מסכת שבת דף צ״ז עמוד א׳

ואלא הא גמיר גזירה שוה וא"כ לא כסתו התורה דהוה ליה כמפורש ומשני רבי יהודה בן בתירא לא גמרה ואין אדם דן ג"ש מעצמו:

ואלא לרבי יהודה:

מהיכן הוה באיזו חטא מת דכתיב כי בחטאו מת:

מויעפילו ויעפילו לעלות וגו' שלא הרשיע כ"כ כחילול שבת:

שפנה מצרעתו קדם ונתרפא:

והנה ידו מצורעת היינו לוקה בגופו:

ויוציאה והנה ידו אחר היציאה מצורעת כשלג ובמדה טובה כתיב מחיקו והנה שבה:

נס בתוך נס לאחר שחזר ונעשה מטה בלען ולא כשהוא תנין דלא כתיב ויבלע תנין אהרן:

גזירה שוה לא גמיר ואם תאמר וליגמר מר' עקיבא שהוא קבלה מרבו ואור"ת שהיה להם בקבלה מנין ג"ש שבכל התורה וזו היתה יתירה על החשבון לפיכך לא קיבלה:

אמר אביי אם איתא לדר' זירא הכי אתמר ומודה ר' שמעון שאם נקב למטה מרביעית פי' הכי קאמר אביי שפיר עבד ר' זירא דלא אהדר ליה לההוא סבא דאי אתמר הכי אתמר מודה ר' שמעון שאם ניקב העציץ בארעיתו או קרוב לארעיתו במקום שלא נשאר בו כדי לקבל רביעית דכיון דלית ביה כדי לקבל רביעית בטל מתורת כלי דכי מנקיב עציץ בההוא דוכתא ודאי שרשי הזרעים שיש בו מגיעין לארץ והרי הן כזרועים בארץ והתולש מהן חייב אבל ניקב העציץ מצדו ונשאר בו כדי לקבל רביעית עדיין כלי הוא ואע"פ שהושרש כנגד אותו הנקב איכא למימר שאינו מגיע לארץ ואע"פ שאין דבר חוצץ בינו לבינה עדיין מיבעי אליבא דר' שמעון.

אמר רבא ה' מדות בכלי חרס עיקרא כל כלי שנשבר נטהר מיהו לא מחשיב שבור אלא עד שיפסל ממה שהוכן לשמש כגון כלי חרס שהוכן לקיבול משקין מקבל טומאה עד שניקב שיעור הכנסת משקין או הוצאת משקין וכן כלי חרס שהוכן לאוכלין אע"פ שניקב בכונס משקה מקבל טומאה עד שינקב שיעור הוצאת זיתים. כדתנן שיעור כלי חרס לטהר העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים עשוי למשקין שיעורו במשקין עשוי לאוכלין ולמשקין מטילין אותו לחומרו בזיתים ולענין רימונים חלוקת אמוראים היא אבל במשנה לא מצינו בכלי חרס שיעור ברימונים ולא הגיעה אלא עד זיתים ולענין כלי עץ או כלי עור או כיוצא בו הא דתנן כל כלי בעלי בתים שיעורו כרימונים השתא הני חמש מדות דאמר רבא חדא דניקב במוציא משקה טהור מלטמא גסטרא ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת משום דגסטרא כלי גדול הוא דמחתין ביה כדים וחצובים והכי דמיא דמקבל מאי דדאיב מינהון ומינטר עיקר גם גסטרא להא מלתא הוכן פעמים שהחבית או חצבא גדולה נשברה לראשה וניטלו אזניה ומכניס אותה ולשומו תחת מטה ותותי מצבי כמו כן ונקראת גיסטרא וכד מינקיב גיסטרא במוציא משקה בטלה מן הדבר שהוכנה לו וליכא כלי חרס דמטהר במוציא משקה בר מגיסטרא בלחוד לפי שאין אומרים הבא גסטרא לגסטרא. פי' אם ניקבה חצבא במוציא משקה או' הבא גיסטרא והנח תחתיה כדי שיקבל מה שיזוב ממנו אבל אם הגיסטרא גופו מוציא משקה אין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא שיקבל מה שיזוב ממנה לקבל ואע"פ שניקב במוציא משקה ותנן גיסטרא שנתרועעה ואינה מקבלת משקין אע"פ שמקבלת אוכלין טהורה שאין שיריים לשיריים פי' שאין שירים לשירים הוא שפירשנו למעלה שהגיסטרא עיקרה:

שירי חבית או חצבא שנטלו אזניה וכלי הוא לקדש מי חטאת ועיקרא ההוא דתנן אין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי אשמעינן הכא דגסטרא שנתרועעה ומוציאה משקין תורת כלי עליה וכשרה למי חטאת:

שנייה ניקב בכונס משקה פסול מלקדש בו מי חטאת ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים כדתנן בנדה פרק ששי כיוצא בו כל כלי חרס שמכניס מוציא ויש מוציא ואינו מכניס ואמרינן עלה מכניס פסול למי חטאת וטהור משום גסטרא דאמר רב אסי שונין כלי החרס שיעורו בכונס משקה לא אמרו במוציא משקה אלא לענין גסטרא בלבד ואמרינן ת"ר כיצד בודקין כלי חרס לידע אם ניקב בכונס משקה אם לאו מביא עריבה מליאה מים ונותן קדירה לתוכה אם כנסה בידוע שבכונס משקה ואם לאו בידוע שבמוציא משקה ר' יהודה אומר כופף אזני קדירה לתוך עריבה ומציף עליה מים אם כנסה בידוע שבכונס משקה ואם לאו בידוע שבמוציא משקה או שופתה ע"ג האור אם האור מעמידה בידוע שבמוציא משקה ואם לא בידוע שבכונס משקה ר' יוסי אומר אף לא שופתה על האור מפני שהאור מעמידה אלא מעמידה ע"ג הרמץ אם רמץ מעמידה בידוע שבמוציא משקה ואם לאו בידוע שבכונס משקה היתה יורדת טפה אחר טפה בידוע שבכונס משקה מאי איכא בין ת"ק לר' יהודה אמר עולא כינוס ע"י הדחק איכא בינייהו אשמעינן אע"פ שרחב הנקב והוסיף על כדי הוצאת משקה והגיע להכנסת משקה עדיין אותו עציץ כשאינו נקוב דמי ומכשיר את הזרעים כדפרשינן לעילא:

שלישית ניקב בשורש קטן טיהר מלהכשיר זרעים ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים בהא אשמעינן רבה דלא כר' שמעון דאמר אם ניקב למטה מרביעית וקאמר אפילו ניקב בשורש קטן דאפשר דמתחברין אותו זרעים שיש בו לקרקע ודומה לעציץ נקוב וטהור מלהכשיר זרעים אם לא הגיע הנקב לכדי הוצאת זיתים עדיין כלי הוא ומקבל טומאה. רביעית ניקב במוציא זיתים.

אמר רבא אם הוכן מעיקרא זה הכלי לקבל רימונים אע"פ שניקב במוציא זיתים עדיין טמא הוא אבל אם מעיקרא לא הוכן אלא לקבל זיתים כיון שניקב במוציא זיתים טהור והא מלתא פליגי בה רבה סבר דכלי חרס רברבי שיעורו במוציא זיתים לפום דמפרש ליה [לדרב אסי] [ורב אסי] נמי אמר הכין שמעתי וחד מתרי אמוראי דמערבא חד סבר במוציא רימון וחד סבר בשורש קטן וסימניך אחד המרבה ואחד הממעיט ורב חנניא בר שלמיא משום ר' אליעזר תני כל כלי חרס בין גדול בין קטן אם ניקב במוציא זיתים טהור ומר קשישא מסיים בה דר' אליעזר כל כלי חרס שניקב במוציא זיתים הרי הן ככלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים והלכתא הכין ובהכין סלקא שמעתתא ולא סליק דצריך כלי חרס במוציא רימון וליתא לדרבא. חמישית ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובה:

הזורק מרה"ר לרה"י או מרה"י לרה"ר חייב.

בעי רבה למטה מעשרה פליגי וכו' אבל למעלה מעשרה דברי הכל פטור פירש רש"י ז"ל: ואי בהכי פליגי, הא דקתני שני גזוזטראות בדיוטא אחת הזורק פטור כולי עלמא היא, כלומר: דאיכא לאוקומה בלמעלה מעשרה וכולי עלמא. ואם תאמר אם כן מאי כיצד, פירשו בתוס' דהאי כיצד לאו אפלוגתא דר' עקיבא ורבנן קא מהדר, אלא מלתא באפה נפשה היא, ואגזוזטראות קאי, כלומר: כיצד דין שני גזוזטראות, ודכותיה ביבמות פרק ר"ג (יבמות נ, א עיי"ש) וחכמים אומרים יש גט אחר גט ויש חליצה אחר חליצה כיצד כו', ולא קאי ארישא, אלא כיצד דין יבם ויבמה קתני כדאיתא התם. ומיהו יש ספרים דלא גרסי הכא כיצד, ויש לפרש דאי מוקמינן פלוגתייהו בלמטה מעשרה אבל בלמעלה דברי הכל פטור לא גרסינן כיצד. ואי מוקמה פלוגתייהו אפילו בלמעלה מעשרה גרסינן כיצד, וסיפא רבנן הוא ולא רבי עקיבא. ובירושלמי (שם) נמי איתא הכין: שמואל אמר לא שנו אלא למטה מעשרה הא למעלה אסור. פירוש: אסור בלבד אבל פטור מחטאת, ור' אלעזר אמר אפילו למעלה מעשרה, דא"ר אילא בשם ר"א מעגלות למד רבי עקיבא ועגלות לא למעלה מעשרה אינון, שתי גזוזטראות אית דתני כיצד ואית דלא תני כיצד, על דעתיה דר"א אית כאן כיצד על דעתיה דשמואל לית כאן כיצד, וזה מבואר כמו שאמרנו.

ובמאי אילימא במעביר למטה מעשרה הוא דמחייב למעלה מעשרה לא מחייב והא אמר ר"א המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב. פירוש: לאו למימרא שהמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ולא הניחו ברשות הרבים שיהא חייב, אלא הכי קאמר: במאי אילימא במעביר דוקא אבל לא בזורק ומשום דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי, אלא דמעביר הוא דחייב ומשום דסבירא ליה לרבי עקיבא דמהלך כעומד דמי, אם כן אפילו למעלה מעשרה נמי וכר"א. ובתוס' במסכת עירובין (לג, א) מצאתי דמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב, ודייקי לה מהא. ואין זה מחוור לי כלל. ושם הארכתי בפרק בכל מערבין (שם) גבי נתנו באילן בס"ד.

ופליגא דרב חלקיה בר טובי פירש רבנו האי גאון ז"ל: דרב חלקיה פליגא אתרוייהו, דאדר' אלעזר פליגי דקאמר מחייב למעלה מעשרה, ורב חלקיה קאמר דלמעלה מעשרה כולי עלמא לא פליגי דפטור, ועוד דאע"ג דבין לר"א בין לרב המנונא רבנן פטרי בלמעלה מעשרה כר' חלקיה, מכל מקום לא שמעינן להו דקא מפלגי לרבנן בין תוך שלשה ובין למעלה משלשה, ומשמע נמי מברייתא דרב המנונא דאפילו תוך שלשה קא פטרי רבנן, מדקתני ועבר ברשות הרבים עצמה, וכדרבא דאמר לקמן (שבת ק, א) גבי חולית הבור והסלע, תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו, ואילו לרב חלקיה תוך שלשה דברי הכל חייב.

לעולם יזהר אדם שלא לחשוד בכשרים שכל החושד בכשרים לוקה בגופו אין לך גדול ממשה רבינו ואמרו דרך הערה משה אמר הן לא יאמינו לי אמר הקב"ה הם מאמינים בני מאמינים מאמינים דכתיב ויאמינו בי"י ובמשה עבדו בני מאמינים דכתיב והאמין בי"י ואתה אין סופך להאמין דכתיב יען לא האמנתם בי וכתיב הבא נא ידך בחיקך ומ"מ כל ששב משגגתו ממהרין רפואתו דרך הערה אמרו מדה טובה מרובה ממדת פורענות דאלו במדת פורענות כתיב ויוציאה והנה ידו מצורעת ואלו במדה טובה כתיב ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו מחיקו שבה כבשרו:

כבר ביארנו שכל שזרק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע אפי' למטה מעשרה שהוא אויר רה"ר פטור שקלוטה אינה כמי שהונחה ואפי' נחה על גבי זיז אחר שאין בו ארבעה אבל אם זרק באויר שבפחות משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו אע"פ שנתגלגל לרה"י שכיון לו חייב ולמדת שאף תוך שלשה צריך הנחה שאין תורת לבוד אלא בדבר המונח א"כ מה שאמרו כאן תוך שלשה דברי הכל חייב על כל פנים אתה מפרשה בנח על גבי משהו וכדעת רבא שאמר למטה תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו ויש חולקין לומר שאף בלא הנחה חייב ולא נאמרו דברי רבא אלא בזורק ברה"ר עצמה מתחלת ד' לסוף ד' וברשות אחת אין אומרים קלוטה כמי שהונחה שאם כן אף כשזורק עשר אמות מרה"ר ונחה בכרמלית יהא חייב מטעם קליטה אבל מרשות לרשות אף בלא הנחה חייב:

כבר ביארנו שאף לדעת חכמים אסור לזרוק מרה"י לרה"י שכנגדו ורה"ר באמצע אע"פ שקלוטה להם לאו כמי שהונחה דמיא מ"מ אסור לכתחילה משום שבות ולא עוד אלא אפי' בזורק למעלה מעשרה מ"מ אם היו ב' הרשויות שלו או של שנים וערבו מותר לכתחילה לזרוק מזו לזו למעלה מעשרה ודוקא כשהם שוים לגובה אחד אבל אם היה האחד גבוה והשני נמוך כגון שזה גבוה י"ב טפחים וזה גבוה ט"ו אסור שמתוך שאינם שוים שמא לא יכוין יפה ותפול לרה"ר ויבא להעבירה וקצת מפרשים כתבו בה שבכלים שהם בני שבירה אף בדרך זה מותר שאם יפול הרי הוא משתבר ולא יבא להעבירה וראיה להם באחרון שבערובין בשמועת זיז שלפני החלון ואם היה כרמלית עוברת ביניהם מותר אף כשאין שוים ואף בשאינם בני שבירה הואיל ואף רה"ר אינה אלא גזירה אלו אתה בא לאסרה בכרמלית הרי זו גזירה לגזירה וכן יראה מכיוצא בה במסכת עירובין פרק תפילין ובמושיט מיהא חייב:

זה שאמרו שכל פחות משלשה כלבוד דמי לא מן הסברא לבד אמרו כן ומצד שאי אפשר לרה"ר שיחליקוה עד שתהא שוה כלה כאלו נלקטת במלקט וברהיטני בלא שום גבשושית אלא שיש שם גבשושיות גבוהים ואעפ"כ נחשבים מן הקרקע שאם כן תינח בסמוך לקרקע ותורת לבוד אף כשאין הלבוד נאות לקרקע נאמר כגון הרחיק את הדפנות מן הסכוך שבפחות משלשה כשירה ובשלשה פסולה וכן הרבה אלא הלכה למשה מסיני היא בכל מקום:

כל מה שכתבנו בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע הן הן הדברים בזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע שפטור ואפי' בית מקורה שהוא מלא הבלא והיה לנו לומר ביתא כמאן דמלי דמי וכמונח הוא אין דנין בה כן אלא קלוטה לעולם אינה כמי שהונחה הא בפחות משלשה ונחה על גבי משהו חייב ומ"מ אינו חייב אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה שאין מחייבין על תולדה במקום אב:

בפרש"י בד"ה ועבר גרסינן מרה"י לרה"י ועבר כו' עכ"ל הד"א ור"ל דל"ג אלא שעבר ברה"ר דהשתא מצי מיירי במעביר ממש ול"ג הזורק ברישא דא"כ האי עבר ע"כ ע"י זריקה ולא הוה ליה לאסתפוקי ובמאי אילימא במעביר כו' וק"ל:

בד"ה אסור לזרוק כו' דאי משלו לשל חבירו לא הוי שרי שמואל עכ"ל וה"ה דהכי הוי מצי למידחי דאי משלו לשל חבירו אמאי נקט הכא בב' צידי רה"ר ודו"ק:

בגמ' או דלמא למעלה מעשרה פליגי וכו' דמר סבר ילפינן זורק ממושיט וכו' נראה דלהך לישנא למ"ד דילפינן זורק ממושיט דהיינו ר"ע דמתני' ס"ל דאין חילוק בין אם השני רה"י שזורק מזה לזה עומדים בשורה אחת ובין הן זה כנגד זה דהא כיון דס"ל דילפינן זורק ממושיט לא איצטריך ליה למיהוי ממש דומיא דמשכן אלא ס"ל מה לי מושיט מה לי זורק ה"נ ס"ל מה לי זה אחר זה או זה כנגד זה וכן משמע במתני' דר"א ס"ל דזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע בכל ענין שעומדים הרשויות חייב וק"ל:

בתוס' ד"ה גזירה שוה לא גמיר וכו' ואור"ת שהיה להם בקבלה מנין ג"ש וכו' מלשון התוס' שכתכו שהיה להם בקבלה משמע שגם לר"ע היה לו בקבלה מנין ג"ש וא"כ נצטרך לומר או שהיה אותו מנין מקובל לר"ע ג"ש אחת יותר ממנינו של ר' יהודה או ששניהם קבלו מנין א' בשוה אלא שר"ע היה מוציא ג"ש אחרת שלא היה לומר במקום ג"ש זו וק"ל:

פיסקא מרה"י לרה"י וכו' בעי רבה למטה מי' פליגי וכו' אבל למעלה מי' דברי הכל פטור או דלמא למעלה מי' פליגי וכו' אבל למטה מי' ד"ה חייב. כבר הארכתי בזה בריש מכילתין דף ד' בסוגיית הגמרא ובפרש"י והתוס' ע"ש וכאן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש לפמ"ש התוס' שם בריש מכילתין דאי ילפינן זורק ממושיט אפילו למטה מי' נמי שייך הך ילפותא אע"ג דלא אשכחן במשכן כה"ג הושטה למטה מי' א"כ למאי דקמיבעי' ליה לרבה טפי הו"ל למבעי ולמימר דרבנן ור"ע פליגי בין למטה מי' ובין למעלה מי' כדמשמע פשטא דמתניתין דקתני רישא רה"י ורה"י ורה"ר באמצע וסתם רה"ר היינו למטה מי' דאין רה"ר למעלה מי' ואפ"ה מחייב ר"ע משום דיליף זורק ממושיט דאפילו למעלה מי' חייב כ"ש למטה מי' וחכמים פוטרין בתרווייהו ובהכי א"ש הא דקתני במתניתין כיצד שני גזוזטראות משא"כ השתא דמיבעי ליה לרבה בהנך גווני צריך לומר דרבה בהא גופא מספקא ליה אי גרסינן כיצד במתניתין או לא כמ"ש התוספות בריש פירקין בשם הירושלמי וזה דוחק גדול דסוגיא כה"ג לא אשכחן ובשלמא אם נאמר דלמטה מי' לא שייך למילף זורק ממושיט כיון דמושיט גופא לא הוי במשכן למטה מי' ובהוצאה דמלאכה גרועה היא אין לחייבו אלא במאי דהוי במשכן א"כ הוי א"ש דלית לן למימר דפליגי בתרתי למעלה מי' בזורק ממושיט ולמטה מי' בקלוטה כמי שהונחה דלא ניחא לן לאפושי פלוגתא דר"ע ורבנן בתרי טעמי משא"כ לסברת התוס' לעיל דילפותא דזורק ממושיט שייך נמי אפילו למטה מי' הדרא קושיא לדוכתא וליכא למימר דרבה לטעמיה דמוקי לעיל מתניתין דריש מכילתין כר"ע וא"כ ע" כ טעמא דר"ע משום קלוטה דאל"כ הוי מתניתין דלא כמאן דאכתי היא גופא תיקשי דמה"ת נאמר דטעמא דר"ע משום קלוטה כיון דאיכא למימר דטעמא דידיה נמי משום דילפינן זורק ממושיט אף למטה מיו"ד ולפי זה על כרחך הא דמוקי רבה בריש מכילתין מתניתין כרבי עקיבא היינו כדמסקינן לעיל דדוקא לבתר דאיפשיטא ליה דטעמא דרבי עקיבא משום קלוטה כי היכי דפשיט רב המנונא לרב חסדא בסמוך אבל מקמי דאיפשיטא ליה טפי הוי ליה למיבעי ולמימר דבין למטה מי' ובין למעלה מי' פליגי בטעמא דזורק ממושיט כמשמעות לשון המשנה כדפרישית ולפ"ז לא יתכנו שני התירוצים שכתבו התוס' בשם ר"י שם בריש מכילתין בד"ה דאמרינן קלוטה ע"ש כיון דאדרבה עיקר האיבעיא שייך טפי בהכי לענין אי ילפינן זורק ממושיט. ונראה לי ליישב דהא דלא מבעיא ליה לרבה בהכי היינו משום דאכתי לא נפקא מיניה מידי אליבא דהלכתא דהא מסתמא קי"ל כרבנן לגבי דר"ע וא"כ אינהו פטרו בתרוויהו מש"ה ניחא ליה למיבעי בהאי צדדא דאיכא למימר דלמעלה מי' ד"ה חייב משום דאמרינן קלוטה משא"כ אם נאמר דלמטה מי' בלחוד פליגי ובקלוטה א"כ אפילו את"ל דרבה לעולם משמע ליה לאוקמי מתניתין דריש מכילתין דלא בעינן ד' על ד' משום דאמרינן קלוטה אפ"ה הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת בחד מסכתא דאין הלכה כסתם אלא כרבנן דמתני' דהכא דפטרי כנ"ל נכון לפי שיטת התוס', מיהו לפמ"ש לעיל בריש מכילתין באריכות ע"ש א"ש טפי סוגיא דהכא ודוק היטב:

שם אמר רב יוסף הא מילתא וכו' ופשטה לה רב המנונא מהא וכו' ובמאי אילימא במעביר למטה מיו"ד הוא דמחייב למעלה מיו”ד לא מחייב הא אמר ר"א המוציא משאוי כו'. הא דלא קשיא ליה באוקימתא דמעביר אלא מדיוקא דלמעלה מיו”ד ולא קשיא ליה בפשיטות אילימא במעביר למטה מיו"ד אמאי פטרו רבנן היינו משום דאיכא לאוקמי פלוגתייהו דר"ע ורבנן במעביר בפלוגתא דבן עזאי ורבנן לעיל בריש מכילתין דף ה' ע"ב אי מהלך כעומד דמי או לא וא"כ ה"נ ר"ע כבן עזאי דמהלך כעומד דמי משום הכי חייב משום מעביר ד' אמות ברשות הרבים וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין ע"ש. אלא דאכתי איכא למידק דהא לעיל שם בד"ה בשלמא לבן עזאי כתבו התוס' בשם הירושלמי על דעתיה דבן עזאי דמהלך כעומד דמי א"כ איך משכחת הא דמחייב על ד' אמות ברשות הרבים יעשה כמי שהונחה על כל אמה ואמה ויפטור ומשני בירושלמי דמשכחת לה בקופץ ובתלמודא דידן לא חשיב לה פירכא למאי דמסקינן לעיל בשמעתין דמעביר ד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה וא"כ לפי זה תיקשי ממ"נ מאי מקשי הש"ס הכא בדיוקא דלמעלה מיו”ד מהא דאמר ר"א המוציא משאוי למעלה מיו”ד חייב שכן משא בני קהת ואכתי מי דמי מעביר למוציא דהא ודאי משאוי דבני קהת לאו בקופץ הוי ואם כן משום הכי פטור במעביר למעלה מיו"ד לפי תירוץ הירושלמי וכ"ש למאי דמשמע בתלמודא דידן דמעביר הלכתא גמירי לה א"כ פשיטא דאין לדמות מעביר למוציא לענין למעלה מיו”ד כיון דמעביר לא הוי אלא הלכתא וכמ"ש הרשב"א גופא בחידושיו לעיל בריש מכילתין בפלוגתא דבן עזאי ע"ש. מיהו למאי דפרישית לעיל בריש מכילתין שם דלקולא לא שייך לומר מהלך כעומד דמי א"כ יש ליישב קצת דנהי דמעביר הלכתא היא אפ"ה לחומרא שפיר סבר ר"ע דמהלך כעומד דמי אפילו למעלה מיו"ד כיון דבמשאוי בני קהת שייך מוציא ומעביר כהדדי אם כן מקשה הש"ס שפיר מדיוקא דלמעלה מיו"ד כן נראה לי נכון ודוק היטב:

שם אלא לאו בזורק ולמטה מיו”ד הוא דמחייב למעלה מיו”ד לא מחייב וכו' ופירש"י דדייק לה מדקתני ברה"ר עצמה וקשיא לי אכתי מאי פשיט רב המנונא הכא דלמעלה מיו”ד לא מחייב דהא שפיר מצינן למימר דר"ע מחייב אפילו למעלה מיו"ד כדמשמע במתניתין למאי דגרסינן כיצד שני גזוזטראות והיינו למעלה מיו"ד מדקתני שכן היתה עבודת המשכן והא דקתני הכי בברייתא ברשות הרבים עצמה היינו להודיען כחן דרבנן דאפילו למטה מיו”ד פטרו כדאמר ר"א בסמוך וליכא למימר דרב המנונא לא ניחא ליה לאוקמי בהכי דאי משום רבותא דרבנן אכתי לא הוי צריך למיתני ברה"ר עצמה אלא ברה"ר סתמא וממילא ידעינן דהיינו למטה מי' כסתם רה"ר ואפ"ה פטרו רבנן אלא ע"כ משמע ליה לרב המנונא דהא דקתני ברה"ר עצמה היינו לאשמעינן דר"ע גופא לא מחייב אלא דוקא בלמטה מעשרה ולא למעלה מיו”ד אלא דאי אפשר לפרש כן לפמ"ש התוספות לעיל בריש מכילתין דף ד' בשם ר"י בתירוץ השני דאי אית ליה לר"ע קלוטה כמי שהונחה תו לא שייך למילף כלל זורק ממושיט למעלה מיו”ד א"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי איצטריך למיתני ברה"ר עצמה וכ"ש אם נאמר דמושיט שייך בין למטה מיו"ד ובין למעלה מיו”ד א"כ פשיטא דאית לן למימר דלעולם בין למטה מעשרה ובין למעלה מיו”ד פליגי וכולה משום זורק ומושיט דלמעלה מיו”ד בפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן דמתניתין מדקתני כיצד ולמטה מעשרה מדקתני ברשות הרבים עצמה והיינו נמי להודיעך כחו דאף על גב דלמטה מי' לא הוי במשכן אפ"ה ילפינן זורק ממושיט. מיהו למאי דפרישית לעיל בסמוך א"ש דסוף סוף פשיט רב המנונא אליבא דהלכתא דלמאי דקיי"ל כרבנן אפילו למטה מיו”ד פטור דלא אמרינן קלוטה וכ"ש דא"ש למאי דפרישית לעיל בריש מכילתין דבלא"ה אשכחן דאית ליה לרבי עקיבא קלוטה כמי שהונחה בזבחים פ"י גבי הזאת מי חטאת שהעבירה על גבי אויר תנור טמא עיי"ש. והרבה יש להאריך בסוגיא דשמעתין ע" פ מה שהארכתי לעיל בריש מכילתין והמעיין שם ישכיל ויבין וימצא נחת:

שם ת"ר מרשות הרבים לרשות הרבים ורה"י באמצע וכו' רב ושמואל וכו' דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמי ופרש"י מתוך שהוא חושך ומלא הבלא. ולעיל בריש מכילתין ריש דף ה' הוסיף רש"י לפרש בד"ה כמאן דמליא דבר סתום מכל צד הוי כמלא חפצים עד גגו וכו' עיי"ש. ונראה דהתם הוצרך רש"י לפרש כן משום דכל הסוגיא שם היינו לענין אי בעינן עקירה והנחה על גבי מקום ד' או דבכל שהוא סגי כדבעי רב יוסף לאוקמי במתני' דפשט ידו אליבא דרבי וא"כ לפ"ז למאי דבעי למידחי דלעולם רבי גופא נמי בעי עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' דוקא ולא סגיא בכ"ש והא דמחייב רבי שתים היינו ברה"י מקורה דביתא כמאן דמליא דמי והוי כמלא חפצים לגמרי עד גגו דלפ"ז הוי שפיר עקירה והנחה מע"ג מקום ד' משו"ה לא סגיא ליה לרש"י בהאי טעמא לחוד שמפרש כאן דהא דהוי כמאן דמליא היינו מתוך שהוא חשך ומלא הבלא דנהי דלא חשיב כאויר בעלמא אפ"ה מקום ד' ליכא מה שא"כ בסוגיא דשמעתין דלא נחית כלל להכי אי בעינן מקום ד' על ד' או דבכל שהוא סגי כיון דסוגיא דשמעתין לא מיירי בהנחת כ"ש כלל אלא אי אמרינן קלוטה באויר כמי שהונחה דמיא או לא ולעולם דהיכא דאיכא הנחה כ"ש מחייב רבי אפילו בשאינה מקורה משו"ה ניחא ליה לרש"י לפרש בפשיטות דהא דהוי כמאן דמליא היינו מתוך שהוא חשך ומלא הבלא אבל בשאינה מקורה דליכא חשך והבלא לא אמרינן דקלוטת אויר כמי שהונחה דמי כן נ"ל נכון וברור בעז"ה בכונת רש"י ובזה יתיישב לנכון סוגיא דשמעתין ודוק היטב ועיין בסמוך:

גמ' והאמר ר"א המוציא משוי עיין עירובין דף לג ע"א תד"ה והא אי בעי:

גְּזֵרָה שָׁוָה לָא גָּמִיר פירש הרי"ף ז"ל הכונה אפילו רבי עקיבה לא אמרה דרך גזרה שוה דהא לָא גָּמִיר גְּזֵרָה שָׁוָה זו מרבו, אלא כך אמרה דרך דרש ואסמכתא עד כאן דבריו. והוא ביאור נכון לתרץ בו קושיתו. ברם צריך לנו לדעת, בשלמא אי גמיר גזרה שוה אין עליו קושיא דְהַתּוֹרָה כִּסַּתּוּ, וְאַתָּה מְגַלֶּה אוֹתוֹ, אבל אם דרש זה מעצמו מה יענה לקושיא זו דרבי יהודה בן בתירא דְהַתּוֹרָה כִּסַּתּוּ וכו'? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בשם הגאון פני יהושע ז"ל, ביאור מדרש פליאה וז"ל שאלו את רבי מקושש מי היה? אמר להם, מה עשה? אמרו לו תולש היה. אמר להם מקושש זה צלפחד! ופירש הגאון הנזכר דבגמרא פליגי חד אמר מקושש תולש היה, וחד אמר מעביר ד' אמות ברשות הרבים היה, ועל זה יש להקשות בשלמא למאן דאמר מעביר ד' אמות ברשות הרבים היה, לכך הוצרך הכתוב לומר (במדבר טו, לב) וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, דאיתא בגמרא (שבת דף ו.) המדבר בזמן שהיו ישראל שרוים בו היה לו דין רשות הרבים, ואחרי זה יש לו דין כרמלית, ולכך הקדים לומר וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר ללמדך שהיה מעביר ד' אמות ברשות הרבים ולכך נתחייב מיתה מן התורה, אבל למאן דאמר תולש היה למאי אצטריך הכתוב לומר וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר? ותירץ הגאון למאן דאמר זה בא ללמדנו דמקושש לשם שמים נתכוין, כמו שכתבו התוספות בבתרא (דף קיט) שיש מדרש רבותינו ז"ל מקושש לשם שמים נתכוון, שהיו אומרים כיון שנגזר עליהם (במדבר יד, לה) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ שוב אינם חייבין במצות, לכך עמד וחלל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד כזאת! ולכן הקדים הכתוב לומר וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר שנגזר עליהם בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ, והיו קצתם חושבין שאין חייבין עוד במצות, לכך כתיב (שם) וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים, כדי שיהרג וידעו שכולם חייבין במצות גם עתה במדבר! ולכן כששאלו את רבי מקושש מי היה? לא השיב להם שמו עד שידע מה הם חושבין עונו? דאולי חושבין שהיה מעביר וְהַתּוֹרָה כִּסַּתּוּ ואיך יגלהו? ואחר שאמרו לו תולש היה, דאז למאן דאמר זה מוכרח לומר דלשם שמים נתכוין דלכך הזכיר הכתוב שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וכאמור, אז אמר להם צלפחד היה, דכיון דלשם שמים נתכוין הרי זה שבח לו דמסר עצמו להריגה בשביל שלא יהיה אחד מישראל חושב לבטל מצות התורה! עד כאן דבריו. והשתא לפי זה יש לומר דרבי עקיבה ורבי יהודה בן בתירא בהא פליגי, דרבי עקיבה סבר תולש היה ולכן מוכרח לומר דלשם שמים נתכון, ולכך גילה שמו דהוא שבח לו, אבל רבי יהודה בן בתירא סבירא ליה מעביר היה, לכך חש להא ואמר 'התורה כסתו ואיך תגלהו!' והא דלא ניחש לרבי עקיבה לומר מן וַיַּעְפִּלוּ, היה היינו משום דכתיב (במדבר כז, ג) כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, משמע חטא יחיד דהיה לו דוקא, אבל חטא וַיַּעְפִּלוּ הי' של רבים, ולפי מ"ש לעיל דרבי עקיבה סבירא ליה תולש הי' ולשם שמים נתכון לכך אמרו בְחֶטְאוֹ מֵת ולא אמרו 'בָּעֲוֹנוֹ' דקרו לה שוגג ששגג בדבר זה שחשב שמותר לעשות עוון בידים בשביל לזכות אחרים.

הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ פירוש בְּצָרַעַת וצריך טעם לזה, ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער המצות פרשת תזריע, שהצרעת תהיה מכח הסתלקות החכמה עיין שם, והנה הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים מוכח שנסתלק ממנו אור החכמה, שאם היה לו חכמה לא היה טועה לחשוד הפך האמת, דחכם עדיף מנביא לכוין על האמת, וזה אם היה חכם שלא נסתלק ממנו אור החכמה לא היה מכוין הפך האמת לכן ענשו בצרעת שבאה על ידי הסתלקות אור החכמה.

וְגַלְיָא קַמֵּיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּמְהֵימְנֵי יִשְׂרָאֵל מקשים דאם כן אמאי אמר לו (שמות ד, ח) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ? ונראה לי בס"ד, כיון דאמר לו בפירוש מעיקרא שיאמינו, אז אם לא היה חוזר ואומר לו וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לא היתה אמונה שלהם נעשית מחמת הבחירה, אלא היתה נעשית בהכרח מחמת שהקב"ה אמר עליהם שיאמינו, ולפי זה לא יהיה להם שבח וזכות באמונה זו, על כן אחר שאמר לו בתחלה שיאמינו חזר ואמר לו וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ שהטיל ספק בזה, הנה בכך נתבטל אותו הכרח של האמונה שיצא מכח דבורו יתברך בראשונה כשאמר לו שיאמינו ונשארו האמונה כפי בחירתם, ולכך כאשר (שמות ד, לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם אחר כך נעשה מזה זכות גדול להם ונשתבחו בכך.

מֵחֵיקוֹ הוּא, דְּשָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ נראה לי בס"ד תחלה אמר לו (שמות ד, ו) הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, והיינו חֵיקֶךָ אות 'ש' שהיא עומדת בחק שמך, ותתן עליה אותיות 'יד' אז יהיה צירוף 'ידש' המורה על הלקאה לשון 'דישה' והוא אחר שעשה צירופים על שם שדי. אך אחר כך בטובה אמר לו הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ, תיבת הָשֵׁב מורה על חזרה לאחור, כלומר צירוף 'יד' עם חֵיקֶךָ שהוא 'ש' שנעשה 'ידש' הָשֵׁב אותו לאחור שנעשה שם שדי ביושר, כי 'ידש' למפרע 'שדי' ושם זה יורה על הטובה והוא לשון שָׁדַיִם של יניקה, וגם עוד ראיתי בספר קהילת יעקב שהביא מן ספר 'דן ידין' שכינה החכמה באותיות 'שדי' ובגילוי אור החכמה מסתלק הצרעת כנודע מדברי רבינו האר"י ז"ל בשער המצות.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר נֵס בְּתוֹךְ נֵס. עיין מהרש"א שהקשה על פירוש רש"י דהוה ליה למימר 'נֵס אַחַר נֵס' דתרי ניסי המה הבאים בזה אחר זה, ומה שפירש מהרש"א עדיפה עדיין לא נתרץ דקדוק הנזכר, כי נס הבליעה התחיל להראות תיכף בתחלת הבליעה, אך נס עביות המטה בא אחר שהתחיל נס הבליעה, ואם כן עדיין יש להקשות הוה ליה למימר 'נֵס אַחַר נֵס'? ונראה לי בס"ד ענין ב' נסים אלו הן הוא שנעשה במטה כח רוחני לבלוע, ועוד היה נס אחר בבליעה עצמה שבלע הכל בבת אחת ולא בלעם אחת אחת, ואם כן תיכף כשנראה נס הבליעה נראה נס הב' שבלע הכל בבת אחת וזהו נֵס בְּתוֹךְ נֵס, ולכך גם במילוי נֵס יש מספר נֵס [110] כזה נו" ן ס מ"ך [110], ולזה אמר נעשה בפעולתו נֵס 'בְּתוֹךְ' נֵס: