מסכת שבת דף מ״ו עמוד א׳

מותר לנטותה דסתם כילת חתנים אין לה גג טפח שנקליטין יוצאין לשני ראשי המטה באמצעה אחד לכאן ואחד לכאן ונותן כלונס' מזה לזה ומשליך האהל עליה והוא שופע לכאן ולכאן וכיון שאינו רחב טפח אינו אהל ואין בו לא בנין ולא סתירה:

בשל חוליות במנורה של פרקים שמא תפול ותתפרק ויחזירנה ונמצא עושה כלי:

חידקי חיתוכין סביב לה קרונ"ש ודומה לפרקים ומאן דחזי סבר של פרקים הוא:

גדולה הואיל ודרכה לעשותה של חוליות כי אית ביה חידקי סברי דחוליות הן ואסור אפילו לריש לקיש כדאמר לעיל ניטלת בשתי ידים אסור לטלטלה:

כי פליגי בקטנה דאית בה חידקי דכולי עלמא ידעי דלאו חוליות נינהו:

גזרינן אטו חוליות:

ומי אמר רבי יוחנן הכי הלכה כר' יהודה:

תהא משנתינו דמוכני דקתני הא אין עליה מעות שריא כגון שלא היו עליה בין השמשות והכי תידוק מינה טעמא דיש עליה מעות כשקדש היום הא אין עליה כשקדש היום שריא:

דחוליות בין גדולה בין קטנה אסורה קשה לר"י דבפ"ב דביצה (דף כא:) תנן ג' דברים ר"ג מחמיר כב"ש וחשיב אין זוקפין את המנורה ומשמע דב"ה שרי ומפרש התם בגמרא הכא במנורה של חוליות עסקינן משום דמיחזי כבונה דב"ש סברי יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים וב"ה סברי אין בנין כו' אלמא שרי ב"ה מנורה של חוליות להחזיר ומאן דשרי בסוף פירקא להחזיר מטה של חוליות ברפוי איכא לאוקמא ה"נ ברפוי אבל למאן דאסר קשה ותירץ ר"י דהתם מיירי כגון שהחוליות מחוברין יחד ואינם מתפרקין ופעמים מטין אותן ופעמים זוקפין אותן:

הורה במנורה להיתרא וכר"ש בנר נמי להיתרא או דילמא במנורה הורה לאיסורא וכר"ש בנר להיתרא - וא"ת אמאי לא קאמר נמי או דילמא הורה במנורה להיתרא כרבי שמעון בנר וכרבי שמעון בנר לא סבירא ליה דכה"ג איתא באלו טריפות (חולין דף נו: ושם) הורו בטרפחת כרבי בזפק איבעיא להו הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתרא או דילמא הורו בטרפחת להיתרא כרבי בזפק וכרבי בזפק לא סבירא להו וי"ל דהכא לא שייך למיתלי מנורה בנר כדתלי טרפחת בזפק דהכא אין טעם אחד לשניהם דנר משום מוקצה ומנורה משום בנין ועוד דלא בעי למימר דר' לא סבר בנר כר"ש משום דריב"ל פסיק לעיל כר"ש ואם תאמר ובההיא דאלו טריפות אמאי לא קאמר נמי תרוייהו להיתרא כדאמר הכא או דילמא הורו בטרפחת להיתרא וכר' בזפק נמי להיתרא ומיהו בלאו הכי מגיהין שם הספרים ול"ג הורו בטרפחת לאיסורא דהא כ"ע שרו לה דתניא התם היא האם היא טרפחת היא שלחופית ובניטל האם הוה עובדא והאכילה רבי טרפון לכלבים ואמר הלכה חמורך טרפון ואמר ליה רבי עקיבא טועה בדבר משנה אתה וגרס התם הורו בטרפחת להיתרא וכרבי בזפק להיתרא כו' ורש"י פי' הורה במנורה להיתרא כר"ש בנר וחדא הוראה הוי ואין נראה דאין לתלות מנורה בנר ועוד דאכתי הוי ליה למיבעיא או דילמא תרוייהו להיתרא:

דנפטא אסור לטלטלה פי' בקונט' אפילו לר"ש וכן משמע דהא שרגא דמשחא דשרי לטלטלה היינו לר' שמעון ועוד מדפריך רבא בסמוך לרבה ורב יוסף מ"ש מצרורות שבחצר ואי שרי ר' שמעון דנפטא תיקש' ליה לכ"ע אליבא דרבי שמעון לכך פי' בקונט' דהכא אליבא דר' שמעון קאי ואע"ג דרב אית ליה מוקצה גבי מטה שיחדה למעות. ורבה נמי אית ליה כדאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב ורב יוסף נמי משמע דאית ליה מוקצה בפ' נוטל (לקמן שבת קמב:) דקאמר כמה חריפא שמעתתא דדרדקי אימור דאמור בשכח לכתחילה מי אמור הכא אליבא דר"ש. קאמר וליה לא ס"ל ומיהו נראה לפרש דהכא מיירי נמי אליבא דרבי יהודה ולא מיירי בהדליקו בו באותה שבת וה"ק שרגא דמשחא של מתכת שרי לטלטולה ואפילו לרבי יהודה כדתניא לעיל (שבת ד' מד) כל הנרות של מתכת מטלטלין דנפטא אסור אפי' לרבי שמעון דמאיס טפי מנר ישן ורבה ורב יוסף שרו אפי' לרבי יהודה דלא [עי' תוס' מנחות מא: ד"ה כל מילי]:

אבל מנורה בין ניטלת בידו אחת בין ניטלת בב' ידים אסור לטלטלה וטעמא מאי ואוקמה רחבה במנורה דאית בה חידקי חידקי שהן כעין חוליו' שנראה המעמידה או המטלטלה כבונה. הילכך דחוליות בין גדולה בין קטנה אסורה. לית בה חוליות ואית בה חידקי חידקי גדולה אסורה דמיחלפא בגדול' של חוליות. כי פליגי במנורה קטנה דאית בה חידקי חידקי. ר' יוחנן סבר גזרינן קטנה דאית בה חידקי אטו גדולה דאית בה חידקי. וריש לקיש סבר לא גזרינן. איני דגזר ר' יוחנן והא איהו דאמר הלכה כסתם משנה. ותנן סתמא בכלים פ' י"ח במוכני של שידה ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות. ודייקינן מינה.

הא אין עליה מעות שריא ואע"ג דהוו עליה כל בין השמשות ולא גזרינן כשאין עליה מעות אטו כשיש עליה מעות. וא"ר זירא תהא משנתנו בשלא היו עליה מעות כל בין השמשות (גזרי') שלא לשבור דברי ר' יוחנן. כלומר לא תקשי לך דר' יוחנן אדר' יוחנן. והא דהורה ר' (זירא ספרא) [בדיוספרא] עלתה בתיקו. ועבדינן בה לחומרא ומוקמינן לה הורה ר' במנורה לאיסורא וכר' שמעון בנר להיתרא:

ר' אבהו מטלטל שרגא כר"ש ובאתריה דר' יוחנן לא הוה מטלטל ליה משום כבודו דר' יוחנן (רב) [אמר רב יהודה] שרגא דמשחא שרי לטלטלה.

אבל שרגא דנפטא (הוה) אסיר ורבה ורב יוסף שרו אפילו שרגא דנפטא ואסיקנ' משום דחזו לכסיי בהו מני דנפטא. ואם תאמר אי הכי כל צרורות שבחצר יטלטלו הואיל וחזו לכסויי בהו מנא דנפטא.

הלכך דחוליות בין גדולה בין קטנה אסורה איכא למידק דבפרק שני דביצה (כא, ב) תנן שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי וקא חשיב חדא מינייהו אין זוקפין את המנורה ביום טוב, ואוקימנא בגמרא (שם כב, א) במנורה של חוליות משום דמיחזי כבונה בית שמאי סברי יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ובית הלל סברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, אלמא שרי אפילו לזקוף מנורה של חוליות וכל שכן דשרי לטלטל. ויש לומר דההיא במנורה רפויה, וכדברי רבן שמעון בן גמליאל דאמר בסוף פירקין (לקמן שבת מז, ב) אם היה רפוי מותר גבי מטה של חוליות. ובתוס' הקשו לתירוץ זה דאם כן תקשי למאן דאסר לקמן ברפוי. ולדידי נמי קשיא לי דאי ההיא ברפויה תקשי לן, דהא בהדיא רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי, ואילו במטה רפויה מתיר רבן שמעון בן גמליאל אפילו לכתחלה, ומי נימא דמיקל רבן שמעון בן גמליאל במה שהיו בית אביו מחמירין. אלא שבזו יש לי לומר דהכא לאחרים והתם לעצמן, וכמו שאמרו לו שם (ביצה כא, ב) ומה נעשה לבית אביך שהן מחמירין על עצמן ומקילין אצל אחרים. ותירצו הם ז"ל דמנורה דהתם מיירי במנורה של חוליות מחוברין יחד ואינן מפורקין ופעמים מטין אותן ופעמים זוקפין אותם, והא דהכא בשל חוליות מפורקין.

אבל הרב אלפסי ז"ל לא הביא בהלכותיו כלל הא דרבי יוחנן דהכא, לומר שאין הלכה כן, משום דמשמע ליה דרבי יוחנן אתיא כמאן דאמר יש בנין בכלים, והלכך במחזיר כל צרכו ואפילו שלא תקע חייב חטאת ומשום הכי קא אסר הכא לטלטלה משום דמיחזי כבונה, וקסבר רבי יוחנן דההיא דשרו בית הלל התם ברפויה ובשאינו מחזיר כל צרכו, ומשום שמחת יום טוב התירו אפילו לזוקפה והוא שלא החזיר כל צרכו אבל בשבת אסור לטלטל, אבל אנן דקיימא לן דאין בנין בכלים אלא אם כן תוקע וכדאמרינן בריש פרק כל הכלים (לקמן שבת קכב, ב) גבי דלת של שידה תיבה ומגדל שרינן לטלטל אפילו בשבת, ואי רפויה שריא אפילו להחזיר וכדאמרינן לקמן (שבת מז, ב) גבי מטה גללניתא. ומכל מקום אינו מחוור, דהא משמע דמסקנא דגמרא כי הא דרבי יוחנן, מדקא מתמהינן אי הכי מאי טעמא דריש לקיש, ועוד מדמסקינן וכיילינן הלכך דחוליות בין גדולה בין קטנה אסורה, גדולה נמי ואית בה חידקי אסורה גזירה אטו גדולה של חוליות. ובפרק קמא דביצה (י, א ד"ה הכי) כתבתי יותר בסייעתא דשמיא בשמעתא דמוחלפת השיטה.

הא דאקשינן הכא מי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן (כלים פי"ח מ"ב) מוכני שלה וכו'. ואיצטריך רבי זירא לתרץ תהא משנתינו בשלא היו עליה מעות כל בין השמשות שלא לשבור דבריו של רבי יוחנן. תמיהא לי דהא אדרבה אקשינן בשלהי מי שהחשיך (לקמן שבת קנו, ב. קנז, א) ומי אמר רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן (ביצה לא, א) אין מבקעין עצים מן הקורה ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב, ואקשינן עליה נמי מן סתמות אחרות דתנן (שם כט, ב. ל, א) מתחילין בערימת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה, ותנן (שם מ, א) אין משקין ואין שוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות, ואצטריך לשנויי רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח דתנן (לקמן שבת קמג, א) מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין וכו'. וכיון שכן מאי קא מקשה הכא ממוכני שלה דהא איכא סתמי אחריני טובא כרבי יהודה, ומאי קא מתרץ לה נמי שלא לשבור דבריו של רבי יוחנן דהא איכא אחרינא דתקשי ליה. ועוד קשיא לי אמאי לא מייתי התם הא דמוכני. ויש לומר דהכא במוקצה מחמת איסור בלבד הוא דקאמר רבי יוחנן הכא דהלכה כרבי יהודה, אבל בשאר מוקצה כרבי שמעון סבירא ליה וכדאמרינן התם, והלכך לא מצי לאותביה מהנך סתמי דמייתינן התם דמוקצה מחמת איסור חמיר טפי. והתם נמי לא אותבינן עליה הא דמוכח מהאי טעמא גופא. והכא נמי לא ניחא ליה לשנויי רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח, דתנן אין משקין ושוחטין את המדבריות וכל שכן הכא דמוקצה מחמת איסור, שלא לשבור נמי דברי רבי יוחנן דפסק בשאר מוקצה כרבי שמעון. וכן הלכה דבשאר מוקצה הלכה כרבי שמעון, ובמוקצה מחמת איסור בלחוד הלכה כרבי יהודה, וכדאיתא התם בשלהי פרק מי שהחשיך.

שרגא דמשחא שרי לטלטולה דנפטא אסור פירש רש"י ז"ל: דנפטא אסור אפילו לרבי שמעון. וכן נראה ודאי דסתם שרגא דחרס משמע, וכדתניא (לעיל שבת מד, א) מטלטלין נר חדש אבל לא ישן [דברי רבי יהודה] ותניא (שם עי"ש) רבי יהודה אומר כל הנרות של (חרס) [מתכת] מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו עליו באותה שבת, אלמא סתם נר היינו של חרס עד שיפרוט של מתכת, והלכך אי כרבי יהודה אפילו דמשחא נמי אסיר. ואי קשיא לך נמי דהא רבה כרבי יהודה סבירא ליה, דהא אמר אביי (לעיל שבת כב, א) כל מילי דמר עביד כרב ורב כרבי יהודה סבירא ליה (לעיל שבת מד, ב). יש לומר התם לאפוקי מדשמואל, אבל הכא תליא באשלי רברבי דרבי יהושע בן לוי פסק כרבי שמעון (לעיל שבת מה, ב).

זה שהתרנו טלטול של מנורה פירושו במנורה שאין בה חוליות אבל של חוליות אסור שמא ע"י טלטולה תתפרק ויחזיר חוליותיה למקומן ונמצא עושה כלי לכתחלה לא היו שם חוליות המתפרקים אלא כעין חוליות שהם מחוברים במסמרים אלא שמתנדנדים כעין חוליות והם הקרוים חידקי אף זה אסור לטלטלה גזירה חידקי אטו חוליות ממה שכתבנו למדת שאם נתפרקה אסור להחזיר חוליות למקומן תדע שלא נאמר אלא בחוליות שיש בהחזרתן צרך לחדש דבר או לחזק ולהדק ביותר והוא כעין בנין לכתחילה שאסור אף בכלים מגזירה שמא יתקע ואף באוכלים כגון מגבן (לקמן צ"ה א') אבל ברפויה קצת מותר וכבר ביארנו כן בסוף שני של י"ט:

מה שהתרנו בנר ישן לטלטלו בשבת אחר שלא הדליקו בו באותה שבת לא סוף דבר בשל שמן אלא אף בשל נפט שהוא מאוס ביותר שהרי מ"מ ראוים הם לכסות בהם את הכלי ואע"פ שהצרורות שבחצר ראויות לכסות בהם את הכלי מ"מ הנרות יש עליהם תורת כלי מה שאין כן בצרורות והרי אמרו השירים והנזמים והטבעות אע"פ שאסור לצאת בהם ברה"ר כמו שיתבאר הרי הם ככל הכלים וניטלים בחצר אף שלא כדרך מלבוש הא כל שהדליקו בה באותה שבת אסור (אחר) לאחר שכבה ואין צ"ל כשהיא דולקת כמו שהתבאר:

בפירש"י בד"ה איבעיא כו' כדרך שהיה ר"ש מתיר בנר ישן או כו' וכר"ש הורה בנר להתיר עכ"ל אליבא דריב"ל דקיימינן הכא דפסק לעיל כר"ש הוי מצי למנקט אף כדרך שהיה מתיר בנר הדולק בשבת לאחר שכבה אלא מילתא דפסיקא נקט אף לר"י דפסק כר"י במוקצה מחמת איסור במוקצה מחמת מיאוס דהיינו נר ישן פסק כר"ש וק"ל:

תוס' בד"ה הורה במנורה כו' ורש"י פי' הורה במנורה כו' וחדא הוראה הוי כו' ואין נראה דאין לתלות מנורה כו' עכ"ל צ"ע דלעיל לא כתבו סברא זו רק לתירוץ לקושייתם והכא דחו בזה פירש"י כאילו היא מוכרחת וי"ל דודאי לפום מה דהקשו לעיל אמאי לא מבעיא ליה הכא כי התם דבמנורה כי נר להיתרא לר"ש ובנר לא ס"ל ואוסר אין סברא זו מוכרחת דאפשר כיון דע"כ נקט במלתיה איסורא בנר תלה המנורה בו להיתרא אליבא דר"ש אלא דמ"מ יש לתרץ כך דלא ה"ל למתלי מנורה בנר אבל הכא לפירש"י דתלה המנורה בנר להיתרא לר"ש וחדא הוראה היא דבנר לא שמעינן מידי לא להיתרא ולא לאיסורא שפיר קשיא למה נקט נר כלל במלתיה למתלי מנורה בו כיון דטעם אחד לשניהם ודו"ק:

בא"ד ועוד דאכתי ה"ל למבעיא א"ד תרווייהו להיתרא עכ"ל ר"ל כי התם דמבעי לי' הכי ולפירושם לא קשה למבעי התם בטרפחת להיתרא כרבי בזפק וחדא הוראה היא כפירש"י הכא דלפירושם אין דבר זה מבעיא בשום מקום מיהו לפירש"י דהכא קשה אמאי לא קמבעיא ליה התם כי הכא בטרפחת להיתרא כרבי בזפק וחדא הוראה היא ואפשר דכוונת רש"י נמי הכא דלאו חדא הוראה היא אלא כי התם דבנר לא ס"ל כר"ש אבל התוס' לא ניחא להו לפרש הכא הכי דהל"ל הכא וכר"ש בנר לא ס"ל כדקאמר התם וכרבי בזפק לא ס"ל ודו"ק:

בגמ' אתיבי אפוריא קמיה דרבא איקפד רבא בעא לצעוריה וכו' פירוש רבא לר' אויא:

בתוס' ד"ה הורה במנורה וכו' וא"ל ר' יהושע טועה בדבר משנה אתה וגרסי' התם וכו' ר"ל וכך גרסי' באיבעיא להו דהתם:

ד"ה דנפטא אסור וכו' רב יוסף נמי משמע דאית ליה מוקצה בפ' נוטל דאמר כמה חריפא שמעתתא וכו' כצ"ל:

בא"ד אך לפ"ז קשה לרשב"א כו' הא אמרינן בריש כל הכלים הכל מודים בסיכי וזירי ומזורי כו' עכ"ל. נראה דרשב"א מפרש כשיטת ר"ת דלעיל דהאי הכל מודים דר"פ כל הכלים אדר"ש קאי משא"כ לפירש"י שם דהאי הכל מודים אדרבנן דפליגי אדרבי נחמיה קאי א"כ לק"מ. מיהו בלאו הכי לא ידענא מאי קשיא ליה לרשב"א שאם נפרש דעיקר קושייתו היינו דלמאי דמשמע דר"י גופא כרבי יהודה ס"ל אפילו בנר דאסור משום מוקצה והא דקאמר אנו אין לנו אלא בנר היינו אליבא דר"ש ורוצה לומר אבל במנורה ר"ש גופא מודה א"כ אמאי הדר ביה הש"ס לפרש דהא דמודה ר"ש במנורה היינו משום בנין דאכתי הוי מצי למימר דהא דמודה ר"ש היינו משום קביעות מקום כדמעיקרא דהא בפ' כל הכלים משמע דר"ש מודה דהיכא דמייחד ליה מקום אסור ואף שרשב"א עצמו מפרש בסמוך דלמסקנ' כה"ג לא הוי קביעות מקום היינו משום דאזיל לפי פירושו דהכא דר"י גופא סבר כר"ש משא"כ להך פירושא דר"י גופא לא ס"ל כר"ש אלא דכולה מילתא דנר ומנורה אליבא דר"ש איירי א"כ שפיר מצי למימר דמסברא קאמר ר"י דר"ש מודה במנורה דהוי קביעות מקום דמה"ת נאמר דר"י ור"ש פליגי בפלוגתא רחוקה דר"י אוסר אפילו בנר דלא שייך קביעות מקום כלל ור"ש יתיר אפילו במנורה דשייך בה קביעות מקום קצת כל זה מוכרח בכוונת הרשב"א וכן כתב מהרש"א ז"ל ע"ש אלא דאכתי לא ידענא מאי קשיא ליה לרשב"א דהא ודאי שפיר מקשה בגמרא דאי ס"ד דבכה"ג מיקרי קביעות מקום לר"ש א"כ רבי חייא דמתיר בכילת חתנים הוי דלא כמאן לא כר"י ולא כר"ש אע"כ דבכה"ג פשיטא דלא הוי קביעות מקום וא"כ ע"כ הא דאמר רבי יוחנן דר"ש מודה במנורה היינו משום בנין. ובר מן דין תמוה לי טובא במאי דמייתי הרשב"א ראיה מסיכי וזירי ומזורי לכאורה לא דמי כלל דשאני התם שכלים הללו מלאכתן לאיסור כפירש"י והתוס' שם שמיוחדים לבית הבד ולאריגת בגדים וא"כ נהי דכלים שמלאכתן לאיסור לצורך גופן או מקומן שרי היינו משום דחזו לתשמישי אחריני משא"כ בהנך דקפיד עלייהו ומייחד להו מקום תו לא חזו לתשמישי אחריני. וא"כ לפ"ז במנורה וכילת חתנים דהכא שמלאכתן להיתר וכמ"ש לעיל דנר ומנורה לא מיקרי מלאכתן לאיסור כיון שאין עושין מלאכה בגוף הכלי אלא בסיס בעלמא הוא דעבדו וכן מצאתי להדיא שכ"כ הרשב"א ממונפלא"ר בחידושי שבת בר"פ כל הכלים ע"ש וכמו שאבאר בסמוך גבי שרגא דמשחא. ועוד דע"כ ממקומו הוא מוכרע מסוגיא דשמעתין גופא דאי ס"ד דמנורה נמי מיקרי מלאכתה לאיסור א"כ מאי מקשה אביי הכא מכילת חתנים דהא ודאי מלאכתה להיתר הוא דרבי חייא דקאמר מותר לנטותה ומותר לפרקה אע"כ כדפרישית דמנורה נמי מיקרי מלאכתה להיתר כמו כילת חתנים א"כ מקשה אביי שפיר דאי ס"ד דמטעם קביעות מקום אסור בטלטול אפילו במלאכתו להיתר אם כן תקשי מכילת חתנים אלא ע"כ דבמלאכתו להיתר לא שייך לאסור משום קביעות מקום כמ"ש הטור והש"ע בריש סימן ש"ח וכדמשמע להדיא לקמן בפרק כל כתבי (דף קכ"ב) גבי פמוטות של בית רבי כמ"ש התוס' והרא"ש שם (ועיין מה שאכתוב שם בלשון רש"י) וכדאיתא נמי להדיא בס"פ המוצא תפילין (דף ק"ב ע"א) בהאי שריתא דהוי בי רבי פדת וכמ"ש התוס' והרא"ש בס"פ במה מדליקין גבי חלתא בת תרי כורי ע"ש ונראה דרשב"א בעל התוס' לא נחית להך סברא. אלא דלפ"ז סוף סוף קשיא הך סוגיא דפרק כל כתבי גבי פמוטות של בית רבי לא הוי כמסקנא דהכא. וצ"ע גדול ליישב ודו"ק:

בד"ה דחוליות קשה לר"י דבפ"ב דביצה משמע דב"ה שרי כו' עס"ה ויש לדקדק דמאי קשיא להו דהא בפ"ק דביצה (דף יו"ד ע"א) משמע דהא דס"ל לב"ה אין בנין בכלים גבי תריסין היינו משום שמחת יו"ט כדמשמע דמה"ט א"ר יוחנן מוחלפת השיטה ואף למאי דדחינן התם ואמרינן דילמא לא היא ומשמע שרוצה לומר אפילו היכא דלא שייך שמחת י"ט ס"ל לב"ה דאין בנין בכלים מ"מ כיון דהכא בשמעתין אליבא דרבי יוחנן קיימינן ואיהו ס"ל דדוקא משום שמחת י"ט התירו ולכאורה היה נ"ל בזה דסברו התוס' דנהי דלענין חזרת תריסין שייך שמחת י"ט אפ"ה לענין מנורה דאיירי בשמעתין משמע להו דלא שייך שמחת י"ט אלא דא"א לומר כן דהא במתני' דהתם פ"ב דביצה קתני להדיא דר"ג שהיה מחמיר בזקיפת מנורה היינו כב"ש דבית הלל שרי וא"כ ע"כ לרבי יוחנן דאמר מוחלפת השיטה משום דבתריסין מיקל ב"ה משום שמחת י"ט א"כ ממילא מוכח דבזקיפת מנורה נמי שייך שמחת יו"ט והנלע"ד בזה דעיקר קושיית התוס' דהכא אהא דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דהכא דקאמר הלכך חוליות בין גדולה ובין קטנה כו' ובקטנה דאית ביה חידקי פליגי ומנ"ל לתלמודא להחמיר כולי האי כיון דלב"ה אין בנין בכלים אלא משום חומרא בעלמא א"כ טפי הול"ל דר"י ור"ל פליגי אפילו בגדולה דאית ביה חידקי לכך הוצרך תוס' לתרץ ולחלק בין חליות דהכא לחוליות דפ"ב דביצה דחוליות דהתם דמיא לתריסין שאין בהם בנין כ"כ וחוליות דהכא פשיטא ליה לסתמא דתלמודא דחמיר טובא דדמי לבנין גמור משום הכי משמע דאפילו בגדולה בחידקי שייך לגזור כן נ"ל בכוונת התוספות כאן מיהו בפ"ב דביצה כתבו התוספות עוד תירוץ אחר שנוטה קצת לסברא ראשונה שכתבתי ושם יבואר אי"ה ודו"ק:

בגמרא ומי אמר ר"י הכי והאר"י הלכה כסתם משנה ותנן מוכני שלה והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאמאי מייתי הכא טפי הך סתמא דמוכני מהנך סתמא דמייתי הש"ס בסוף מכילתין כגון ההיא דעצמות וקליפין ותירץ דהתם לא איירי במוקצה מחמת איסור משא"כ הכא דאיירי במוקצה מחמת איסור דחמיר טובא כו' ע"ש. ולענ"ד אין זה מספיק אדרבא כ"ש דלא מקשה הכא מידי דאית לן למימר דרבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח היינו האי דאין משקין ושוחטין והך סתמא עדיפא טפי כיון שנשנה בסוף המסכת כמ"ש התוספות ברפ"ק דביצה. והנלע"ד דהנך סתמי דסוף מכילתין ודרפ"ק דביצה לא שייכי הכא דהנך כולהו איירי במוקצה לאכילה משא"כ כל השקלא וטריא דהכא בפלוגתא דר"י וריב"ל בענין נר קאי אברייתא דלעיל לענין טלטול מש"ה מקשה שפיר מטלטול דנר לטלטול דמוכני ולפ"ז לא שייך לומר דר"י סתמא אחרינא אשכח האי דאין משקין ושוחטין דשאני התם דהוי מוקצה לאכילה דחמיר טפי. אף לפי מ"ש לעיל בתחלת הסוגיא דלא שייך לחלק בין מוקצה לאכילה למוקצה לטלטול וכתבתי לפרש הא דמחלק בר"פ מפנין בענין אחר היינו משום דמסברא דנפשין אין לנו לחלק משא"כ היכא דקשיא סתמא אסתמא פשיטא שיש לנו לחלק בסברא כל דהו כי היכי דלא תיקשי סתמא אסתמא כנ"ל:

מיהו לפי מ"ש לעיל בסוגיא דמוכני וגבי חטין שזרען בקרקע א"צ לכל זה דבלאו הכי מוקי רבי זירא שפיר הך מתני' דמוכני כר"י משום דלא משמע ליה לאוקמי כר"ש דא"כ אפילו ביש עליה מעות הוי שרי כמ"ש שם ודו"ק:

בפרש"י בד"ה איבעיא להו חדא הוראה הויא והכי קאמר הורה במנורה להיתירא כדרך שהיה ר"ש מתיר בנר ישן כו' עס"ה. והקשו עליו בתוס' דאין לתלות מנורה בנר כו' ולענ"ד כבר נתיישב היטב בדקדוק לשון רש"י עצמו שכתב בסוף דבריו או דילמא כו' כדאמרינן בחידקי משמע דמעיקרא דבעינן למימר דחדא הוראה הוי היינו משום דמעשה דרבי איירי במנורה שאין בה לא חוליות ולא חידקי אלא משום דמנורה גדולה היתה ומה שהוצרך רבי להורות להיתירא היינו לאשמעינן דאין לאסור בכה"ג משום קביעות מקום והיינו כדרבי חייא בכילת חתנים. כנ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק ועיין מ"ש מ"ז ז"ל בספר מג"ש שהאריך בזה:

בגמ' אמר רבי יהודה שרגא דמשחא שרי לטלטולי והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו בריש פרק כל הכלים אהא דאמר רב יהודה התם דכלי שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו אסור וא"כ קשיא דר"י אדר"י וכתב לתרץ דנר שמדליקין בו לא מיקרי מלאכתו לאיסור כו' ע"ש. ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדול מסברא דנפשאי כמו שכתבתי לעיל בסוגיא בכמה דוכתי להכריח סברא זו בראיות ברורות ובדקדוק לשון רש"י גבי קינה של תרנגולין ע"ש:

בתוס' בד"ה דנפטא אסור כו' ואע"ג דרב אית ליה מוקצה כו' ורבה נמי אית ליה כדאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב כו' עכ"ל. והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דמשום הא לא איריא דהא דאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב היינו דוקא היכא דפליג שמואל לחוד עליה משא"כ הכא דתליא באשלי רברבי דריב"ל נמי כר"ש ס"ל. אלא לפי שיטת רש"י לעיל (דף מ"ב ע"ב) דהא דאמר רבה בטעמא דרב חסדא דאין נותנין כלי תחת תרנגולת היינו משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל א"כ שפיר שמעינן דרבה כר"י ס"ל דהא לר"ש ביצה דבר הניטל הוא אלא דהתוספות שם לא כתבו כן ומכ"ש לפי שיטת רש"י שכתב בכמה דוכתי בביצה דרבה ס"ל מוקצה דאורייתא כדאמר להדיא בפרק אלו עוברין וכמ"ש שם בחידושינו ברפ"ק דביצה דמשמע דרבה לא הדר ביה בפרק אלו עוברין. וא"כ לפ"ז פשיטא דס"ל כר"י דאית ליה מוקצה מדמהדר למידרשיה מקרא דוהכינו אלמא דהכי ס"ל ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן ובמסכת ביצה ובק"א:

גמ' אמר ר' יהודה שרגא דמשחא עי' לקמן דף קכב ע"ב תוס' ד"ה רחת:

תוס' ד"ה דנפטא וכו' ורבה נמי אית ליה עי' מנחות דף מא ע"ב תוס' ד"ה כל מילי. ובעירובין דף צג ע"ב תוס' ד"ה לא תימא: