מסכת שבת דף י״א עמוד ב׳

וכן בגת לקמיה מפרש לה:

כרמלית כגון בקעה דמדרבנן הוא דאסור להכניס ולהוציא:

מהו לעמוד ברה"י או ברה"ר ויושיט ראשו לכתחלה לתוכו וישתה:

היא היא כשם שאסרנו זו במשנתנו כך זו אסורה:

היא גופה אפי' יוציא הכלי מתוכה לרשות היחיד או מתוכה לרה"ר מדרבנן בעלמא הוא:

ואנן ניקום ונגזור הושטת ראשו אטו הוצאת כלי:

אי נימא רה"י כגון גבוה י' וקאמר דלא יעמוד ברה"ר וישתה לתוכה תנינא:

ואי רה"ר כגון אינה גבוה ג':

אמר אביי מנא אמינא לה דגזרינן גזירה לגזירה דוקא בהוצאה גזר אביי וכל הנהו דמייתי ראייה איירי בהוצאה אבל בעלמא לא גזר דהא בריש ביצה (דף ג.) פריך אביי למאן דגזר ביצה שנולדה בי"ט אטו פירות הנושרים היא גופה גזירה ואנן ניקום כו':

אלא לאו כרמלית ואע"ג דאין כרמלית בכלים האי גת כיון דמחובר לקרקע לא שמיה כלי:

ואם יצא פטור אבל אסור דברי ר"מ והא דתנן בפרק במה אשה (לקיון דף סב.) ואם יצאה אשה במחט הנקובה חייבת חטאת התם לגמרי דרך הוצאה בכך וכן גבי הא דאמר ר"מ אם שכח והוציאה בפיו חייב התם נמי דרך להוציא המאכל בפה:

כל אצולי טינוף לא קא חשיב אע"ג דהוי אורחי' בכך כיון דלא הוי אורחיה אלא משום אצולי טינוף לא חשבינן הוצאה כי אורחיה תדע דהא הכופה קערה בשביל שלא ילקה הכותל אינו בכי יותן אע"ג דניחא ליה שנופלים המים ברחוק מן הכותל ע"י הקערה כיון דלא ניחא ליה אלא משום אצולי טינוף לא חשבינן ניחותא לגבי הכשר ה"נ לא חשיב הוצאה כי אורחיה ופריך התם לא ניחא ליה בהני משקין כלל הכא ניחא ליה בהאי כיס לקבולי בי' זיבה ובכה"ג שמקבל מים לאצולי טינוף חשוב משקה לרצון כדמוכח מסיפא וכי היכי דחשיב משקין המתקבלין אע"ג דלאצולי מטינוף משום דאחשבינהו קבלתן ה"נ חשיב כיס המקבל זיבה לאצולי מטינוף הוצאה כי אורחיה:

רבא אמר גזירה היא וניקו לגזור גזירה לגזירה היא וגזירה הזכורה בפרק עושין פסין (עירובין כ) גזירה דילמא חזי ליה לאיבוס דמיקלקל ושקיל ליה לדוולא ומפיק ליה וחזאי ליה לאידך גיסא נמי דמיקלקל ומנח ליה ומפיק ליה מרה"י לרה"ר. ואיתא במס' יום טוב בפ' המביא כדי יין (ביצה דף לה) אמרו כל דבר שמותרו חוזר לא קבע וכן השותה על הצונן פטור מן המעשר מפני שמחזיר את המותר.

אלא אמר רב המנונא לא קשיא כאן בזב בעל ב' ראיות וכאן בזב בעל ג' ראיות ומה הפרש בין זב הרואה ב' ראיות ובין זב הרואה ג' ראיות זכור במשנה בפ' מגילה נקראת (מגילה דף ח) אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה ג' אלא קרבן ובתלמוד בררו הדבר ופירשו מן הכתוב מנה הכתוב שתים וקרא טמא דכתיב (ויקרא ט״ו:ב׳) איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא הזכיר הזיבה ב' פעמים וכן אמר טמא ודן עליו ליטמא בב' ראיות וחזר ואמר (שם) וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא מנה הכתוב ג' וקרא טמא הזכיר הזיבה ג' פעמים וכן אמר טמא ואם בב' ראיות דן עליו ליטמא ובג' ראיו' אינו דין שיהא טמא שעד שלא ראה ג' ראה ב' ומאי (כו) אהני לן האי קרא אחרינא וגמרי' מרבנן פירושא דיליה ב' ראיות לטומאה וג' לקרבן ובמשנת זבין בפ' ב' ראה ראייה ראשונה בודקין אותו וכו' ר' אליעזר אומר אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן. וכן עוד לדבריהן זב בעל שלש ראיות נמי מיבעי ליה לסתירה עיקר דיליה בקרא לפום מאי דגמרינן בפירושיה והוא שאמר הכתוב (ויקרא ט״ו:י״ג) וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים ואמרו בתורת כהנים שבעת ימים יכול בין סמוכין ובין מפוזרין ת"ל לטהרתו שתהא טהרתו אחת כלומר צריך שיהיו ימי הטהרה רצופין כדי שלא תפסיקם טומאה ואם יראה במקצתן זיבות הרי סתר כל מה שעברו עליו מימי הספירה וחייב לספור אחר שיטהר מטומאתו ז' ימי טהרה מתחלה עד שימלאו לו כולם בטהרה והוא טהור ובמשנת זבין בפרק א' אמרו אבל אם ראה זוב אפי' יום ז' סתר שלפניו ובמסכת נדה בפרק המפלת (נדה דף כב) אמר ליה גזירת הכתוב היא זיבה גמורה סתרה כל ז' צחצוחי זיבה לא סתרה כל ז' ובפ' בנות הכותים (נדה דף לג) בעי רמי בר חמא פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה רואה היא וכו' וליטעמיך זב גופיה היכי סתר אחרי טהרתו אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן אלא מאי אית לך למימר שלא תהא טומאה זיבה מפסקת ביניהן ובפ' כל הזבחי' (ד' כט) תנינא אמרו אמר לו ר' עקיבא מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו ובסוף הפרק הא' מן כריתות (דף ח) אמרו הא קמ"ל דווקא דראה בלילי ח' אבל ביממא דז' לא דקסבר כל ראייה שהיא סותרת אין מביאה לידי קרבן ובפסחים בפ' כיצד צולין את הפסח (ד' פא) ובנזירות בסוף פ' הריני נזיר (נזיר ד' טו) אמרו תאני ר' אושעיא אבל הרואה זב בשביעי סותר שלפניו ורבים כמו אלה ובנזיר אמרו עוד והימים הראשונים יפלו מי שיש לו אחרונים סותר כו' כי טמא גזרו הטומאה סותרת הכל ואין התגלחת סותרת הכל כו':

איבעיא להו מהו לעמוד בכרמלית וישתה ברה"י או ברה"ר אע"פ שאינו מכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. אמר אביי היא היא כלומר אסור. רבא אמר היא גופה גזירה להכניס ראשו ורובו למקום ששותה משום חששא שמא יוציא מרשות לרשות ליקום וניגזור בכרמלית לחייבו להכניס ראשו ורובו העומד (ברה"י) [בכרמלית] ושותה (בכרמלית) [ברה"י] למקום ששותה אטו עומד ברשות [הרבים] ושותה ברה"י שהוא עצמו גזירה גזרינן עליה שמא יוציא מרשות לרשות אלא מותר בכרמלית ובקש להביא ראיה לדבריו מסיפא דקתני וכן בגת. כלומר הגת ככרמלית הוא ואסור. ודחה רבא ואמר האי דקתני וכן בגת לענין מעשר. והכי קאמר כשם שהעומד ברה"ר ושותה ברה"י אינו מותר לו לשתות אא"כ יכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. שאם ישאר לו מים מותר להחזירן למקומן כן בגת לענין מעשר אינו מותר לו לשתות מן היין שבגת קודם שיעשר אלא אם הן צונן שיתכן לו להחזיר המותר. אבל בחמין שמפסידין היין ואי אפשר לו להחזיר המותר אסור לו לשתות שכיון שמזגו בחמין נקבע למעשר ואסור ואקשי' עליה דרבא מהא דתנן לא יצא החייט במחטו שהוא גזירה לגזירה כי זו המחט היא תחובה לו בבגדו וגזרי' עליה שלא יצא בה בבין השמשות שמא יצא בה במחט התחובה בבגדו בשבת. וגזרינן בה בשבת שמא יצא במחטו בידו. ושני רבא הכי הא דתנן לא יצא החייט במחטו כשאוחז המחט בידו. וגזרינן עליה בין השמשות שמא יוציאה בשבת דחדא גזירה היא והא דתניא בהדיא במחט התחובה לו (והברייתא דתניא במחט התחובה לו) בבגדו העמידה בשבת עצמה וגזירה שמא יוציאנה בידו דחדא גזירה היא והא דתניא בהדיא במחט התחובה לו בבגדו ע"ש עם חשיכה אוקמא כר' יהודה דאמר אומן דרך אומנותו חייב כלומר החייט חייב במחט התחובה לו בבגדו כאחד המוציאה בידו דלאו גזירה לגזירה היא:

תני חדא לא יצא הזב בכיס שלו ואם יצא פטור אבל אסור ותניא אידך לא יצא ואם יצא חייב חטאת קשיין אהדדי ופריק רב יוסף לא קשיא הא ר' מאיר הא ר' יהודה ונדחת זו גם פירק רב המנונא דהא דקתני פטור בזב בעל שלש ראיות והא דקתני חייב חטאת בזב בעל ב' ראיות דבעי ליה כיס שאם יראה אחרת חייב קרבן דחינן דגם בבעל ג' ראיות בעי כיס שאם יספור ימים טהורים וראה אח"כ סותר כל הימים הטהורים וחוזר לחשוב מאותו היום ולהבא ז' ימים טהורים ואח"כ יטהר. ושנינן כגון שראה זוב בו ביום בשבת ולא ספר ימים טהורים עדיין ואין צריך כיס לסתירה. ודחינן אם אין שם צורך הכיס לסתירה צריך לו כדי שלא יטנפו כליו.

ודחה רב זירא ואמר האי תנא כל אצולי מטינוף לא חשיב ליה מלאכת מחשבת וכי האי תנא דהכופה קערה על פי הכותל:

אמר אביי היא היא דקסבר אביי דכולא חדא גזירה היא, דכל כי הני אי לא הא לא קיימי הא. ואיכא נוסחאי דכתיב בהו הכין בהדיא. ולרבא נמי איכא דוכתא דגזר נמי בכי האי גוונא, דאמרינן בפרק במה אשה יוצאה (לקמן שבת סד, ב) כל שאסור לצאת לרשות הרבים אסור לצאת לחצר, ואפילו בדברים שאם יצא בהם לרשות הרבים פטור דאינו אלא מדרבנן, וטעמא התם מפני שהדבר קרוב הוא לבא לידי פשיעה, לפי שאין האשה עשויה לפשוט תכשיטיה כשיוצאה לחוץ וכן האיש להניח כליו שרגיל בהן. והיינו נמי טעמא דתפילין דאמרינן לקמן (שבת יב, א) דמותר לצאת בהן בערב שבת, וקא יהיב טעמא משום דאדם עשוי למשמש בהן בכל שעה, ואילו לרבא למאי איצטריכא להאי טעמא, דהא לדידיה כל שאילו יוצא בשבת ליכא אלא איסורא דרבנן לא גזרינן ביה בערב שבת, ומאי שנא ממחט התחובה בבגדו לר' מאיר, אלא דטעמא כדאמרן דקרוב הוא לבא לידי פשיעה לפי שהתפילין דרך מלבוש הוא ואין דרך אדם לפושטן כשיוצא לחוץ, והלכך אי לאו דמצוה למשמש בהן בכל שעה הוה אסרינן לצאת בהן בערב שבת.

הא דאמרינן וכן בגת לענין מעשר. פירש רבנו חננאל ז"ל וז"ל: כשם שהעומד ברשות הרבים ושותה ברשות היחיד אינו מותר לו לשתות אלא אם כן יכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה שאם ישארו לו המים מותר להחזירן במקומן, וכן בגת לענין מעשר אינו מותר לו לשתות מן היין שבגת קודם שיעשר אלא אם הן צוננין שיתכן לו להחזיר המותר. אבל בחמין שמפסידין את היין דאי אפשר לו להחזיר המותר אסור, שמזגו לחמין וקבע למעשר אסור.

כבר ידעת שהפירות לא הוקבעו למעשר עד שתגמר מלאכתן וכבר התבאר במקומו בכל פרי ופרי איזהו גמר מלאכתו ומ"מ היין אין מלאכתו נגמרת להקרא יין ליאסר בשתיית עראי עד שישלה החרצנים והזגים מעל החביות אבל כל שהוא בבור אע"פ שקפה שם ושולהו להכניסו בחביות שותה ממנו עראי בלא מעשר ואין צ"ל שקולט מן הגת או מן הצנור ושותה ואפי' בקולט ומוזגו בחמין על הדרך שהיה מנהגם כמו שביארנו במסכת ע"ז שאין דרך להחזיר את המותר לשם שלא יחמיצו החמין את היין כל שכן במוזגו בצונן שדרכו להחזיר את המותר שלא הופקעה תורת עראי ממנו כלל ויש מפרשים חמין וצונן בסעודה ר"ל חמין שקולט ממנו לשתותו בסעודה של חמין שדרכו של אדם לשתות בו דרך קבע וצונן לסעודה של צונן שאין דרך לשתות בה דרך קבע:

לא יצא החייט במחט שתחובה לו בבגדו בשבת ולא הנגר בקיסם שבאזנו והוא קיסם ארוך שמביא עמו שבו משוה ומציין מה שהוא צריך למדוד או לנסר במסור ולא סורק במשיחה שבצוארו למדוד הבגדים שאדם מניח בידו לסרק כמה קנים הן ולא גרדי באירא שבאזנו והוא צמר גפן שמביא עמו לסתום פי קנה אחר שהונח בתוכו פקעית של ערב ומשייר בנקב מלא חוט לארוג וזורק את הקנה והפקעית מתגלגלת ואינה יוצאה אלא בכדי שיעור הצריך שסתימתה מונעתה ולא צבע בדוגמא שבאזנו והוא חתיכת בגד צבועה בהרבה מינים לשאול לבני אדם באיזה צבע הם רוצים ולא שולחני בדינר שבאזנו ואע"פ שכל אלו אין דרך הוצאה אעפ"כ לא יוציא ואם יצא מ"מ לדעת גדולי המחברים פטור אע"פ שהוא אומן ודרך אומנותו ולדעתנו כל אומן בדרך אומנותו חייב הא שאר בני אדם מיהא פטורים אף לשיטתנו:

אע"פ שביארנו שכל שהוציא שלא כדרך הוצאה פטור יש דברים שאע"פ שאינן דרך הוצאה הואיל וזו היא הוצאתן ואין שום אדם מוציאה בדרך אחרת חייב מעתה הזב שיצא בכיס שלו העשוי לו לקושרו במקום שפיכתו שלא לטנף את בגדיו חייב שהרי אין דרך הוצאתו אלא בכך שאם לא כן אף בשאר מלאכות יש לך לומר שלא לחייב בהן ההדיוט שאין דרך עשייתן אלא באומן אלא כל שדרך המלאכה בכך חייב ולא סוף דבר מי שהוא צריך לכיס לגופו בעל ב' ראיות שצריך לבדוק עצמו אם יראה את השלישית ליזקק לקרבן או בעל שלש ראיות שהתחיל לספור שבעה נקיים שצריך לבדוק עצמו אם יראה כדי שיסתור אלא אף לבו ביום ר"ל שראה את השלישית בשבת שחרית שהרי אינו צריך לה היום כלל אעפ"כ חייב ואע"פ שמלאכה שאין צריכה לגופה היא שהרי אינו צריך לה אלא להצלת טנוף בגדיו מ"מ הלכה מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה זו היא שיטת גדולי המחברים אלא שרוב פוסקי' כתבו שמלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה ולדעתם לא יצא הזב בכיס שלו ואם יצא פטור אחר שאינו צריך לה אלא להצלת טנוף על הדרך שביארנו הא מ"מ בעל שתי ראיות או של שלש ולבו ביום שהוא צריך לגופה לגמרי לדברי הכל חייב ויש מפרשים שאף באלו אינה צריכה לגופה היא הואיל ואינו צריך לה לתועלת גופו כגון רפואה ודומה לה אלא בבעל שתים להסיר מעליו חיוב קרבן ובבעל ג' להסיר מעליו עון הבאת קרבן קודם זמנו:

הכופה קערה על הכותל שהמים נופלים בה ונטבלו הפירות בהם אם בשביל שתודח הקערה הרי הן בכי יותן ואם בשביל שלא ילקה הכותל אינה בכי יותן ועל הדרך שביארנוה בראשון של חולין נתנה תחת ארובה לקבל את המים אע"פ שעיקרו שלא לטנף את הבית מים הנתזין והצפין ממנה לקרקע אינן מכשירין שהרי קשה הוא לו אבל אותם שבתוכם הואיל ומקבלם כבר החשיבם וצרף מחשבת קבלתם עם מחשבת הצלת הטינוף ושמועה זו האמורה כאן ר"ל נתנה תחת הארובה לא מצאנוה בסדר טהרות כלל אלא שמצינו כיוצא בה במסכת מכשירין והוא שאמרו שם עריבה שירדה דלף לתוכה הנתזין והצפין אינן בכי יותן נטלן לשפכן ב"ש אומרים הרי הם בכי יותן וב"ה אומרים אינן בכי יותן הניחה שירד הדלף לתוכה הנתזין והצפין בית שמאי אומ' בכי יותן ובית הלל אומ' אינן בכי יותן נטלן לשפכן כלם מודים שהיא בכי יותן והלכה כב"ה:

גמרא וכן בגת לענין מעשר דתנן שותין כו' וכרבי מאיר אתיא וכן בגת כ"כ התוספות פרק המוצא תפילין מיהו כחכמים נמי מצינן לאוקמא ובצונן וק"ל:

שם לא נצרכה אלא לבו ביום וכו' וה"ה דה"מ לאוקמא תרוייהו בבעל ג' ראיות חדא דראה בו ביום ואידך דלא ראה בו ביום אלא דניחא ליה לאוקמא תרוייהו לבו ביום וק"ל:

בתוס' ד"ה אמר אביי מנא אמינא לה וכו' דוקא בהוצאה גזר אביי וכו' וצריך ליתן טעם למה גזר אביי בהוצאה יותר מבשאר מקומות ויש לתרץ משום דגבי הוצאה מקרי חדא גזירה דאין פשוט כ"כ לרוב ההמון לחלק בין כרמלית לרה"ר ואי שרית בכרמלית בודאי אתי גם כן למשרי ברה"ר כנ"ל:

ד"ה ואם יצא פטור אבל אסור וכו' במחט נקובה חייבת חטאת וכו' פי' ושם מסיים דברי רבי מאיר ואע"ג דהתם נמי אין האשה נושאת המחט בידה כ"א בצעיפה וכיוצא:

תוספות בד"ה אמר אביי כו' דוקא בהוצאה גזר אביי כו' אבל בעלמא לא גזר דהא בריש ביצה כו' עכ"ל ואכתי יש לדקדק דבפ"ב דביצה דף י"ח בהא דאמר רבה דטעמא דטבילת כלים בשבת היינו משום שמא יעבירנו אקשי ליה אביי יש לו בור בחצירו מאי א"ל כו' ואקשי ליה נמי ואי איתא נגזור השקה אטו הטבלה ומשמע שם להדיא דאביי גופא הוא דמקשה ליה לרבה כל הנך תיובתא וכן לרב יוסף לענין טעמא דסחיטה אמרינן דאותביה אביי כל הנך תיובתא אלמא אפי' לענין העברת ד"א ברה"ר שהיא בכלל הוצאה אפ"ה סבר אביי דאין לגזור גזירה לגזירה מדמקשה נגזור השקה אטו הטבלה ואפשר דאביי לבתר דשמעה מרבה קיבלה מש"ה קאמר הכא מי גזרינן כל זה כתבתי לפי שיטת התוספת מיהו לולא דבריהם היה נ"ל שאין צורך לדחוק כ"כ לחלק בין הוצאה לשאר מלאכות דהא אדרבה הוצאה מלאכה גרועה היא אלא דעיקר טעמא דאביי בכרמלית היינו דכיון דחכמים החמירו בכרמלית ועשאוהו כרה"ר להחמיר אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואי שרית ליה בכרמלית אתי ליה למשרי נמי ברה"ר וא"כ לפ"ז לק"מ מהאי דפירות הנושרין דהתם לא שייך לומר כן כנ"ל:

גמ' כל אצולי טינוף וכו' עי' לקמן סד ע"ב תד"ה ובמוך:

תוס' ד"ה אמר אביי וכו' דוקא בהוצאה וכו' עי' עירובין צח ע"א תד"ה אלא אמר אביי:

ד"ה אלא לאו וכו' דאין כרמלית בכלים כמו שפירש"י לעיל ח ע"א ד"ה פחות:

גמרא, רבא אמר היא גופה גזירה וכו' [אם גם מוציא הכלי מכרמלית לרה"י מדרבנן בעלמא הוא ואנן נגזור שלא יעמוד ברה"י ויושיט ראשו לכרמלית לשתות משום שמא יוציא הכלי, גזירה לגזירה]. תימא הא גם ברה"ר ליכא דאורייתא דהא בתחילה כשנטל בפנים הכלי לשתות אין דעתו להוציאו, וא"כ לא היה עקירה ע"ד להוציאו ואח"כ כשרוצה למשוך הכלי לחוץ וכבר הוא בידו ליכא עקירה. כיון דידו לא נייח, כמו נתן בעה"ב לתוך ידו של עני והוציא העני ידו לחוץ: