין האומות בִּתְמַנְיָא, רצונו לומר בזכות תורה שבעל פה שיש בה שמונה דרגין, שהם כשר ופסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי. או יובן אומרו 'בִּתְמַנְיָא' רמז לחיבור ויחוד שם הוי"ה ושם אדני שהם שמונה אותיות. או יובן בזכות המילה שהיא בשמונת ימים, כמו שנאמר (תהלים יב, א) לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית, שהגאולה תהיה בזכות המילה, והקהה שיניו בזה שהוא סריס ולא שייך בו מילה. או יובן אומרו 'בַּרְחָא' אלו ישראל, נעשו קרחה בארבע שנסתלקה מהם בגלות הארת ארבעה בגדים מן השמונה בגדים של כהן גדול, כמו שכתב הרב הקדוש מהרש"ם ז"ל בסוד הכתוב (ישעיהו ג, א) וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה 'אִמְּכֶם' שהוא ראשי תיבות של ד' בגדים [ כ תונת ו א בנט ו מ גבעות ו מ כנסים], ונשאר אצלם עתה הארה של החצי דוקא למעלה במקדש של מעלה, והשיב לו עיקרא שְׁלִיפָא בִּתְמַנְיָא, רצונו לומר שיעקור הקב"ה את עכו"ם וישלוף ישראל מתוכם, אז ישראל שלמים בתמניא שתחזור העטרה ליושנה.
אָמַר לֵיהּ גּוֹזָא גּוֹזָא, תְּלָת אָמַרְתְּ לִי, תְּלָת אַמְרֵי לָךְ: הַדְרַת פָּנִים, זָקָן. שִׂמְחַת לֵב, אִשָּׁה. הנה אם נדקדק בדברי המין אף על פי שהוא פרט שלשה דברים לא היה בדבריו חסרון אלא אחת, שהיה יחף מפני שהיה אותו יום ט' באב אבל באמת חסרון רכיבה הוא חסרון מעלה ואין זה חסרון ממש, מה שאין כן שלשה שאמר רבי יהושע בן קרחה הם שלשה חסרונות גמורים ממש, וגם הם באים כולם ביחד בבת אחת, ולא עוד אלא שהם קבועים בו לעולם ולית להו תקנה, מה שאין כן חסרון המנעל זה לפי שעה מפני שהיה אותו יום ט' באב והוא לובש אחר כך, ואפילו אותו יום יכול ללבשו אם הולך בין הגויים. ולכן אמר לו רבי יהושע בן קרחה ת ְּלָת אָמַרְתְּ לִי, על דעתך הם שלשה חסרונות אך אתה תלת שמעת שמע כלומר 'הבן' רצונו לומר תבין בהם איך הם שלשה חסרונות גמורים ואיך הם קבועים בך לעולם והם הַדְרַת פָּנִים וכו', בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁמְּנָעוֹ מִכֻּלָּם, 'שֶׁמְּנָעוֹ' דייקא דאין לו תקנה להחזירם לו, 'מִכֻּלָּם' דייקא דכולם איתנהו ביה בבת אחת, וזה בשמעו שלשה אלה שפרט שהם שלשה חסרונות ממש, והוא לא אמר לו שלשה חסרונות ממש חרה לו, ואמר קַרְחָא מַצּוּיָינָא שהטחת עלי דברים יותר ממה שאמרתי לך כדי לריב עמי, והשיב לו עַקִּירָא שְׁלִיפָא שהוא עקור מבנים ואשה ושלוף מן הזקן שאי אפשר להשיג את אלו לעולם, תוכחה היש בפיך דבר להוכחני דאני באמת וצדק דברתי ולא הטחתי דברים יותר מן הראוי, והא דאמר לו גּוֹזָא גּוֹזָא בכפלים רצונו לומר שהוא סריס, שאינו עושה פירות הן ברוחניות, הן בגשמיות מכל וכל.
ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.
Ben Yehoyada on Shabbat 152a · Sefaria
אין פירוש שמור לדף זה — לא נמצא נוסח בדפוסים האמינים שבידינו.
יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קנ״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־606 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
נפתחת ב״ושל בית הכסא רעות. של סם ושל…״
נפתחת ב״(קהלת יב, ג) ״ביום שיזועו שומרי הבית…״
נפתחת ב״א"ל קיסר לר' יהושע בן חנניה מ"ט…״
חכמים: רב אמרי.
נפתחת ב״תניא רבי יוסי בר קיסמא אומר טבא…״
חכמים: רבי יוסי בר קיסמא, רב דימי, רבי מאיר, רב יהודה, שמואל.
נפתחת ב״א"ל ההוא גוזאה לר' יהושע בן קרחה…״
נפתחת ב״חזייה דלא סיים מסאניה א"ל דעל סוס…״
נפתחת ב״א"ל רבי לר' שמעון בן חלפתא מפני…״
חכמים: רבי לר.
נפתחת ב״(קהלת יב, ד) וסגרו דלתים בשוק וגו'…״
נפתחת ב״ואף ברזילי הגלעדי אמר לדוד (שמואל ב…״
חכמים: שמואל.
נפתחת ב״אמר רב ברזילי הגלעדי שקרא הוה דההיא…״
חכמים: רב ברזילי, רבי בת, רבי ישמעאל ברבי יוסי, רבא.
נפתחת ב״גם מגבוה ייראו שאפילו גבשושית קטנה דומה…״
נפתחת ב״רב כהנא הוה פסיק סידרא קמיה דרב…״
חכמים: רב כהנא, רב כי, רב אמר.
נפתחת ב״(קהלת יב, ה) כי הולך האדם אל…״
נפתחת ב״ואמר רבי יצחק מאי דכתיב (קהלת יא,…״
חכמים: רבי יצחק.
נפתחת ב״ואמר רבי יצחק קשה רימה למת כמחט…״
חכמים: רבי יצחק, רב חסדא.
נפתחת ב״אמר רב יהודה מת שאין לו מנחמין,…״
חכמים: רב יהודה.
סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.
מקור: מסכת שבת דף קנ״ב עמוד א׳ · קטע 10 — “…קופצת עליו תניא רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר תלמידי…”
תלמיד מובהק של רב ולמד תורה גם משמואל.
מקור: מסכת שבת דף קנ״ב עמוד א׳ · קטע 12 — “רב כהנא הוה פסיק סידרא קמיה דרב כי מטא…”
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת שבת דף קנ״ב עמוד א׳ · קטע 4 — “…לא ראינו א"ל שמואל לרב יהודה שיננא שרי שקיך…”
תלמיד מובהק של רב ולמד תורה גם משמואל.
המקור המדויק: שבת קנב ע"א
כל 5 המקורות שהערך מצטטאפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.
היעד שנמצא: שבת דף קנ״ב ע״א
פתיחה בקורא