למה שמנו חכמים — בשחיטת חולין אלו שעורותיהן כבשרן והא ודאי משבשתא היא אדרבה למה שמנו חכמים אין להם עור דהא עורותיהן כבשרן קאמרי:
ואמר אביי הכי קאמר אין עור חלוק מבשר — אלא לאותן ד' שלא מנו חכמים חולד ועכבר וצב ותנשמת אבל האנקה הכח והלטאה והחומט אין עורן חלוק מבשרן ולא הוי חבורה ומ"מ קשיא לרב:
א"ל רבא והא למה שמנו קאמר — ולא טעי תנא בין מנו ללא מנו:
אין עור מטמא כבשר כו' — והכי קאמרי ליה דקאמרת לענין שבת יש להן עור אבל לענין טומאה עורותיהן כבשרן דאיתרבו מהטמאים אין עור מטמא כבשר אלא לאותן ארבעה שמנו:
מכלל דר' יוחנן כו' — בתמיה והא קתני התם גבי טומאה דכל ח' שרצים לר' יוחנן בן נורי יש להן עורות:
תריץ הכי — סמי מברייתא אלא ותני אין עור למה שמנו חכמים ומיהו לרב לא תקשי דהכי קאמרי ליה לענין שבת מודינא לך דהחובל בהן חייב אבל לענין טומאה פליגא דאין עור לאותן ד' שמנו:
בשרצים שיש להן עורות — לאותן ד' שלא מנו:
נצרר הדם — נאסף ונקשר במקום אחד שוב אינו חוזר ונבלע:
מאן ת"ק — דהך מתניתא דאמר בשרצים שיש להן עורות דמשמע דיש מהן דפטור:
רבי יהודה היא — דלענין טומאה לא יליף מאלה הטמאים אלא ההוא דאית ליה גישתא שעורו עב ויש לו עור ממש אינו כבשר ושאינו עב הוי כבשר והלטאה משום דעורה עב משוי ליה כחולדה בהעור והרוטב הלכך לענין שבת נמי לאו עור הוא בשלש מהן אנקה וכח וחומט אבל לרבנן דהעור והרוטב שמנו הלטאה בהך שעורותיהן כבשרן אלמא דטעמייהו לאו משום עור ולאו עור אלא משום דרשה דקרא לענין טומאה הוא דפליגי משום קרא אבל לענין שבת מודו דודאי עור הן:
דברי ר' יוחנן בן נורי — דקתני בההיא ברייתא דלעיל לענין שבת כיון דלא איפלגו רבנן עליה אלא לענין טומאה דברי ר' יוחנן בן נורי ומחלוקתו מיבעי ליה:
מנין לחבורה שאינה חוזרת — ולמילף דההיא דחוזרת לאו חבורה היא כגון הנך דאין להן עור שנצרר בו הדם חבורתו חוזרת לקדמותה או מכה קטנה שלא נצרר הדם:
אילימא דקאי ריקמי ריקמי — ונמר ממש אמר קרא שהוא מנומר בגוונים:
אלא ככושי כו' — והאי נמר לשון תמורה היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו כלומר וימיר חבורת עורו לחזור לקדמותו שלא יתקשה העור במקום המכה:
גמל — משום דגדול הוא נקט ליה:
מאילים — אילים מאדמים שנשחטו למלאכת המשכן בשביל עורותיהן:
והא אמר מר — בשמעתא קמייתא דמס' ע"ז:
ביצי כינים — קס"ד כינים קטנים כשיוצאים מביציהן:
הטפויין — שירוץ הטפויין וביצי כינים מתניתא היא ולא ידענא היכא תניא:
הצד פרעוש — ממקום שאינו ניצוד ועומד כגון מעל גבי קרקע או מבגדיו מבחוץ:
להוציא ממנה לחה — מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שהפתח היא המלאכה וזה אין צריך להיות כאן פתח מעכשיו:
הצד נחש — נמי הצידה היא המלאכה וזה אינו צריך לצידה אלא שלא תשכנו ואם יודע שתעמוד ולא תזיקנו לא היה צד:
השולה דג — שהיה ניצוד ועומד מבעוד יום:
כסלע — כרוחב סלע:
חייב — משום נטילת נשמה דתו לא חיי:
עביד רירי — שנוגעין בו וחוט הרירין נמשך מן האצבע:
דלדל — עקר שהפילתו על ידי דלדול זה:
בר המדורי אסברא לי — טעמא דהא מילתא:
כשותא — הומלון וגדל מתוך ההיזמי מריח הקרקע שההיזמי יונק ממנו:
מיחייב — ואף על פי שאינו מחובר לקרקע כדאמרינן בעלמא (עירובין דף כח:) מאוירא רבי:
