בוני התלמוד

    מסכת שבת דף צ״ד עמוד ב׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    אף במוציא את המת לקוברוולא תימא לא פטר אלא במניחו לחוץ דאין צורך לא לגופו של מוציא ולא לגופה של הוצאה דאפילו הוא צורך המת פטור:

    מר לחפור בושהוא צורך המוציא:

    מר לעשות לו טס ולחפורמרה שנרצף פיו וצריך להושיב עליו כמין טס דק שיהא ראוי לחפור:

    להגיה ולקרות:

    לאפוקיה לכרמליתשהיה מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק:

    לא תעשהלאו דלא תסור כי הכא:

    התולש סימני טומאהשתי שערות לבנות שהבהרת מטמאה בהן:

    והכוה את המחיהמחית בשר חי והוא סימן טומאה בשאת והכוה זה לבטלה משום מחיה ולטהרה:

    עובר בלא תעשהדהשמר בנגע הצרעת (דברים כד):

    אחד מב'שלא היו בה אלא שתי שערות ותלש האחד:

    חייבדשקלא לטומאה שאין מטמאה בפחות מב' דהכי ילפינן לה בת"כ שיער שנים וחייב מלקות:

    מאי לאו הא דתני חייב דאפיק חצי זית מכזיתדשקליה ובצריה לשיעורא:

    והא דתני פטור דאפיק חצי זית מכזית ומחצהדאף על גב דמצמצם לשיעור לאו מילתא היא ולא אמרינן אהני דאי שקיל מיניה פורתא תו ליתא לשיעורא:

    ממת גדולדלא אהני מידי:

    מתני' וכן שערותולש שער ראשו בידיו:

    וכן הגודלתשערה:

    וכן הכוחלתעיניה:

    וכן הפוקסתיש מרבותי אומרים מתקנת שערה במסרק או בידי' ויש שמפרשין טחה כמין בצק על פניה וכשנוטלו מאדים הבשר:

    רבי אליעזר מחייבבכולם חטאת וחכמים אוסרין משום שבות וטעמא דרבי אליעזר מפרש בגמרא משום מאי מיחייב:

    גמ' מחלוקת בידבהא שנוטלן בידו ולא בכלי הוא דפטרי רבנן שאין דרך גזיזה בכך בחול:

    מהו דתימא בכלי נמי פטרי רבנןדאין כאן משום גוזז דלא שייך אלא בצמר בהמה:

    מחלוקת לעצמובהא הוא דמחייב ר' אליעזר שיכול לאמן ידו לעצמו לתקנו בלא כלי:

    אבל לחברואין יכול לאמן את ידו ליטול יפה בלי כלי:

    פשיטא צפרניו תנןשל עצמו:

    הנוטל מלא פי הזוגמלא ראש המספרים:

    חייבבשבת לרבנן בכלי לר' אליעזר אף ביד וזהו שיעורו:

    והא תניאבההיא ברייתא בסיפא ולקרחה שהזהירה תורה לא תשימו קרחה (דברים י״ד:א׳) שתים הוי קרחה מכלל דפי הזוג לאו ב' שערות נינהו:

    תניא נמי הכיכרב יהודה דאמר שתים:

    רבי אליעזר אומרבאחת הוא חייב ולא בעינן מלא פי הזוג:

    אחת חייבשבאחת הוא מקפיד שלא יהא נראה כזקן:

    שמלת אשהודרך הנשים להקפיד על כך ולהתנאות:

    ציציןכמין רצועות דקות הפורשות מעור האצבע סביב הצפורן:

    שפירשו רובןקרובין לינתק:

    מי איכא מידי כו'כיון דבכלי חייב חטאת ביד איכא שבות גזירה אטו כלי:

    כלפי מעלהלצד הצפורן התחילו לפרוש דקא מצערו ליה טפי:

    משום כותבתשמוליכה מכחול סביב העין כאדם המוליך קולמוס סביב האות:

    טווהשמתקנת שערה בין אצבעותיה ופושטתו כשהוא נכרך ולשון השני עושה מאותו בצק כמין חוט:

    מהדורה: Vilna Edition · רישוי: Public Domain

    שבת 94 עמוד ב

    1אף במוציא את המת לקוברו. אמר רבא: ומודה ר' שמעון במר לחפור בו וספר תורה לקרות בו דחייב. פשיטא, דאי הא נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אלא מלאכה שצריכה לגופה לרבי שמעון היכי משכחת לה? מהו דתימא, עד דאיכא לגופו ולגופה, כגון מר לעשות לו טס ולחפור, ספר תורה להגיה ולקרות בו, קא משמע לן.

    2ההוא שכבא דהוה בדרוקרא שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית. א"ל רבי יוחנן אחוה דמר בריה דרבנא לרב נחמן בר יצחק: כמאן, כר"ש אימר דפטר ר"ש מחיוב חטאת, איסורא דרבנן מיהא איכא! א"ל האלהים, דעיילת ביה את? ואפילו לר' יהודה (שרי), דמי קאמינא לרה"ר לכרמלית קאמינא, גדול כבוד הבריות שדוחה את ״לא תעשה״ שבתורה.

    3תנן התם: התולש סימני טומאה והכוה המחיה עובר בלא תעשה. איתמר: אחת משתים חייב, אחת משלש רב נחמן אמר חייב, רב ששת אמר פטור. רב נחמן אמר חייב אהני מעשיו, דאי משתקלא חדא אחריתי אזלה לה טומאה. רב ששת אמר פטור השתא מיהת הא איתא לטומאה.

    4אמר רב ששת: מנא אמינא לה דתנן: וכן כזית מן המת וכזית מן הנבילה חייב, הא חצי זית פטור, והתניא: ״חצי זית חייב״! מאי לאו, הא דתניא ״חייב״ דאפיק חצי זית מכזית, והא דתנן ״פטור״ דאפיק חצי זית מכזית ומחצה. ורב נחמן: אידי ואידי חייב, והא דתנן ״פטור״, דאפיק חצי זית ממת גדול.

    מתני׳ · משנה

    5הנוטל צפרניו זו בזו, או בשיניו, וכן שערו, וכן שפמו, וכן זקנו, וכן הגודלת, וכן הכוחלת, וכן הפוקסת רבי אליעזר מחייב, וחכמים אוסרין משום שבות.

    גמ׳ · גמרא

    6אמר ר"א מחלוקת ביד, אבל בכלי חייב. פשיטא, ״זו בזו״ תנן! מהו דתימא: רבנן בכלי נמי פטרי, והא דקתני ״זו בזו״ להודיעך כחו דר' אליעזר, קא משמע לן.

    7ואמר רבי אלעזר: מחלוקת לעצמו, אבל לחבירו דברי הכל פטור. פשיטא, ״צפרניו״, תנן! מהו דתימא רבי אליעזר לחבירו נמי מחייב, והא דקתני ״צפרניו״ להודיעך כחן דרבנן, קמ"ל:

    8וכן שערו כו'. תנא: הנוטל מלא פי הזוג חייב. וכמה מלא פי הזוג? אמר רב יהודה: שתים. והתניא: ולקרחה שתים! אימא: וכן לקרחה שתים.

    ברייתא

    9תניא נמי הכי: הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב. וכמה מלא פי הזוג שתים. רבי אליעזר אומר: אחת, ומודים חכמים לר"א במלקט לבנות מתוך שחורות, שאפילו אחת חייב. ודבר זה אף בחול אסור, משום שנאמר: ״(דברים כב״, ה) ״לא ילבש גבר שמלת אשה״.

    ברייתא

    10תניא, ר"ש בן אלעזר אומר: צפורן שפירש רובה, וציצין שפרשו רובן, ביד מותר, בכלי חייב חטאת. מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת, וביד מותר לכתחלה?! הכי קאמר: פירשו רובן, ביד מותר, בכלי פטור אבל אסור. לא פירשו רובן, ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת. אמר רב יהודה: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: והוא שפרשו כלפי מעלה ומצערות אותו.

    11וכן הגודלת כו'. גודלת, כוחלת ופוקסת משום מאי מחייבא? אמר רבי אבין, א"ר יוסי בר' חנינא: גודלת משום אורגת, כוחלת משום כותבת, פוקסת משום טווה. אמרו רבנן קמיה דרבי אבהו: וכי דרך אריגה בכך, וכי דרך כתיבה בכך, וכי דרך טויה בכך?! אלא א"ר אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה דר' יוסי בר' חנינא,׃

    תוספות

    גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורהקשה לר"ת דגבי טלטול דהוי איסורא דרבנן לא שרינן משום כבוד הבריות אלא ע"י ככר או תינוק כדאמר בפרק במה מדליקין (לעיל שבת דף ל:) ובפרק כירה (שבת דף מג:) ויש לומר דשאני טלטול דאפשר על ידי ככר או תינוק לכך לא התיר בענין אחר:

    אהני מעשיו דאי משתקלא חדא כו'באחת מארבע דאי משתקלא חדא אחריתי נמי לא אזלא לה טומאה כ"ע מודו דפטור דהוי כמו חצי זית ממת גדול:

    והא דתנן פטור דאפיק חצי זית ממת גדולוה"ה דהוה מצי לאוקמיה כגון דליכא אלא חצי זית בלבד אלא דניחא ליה לשנויי בחצי זית ממת גדול דהוי רבותא טפי דאי ליכא אלא חצי זית מן הכל פשיטא דפטור ודווקא חצי זית אבל כזית ממת גדול חייב אע"ג דאי משתקלה זית אחר לא אזלא טומאה מ"מ אהני מעשיו דמשחתכו לא גריר בתר המת וכשיוציאו המת מן הבית וישאר כזית זה יטמא כל הבית ונמצא שעתה בהוצאה זו הוא גורם טהרה:

    ממת גדוללאו דווקא גדול אלא כלומר מב' זיתים או ג':

    אבל בכלי ד"ה חייבהיינו כרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה וא"ת ודילמא רבנן כר"ש סבירא להו ומנא ליה דמחייב בכלי ויש לומר דא"כ ליפלגי בכלי להודיעך כחן דרבנן והא דקאמר מהו דתימא רבנן בכלי נמי פטרי היינו פירושו דס"ל כר"ש וכדפרישית אבל רש"י פירש דפטרי משום דלא שייכא גזיזה אלא בצמר ואין נראה לר"י דבהא ליכא למיטעי דבכל בעלי חיים שייכא גזיזה כדאמר לעיל התולש כנף חייב משום גוזז:

    והוא שפירשו כלפי מעלהפירש בקונטרס כנגד ראשי אצבעותיו שהן למעלה כשמגביה ידיו ור"ת מפרש שכלפי גוף קרי כלפי מעלה כדאשכחן בפ"ב דנדה (דף יג:) דקאמר מן העטרה ולמעלה והתם היינו לצד הגוף:

    פוקסתמה שפירש בקונטרס פוקסת היינו סורקת ביד או במסרק אין נראה דבגמרא משמע דהוי כעין טוויה וסריקה אינה כעין טוויה כלל ועוד דא"כ היה שונה סורקת כדתנן (נזיר דף מב.) נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק:

    וכי דרך אריגה בכךואף על גב דקולע נימין חשיבא אריגה כדאמרינן בפרק במה אשה (לעיל שבת ד' סד.) הכא בשער לא חשיבא אריגה כמו בבגד ועוד דהכא אין סופה להתקיים שעומדת לסתירה:

    מהדורה: Vilna Edition · רישוי: Public Domain

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רב נסים גאון

    גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה וזה הדבר מיוחד בלאו דלא תסור כמו שפירשו בברכות (דף יט) בפרק מי שמתו ומשכחת לה עוד בסוף פרק הקומץ (מנחות דף לז) במסכת מנחות:

    התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשהעיקר זה הוא מה שהזהיר הכתוב (דברים כ״ד:ח׳) השמר בנגע הצרעת ואמרו רבותינו ז"ל בפירושו שזה הלשון הוא במקום לא תעשה ובכל מקום שכתוב כמותו לא בא לומר אלא שלא תעשה אותו דבר כמו שאמר (עירובין דף צו) אמר ר' אבין אמר ר' אילעאי כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה והזהיר הקב"ה את המצורע שלא יחתוך מה שנראה בבשרו מסימני צרעת ומי שעובר על כך עובר בלא תעשה ומיכן אמר המשנה התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה ומשכחת לה בסיפרי השמר בלא תעשה בנגע זה שיער לבן הצרעת זו המכוה ולפיכך הוצרכנו שיתיר לנו המילה בעת שתתראה בערלה צרעת כמו שאמרו בפרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי (דף קלב) תנו רבנן מילה דוחה את הצרעת כו' תנו רבנן ימול ערלתו ואע"פ שיש שם בהרת ומה אני מקיים השמר בנגע הצרעת בשאר מקומות חוץ מן המילה כו' ת"ל בשר ואע"פ שיש שם בהרת ובפ' ואלו הן הלוקין (מכות כב) אמרו מתקיף לה ר' אבהו וליחשוב נמי קוצץ בהרתו ואזהרתיה השמר.

    מהדורה: Vilna Edition · רישוי: Public Domain

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף צ״ד עמוד ב׳

    מסכת שבת דף צ״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 11 קטעים ממוספרים, כ־479 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    אף במוציא את המת לקוברו ולא תימא לא פטר אלא במניחו לחוץ דאין צורך לא לגופו של מוציא ולא לגופה של הוצאה דאפילו הוא צורך המת פטור:

    מר לחפור בו שהוא צורך המוציא:

    מר לעשות לו טס ולחפור מרה שנרצף פיו וצריך להושיב עליו כמין טס דק שיהא ראוי לחפור:

    להגיה ולקרות:

    לאפוקיה לכרמלית שהיה מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק:

    לא תעשה לאו דלא תסור כי הכא:

    התולש סימני טומאה שתי שערות לבנות שהבהרת מטמאה בהן:

    והכוה את המחיה מחית בשר חי והוא סימן טומאה בשאת והכוה זה לבטלה משום מחיה ולטהרה:

    ועוד 29 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 94b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה קשה לר"ת דגבי טלטול דהוי איסורא דרבנן לא שרינן משום כבוד הבריות אלא ע"י ככר או תינוק כדאמר בפרק במה מדליקין (לעיל שבת דף ל:) ובפרק כירה (שבת דף מג:) ויש לומר דשאני טלטול דאפשר על ידי ככר או תינוק לכך לא התיר בענין אחר:

    אהני מעשיו דאי משתקלא חדא כו' באחת מארבע דאי משתקלא חדא אחריתי נמי לא אזלא לה טומאה כ"ע מודו דפטור דהוי כמו חצי זית ממת גדול:

    והא דתנן פטור דאפיק חצי זית ממת גדול וה"ה דהוה מצי לאוקמיה כגון דליכא אלא חצי זית בלבד אלא דניחא ליה לשנויי בחצי זית ממת גדול דהוי רבותא טפי דאי ליכא אלא חצי זית מן הכל פשיטא דפטור ודווקא חצי זית אבל כזית ממת גדול חייב אע"ג דאי משתקלה זית אחר לא אזלא טומאה מ"מ אהני מעשיו דמשחתכו לא גריר בתר המת וכשיוציאו המת מן הבית וישאר כזית זה יטמא כל הבית ונמצא שעתה בהוצאה זו הוא גורם טהרה:

    ממת גדול לאו דווקא גדול אלא כלומר מב' זיתים או ג':

    אבל בכלי ד"ה חייב היינו כרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה וא"ת ודילמא רבנן כר"ש סבירא להו ומנא ליה דמחייב בכלי ויש לומר דא"כ ליפלגי בכלי להודיעך כחן דרבנן והא דקאמר מהו דתימא רבנן בכלי נמי פטרי היינו פירושו דס"ל כר"ש וכדפרישית אבל רש"י פירש דפטרי משום דלא שייכא גזיזה אלא בצמר ואין נראה לר"י דבהא ליכא למיטעי דבכל בעלי חיים שייכא גזיזה כדאמר לעיל התולש כנף חייב משום גוזז:

    והוא שפירשו כלפי מעלה פירש בקונטרס כנגד ראשי אצבעותיו שהן למעלה כשמגביה ידיו ור"ת מפרש שכלפי גוף קרי כלפי מעלה כדאשכחן בפ"ב דנדה (דף יג:) דקאמר מן העטרה ולמעלה והתם היינו לצד הגוף:

    פוקסת מה שפירש בקונטרס פוקסת היינו סורקת ביד או במסרק אין נראה דבגמרא משמע דהוי כעין טוויה וסריקה אינה כעין טוויה כלל ועוד דא"כ היה שונה סורקת כדתנן (נזיר דף מב.) נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק:

    וכי דרך אריגה בכך ואף על גב דקולע נימין חשיבא אריגה כדאמרינן בפרק במה אשה (לעיל שבת ד' סד.) הכא בשער לא חשיבא אריגה כמו בבגד ועוד דהכא אין סופה להתקיים שעומדת לסתירה:

    Tosafot on Shabbat 94b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רב נסים גאון

    גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה וזה הדבר מיוחד בלאו דלא תסור כמו שפירשו בברכות (דף יט) בפרק מי שמתו ומשכחת לה עוד בסוף פרק הקומץ (מנחות דף לז) במסכת מנחות:

    התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה עיקר זה הוא מה שהזהיר הכתוב (דברים כ״ד:ח׳) השמר בנגע הצרעת ואמרו רבותינו ז"ל בפירושו שזה הלשון הוא במקום לא תעשה ובכל מקום שכתוב כמותו לא בא לומר אלא שלא תעשה אותו דבר כמו שאמר (עירובין דף צו) אמר ר' אבין אמר ר' אילעאי כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה והזהיר הקב"ה את המצורע שלא יחתוך מה שנראה בבשרו מסימני צרעת ומי שעובר על כך עובר בלא תעשה ומיכן אמר המשנה התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה ומשכחת לה בסיפרי השמר בלא תעשה בנגע זה שיער לבן הצרעת זו המכוה ולפיכך הוצרכנו שיתיר לנו המילה בעת שתתראה בערלה צרעת כמו שאמרו בפרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי (דף קלב) תנו רבנן מילה דוחה את הצרעת כו' תנו רבנן ימול ערלתו ואע"פ שיש שם בהרת ומה אני מקיים השמר בנגע הצרעת בשאר מקומות חוץ מן המילה כו' ת"ל בשר ואע"פ שיש שם בהרת ובפ' ואלו הן הלוקין (מכות כב) אמרו מתקיף לה ר' אבהו וליחשוב נמי קוצץ בהרתו ואזהרתיה השמר.

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 94b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רבנו חננאל

    אמר רב פפא משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא היה יושב ע"ג מטה וד' טליות תחת רגלי מטה טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד על ג' ואמאי ליבעי שיעור לזה ושיעור לזה פי' שיעור רובו של זב דתנן זב שהיה מוטל על ה' ספסלין לרוחבו טהורין ותני עלה מפני שאין רובו על אחד מהן והכי קאמר הני ד' טליות כל חדא אין רובו עליה ואמאי טמאות אלא לאו משום דשיעור אחד לכולן אמר רב נחמן אף אנן נמי תנינא צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלו השנים פטורין לא יכול אחד לנעלו ונעלו שנים חייבים ור' שמעון פטור אמאי חייבין ניבעי שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה לאו משום דאמרינן שיעור אחד לכולן ומן הא נמי גמרינן דהא שמעתא לענין זה אינו יכול וזה אינו יכול אמירא חדא מדמפרש לא יכול א' להוציאו והוציאוהו שנים חייבים ועוד מדר"ש פטור (יפטור) בהא אמר רבינא אף אנן נמי תנינא השותפין שגנבו חייבין עיקר דילה [בב"ק עח] השותפין שגנבו וטבחו פטורין והתניא השותפין שגנבו חייבין אר"נ לא קשיא כאן בשותף שגנב מחבירו כאן בשותף שגנב מעלמא. איתיביה רבא לרב נחמן יכול שותף שגנב מחבירו ושותפין שגנבו יהו חייבין ת"ל וטבחו או מכרו מכרו כלו טבחו כלו אלא אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשותף שטבחו לדעת חבירו כאן בשותף שטבחו שלא בדעת חבירו:

    ואמאי ניבעי טביחה לזה וטביחה לזה והיכי מחייבי שנים בטביחה אחת אלא לאו משום דאמרינן שיעור אחד לכולן אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא שנים שהוציאו קנה של גרדי חייבין אע"פ [דמהא לא] שמעינן מינה דשיעור אחד לכולן או צריכי שיעור לכל אחד ואחד מפני שקנה של גרדי יש בו כשני שיעורין וכבר שמענו מן הנך מתניתא דאמרי' שיעור אחד לכולן אלא דגמרינן דלענין זה אינו יכול קיימינן דהיא פלוגתא דר' שמעון ורבנן והא כי תנא תנא קמיה דרב נחמן שנים שהוציאו קנה של גרדי פטורין ור' שמעון מחייב תמה ר"נ ואמר כלפי לייא היכי אמרת הכי הא תנן מתניתין והוציאוהו שנים חייבין ור' שמעון פוטר ותרצה להא ברייתא נמי בהכין הלכך מאי דגריס אמר מר שניהם יכולין ר' מאיר מחייב ואמר עלה איבעיא להו טעותא הוא אלא הכין מיבעי למגרס.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 94b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition

    רשב"א

    מי קאמינא לרשות הרבים לכרמלית קאמינא יש מפרשים דדוקא על ידי ככר או תינוק, דכיון דאפשר לתקן הטלטול על ידי ככר או תינוק מתקנין, ולא התירו להוציאו לכרמלית אלא מפני שאי אפשר בלאו הכי ומשום כבוד הבריות התירו. והרמב"ן ז"ל כתב דנראה דכיון שצריך להוציאו לכרמלית, שרי אפילו בלא ככר, כדי שלא ירבה בהוצאה, שהוצאת התינוק עצמה אסורה היא לכרמלית ואם המת הותר מפני כבודו יתירו בהוצאת התינוק והככר. ויש לי לומר דכל שהוא בתוך רשות היחיד אי אפשר להוציא בלא ככר או תינוק, מפני שיש לתקן איסור הטלטול על ידי כך, וכיון דכל שאר טלטול המת שברשות היחיד לא התירו בלא ככר ותינוק, נראה שלא התירו כאן בלאו הכין, ואם באנו לומר דכשיגיע בצד הכרמלית יסלק הככר ויוציאנו בלא ככר, יראה כחוכא דעד כאן לא התרנו לטלטל בלא ככר, ועכשיו אתה אוסרו בככר ומתירו בלא ככר, הלכך לא אפשר בלא ככר או תינוק.

    ומכל מקום יש לעיין דמהכא משמע דאפילו לרבי שמעון אסור להוציאו לרשות הרבים עצמה, ואמאי והלא ליכא בהוצאת המת אפילו מרשות לרשות לר"ש אלא איסורא בעלמא, ומשום כבוד הבריות נתיר לר"ש כמו שאנו מתירין לרבי יהודה בכרמלית ועל ידי תינוק. ובשם ר"ח ז"ל [אמרו] שלא התירו כבוד הבריות אלא בדבר שעיקרו מדברי סופרים כגון כרמלית, אבל לרשות הרבים לא, דהכא מי מפיס במלאכה שלו אם הוא צריך לגופו אם לאו, שהרי אפשר בהוצאת המת שיהא בה צורך לגופה של מלאכה כגון אותה שאמרו בירושלמי (פ"י ה"ה) במת עכו"ם שהוציא לכלבו, ואפילו אמירה לעכו"ם שהוא שבות שאין בה מעשה לא התירו כל שיש בה חלול שבת באבות מלאכות, וכל שהן בדררא דאיסורא דאורייתא גנאי הוא למת ואין ההיתר משום כבודו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל. והראב"ד ז"ל פירשה לזו בשאינו מוציא לכבודו של מת, חדא דיותר הוא מתכבד בבית ממה שהוא מתכבד בכרמלית, ואם מפני שלא יסריח בחום הבית הוציאוהו לכרמלית, והלא ממטה למטה (לעיל שבת מג, ב) לא התירו להפכו כדי שלא יסריח וכל שכן להוציאו לכרמלית, אלא הכא משום כבוד החיים הוא שהתיר, מפני שהיה מסריח וכדי לסלק מהם ריחו כדי שלא יהיו מלוכלכין בו התירו. ולענין מחלוקת רבי יהודה ור"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה פסק ר"ח ז"ל הלכתא כרבי שמעון. מדאשכחן לרבא דהוא בתרא דסבירא ליה כותיה בפרק נוטל אדם את בנו (לקמן שבת קמא, ב). ורבנו האי גאון ז"ל גם הוא נראה מדבריו שהוא פוסק כן, וכן פסק הראב"ד ז"ל. אבל הרב אלפסי ז"ל נראה שפוסק כרבי יהודה, מפני שכתב בפרק כירה (שבת מב, א) ההוא דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים אבל לא של עץ, ואמרינן התם דשמואל סבירא ליה כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, וכן השמיט הרב ז"ל בפרק שמונה שרצים (קז, ב) אותן ג' שמועות דצידת נחש ומפיס מורסא וצידת צבי דאוקימנא כר' שמעון. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"א, ה"ז) כרבי יהודה. והרמב"ן ז"ל כתב לקמן בסוף פרק כל כתבי הקדש (שבת קכא, ב) שאף הרב אלפסי ז"ל כר"ש הוא פוסק, שהרי הביא משנתינו שבפרק במה מדליקין (שבת כט, ב) דקתני חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם ואוקמה כרבי שמעון, והני מתניתין דמפיס מורסא וצידת נחש כבר כתבן בפרק האורג (שבת קז, א) דאלמא הכי סבירא ליה, ומה שכתב בפרק כירה (שבת מב, א) ההוא דשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה [ד]סבירא ליה כרבי יהודה, בא ללמדנו דלמאי דסבירא לן כר"ש אפילו של עץ נמי שרי.

    והא דתנן פטור, דאפיק חצי זית מכזית ומחצה איכא למידק מאי דוחקייהו לאוקומה הכין, לימא דלא הוה ביה אלא חצי זית ואפקיה. יש לומר דמן המת משמע דפריש מן המת. ואי נמי יש לומר דאי הכי פשיטא ולא צריכא למימר.

    Rashba on Shabbat 94b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    מאירי

    כבר כתבנו שיש קצת מפרשי' שפוסקי' כר' שמעון שאינו חייב אלא במלאכה הצריכה לגופה מעתה המוציא את המת פטור ולא סוף דבר להניחו ברה"ר אלא אף לקברו כמו שביארנו אבל המוציא את הקרדום לחצוב בו או את המר לחפור בו או את הספר לקרות בו הרי זה מלאכה הצריכה לגופה ואין צריך לומר אם היא צריכה לגופה כגון מר לעשות לו טס ר"ל שנרצף פיו וצריך להוסיף עליו כמין טס דק שיהא ראוי לחפור או את הספר להגי' בו וזה שאמרו במר לחפור בו לא סוף דבר בחפירת שדהו אלא אפילו לחפור בו קבר למת וכן מוציא מטה להניח בה את המת חייב ויש חולקין בשני אלו וכוללים אותם עם מלאכה שאין צריכה לגופה:

    מלאכה שאין צריכה לגופה שלדעת ר' שמעון אין חייבין עליה מ"מ לכתחלה אסור לעשותה ואף לדעת הפוסקים חייב עליה שנמצאו מחייבי' בהוצאת המת אם היה המת עומד בבית בזלזול החיים כגון שמריחין ממנו ריח רע מוציאין אותו לכתחילה לכרמלית הואיל והוצאה לכרמלית אינה אלא מדברי סופרים גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה ר"ל לאו דלא תסור כמו שביארנו במסכת ברכות ומ"מ אם היה להם מקום לעמוד בו מניחין את המת והם עומדים במקום אחר וככר או תנוק אין צורך בו שכל שלכבוד החיים מותר בלא ככר ואדרבא אם הוציא ככר או תינוק חייב בהוצאתם ואין אומרים שהם טפלים למת אדרבא המת טפל להם ולא אמרו ככר או תינוק אלא בטלטול הנעשה לכבוד המת כגון מוטל בחמה ולטלטלו בתוך הבית עצמו וגדולי הרבנים כתבו כנגד סברא זו ואין דבריהם נראים:

    שמא ממה שכתבנו אתה למד שלא נאמר גדול כבוד הבריות אלא לכבוד החיים והרבה מפרשים כתבוה כן בפירוש שבמת המוטל בחמה לא התירו במקום שאין ככר או תינוק לטלטלו מפני שאין שם כבוד החיים ומת ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל לכבוד החיים ואין זה כלום שהרי במת מצוה התירו משום כבוד הבריות בהולך לשחוט את פסחו ובמקרא מגלה ומת מצוה מאי כבוד החיים איכא וא"ת שכל שהמת מוטל בבזיון זלזול [החיים] הוא אינו כן אלא כשמסריח אלא כל כבוד הבריות הותר הן לכבוד המת הן לכבוד החיים וכל שראוי לקוברו ומשהין אותו זלזול המת הוא וכבר כתבנו מענין זה בפרק כירה:

    כבר ידעת שאסור לתלוש סימני טומאה שבבהרת ושאר מיני הצרעת שנ' השמר בנגע הצרעת כלומר שלא יקוץ בהרתו וכל מקום שנ' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ואפי' לא הועילו מעשיו אסור אלא שאינו לוקה עד שיועילו מעשיו והוא שיתלוש או יקוץ בדרך שכשיראהו הכהן לא ימצא שם סימני הטומאה ויטהר מעתה היתה בו בהרת ששתי שערות לבנות מטמאין בה ותלש את האחת לוקה שהרי גורם לטהרו שלא כדין היו שם שלש ותלש את האחת אינו לוקה שהרי הוא נשאר בטומאתו וכן אם היתה בו מחיה והוא סימן טומאה בכעדשה ואם היתה שם ביתר מכעדשה וכואה שלא יהא שם מחיה כל כך אם לא כוה את כלה אלא שכוה מקצת ממנה ונשאר בה כעדשה אינו לוקה שהרי הוא טמא כמות שהיה אבל אם כוה ממנה עד שלא נשאר ממנה אלא פחות מכעדשה לוקה וכן כל כיוצא בזה בכל הנגעים:

    מה שכתבנו במת שהמוציא ממנו כזית חייב הא חצי זית פטור יש צדדין שאף בהוצאת חצי זית חייב והוא כל שהועיל במעשיו ר"ל שנתמעט השיעור מלטמא כיצד היה בבית כזית מת מצומצם והוציא משם חצי זית חייב שהרי נתמעט השיעור הנשאר מלטמא אבל חצי זית מכזית ומחצה פטור שהרי לא מיעט שיעור הנשאר מלטמא וכן הדין בשאר הטמאות:

    המשנה השביעית הנוטל צפרניו זו בזו או בשניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת ר' אלעזר מחייב חטאת וחכמים אומרים משום שבות התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור ור' שמעון פוטר בזה ובזה אמר הר"ם פי' מי שנטל אלו בידו מעצמו כמו צפרניו בזה הוא המחלוקת שזכר וכל מי שנטל אחת מהן במספרים ודומה לו מכל הגלוח בין שנטל שתי שערות יתחייב לדברי הכל וכמו כן אם עשה בזה לאדם אחר אפי' ביד שהוא חייב ודע כי שער הראש כשנפסק או נתלש רובו ונשאר תלוי מן הראש ומצער אותו מותר לו לכרתו בידו בשבת וגודלת היא האשה היודעת לגדל השער ולעשותו עבות ופוקסת היא הנותנת שער על הצדעים והוא ממין גדילת השער וכוחלת היא הנותנת כוחל בעין ור' אליעזר אומר כי אלו תולדות כי גודלת תולדת בונה וכוחלת תולדת כותב וחכמים אומרים כי ענין גדילת השער אינו ענין בנין וענין הכחל אינו ענין הכתיבה והעקר אצלנו לבאר עציץ נקוב הרי הוא כארץ ושיעור הנקב כדי שרש קטן וכבר ביארנו זה בפרק חמשי ממסכת דמאי ור' שמעון אינו סובר שיהיה כארץ לענין שיתחייב סקילה ואין הלכה כר' שמעון והלכה כחכמים:

    אמר המאירי המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי והוא שאמר הנוטל צפורניו זו בזו שהוא דרך שנוי או בשניו וכן שתולש שערו בידיו וכן שפמו או זקנו וכן הגודלת שערה והפוקסת ושניהם תקון בשער הראש הגודלת שעושה אותם גדילים ופוקסת היא הסריקה במסרק ויש חולקים בפיקוס ממה שהיו סבורים לחייבו בגמ' משום טווה ומה דמיון ממסרק לטוייה אלא שהוא פירוד השערות ביד ובירושלמי פירשו פוקסת משום צובעת אלמא שהוא כעין סרק על פניה וכן הכוחלת בכלם ר' אליעזר מחייב חטאת נוטל צפורניו ושערו ושפמו וזקנו מפני שהן תולדת גוזז ואע"פ שהוא עושה בשינוי חייב לדעת ר' אליעזר וגודלת ופוקסת משום בונה והוא שמצינו בענין זה לשון בנין ויבן יי' את הצלע מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם והכוחלת חייבת משום כתיבה שמוליכה הכחול סביבות העין כאדם המוליך את הקולמוס סביב האותיות ופי' בגמ' שלא חייב ר' אליעזר בנטילת צפרניו בדרך זה אלא לעצמו אבל לחבירו הואיל והדבר מאוס אין דרך בכך ופטור וחכמים אוסרים בכלם משום שבות מדברי סופרים ואפי' בלא שינוי הואיל ומ"מ בידו הוא עושה הא בכלי חייב מעתה אין חלוק בין לעצמו בין לחברו אלא כל שנטל צפורנים ושער בכלי חייב בין לעצמו בין לאחר מתולדת גוזז בידו פטור בין לאחר בין לעצמו אלא שמ"מ אסור אפילו לרחוץ בדבר שמשיר את השער כמו שיתבאר וכן הגדילה והפקוס כעין בנין הוא ואסור ומ"מ אינו בנין גמור להקרא תולדת בונה לחייב חטאת על הדרך שאמרו בכלים שאין בנין בכלים ואעפ"כ לכתחילה אסור להחזיר מנורה של חוליות וכיוצא בה מפני שנראה כעין בנין וכן הכוחלת כעין כתיבה ורשום הוא והוא מן הדברים שנאסרו מחמת שהן כעין מלאכה ואינן מלאכה ולא תולדת מלאכה והלכה כחכמים התולש מעציץ נקוב חייב שהרי הוא כמחובר לקרקע שעל ידי הנקב לחלוחית הקרקע עולה והוא יונק ואפי' לא נקב בקרקעיתו אלא בדפנו הדין כך לפי מה שהתבאר בגמ' ושיעורו בכדי שיצא משם שרש קטן וכשאינה נקוב פטור שאין זה נקרא מחובר והרי המחובר בתוכו הוא כמי שמונח בסל וכן הלכה:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Shabbat 94b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    גמרא והתניא חצי זית חייב מאי לאו הא כו' ואי לאו הך ברייתא דתני חצי זית חייב אפשר לאוקמא מתני' דפטור חצי זית באפיק חצי זית מכזית ואע"ג דאהני מעשיו לטהר הבית מטומאה לא מחייב באיסורא דשבת דהא לא אהני ליה לגבי שבת וליכא נמי שיעורא דאיסורא כלל לא לשבת ולא לטומאה וליכא לחיובי בשבת אלא בהוציא כזית דהוי שיעור מיהת לענין טומאה ולכך מייתי הך ברייתא דבכה"ג בהוציא חצי זית מכזית דחייב וע"כ ליכא לאוקמי פטורא דדיוקא דמתני' אלא בהוציא חצי זית מכזית ומחצה ועוד י"ל דאי לאו ברייתא לא הוי יכול למידק דפטורא דמתני' היינו באפיק חצי זית מזית ומחצה דאי מכזית למה יהא פטור באם אפיק חצי זית הא אהני מעשיו לטהר הבית דאימא דהכי אזלא הדיוק דמתני' [אילו היה כזית בבית אף אחצי זית] חייב דמטהר הטומאה מבית אבל אי לא הוי בבית אלא חצי זית פטור משום שלא אהני מעשיו כלל אבל השתא דע"כ צריכים אנו לתרץ הברייתא דאיירי שהיה יותר מכדי הוצאה א"כ גם המתני' צ"ל כן שהיה שם יותר מכדי הוצאה דלא ניחא ליה למימר שיהיו מחולקים בזה וא"כ ע"כ צריך לומר דמתני' איירי באפיק מכזית ומחצה ודו"ק:

    תוס' בד"ה אבל בכלי כו' והא דקאמר מהו דתימא כו' פי' דסבירא להו כר"ש עכ"ל ר"ל לפום סברא דהשתא דקתני זו בזו להודיעך כחו דר"א אית לן למימר שפיר דרבנן בכלי כר"ש סבירא להו וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 94b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    גליון הש"ס

    גמ' שרא ר"נ בר יצחק לאפוקיה לכרמלית עי' סוכה לו ע"ב תד"ה בשבת:

    שם אחת משלש עי' תה"ד סי' מח:

    Gilyon HaShas on Shabbat 94b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף צ״ד, עמוד ב׳, בהיקף של כ־479 מילים ב־11 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 11 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 156 מילים

      נפתחת ב״אף במוציא את המת לקוברו. אמר רבא:…״

      חכמים: רבי שמעון, רבא.

    2. קטע 255 מילים

      נפתחת ב״ההוא שכבא דהוה בדרוקרא שרא רב נחמן…״

      חכמים: רב נחמן בר יצחק, רבי יוחנן.

    3. קטע 346 מילים

      נפתחת ב״תנן התם: התולש סימני טומאה והכוה המחיה…״

      חכמים: רב נחמן, רב ששת.

    4. קטע 453 מילים

      נפתחת ב״אמר רב ששת: מנא אמינא לה דתנן:…״

      חכמים: רב ששת, רב נחמן.

    5. קטע 526 מילים

      נפתחת ב״מתני׳ הנוטל צפרניו זו בזו, או בשיניו,…״

      חכמים: רבי אליעזר.

    6. קטע 629 מילים

      נפתחת ב״גמ׳ אמר ר"א מחלוקת ביד, אבל בכלי…״

    7. קטע 727 מילים

      נפתחת ב״ואמר רבי אלעזר: מחלוקת לעצמו, אבל לחבירו…״

      חכמים: רבי אלעזר, רבי אליעזר.

    8. קטע 824 מילים

      נפתחת ב״וכן שערו כו'. תנא: הנוטל מלא פי…״

      חכמים: רב יהודה.

    9. קטע 943 מילים

      נפתחת ב״תניא נמי הכי: הנוטל מלא פי הזוג…״

      חכמים: רבי אליעזר.

    10. קטע 1067 מילים

      נפתחת ב״תניא, ר"ש בן אלעזר אומר: צפורן שפירש…״

      חכמים: רב יהודה, רבי שמעון, רבי יוחנן, רבה.

    11. קטע 1153 מילים

      נפתחת ב״וכן הגודלת כו'. גודלת, כוחלת ופוקסת משום…״

      חכמים: רבי אבין, רבי אבהו.

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: שבת דף צ״ד ע״ב

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026