מסכת שבת דף מ״ו עמוד ב׳

השירים אצעדות:

הרי הן ככל הכלים אע"פ שאסור לצאת בהן לרה"ר כדאמרי' בפרק במה אשה יוצאה (לקמן שבת נט:) גזירה דילמא שלפא ומחויא מיהו תורת כלי עליהן ומותר לטלטלן שלא כדרך מלבוש:

מומו ניכר גבי בכור קאי:

מי יימר דמזדקק ליה חכם שימצא חכם שיזקק לו ביו"ט לראות אם מום קבוע הוא או לא:

מפירין נדרים בעל לאשתו :

ונשאלין לנדרים לחכם להתירן:

שהן לצורך שבת כגון נדר שלא יאכל היום:

ואמאי מותרת לאכול ואפי' שרי לה בעל ליתסר לה משום מוקצה דהא אסחה דעתה ואמרה מי יימר דמזדקק לה בעל:

ואמר עולא מה טעם להכי איצטריך לפרושי האי טעמא משום דמשמע ליה דסבר האי תנא כמאן דאסר לקמן להתקשט בהן בחצר מדקתני הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר פירוש ככל הכלים שמלאכתן לאיסור דשרי לצורך גופן ומקומן ולהכי מפרש עולא דאיכא תורת כלי עליה וקשה לר"י דאמר בפ' מי שהפך (מ"ק יב: ושם) ר' יהודה נשיאה נפק בחומרתא דמדושא [עי' פי' רש"י שם] שמע ר' אמי ואיקפיד אמר רב יוסף מ"ט איקפיד והתניא השירים והנזמים כו' ומאי פריך מינה אדרבה מינה משמע דאסור לצאת בהן כדפי' והתם קאמר נפק דמשמע דרך מלבוש ונראה לר"י דחומרתא דמדושא היינו טבעת של עץ כמו שמפרשים רבותיו של רש"י ולא של אלמוג כמו שהוא מפרש דאלמוגין מפרש בראש השנה (דף כג.) כסיתא והכא קאמר דמדושא אלא של עץ אחר הוא ששמו מדושא ואין שם תכשיט עליו וכשיוצאים בו דרך מלבוש לא הוי קישוט אלא טלטול בעלמא ולהכי ידע רב יוסף דר' אמי לא איקפד אלא משום טלטול והשתא מייתי שפיר מהך ברייתא דשרי לטלטל לצורך גופו או לצורך מקומו כשאר כלי' שמלאכתן לאיסור דניטלין לצורך גופו או לצורך מקומו ונפק לחצר קאמר אבל לרה"ר אסור כדאמרי' בפ' הדר (עירובין סט. ושם) ההוא גברא דנפיק בחומרתא דמדושא חזייה לר' יהודה נשיאה כסייה אמר כגון זה מבטל רשות לר' יהודה:

והתנן ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר מעי"ט אין זה מן המוכן קשה לר"י מאי קא פריך הא ע"כ טעמא דר"ש לאו משום מוקצה אלא משום דסבר דאין רואין מומין ביו"ט דהא ר' יהודה דאית ליה טפי מוקצה שרי התם בריש אין צדין (ביצה כה: ושם) בכור שנפל לבור ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט וי"ל דדייק מדלא קתני ר"ש אוסר לפי שאין רואין מומין בי"ט דהוה משמע לכתחילה אסור אבל בדיעבד מבוקר ומדקתני אין זה מן המוכן משמע דהוי מוקצה ואפי' בקרו אינו מבוקר ובהכי פליגי דר' יהודה סבר רואין מומין בי"ט הלכך לא הוי מוקצה דמיירי בנפל בו מום מעי"ט כדמוקי לה התם ור"ש סבר אין רואין ולכך אפי' ביקרו אינו מבוקר משום מוקצה וא"ת דבביצה משמע דאביי סבר כאדא בר אוכמי דאמר לר"ש היכא דנפל בו מום מעי"ט אם בקרו מבוקר דאמר אביי התם כוותיה דרבה בר רב הונא מסתברא מדקתני תלת בבי בברייתא (ומוקמא ההיא ברייתא כאדא בר אוכמי) וע"כ הא דשני ליה בין נפל בו מום קבוע מעי"ט לנפל בו מום בי"ט משום דבנפל בו בי"ט איכא תלתא מי יימר כדקאמר בסמוך ובנפל בו מעי"ט ליכא אלא חד מי יימר דמיזדקיק ליה חכם מאי קשיא מנר שכבה דליכא כל הני מי יימר וי"ל דחזר בו אביי ולית ליה (דאדא בר אוכמי) משמע מתני' דרב אושעיא דאדא בר אוכמי משבש ותני דמתני' דהתם נמי דיקא כרב אושעיא כדמפרש התם:

מי יימר דנפל ביה מומא נראה דכל הני מי יימר דקאמר רבה לאו דווקא דהא ר"ש אסר אפי' בנפל בו מום קבוע מעי"ט דהשתא ליכא אלא חד מי יימר דמיזדקיק ליה חכם דהא קאי אר' יהודה דלא שרי אלא כשהיה בו מום קבוע מעי"ט דהא פריך אהא דקאמר ר' יהודה ואם לאו לא ישחוט פשיטא ומשני לא צריכא דנפל ביה מאתמול מום עובר והשתא הוה ליה מום קבוע מהו דתימא כיון דדעתיה עילויה נשחטיה קמ"ל א"כ הא דקאמר אם יש בו מום יעלה וישחוט היינו ע"כ מום קבוע מעי"ט ואפי' לאדא בר אוכמי דשרי ר"ש בדיעבד בחד מי יימר מ"מ בנפל בו מום עובר מעי"ט דאיכא תרתי מי יימר לכאורה משמע התם דאסר לכך נראה דלאו דוקא הן דאפי' בחד מי יימר סגי וכן מוכחא מאתקפתא דרמי בר חמא דפריך מחד מי יימר:

מי יימר דמיזדקיק לה בעל ואע"ג דפירות שנדרה מהם אינם מוקצין לענין טלטול דהא חזו לשאר בני אדם מ"מ אית לן למימר מיגו דאיתקצאי בין השמשות מאכילתם איתקצאי לכולי יומא אי נמי מיירי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם:

מי יימר דמיזדקיק לה בעל תימה מי דמי התם ודאי לא מיזדקיק ליה חכם דאין רואין מומין בי"ט אבל הכא דאין לך איסור בדבר מיזדקק לה בעל ולית לן למימר מי יימר דהא לר' יהודה דקסבר רואין מומין בי"ט לא אמרי' מי יימר וי"ל דבעל נמי לא ניחא להזדקק דזימנין דשרי נדרים שנדרה לדבר מצוה:

התם אי לא מיזדקיק ליה חכם סגי ליה בג' הדיוטות אבל הכא כו' - ואע"ג דבפ"ק דחולין (דף יח:) אמר רב יהודה אמר ר' ירמיה ספק משמיה דרב ספק משמיה דשמואל ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה היינו דוקא במומין מובהקין כגון ניסמת עינו נקטעה ידו נשברה רגלו כדאמרינן בשילהי כל פסולי המוקדשין (בכורות לו:) וה"נ דהוה מצי למימר מי יימר דמזדקקי ליה ג' הדיוטות דודאי לא מיזדקקי ליה משום דאין רואין מומין בי"ט והא דנקט דמיזדקק ליה חכם משום דחכם שרי בכל מומין:

ולפ"ז א"ש גבי טבל דאמר אם עבר ותיקנו מתוקן דדוקא חכם אמר הכא לא מיזדקיק אבל בג' הדיוטות לא אמר מי יימר ומיהו לפי מ"ש בפנים ה"נ המ"ל כו' לא א"ש טבל כדפי' לעיל ולהכי נקט חכם משום דמתיר בכל מומין ועיקר טעמא משום דהכא איכא איסורא והתם ליכא והא דנקט התם אם לא מיזדקיק ליה חכם סגיא בג' הדיוטות אע"ג דשרי חשיב מוקצה אי לא סגיא ליה בג' הדיוטות [ת"י]:

כבתה אין לא כבתה לא כן דרך הש"ס דאע"ג דהוה מצי לאתויי רישא דקתני בהדיא חוץ מן הנר הדולק בשבת מייתי סיפא ודייק מינה:

התם אי לא מזדקק ליה חכם סגיא בג' הדיוטות משתכח עיקר דילה במסכתא דנדרים בפרק נערה מאורסה (דף עח) אהרן ובניו וכל ישראל בפרשת נדרים למאי הילכתא אמר רב אחא בר יעקב להכשיר ג' הדיוטות וכותיה גרסי' בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ):

שני צרורו' הואיל ואינה תורת כלי עליהן כמו (ש"מ עולה) [שא' עולא] בשירים ונזמים וטבעות הואיל [תורת] כלי עליהן:

תנא מותר שמן שבנר ושבקערה אסור להסתפק ממנו ור"ש מתיר. אלמא לר"ש לית ליה מוקצה. איני והא לענין בכור שנפל בו מום ביו"ט אמר ר"ש אין זה מן המוכן. ושנינן שני זה מזה.

אדם מצפה מתי תכבה נרו ויסתפק מן השמן ומכין ליה אבל לגבי מום ליכא למימר הכי. דאמר מי יימר דנפיל ביה מומא. ואי נפל מי יימר דמזדקיק ליה חכם ומותבינן מהא דתנן מפירין נדרים בשבת לצורך השבת ושנינן כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ומבתחלה כך נדרה בחזקת שיפר לה בעלה והא [דתנן] נשאלין נדרים לצורך השבת נימא מי יימר דמיזדקיק ליה חכם. ושנינן שני התם דסגיא בג' הדיוטות:

רמי אביי ומי אמר ר' שמעון כבה הנר מותר לטלטלו מכלל דאי לא כבה חייש. דילמא כי מטלטל ליה שמא יכבה והא איהו דאמר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ הנה דאע"ג דנעשה חריץ כיון דבלא כוונה נעשה לא חייש ר' שמעון.

ושני כל היכא דכי מכוין אתי למנגע באיסורא דאורייתא כגון כביית הנר וכיוצא בו חייש ר"ש וגזר מדרבנן. וכל היכא דכי מכוין איסורא [דרבנן] היא. כי לא מכוין שרי ר"ש לכתחלה איני והא מוכרי כסות כו' וכלאים איסורא דאורייתא היא. וכי לא מיכוין שרי ר"ש לכתחלה.

מי יימר דנפיל ביה מומא ואם תמצי לומר נפיל ביה מומא מי יימר וכו'. כל הני מי יימר לאו דוקא, אלא לרווחא דמלתא נקט להו. ותדע לך, דהא בההיא דקא מייתי מפירין נדרים ליכא אלא חד מי יימר דמיזדקק לה בעל, ובנשאלין לנדרים מי יימר דמיזדקק ליה חכם.

מתיב רמי בר חמא מפירין בשבת לצורך השבת ואמאי לימא מי יימר דמיזדקק לה בעל. קשיא לי הכא מאי מוקצה איכא, ואע"ג דלא הוי חזי לדידה משום נדרה הא הוי חזי לאחריני וכל דחזי לאחריני לאו מוקצה הוא, וכדתנן לקמן בפרק מפנין (שבת קכו, ב) מפנין תרומה ואמרינן עלה בגמרא (שם קכז, ב) פשיטא, ופרקינן לא צריכא בתרומה ביד ישראל, מהו דתימא כיון דלא חזיא ליה אסור קא משמע לן כיון דחזי לכהן שפיר דמי. ויש לומר דהכא נמי בטלטול ודאי שרי, דהא לא אקצייה מדעתיה לגמרי ואפילו לטלטול כיון דחזי לאחריני, אלא מאכילה בלחוד הוא דאקצייה לדידיה, ומאכילה קא מקשה ליה דומיא דפירות שאין במינן במחובר שהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ומי שבאו בשבילו מותר לטלטלן (ביצה כד, ב. כה, א). ואם תאמר והא כיון דמקצה ליה מאכילה אף בטלטול אסור, דמאי שנא מגרוגרות וצימוקין דמשום דלא חזו ליה לאכילה ומקצה להו מאכילה חשבינן להו מוקצה גמור ואסור לטלטולי להו. יש לומר דשאני התם דלא חזו לאכילה לא לדידיה ולא לאחרים. ואם תאמר והא משמע לקמן בסמוך (שבת מז, א) דכל מידי דלא חזי למריה אע"ג דחזי לאחריני חשבינן ליה מוקצה גמור ואסור לטלטלו ואפילו לצורך דחזי להו, וכדאמרינן קורטין בי רבי מי חשיבי ותניא בגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים. יש לומר דשאני התם דכיון דגבי עשירים לא חזי למידי מצד גריעותיה אקצויי מקצה ליה לגמרי ולא מסקי אדעתיהו ליתן לעניים דחזי להו, אבל הכא דאפילו לדידיה חזי ליה אלא דאריה דאיסורא רכיב עליה וחזי לאחריני לא מקצה ליה לגמרי.

כל היכא דקא מכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר רבי שמעון. איכא דקשיא ליה והא הכא אפילו מכוין לכבות ליכא איסורא דאורייתא לרבי שמעון, דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא. ויש לומר דמשכחת לה בפתילה שצריך להבהבה. ואי נמי בכל פתילה, דכיון דאיכא דוכתא דמחייב עליה מדאורייתא גזר אפילו שלא במתכוין ואפילו בדוכתא דלא אתי בה לידי איסורא דאורייתא.

במסכת י"ט התבאר שאין רואין מומין בי"ט וכל שאין מומו ניכר מבערב אינו מן המוכן שאין דעתו עליו בין השמשות שאע"פ שנפל בו מום סובר הוא שמא אינו קבוע ואפי' מכיר בו שקבוע הרי אין התירו אלא ע"פ חכם וסובר הוא שלא יזדמן לו חכם ומ"מ מיפר אדם נדרים לאשתו בשבת לצורך השבת ואע"פ שנדרה מאתמול שהוקצה מדעתה בין השמשות כל שלא שמע בעלה עד השבת מיפר לה ומותר לה לאכול מה שנדרה עליו ואין בו משום מוקצה שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ר"ל ע"מ שירצה בעלה וסומכת על הפרתו ואינה מקצה דעתה ממנו וכן נשאלים על הנדרים לחכם בשבת לצורך השבת ומותר לאכול אותו דבר שנדר עליו ואין בו משום מוקצה שהרי היו שלשה הדיוטות מספיקין לו ושלשה הדיוטות מצויים הם בכל מקום ודעתו נשואה עליהם אבל כל שהוא צריך בו חכם כגון מומי הבכור הרי הוא מוקצה גמור כמו שכתבנו [וכבר ביארנוה במסכת] יום טוב:

דבר שאין מתכוין על איזה צד מותר ועל איזה צד אסור ועל איזה צד מחלקין בו בין איסור תורה לאיסור סופרים וכן מוכרי כסות של כלאים על איזה צד מוכרים כדרכן כבר ביארנו הכל בפ"ב:

בד"ה והתנן רש"א כו' משמע דאביי סבר כו' היכא דנפל בו מום מעי"ט אם בקרו מבוקר כו' וא"כ דשני ליה כו' עכ"ל ובפשיטות לא תקשי להו לפי מה שהוכיחו לעיל דאביי גופיה מקשה מדקתני אינו מן המוכן דמיירי אפילו בנפל מום מעי"ט דאם בקרו אינו מבוקר די"ל דהיינו במום עובר אבל ההיא דאדא בר אוכמי דאם בקרו מבוקר היינו במום קבוע שנפל מעי"ט אבל במום עובר מודה דאינו מבוקר כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

בא"ד וי"ל דחזר בו אביי כו' עכ"ל ואע"ג דלמאי דחזר בו איכא לפלוגי בין הך דהתם דאיכא מיהת חדא מי יימר משא"כ הכא דליכא מי יימר כלל אביי לא הוה מפליג מידי ודו"ק:

בד"ה מי יימר כו' נראה דכל הני מי יימר דקאמר רבה לאו דוקא כו' דהא קאי ארבי יהודה כו' עכ"ל כבר הוכיחו דאביי ע"כ חזר בו ואוסר אפילו בדיעבד לר"ש אפילו במום קבוע מעי"ט אלא דאפשר דרבה המתרץ מדנקט תלתא מי יימר במלתיה סבר כאדא בר אוכמי דמתיר במום קבוע מעי"ט ע"כ כתבו דע"כ רבה נמי תלתא מי יימר לאו דוקא קאמר דהא ר"ש ארבי יהודה קאי דמיירי במום קבוע מעי"ט ומסתמא משמע דאוסר בכל גוונא אפילו בדיעבד אע"ג דלא הוי רק חד מי יימר ואפילו לאדא בר אוכמי כו' דאית לן למימר דר"ש לא קאי אר' יהודה בכל גוונא אלא לענין לכתחלה אבל בדיעבד אינו אוסר במום קבוע מעי"ט דהיינו חד מי יימר מ"מ במום עובר מודה דליכא אלא תרתי מי יימר וע"כ לאו דוקא נקט רבה תלתא וניחא לן למימר דרבה סבר כמסקנא דחזר אביי ובחד מי יימר סגי ולאו דוקא נקט תלתא ודע אתה המעיין שמה שכתבו התוס' דנראה כו' דר"ש אוסר אפילו בנפל בו מום קבוע מעי"ט כו' אין זה הדיקא נמי דקאמר התם באין צדין לאסור בדיעבד מום קבוע מעי"ט דההוא ודאי דלא דייקא ליה לאדא בר אוכמי אלא הכא מסברא דנפשם קאמרי דאוסר ר"ש אפילו במום קבוע מעי"ט מדקאי ארבי יהודה והך סברא דייקא נמי לרב אדא בלכתחילה ודו"ק:

בד"ה מי יימר כו' תימה מי דמי התם ודאי לא מזדקק ליה חכם דאין רואין כו' אבל הכא דאין לך איסור בדבר כו' עכ"ל ויש לדקדק דאכתי תקשי להו הך קושיא גבי נשאלין לנדרים מאי פריך ולימא מי יימר כו' מי דמי התם לא מזדקק חכם דאין רואין כו' אבל הכא אין איסור בדבר מזדקק ליה חכם דאין לתרץ כי הכא דלא יהיה ניחא ליה לחכם להתיר נדרים שנדר לדבר מצוה דודאי לא יתיר ועוד מאי משני דסגי ליה בג' הדיוטות דאין סברא לחלק שג' הדיוטות לא יחושו לה על נדרים שנדרה לדבר מצוה טפי מחכם ומבעל ועוד יש לדקדק בדבריהם לקמן שהקשו במומין נמי הרי שלשה מתירין את הבכור ומאי קושיא הרי אמרו דוקא במקום שאין שם מומחה ומאין להם לומר דמיירי הכא באין כאן חכם להתיר וי"ל שכבר הוכיחו התוס' דבחד מי יימר סגי והשתא גבי נשאלין לנדרים בפשיטות פריך מי יימר דמזדקק ליה חכם ר"ל דלא ימצא לו ת"ח להתיר כיון דהיתר נדרים אסור בשבת אלא לצורך שבת מסתמא לא היה דעתו אתמול להתיר ולקמן מבעיא לן דאפילו בצורך שבת אם היה לו פנאי אם מתירין לו בשבת ואפשר שלא ימצא לו ת"ח וכה"ג ודאי אמרינן מי יימר דנפל ביה מום ומי יימר דנפיל ביה קבוע ה"נ מי יימר דיהיה לו מצוי ת"ח כיון דלא היה דעתו אתמול על כך ולא הזמין והכין לו חכם שיתיר ומשני דסגי ליה בג' הדיוטות דודאי יהיו מצוים לו בכ"מ ואין להקשות לרבי יהודה דמתיר לראות מום בי"ט מי יימר דיהיה לו ת"ח מצוי די"ל כיון דרואין מומין ואין איסור כלל בדבר אף אם יהיה לו פנאי אתמול מסתמא היה דעתו להתיר הבכור והזמין לו חכם שימצא לו להתיר והשתא ניחא לפום דקיימינן השתא שלא יהיה לו ת"ח מצוי במקומו הקשו שפיר דהא ג' מתירין המומין במקום שאין חכם מצוי ודו"ק:

בד"ה התם אי לא מזדקק כו' אבל הכא כו' ואע"ג דבפ"ק כו' שלשה מתירין את הבכור כו' עכ"ל אע"ג דשלשה מומחין ודאי דלא הוו מזדקקי ליה משום דאין רואין מומין בי"ט כמו שכתבו התוס' בסמוך דה"נ המ"ל מי יימר דמזדקקי ליה ג' הדיוטות כו' מ"מ תקשי להו דע"כ מדקאמר דבנדרים סגי ליה בג' הדיוטות הכא מי יימר דמזדקק ליה חכם ולא קאמר מי יימר דמזדקקי ליה ג' הדיוטות משמע דשלשה הדיוטות אין מתירין את הבכור כלל בלאו טעמא דמי יימר כו' ותקשי להו שפיר דהא בלאו טעמא דאין רואין מומין ביו"ט ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה ותירצו דמשום מומין שאינן מובהקין נקט כהאי גוונא וה"נ המ"ל כו' ובמומין מובהקין אלא דנקט בכהאי גוונא דבכל מומין איירי דאינו מתיר רק חכם ודו"ק:

בגמ' מתיב רמי בר חמא מפירין נדרים בשבת וכו' בספרים הוגה כאן ונשאלין לנדרים שהן לצורך שבת וטעותם שמצאו בפי' רש"י שפי' כאן מפירים נדרים וכו' ונשאלים לנדרים לחכם וכו' אבל טעות הוא בידם שאין לגרוס נשאלים בתיובתא קמייתא דהא בתר הכי מותיב מינה ורש"י לא בא עתה אלא לפרש החילוק שיש בין מפירין לנשאלין אבל אין כוונתו שגורס כאן בתיובתא קמייתא ונשאלים וכו' וק"ל:

בתוס' ד"ה ואמר עולא וכו' אמר כגון זה מבטל רשות לרבי יהודה וע"ש בפ' הדר:

ד"ה והא תנן ר"ש אומר וכו' וא"ת דבביצה משמע דאביי סבר כאדא בר אוכמי וכו' אין לשון הסוגיא דהתם כהאי לישנא דכותבים התוס' וע"ש ועיקר הענין הוא דאביי הוה ס"ד מעיקרא דבנפל בו מום מעיו"ט ס"ל לר"ש דאם ביקרו מבוקר משום דאין כאן כ"א חד מי יימר וא"כ מאי פריך מנר שכבה הא אתי שפיר דס"ל לר"ש דמותר ותירצו התוס' דאביי חזר בו וס"ל דגם בנפל בו מום מעיו"ט ס"ל לר"ש דאם ביקרו אינו מבוקר אע"ג דאין כאן כ"א חד מי יימר ולכך רמי לה אהך מתני' דנר דהוה ס"ד דאביי דגבי נר איכא נמי חר מי יימר דהיינו מי יימר שיכבה נרו והשיב לו רבה דגבי נר אפי' חד מי יימר אין כאן דאדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו כן הוא קישור התוס' ושיטת ההלכה לפי פירושם:

ד"ה מי יימר דנפיל וכו' דהא פריך וכו' ואם לאו לא ישחוט פשיטא וכו' כצ"ל:

ד"ה מי יימר דמיזדקיק לה בעל וכו' אי נמי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם מקשין התלמידים דמ"מ יש להקשות מנא ליה להמקשה להקשות מההיא דמפירים נדרים ולפרש דמיירי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם דלמא לא איירי אלא שאסרה עליה איזה פירות שלא לאוכלם וי"ל דהכי מקשה דמסתמא הא דקתני מפירין נדרים בשבת איירי בכל מיני נדרים שהן לצורך שבת בין שאסרה על עצמה בין שהיו הפירות שלה ואסרתם לכל אדם וא"כ מוקצים הן דמי יימר דמזדקק לה בעל:

ד"ה מי יימר וכו' תימה מי דמי וכו' דבעל נמי לא ניחא ליה להזדקק דזימנין דשרי נדרים של מצוה יש מקשין היאך מתורץ בתיובתא דמותיב בתר הכי מי יימר דמזדקק לה חכם תקשה לך קושיא זו של התוס' מי דמי דגבי חכם אין איסור בדבר וכ"ת חכם נמי לא ניחא ליה להזדקק משום דזימנין דשרי נדרים של מצוה א"כ מאי משני נמ' סגי לה בג' הדיוטות וכ"ת דהדיוטות לא אסקי אדעתייהו דזימנין דשרו נדרים של מצוה ולכך ודאי מזדקקי א"כ מאי כתבו התוס' בדבור שאחר זה וה"נ דהוה מצי למימר מי יימר דמזדקקי ליה ג' הדיוטות דודאי לא מזדקקי ליה משום דאין רואין מומין ביו"ט הא ג' הדיוטות לא אסקי אדעתייהו שיש שום איסור בהתרת נדר וה"ה בראיית מומים ולדידהו לא קשה מידי דדוקא בהא דזימנין דשרי נדרים של מצוה לא אסקי אדעתייהו ג' הדיוטות ואפי' אי ידעי אחריני מזה אין שום חיוב למחות בידם להתיר אבל האי דינא דאין רואין מומין ביו"ט דינא הוא ולמ"ד דאין רואין מומין ביו"ט כ"ע ידעי מזה וכל מי שרואה שרוצה לעבור ולראות מומים חייב למחות בידו ולכך כתבו דודאי לא מזדקקי משום דאין רואין מומין ביו"ט וק"ל:

ד"ה כבתה אין וכו' כן דרך הגמ' דאע"ג דהוי מצי לאתויי רישא וכו' מקשין העולם הא לעיל בדף ל"ט דפריך גמ' מאי רחיצה אילימא רחיצת כל גופו וכו' כתבו התוס' הכל היה יכול לדקדק מסיפא וכו' אלא דרך הגמ' מה שיכול לדקדק מרישא מדקדק ונראה דכשהגמ' מקשה איזו קושיא והקושיא מהרישא והסיפא אחת היא כגון הכא דדייק כל זמן שלא כבתה אסור לטלטל זה מבואר ברישא כמו בסיפא אורחא דגמ' שתופס להקשות ממה דמסיים דהיינו מסיפא אבל לעיל מדקדק גמ' דלא ידע פירוש דרחיצה מאי היא והרישא צריכה פירוש כמו הסיפא ואפשר ג"כ שהרישא לא תהא מתפרשת בפירוש דיתרץ ויפרש הסיפא לכך כל מה שיכול להקשות ולדקדק מרישא שיקשה עליו פירושא מקשה ומדקדק לפרש ואם מוצא דרך שתתפרש הרישא ולא יקשה עליה כלום מקשה אח"כ מהסיפא כמו שהוא בסוגיא דלעיל וק"ל:

רמי ליה אביי לרבה תניא מותר השמן שבנר כו' אלמא לר"ש לית ליה מוקצה ורמינהו. ויש לדקדק אהא דמייתי אביי מברייתא דמותר השמן ואמאי לא מייתי ממשנתינו דאמר ר"ש כל הנרות מטלטלין חוץ מנר הדולק בשבת דמשמע לאחר שכבה מותר לטלטלה אלמא דלית ליה מוקצה. ועוד דטפי הוי ליה לאתויי מברייתא דלעיל בעיקר פלוגתא דר"י ור"ש דשמעינן מינה דלר"י אית ליה מוקצה ור"ש לית ליה מוקצה דקתני בהדי' כבתה מותר לטלטלה וא"כ הו"ל לרמויא דר"י אדר"י ור"ש אדר"ש מהך מתני' דבכור שנפל לבור דהתם איפכא שמעינן להו לא מיבעיא למאי דמשמע מלישנא דגמ' דכל השקלא וטריא דהכא דרמי ליה אביי לרבה ובשינויא דמשני ליה דהאי דבכור שנפל לבור איירי בנפל בו מום בי"ט וכמו שאבאר בסמוך דלכאורה לישנא דמתניתין דייק הכי אלא דאפילו לשיטת התוס' דמשמע להו דאיירי בבכור שנפל בו מום מעי"ט ומוכח לה ממילתא דר"י א"כ על כל פנים טפי הוי ליה לאתויי נמי מילתא דר"י דמתניתין וברייתא דלעיל וכן האי דבכור שנפל לבור דלפ"ז הוי מקשה שפיר ממה נפשך אי איירי בבכור שנפל בו מום בי"ט קשיא דר"י אדר"י ואי בנפל בו מום מערב י"ט קשיא דר"ש אדר"ש. והנלע"ד בזה דודאי לא מצי לאקשויי מהא דשרי ר"ש לטלטל הנר לאחר שכבה אהך מתניתין דבכור משום דבפשיטות מצינן למימר דמוקצה לאכילה סבר ר"ש דאסור ומוקצה לטלטול ס"ל דשרי כדמחלק הש"ס בר"פ מפנין בהאי דבשר תפל אליבא דר"ה ואף לפי מ"ש לעיל לפרש הסוגיא דר"פ מפנין בענין אחר לחלק בין טלטול מוקצה דמיני מאכל ובין מוקצה לטלטול הכלים היינו משום דמסברא יש לנו לומר כן כי היכי דלא תקשי סוגיות הש"ס אהדדי משא"כ הכא דבעינן למירמי דר"ש אדר"ש א"כ בקל מצינן לומר דשני ליה בין מוקצה דאכילה למוקצה לטלטול כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה כיון דטעמא רבה איכא לחלק בכה"ג כמ"ש באריכות במשנתינו:

והא דלא מקשה נמי דרבי יהודה אדרבי יהודה מהך ברייתא דטלטול נרות דמחמיר ר"י אף בטלטול אמתני' דביצה דמיקל אפילו במוקצה לאכילה דחמיר אלא דבהא נמי מצינן למימר בפשיטות דהא דמחמיר ר"י בנרות היינו משום דדחי בידים משא"כ בבכור דלא דחי בידים ותדע שכן הוא דהא בחולין גבי השוחט בשבת דאסור ליומיה ונסבין חברייא למימר דטעמא משום מוקצה ור"י דנרות הוא ומייתי הנך ברייתות דלעיל ודחה הש"ס דילמא שאני התם דדחי בידים (וכמו שאבאר עוד בזה בלשון התוס') ומש"ה מסיק הש"ס התם דר"י דמבשל הוא ומשום קנסא אלמא דבדלא דחיה בידים לא שמעינן ליה לר"י דאית ליה מוקצה. וא"כ לפ"ז לא קשיא ליה לאביי כלל דר"י אדר"י אלא דר"ש אדר"ש ומשום הכי הוצרך לאקשויי מברייתא דמותר השמן אמתניתין דביצה דר"ש אית ליה מוקצה ומוקצה דאכילה אדמוקצה דאכילה קשיא ליה כן נ"ל:

אלא דאכתי איכא למידק מאי מקשה דר"ש אדר"ש דילמא שני ליה לרבי שמעון בין שבת ליום טוב דשבת חמיר ולא אתי לזלזולי מש"ה לית ליה מוקצה משא"כ ביו"ט דקיל אית ליה מוקצה כדאמר רב נחמן ברפ"ק דביצה. מיהו בהא מצינן למימר דאביי ורבה לא משמע להו לחלק בהכי והיינו לשיטת הפוסקים דלא קי"ל כאוקימתא דר"נ בהא מ"מ לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וסייעתם שפסקו כן לפי האמת דמוקצה בשבת מותר וביו"ט אסור והיינו משום דמשמע להו דהנך אמוראי דפ"ק דביצה נמי מצי סברי הכי אלא דניחא להו לאוקמי אפילו בעומדת לאכילה כי היכי דלא תקשי התם וליפליגו בתרווייהו א"כ קשיא טובא בסוגיא דהכא. והנראה לענ"ד בזה דנהי דלענין פסק הלכה משמע להו לתנאי ואמוראי ולהנך פוסקים לחלק ולהחמיר לענין מוקצה ביו"ט משבת מ"מ אליבא דר"י ור"ש גופייהו ע"כ אין לחלק דהא רב אמר להדיא בפ' במה מדליקין דף כ"ט דר"י ור"ש גופייהו פליגי ביו"ט אע"ג דהתם בנולד איירי מ"מ משמע דה"ה לענין מוקצה. ומכל שכן דאתי שפיר טפי לפי מ"ש בסמוך לשיטת רש"י דרבה לא הדר ביה ואית ליה מוקצה דאורייתא מקרא דוהכינו כמו הכנה דחדא מילתא היא וכמו שאבאר בסוגיא דבכור שנפל לבור בלשון רש"י א"כ תו לא שייך לחלק בין שבת לי"ט דהא רבה גופא דריש מקרא דוהכינו דבין לשבת ובין לי"ט בעי הכנה מחול דוקא (ועיין מה שכתבתי בזה בריש פ"ק דביצה בלשון רש"י):

אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דאכתי מקשה אביי לרבה מדר"ש אדר"ש דלמא הא דלית ליה לר"ש מוקצה במותר השמן שבנר היינו משום דלא הוי אלא מוקצה מחמת איסור דרבנן למאי דס"ל דכל כיבוי הוי מלאכה שאצ"ל משא"כ האי דבכור אם נפרש דאיירי בבכור שנפל בו מום ביום טוב וכדפרישית אם כן מאתמול בה"ש הוי מוקצה מחמת איסור דאורייתא כמ"ש רש"י והתוספות בביצה דף ל"א בבית שמלא פירות לחלק בין מוקצה מחמת איסור דאורייתא לאיסור דרבנן ואף לשיטת החולקין על רש"י והתוס' בזה דאין לחלק בין דאורייתא לדרבנן היינו לפי האמת לפי סוגיית הגמרא כמו שאבאר שם משא"כ הכא דאליבא דרבה קיימינן ואיהו ס"ל דמוקצה דאורייתא דדריש ליה בפרק אלו עוברין מקרא דוהכינו א"כ פשיטא דקרא לא איירי אלא בדבר שהיה מוקצה מאתמול מחמת איסור דאורייתא ואם כן בפשיטות יש לנו לומר דר"ש נמי אית ליה הך דרשא והיינו טעמא דבכור והא דמיקל במותר השמן היינו משום דהוי מוקצה מחמת איסור דרבנן ואם כן לא קשיא דרבי שמעון אדרבי שמעון. וידעתי גם ידעתי שיש לתרץ דאין ה"נ דמשמע מסוגיא דהכא דרבה הדר ביה מהא דאמר מוקצה דאורייתא לבתר דאקשי ליה אביי התם בפרק אלו עוברין אלא אכתי קשה לשיטת רש"י דביצה שסובר דלא הדר ביה. ועוד אכתי קושיא קמייתא קשה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל וכ"ש דקשה למאי דפרישית בסמוך אדרבה מהא דמקשה אביי לרבה הכי דר"ש אדר"ש ולא שני ליה בין שבת לי"ט אלמא דהיינו משום דלא הדר ביה רבה:

מיהו נראה לענ"ד דאליבא דר"ש ע"כ לא משמע ליה לחלק לענין מוקצה בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן והיינו למאי שכתבתי לעיל דהא דמקשה מנוי סוכה אהוקצה למצותו דנר וקאמר התם ממאי דר"ש היא ומייתי התם ברייתא דקתני ושוין בסוכת החג ומדמה נמי התם מוקצה מחמת מצוה למוקצה מחמת איסור אם כן ע"כ דלא שני ליה לר"ש בין דאורייתא לדרבנן כמ"ש שם באריכות דנוי סוכה ואפילו סכך ודפנות יתרים על שיעור סוכה נמי אוסר ר"ש משום דכל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקנו ואם כן משמע דה"ה במוקצה מחמת איסור דאי ס"ד דר"ש אית ליה מיגו דאיתקצאי באיסור דאורייתא אם כן ממילא דה"ה באיסור דרבנן. ויש להביא עוד ראיות בזה ואין להאריך כאן יותר ועיין מה שאכתוב בזה בפרק המביא גבי בית מלא פירות אי"ה ודוק היטב:

בתוס' בד"ה והתנן ר"ש אומר כו' קשה לר"י מאי קא פריך הא ע"כ טעמא דר"ש כו' משום דסבר דאין רואין מומין ביום טוב דהא ר"י דאית ליה טפי מוקצה כו' וי"ל דדייק מדלא קתני כו' עס"ה. נראה דמעיקרא בקושיית ר"י הוי משמע להו להתוס' דמשום האי טעמא לחוד דאין רואין מומין בי"ט סבר ר"ש דאינו מן המוכן משום דהו"ל כמתקן והיינו כמו שפירש"י שם מהך הוכחה גופא דר"י אית ליה טפי מוקצה והתוס' שם הקשו עליו דמטעמא דמתקן לא שייך לאסרו בדיעבד אלא משום דמסוגיא דהכא משמע להדיא דמטעם מוקצה קאסר ר"ש כמו שהקשו שם גם כן על פירש"י מסוגיא דהכא והוכרחו לתרץ שם כמו שתירצו כאן דודאי מטעם מוקצה אמר ר"ש דאינו מן המוכן והא דמחמיר ר"ש טפי מדר"י היינו משום דאיירי בנפל בו מום מעי"ט דלר"י לא הוי מוקצה ולר"ש הוי מוקצה משום דאין רואין מומין וע"ז סובבים והולכים כל דברי התוספות דשמעתין שהכריחו לפרש דהנך תלתא מי יימר לאו דוקא כיון דבנפל בו מום קבוע מעי"ט איירי כמ"ש התוספות בדיבור הסמוך מסוגיית הש"ס דהתם:

אמנם לולי דברי התוס' היה נ"ל ליישב סוגיא דהכא בפשיטות דנהי דמסוגיא דהתם בשקלא וטריא דמתני' שם מסיק הש"ס הכי דלפ"ז ע"כ טעמא דר"ש משום דמתקן לכך הוצרך רש"י לפרש שם דטעמא דמתקן שייך לאסור אפילו בדיעבד משא"כ בסוגיא דהכא דרמי ליה אביי לרבה ודאי מקשה ליה שפיר דע"כ טעמא דר"ש משום מוקצה הוא דליכא למימר דמטעמא דמתקן אסור לר"ש אפילו בדיעבד דהא ודאי ליתא דהא בפ"ב דביצה דף י"ח גבי טבילת כלים משמע להדיא דלרבה לית ליה טעמא דמתקן מדהוצרך לפרש טעמא דאיסור טבילת כלים היינו משום שמא יעבירם ארבע אמות בר"ה ואקשי ליה אביי טובא עד שהוצרך רבה לדחוק דגזרינן י"ט אטו שבת וגזרינן נמי בור בחצירו אטו בור בר"ה ובהא נמי מקשה ליה אביי טובא ע"ש א"כ אי ס"ד דרבה אית ליה טעמא דמתקן א"כ מאי דוחקא לאוקמא משום הך גזירה דשמא יעבירם ולדחוק בכל הנך דוחקי ואמאי לא מפרש בפשיטות משום טעמא דמתקן אלא ע"כ דאפילו לענין טבילת כלים לא משמע טעמא דמתקן בי"ט מהטעם שכתבתי שם בחידושינו ע"ש וכ"ש דאין שום סברא להחמיר בטעמא דמתקן אפילו בדיעבד ע"י ראיית מומין בבכור שהם אוכל נפש עצמו וא"כ מהך סברא גופא מקשה אביי הכא שפיר לרבה דלדידך דלא ס"ל טעמא דמתקן א"כ ע"כ הא דאמר ר"ש אין זה מן המוכן היינו משום מוקצה א"כ קשיא דר"ש אדר"ש. וא"כ לפ"ז רצה אביי להכריח סברתו דהתם דטבילת כלים דטעמא משום מתקן וא"כ טעמא דבכור נמי משום מתקן וכמו שהוכחתי בחידושי ביצה שם (דף י"ח) דע"כ הוי סבר אביי דטעמא דטבילת כלים משום מתקן וע"ש:

ולענין עיקר קושיית התוס' שהקשו כאן היאך אפשר לומר דטעמא דר"ש משום מוקצה לחוד דא"כ הא ר"י אית ליה טפי מוקצה כבר כתבתי בסמוך בלשון הגמרא ליישב בטוב טעם דהא דמיקל ר"י הכא היינו משום דלא דחי בידים והבאתי ראיה מסוגיא דחולין גבי השוחט בשבת דמסקינן ר"י דמבשל היא ומשום קנסא משמע להדיא דהיכא דלא דחי בידים לית ליה לר"י מוקצה והיינו היכא דשייך לומר דיושב ומצפה כגון בבכור דהכא דכיון דלא דחי בידים שהרי לא היה אפשר לשוחטו מאתמול שעדיין לא היה בו מום מש"ה לא הוי מוקצה משום דיושב ומצפה שמא יפול בו מום והכי איתא להדיא בבכורות (דף כ"ה ע"ב) דבהמות כיוון דמנגחי אהדדי שכיח בהו מומא ע"ש:

גמ' ואמר עולא עי' לקמן דף נט ע"ב תוס' ד"ה מאן דרכה:

תוס' ד"ה מי יימר דמזדקק לה בעל ואע"ג וכו' דהא חזי לשאר ב"א. עי' לקמן דף קכז ע"ב תוס' ד"ה כיון דתניא:

שם ד"ה דכל היכא וכו' אע"פ שזה התירוץ דחוק עי' בבכורות דף כה ע"א תוס' ד"ה דהוי ליה:

גמרא, רמי לי' אביי לרב יוסף מי אר"ש כבתה מותר לטלטלה, כבתה אין לא כבתה לא. תימא דהו"ל להקשות מרישא דקתני להדיא חוץ מן הנר הדולק בשבת, ובתוס' כתבו כן דרך הש"ס דאע"ג דהו"מ לאתויי רישא דקתני בהדיא מייתי סיפא ודייק מיני', והוא תמוה. וי"ל דודאי אביי נמי הוי ידע שנויי דר"י דבכבוי כיון דבכוון איכא איסורא דאורייתא, גם כי לא מכוון לר"ש נמי אסור מדרבנן, ומש"ה לא הקשה מרישא, מיהו מדיוקא דסיפא שפיר קשיא לי' והיינו לשיטתי' לקמן ריש פ' תולין [דף קלח ע"א] דאמר אביי מי סברת ר"א אדר"מ קאי [דר"מ מחייב חטאת ביוצא בעיר של זהב ועלה אמר ר"א יוצאת לכתחילה] אדרבנן קאי, משמע דאביי בא לחזק קושיות רב ששת שם דליכא מידי דלהאי חיוב חטאת ולהאי שרי לכתחילה ובפרקין לעיל [דף מד ע"א] ראב"ש אומר מסתפק מן הנר הכבה ואפילו בשעה שהנר דולק [דכיון דכבה והולך תו ליכא משום מכבה, רש"י] ואמר אביי עלה דפליג על אבוה דאלו אבוה סבר כבה אין לא כבה לא [דלא שמעינן דקשרי אלא מותר השמן שבנר ושבקערה דמשמע לאחר שכבה לגמרי, רש"י] וא"כ אביי לגרמי' בהני מקומות שפיר מקשה מסיפא דמותר שמן, ומדייק כבה אין ר"ל כבה לגמרי אין הולך וכבה לא ואמאי הא הוי דשא"מ, וא"א לשנויי שנויי דר"י כיון דבמכוון איכא איסורא דאורייתא דהא בהולך וכבה מתיר ראב"ש לכתחילה וממילא ע"כ לאבוה נמי אסור רק מדרבנן, מיהו ר"י דמשני לי' הכי, לשיטתי' אזיל בריש פרק תולין שם, דאמר שם אפרכת רב ששת אלמה לא הרי עיר של זהב, וסובר דאיכא מידי דלזה חייב ולזה שרי לכתחילה ושפיר י"ל דבהילך וכבה חייב לר"ש וכיון דאיכא איסורא במכוון באינו מכוון נמי גזרו בי' רבנן, והרי זה נכון: