מסכת שבת דף צ״ג עמוד ב׳

הסוס מטמא בידיו אם הזב רוכב עליו וטלית תחת אחת מידיו של סוס טמאה אבל תחת רגליו טהורה שאין משענתו על רגליו והא דתנן לעיל ד' טליות תחת רגלי הבהמה טהורות לא כרבי יוסי:

כהן העומד על גבי כלי או אבן או שום דבר החוצץ בינו לבין הרצפה ועבד עבודתו פסולה דכתיב ושרת ככל אחיו הלוים העומדים שתהא עמידתו כשאר אחיו ותנא דבי ר' ישמעאל הואיל ורצפה מקודשת וכלי שרת מקודשין כו' בזבחים:

שמאל פסולה לעבודה כדאמר בפ"ק דחולין (דף כב.) כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין:

שיעור לזה גרוגרת אם אוכל הוא:

שיעור זיבה שיכביד רובו עליו וצריך להיות כאן ד' זבים:

נעל אחד בפניו זו היא צידתו:

נעלו שנים פטורין ור' יהודה הוא דפטר בשניהם יכולין:

שיעור צידת צבי לכל אחד ואחד אלא שמע מינה שיעור אחד לכולן ומדר' יהודה נשמע לר' מאיר בשניהן יכולים דבהא לא פליגי:

שמשענת הסוס על ידיו הכי תנן לה במס' זבים פ"ד (משנה ז) היה רוכב על גבי בהמה וארבע טליות תחת רגלי בהמה טהורות מפני שיכולה לעמוד על שלש היתה טלית אחת תחת שתי ידים תחת שתי רגלים תחת יד ורגל טמאה רבי יוסי אומר הסוס מטמא בידיו כו' ונראה לר"י דרבי יוסי לא פליג אלא ארישא אבל אסיפא דקתני תחת שתי רגלים טמאה לא פליג דאף על גב דמשענת הסוס על ידיו דבר פשוט הוא דבלא שתי רגליו לא היה יכול לעמוד קשה לר"י מה ראה רב פפי להביא מסיפא ולא מייתי מרישא ממילתייהו דרבנן כדאייתי לעיל ואומר ר"י דמשום דמרישא איכא לדחויי כדבעי למימר לעיל שאני הכא דעקרה לגמרי אבל אר' יוסי ליכא למידחי דטעמיה משום דעקרה דא"כ לא יטמא הסוס אפילו בידיו דפשיטא נמי דעקרה להו:

ויכול לעמוד על רגלו אחת עבודתו כשרה ואם לאו פסולה מהכא ליכא למיפשט דמין במינו חוצץ דאבן הוא ממין הרצפה ומין בשאינו מינו חוצץ דכלי אינו ממין הרצפה ובעיא הוא בפ' הוציאו לו (יומא דף נח.) בהניח סיב בתוך המזרק וקיבל בו את הדם דודאי סיב מבטל ליה אבל כלי ואבן לא מבטל ליה דאבן נתקלים בה ההולכים שם:

אמר מר זה יכול וזה יכול רבי מאיר מחייב איבעיא להו כו' תימה לר"ח דאמאי בעי לה אליבא דרבי מאיר ומצי למיבעי בזה אינו יכול וזה אינו יכול אליבא דר"י דקיימא מתני' כוותיה ונראה דגירסא זו טעות וגרסי' אמר מר זה אינו יכול וזה אינו יכול ואומר ר"י דאין למחוק הספרים משום זה דהא דלא נקט זה אינו יכול כו' משום דאין רגילות באין יכול שלא יהא בו שיעור לכל א' ועל גי' ר"ח קשה לר"י דמאן דבעי שיעור לזה ולזה אטו מי לא שמיע ליה מתני' דמייתי בסמוך לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין אבל לגיר' הספרים דפליגי בזה יכול וזה יכול איכא למימר דבאין יכול מודו כולהו דשיעור אחד לכולן ומאן דמייתי סייעתא מצבי שנכנס לבית אין נראה לו לחלק בין שניהם יכולין לאין יכולין ומיהו לגי' ר"ח איכא למימר דמאן דבעי שיעור לכל אחד יאמר דצבי שנכנס לאו דוקא אחד אלא כלומר שנים:

ואמאי ליבעי שיעור טביחה כו' אבל מגנבו דרישא לא מצי למיפרך דהתם לא בעי שיעור דתשלומי כפל נוהג בכל דבר ובכל שהוא:

דילמא דאית ביה כדי לארוג מפה לזה כו' והא דלא נקט קנה דעלמא לאשמעינן דאע"ג דאין רגילות לארוג שתי מפות בקנה אחד אם יש שיעור לארוג מפה לזה ולזה חייב:

אלא אימא חייבין ור' שמעון פוטר ובקנה כבד דה"ל זה אינו יכול וזה אינו יכול:

את המת במטה חייב נראה לר"י דמהכא קים לן בכל דוכתא דאית ליה לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דמסתמא ת"ק דר"ש היינו רבי יהודה כי ההיא דלעיל זה אינו יכול וזה אינו יכול דת"ק דר"ש היינו ר' יהודה כדמוכח בגמ' ורשב"א אומר דיש להביא מדתנן לעיל (שבת דף צ.) ר' יהודה אומר אף המוציא משמשי ע"ז דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה:

רבי שמעון פוטר נראה לר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף (איסור) המלאכה ושורשו ולפי זה אתי כולהו שפיר הוצאת המת אין צריך למת ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו צד נחש שלא ישכנו אינו צריך לנחש ובמשכן היו צריכין לתחש וחלזון ומפיס מורסא להוציא ליחה המזיקתו ואין עומד להכניס אויר ולהוציא ליחה תמיד אע"פ שנעשה פתח גמור שהרי ראוי (הוא) להכניס ולהוציא אם היה צריך מ"מ לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדין להכניס ולהוציא אבל לעשות לה פה דמיא למשכן וחייב והריגת המזיקין אין צריך להם ובמשכן היו צריכין לעורות אילים הנשחטים וחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה ובמשכן היו צריכין לגומא לנעוץ בה או לדבר אחר וזב בכיס שלא יטנפו כליו הוי אינה צריכה לגופה שאינו צריך לכיס עצמו ואפילו למנות ראיותיו או נקיים דצריך הכיס מ"מ אין צריך להוצאה זו דה"נ סגי ליה אי יתיב בחד דוכתא ומכבה גחלת שלא יזוקו בה רבים וכחס על הנר ועל השמן או על הפתילה המהובהבת כבר אין צריכין לגופן שבמשכן לא היה כיבוי אלא לעשות פחמין בכיבוי זה ומתקנין על יד כיבוי זה שיהו ראויין למלאכת הצורפין וכיבוי כדי שלא יקדיחו הסממנין בבישולן לא היה במשכן כי זהירים היו שלא להרבות אש יותר מדאי וכן סותר ע"מ לבנות נמי לא מחייב ר' שמעון דבעי שתהא צריכה לגופה אלא כגון שסותר ע"מ לתקן יותר ממה שהיה בתחלה כגון שהבנין האחרון טוב מן הראשון כדמוכח בשמעתין דחס על הנר וכן קורע על מתו או שובר כלים למירמי אימתא אאינשי דביתיה אין צריכין לגופה דבמשכן היתה קריעה לצורך תיקון דבר הנקרע ואע"ג דבהוצאה לא בעי רבי שמעון שיהא לגמרי כמו שהיה במשכן דלא בעי מר לעשות לו טס או ס"ת להגיה אע"פ שבמשכן הוצאת הנדבה היתה כדי לתקנה לעשות ממנה משכן וכלים במקלקלים כגון מכבה וסותר וקורע מסתברא דצריך שיהא על מנת לתקן כמו במשכן ולא חשיבי המקלקלים צריכות לגופה עד דהוי לגופו ולגופה והא דלא קרי לה לגופו ולגופה כיון דבעו תרוייהו בכלל לגופה היא אבל לגבי מר וס"ת כיון דלא בעי אלא לגופו דהא לא בעי במר לעשות בו טס וס"ת כדי להגיה בו לא הוי בכלל לגופה ולפי שצריכות לגופה הוי כעין דהוי במשכן כמו שפיר' הוצרך להשמיענו במר דלא בעינן לעשות לו טס כמו שהיה במשכן ורש"י דפירש דברצונו לא היתה באה לו ולא היה צריך לה שאינה אלא לסלקה מעליו כמו צד נחש שלא ישכנו או מכבה גחלת שלא יזוקו בו רבים דברצונו שלא היה בעולם וכן בפרק במה מדליקין (לעיל שבת דף לא:) פירש כחס על הפתילה המהובהבת כבר דאינה צריכה לגופה משום דאין צריך לכיבוי זה ואם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה דהואיל וחס עליה כי אית בה טפי הוה ניחא ליה בה קשה מסותר על מנת לבנות כמו בתחלה וקורע בחמתו למירמי אימתא אאינשי דביתיה דהתם צריך למלאכה ורוצה הוא שיהא בעולם ואין לומר דלא ניחא ליה שיצטרך למירמי אימתא אם כן מפיס מורסא לעשות לה פה יהא פטור דברצונו היה שלא היה מורסא מעולם וכן קורע יריעה שנפל בה דרנא על מנת לתפור דברצונו לא היה נופל בה וכן תופר בגד קרוע ברצונו שלא היה קרוע אלא צריך לפרש כדפירשתי:

המוציא אוכלים פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפילה לו בגמ' דבני מערבא גרסי הא דאת אמר בצריכין לכלים כגון אלין תותיא אבל אם אינן צריכין לכלים חייב אף על הכלי:

נגמר מן משה רבינו דאמ' רב משה רבינו פירש את האהל והוא על ראש עשר אמות ומפרקינן דלמא שאני משה דאמר מר אין השכינה שורה אלא על חכם וגבור ועשיר ואיכא למימר שאין שאר הלוים כמוהו לכך אצטריכנן למילף לשאר לוים. והמוציא משוי על ראשו פטור כלישנא בתרא דאפילו אחד מבני הוצל:

המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור שנתכוין לשמירה מעולה ועלתה בידו שמירה פחותה לאחריו ובא לפניו שנתכוין לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה כדרכה ולאו כדסליק אדעתא דר' אלעזר דמי ששנה זו לא שנה זו [ודיוקא דקא קשיא] דמדתנן לפניו ובא לאחריו פטור דייקינן שאם נתכוין לאחוריו ובא לאחוריו חייב ומדתנן סיפא לאחוריו ובא לפניו חייב איכא למידק לאחריו ובא לאחריו פטור ואסתברא ליה לר' אלעזר מי ששנה זו לא שנה זו האי נמי לא קם אלא כרב אשי דלא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לאחריו ובא לאחריו [דחייב דאיתעבדא מחשבתו אלא אפילו לאחריו ובא לו לפניו דלא איתעבדא מחשבתו גם כן חייב ומסקינן לאחריו ובא לאחריו] דברי הכל היא וכי פליגי רבי יהודה ורבנן בפונדתו ופיה למטה מר מדמי לה לאחריו ובא לאחריו דלאו שמירה מעולה היא וחייב ומר מדמי לאחר ידו פטור והלכתא כרבנן. ואשה החוגרת בסינר ומחתה ביה מידעם אפילו נתכוונה לפניה וחזרה לאחריה חייבת שכן ראוי להיות חוזר וקיי"ל כל באמת הל"מ. ולבלרי מלכות חוגרין בסינר ותולין פתקין במתניהם פעמים שבאין לפנים ופעמים שבאין לאחור ואי אכפת להון [חייב].

ולענין שנים שהוציאו ככר דתנן פטורים ואם לא יכול אחד להוציא והוציאו שנים חייבים ור' שמעון פוטר אית בעסק שנים שהוציאו תלתא גווני כל אחד מהן יכול לבדו להוציא אלא שהוציאוהו שנים ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרים זה אינו יכול וזה אינו יכול וכשמתחברין שניהם יכולין ר' מאיר ור' יהודה מחייבין ור' שמעון פוטר אחד יכול אחד אינו יכול דברי הכל חייב. ותלמודא דשנים שעשו פטורין בעשותה בעשותה את כולה ולא בעושה מקצתה הא כיצד בזמן שכל אחד מהן יכול כגון לגזוז במלגז ושביטה בכרכר וכתיבה בקולמוס במנהגא בעלמא שכל אחד ואחד יכול ואם עשו שנים פטורין אבל כגון הוצאת עיגול של דבילה דטועאי יקירא הוא או קורה דטועאי יקירא היא דכל חד באפי נפשיה לא מצי ביה ושניהם מצי ביה ר' יהודה מחייב ור' שמעון פוטר וקא מיפלגי בהאי קרא ואם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה.

גירסת הספרים אמר מר זה יכול וזה יכול רבי מאיר מחייב איבעיא להו בעינן שיעור לכל אחד ואחד וכו'. ורב האי גאון ז"ל דחאה לגירסא זו בשתי ידים, שאי אפשר דאבעי להו דלא כהלכתא, וגריס אמר מר זה אינו יכול וזה אינו יכול, ומשום דמחייב בה ר' יהודה וקיימא לן כותיה, ועוד הביא ראיה מדאמרינן אף אנן נמי תנינא, צבי שנכנס לבית ולא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין, דהיינו כר' יהודה דאמר בזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב, אלמא דבזה אינו יכול וזה אינו יכול הוא דאיבעיא להו. ואין צריך למחוק הגירסא דמדר"מ נשמע לרבנן, ומשום הכי אצטרכינן למבעי אהא דר"מ משום דדבר רחוק הוא שיהא שיעור גדול כל כך שלא יהא האחד יכול להוציאו ולא יהא בו שיעור לזה ולזה. ולא עוד אלא שיראה כדבר שאי אפשר, דשיעורי שבת אינן גדולים כל כך, שימצא דבר שיהא שיעורו גדול כל כך שלא יוכל אחד להוציאו ואפילו היה תשש ודל כח, אלא שאפשר להעמידו כגון שהוציאו בכלי ואינן צריכין לכלי, ומתוך כבדו של כלי אין אחד יכול להוציאו.

שמע מינה אוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים כלומר: ש"מ דאיכא תנא דסבירא ליה הכין, והיינו סומכוס דמספקא לן אליביה בפרק אותו ואת בנו (חולין פב, ב) ולא אפשיטא התם, דלמא נפשוט מהא. ותמיהא לי היכי מדמי לה לאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, דהא הכא בבת אחת מפיק להו ובכי האי גוונא ליכא לחיובא תרתי ואפילו תמצא לומר בקצר וקצר או אכל ואכל בהעלם אחד שהוא חייב תרתי, דאטו מי שבלע בבת אחת כדי שני זיתים מי איכא למימר שיהא חייב שתים. ותדע לך דהא איכא בכריתות פרק אמרו לו אכלת חלב, (טו, א) דר"א מחייב תרתי בקוצר כגרוגרת וחזר וקצר כגרוגרות בהעלם אחד, ואפילו הכי בקצר כשני גרוגרות בבת אחת אינו חייב אלא אחת, וכדאמרינן התם גבי קצר וקצר היכי משכחת לה דלא מחייב, כגון שקצר שתי גרוגרות בבת אחת אבל קצר כגרוגרת וחזר וקצר כגרוגרת חייב שתים. ויש לומר דכיון שהן שני שמות דהיינו אוכלין וכלי, וגופין מחולקין, אפילו בבת אחת חשבינן ליה כזה אחר זה, וכדאמרינן התם הכא במאי עסקינן בדלית המודלה על גבי תאנה וקצצן בבת אחת דמשום הכי מחייב ר"א הואיל ושמות מחולקין וגופות מחולקין, דכותיה גבי קצר וקצר היכי משכחת לה דלא מיחייב כגון שקצר שתי גרוגרות בבת אחת. ואכתי קשיא לי אמאי לא אוקמה כר"א דאית ליה התם בכריתות בפרק אמרו לו (שם) הבא על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו וחזר ובא עליה חייב על כל אחת ואחת, ואיבעיא להו התם טעמא דרבי אליעזר משום דעבד תרתי, ומינה דקצר וקצר דעבד תרתי חייב שתים, או דלמא טעמא דרבי אליעזר התם משום דאי אפשר לערבן לביאות בבת אחת אבל בשתי גרוגרות דאפשר לערבן אין חייב אלא אחת, ואסקה רבה לטעמיה דר"א התם משום דעבד תרתי, והלכך קצר כגרוגרת וחזר וקצר כגרוגרת בהעלם אחד חייב שתים, וכל שהוא חייב בקצר וקצר מחייב בקוצר בבת אחת שתי גרוגרות בשמות מחולקין וגופות מחולקין, כגון דלית המודלה על תאנה וקצצן בבת אחת וכדאיתא התם, והכא בכלי ואוכלין דכותה היא. ויש לומר דפלוגתא היא התם, דרב יוסף אמר דטעמיה דר' אליעזר התם משום דאי אפשר לערבן, אבל הכא דאפשר לערבן אינו חייב אלא אחת, והלכך לא בעי לעיולי נפשיה בפלוגתא. ובירושלמי נמי משמע דאית להו כההיא סברא דר' יוסף דגרסינן התם בפרקין דאמר ר' עקיבא (שבת פ"ט ה"ז) גבי מתניתין דהמוציא קופת הרוכלין אף על פי שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, וקשיא אילו הוציא והוציא בהעלם אחד כלום הוא חייב אלא אחת, למי נצרכה לר' אליעזר, שלא תאמר מינין הרבה יעשו כהעלמות הרבה ויהא חייב על כל אחת ואחת, לפום כן צריך מימר אינו חייב אלא אחת, ואע"ג דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה, הכא לא מעייל נפשיה בפלוגתייהו, ועוד דפשטא דברייתא התם כרב יוסף דיקא. כך נראה לי.

ה"ג הכא במאי עסקינן כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי. וחייב אף על הכלי דקתני כרת או מיתה קאמר, ועל האוכלין פטור מחטאת משום דאינו שב מידיעתו שהרי מזיד על הכלי. ואני תמיה לרב ששת רישא דקתני חייב על האוכלין ופטור על הכלי, מאי קאמר דאי במזיד בשניהם מאי נפקא מינה דהא נסקל על האוכלין, ואי במזיד על האוכלין ושוגג על הכלי אפילו היה צריך לכלי נמי פטור אף על הכלי, דאינו שב מידיעתו שהרי מזיד על האוכלין, ואי בשוגג בזה ובזה אפילו היה צריך נמי לכלי פטור, דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא. ואולי נאמר דהיא גופא קמ"ל שני זיתי חלב בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, ולאפוקי מדר' אליעזר, ואליבא דרבה דאמר (כריתות טו, א) קצר וקצר בהעלם אחד חייב שתים. אי נמי יש לומר כגון ששגג על האוכלין שהיה סבור שלא אסרה תורה הוצאת האוכלין, והזיד על הכלי כלומר: שנתכוין להוציאו, שאסור להוציאו לצורך עצמו אבל לעשותו טפלה מותר, והלכך אע"פ שנתכוין להוצאת הכלי פטור עליו ולפיכך חייב על האוכלין, והכי קאמר: המוציא אוכלין בכלי ושגג על האוכלין והזיד על הכלי חייב על האוכלין, מפני שהוא פטור על הכלי, ואתקיף לה רב אשי והא אף על הכלי קתני, כלומר: דמשמע דחייב הוא שתים בין על הכלי בין על האוכלין. ור"ח ז"ל גריס אמר רב ששת כגון שהזיד על האוכלין ושגג על הכלי. וחיוב הכלי דסיפא כחיוב האוכלין דרישא, ותרווייהו לחטאת. ואינו מחוור. דאי אפשר לחייבו חטאת על שגגת הכלי כיון שהזיד באוכלין, וכדאמרן שהרי אינו שב מידיעתו. ורבנו האי גאון ז"ל גורס כגירסת הספרים וז"ל: אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי, פירוש והכי קאמר חייב על זה חטאת ועל זה כרת, מתקיף לה רב אשי והא אף על הכלי קתני, דאלמא האי כי האי. ע"כ. והוא מן התימא האיך אפשר שיתחייב חטאת על האוכלין כיון שהזיד על הכלי. ואולי נאמר דראוי לחטאת קאמר אלא שדבר אחר גרם לו להפטר. ובזה אפשר להעמיד אף גירסת ר"ח ז"ל.

הסוס משענתו על רגליו הראשונים והחמור משענתו על רגליו האחרונים מעתה זב שרכב על סוס וטליות תחת רגליו הראשונים טמאות הא תחת רגליו האחרונים טהורות וההפך בחמור וא"כ זו שאמרו למעלה ארבע טליות תחתיה כלן טהורות פירושו בשאר בהמות שמשענתן שוה לכל ארבע רגליה ומ"מ גדולי הרבנים כתבו שזו סותרת את זו וכן עקר וזו של סוס וחמור דחויה ובכלן טהורות בין ביד בין ברגל:

כל העוסק בעבודת המקדש צריך שיהא עומד על הרצפה עד שאם היה דבר חוצץ בינו לבינה פסל עבודתו היה רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה רואין כל שאלו ינטל הכלי הוא יכול לעמוד על רגלו האחרת עבודתו כשרה ואם לאו עבודתו פסולה וכן עבודת המקדש אינה אלא בימין ואם עבד בשמאל פסול אלא שאינו לוקה קבל בימין ושמאל מסייעתו עבודתו כשרה שהמסייע אין בו ממש ואע"פ שלענין ברכת המזון אמרו שאין שמאל מסייעת לימין ברכה שאני שאנו צריכין בה להדור גדול ואף זו אם סייע יצא והרי היא שוה לדין עבודה:

כל שכתבנו בשנים שעשו מלאכה אחת ששניהם חייבין פירושו אף בשיעור א' ר"ל כגרוגרת בין שניהם וכן בזב שאנו מטמאין במטה שיש ארבע טליות תחת ארבע רגליה פירושו אף בשאין רובו של זב נשא על כל אחת מהן הואיל ורובו נשא בין כלן:

צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב שזו היא צידתו ואם נעלו שנים פטורים הואיל והאחד היה יכול לנעול לא היה אחד מהם יכול לנעול ונעלו שניהם חייבים ואע"פ שאין כאן שיעור צידת צבי לכל אחד מהם שהרי אינו ניצוד על יד אחד מהם מ"מ הואיל וניצוד בין שניהם שניהם חייבים:

כבר ידעת שהגונב שור או שה וטבחו או מכרו משלם תשלומי ארבעה וחמשה השותפים שגנבו וטבחו או מכרו אם טבח ומכר אחד מהם לדעת חבירו הרי הם חייבים בתשלומי ארבעה וחמשה כמו שיתבאר במקומו:

שנים שהוציאו קנה כל שאין אחד מהם יכול להוציאו חייבים אע"פ שאין בו כדי לבשל ביצה קלה לכל אחד מהם וכן בקנה של גרדי אע"פ שאין בו כדי לארוג מפה לזה וכדי לארוג מפה לזה וכן כל כיוצא בזה ומ"מ לענין ביאור קנה של גרדי זה יכול וזה יכול הוא ולא באה כאן אלא למי שמחייב בזה יכול וזה יכול שאף הוא די לו בשיעור אחד לשניהם והוא הדין באינו יכול ואינו יכול שהוא חייב לדברי הכל וכן אתה מוצא שסוגיא זו נשאלה לדעת האומר זה יכול וזה יכול חייב ומ"מ אתה למד ממנה לענין פסק לאינו יכול ואינו יכול שהוא חייב לדעתנו והראיה שהרי הביאו עליה שותפין שגנבו והרי טביחה ומכירה זה יכול וזה יכול הוא:

המשנה הששית המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייבין ור"ש פוטר אמר הר"ם פי' העקר אצלנו כי כזית מן המת ומן הנבלה וכעדשה מן השרץ הוא מטמא כפי טומאת מינו ופחות מזה השיעור אינו מטמא ועוד יתבארו עקרים אלו במקומן וטעם ר' שמעון כי הוא רואה כי אין דעת המוציא דבר מן הדברים האחרים ככונת המוציא אלו הנזכרים אבל כונתו הסרת הטומאה אם כן תהיה הוצאת מלאכה שאינה צריכה לגופה שהוא פטור עליה וחכמים אומרי' כי אין הפרש בין המוציא דבר מאלו הטמאות ובין המוציא דבר אחר ודע כי העקר אצלנו החי נושא את עצמו ולפיכך המוציא אחרים אינו משאוי אא"כ היה כפות שהוא משאוי לדברי הכל אבל בהמה חיה ועוף אע"פ שהם חיים הם משאוי לדעת חכמים ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי המשנה הששית והיא מהחלק הראשון והוא שאמר המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שמאחר שלא הוציא את הכלי אלא לעשותו טפלה לאוכלין הרי הוא בטל אצל האוכלין ונמצא פטור מכלום ואלו היה שיעור באוכלין היה חייב מצד האוכלין ופטור מצד הכלי עד שאלו היה מזיד באוכלין ושוגג בכלי פטור מן הקרבן וכן אם הוציא את החי במטה שנמצא פטור על החי הואיל ואינו כפות מפני שהחי נושא את עצמו פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו את המת במטה חייב ר"ל על המת מפני שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה והוצאת המת לקוברו מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שאין לו שום צורך בהוצאתו ובקבורתו אלא שהוא צריך לפנות את ביתו ואין צריך לומר אם היה מוציאו להניחו ברה"ר לבד וכן צידת נחש כדי שלא ינשכנו וכן כבוי הנר לצורך השמן או הפתילה לא שיהא צריך לגוף הכבוי וכן מעביר את הקוץ ומכבה את הגחלת שלא יזוקו בה רבים שכל אלו אין לו צורך בגוף הדבר שהוא עושה אלא שהוא עושהו להרחיק את הנזק ואין לך כבוי צריך לגופו אלא הפתילה שלא הובהבה שהוא צריך להדליקה ולכבות' והכבוי הוא הוא התקון וכן מכבה את הגחלים לפחמין ומ"מ התופר ביריעה שנפל בה דרנא נהנה הוא בגוף המלאכה וצריכה לגופה הוא וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב שכל אלו שיעור הוצאתן כשיעור טומאתן ור' שמעון פוטר אף במת שלם ומצד מלאכה שאינה צריכה לגופה והלכה כתנא קמא ויש פוסקים כרבי שמעון כמו שיתבאר ופי' עליו בגמ' אף במוציאו לקוברו ואני תמה הואיל והקבורה מצוה היאך אין הוצאה לקבורה צריכה לגופה עד שראיתי בתלמוד המערב שהעמידוה במת גוי ר"ל מעובדי האלילים שאינו חייב בקבורתו וכן העמידוה בשאין בו ריח רע וראיתי לגדולי הדור שפירשו בו שאלו היה בו ריח רע הרי אמרו המוציא ריח רע בכל שהוא והיה חייב אף לר' שמעון ואע"פ שפירשנוה בריח רע העשוי לעשן בו תינוקות נראה שהם כוללים בה כל ריח רע ואע"פ שהוצאת ריח רע מלאכה שאינה צריכה לגופה איפשר הואיל וכבר הוא מקבל ההיזק צריך הוא לגופה אלא שממה שראיתי באותה שמועה בירושלמי נראה לי שזו שהעמידוה בגוי הוא מצד היתר הנאה וכן שהמוציאו לריח רע הוא שאינה צריכה לגופה והוא שראיתי שם את (החי) [המת] במטה לא כן תני ריח רע כל שהוא ואמר ר' פלוני אף מודה ר' שמעון כלומר ויהא חייב משום ריח רע ומודה רבי שמעון באיסורי הנאה ר"ל בתמיהה תפתר במת גוי כלומר מה שרבי שמעון מודה בה הוא במת גוי שאין בו איסור הנאה ומוציאו לכלבו שהוא צורך גוף הוצאה ושאין בו ריח רע [אבל אם יש בו ריח רע] ומוציאו בסיבתו אין זה צורך גוף המלאכה הא מ"מ לדעת חכמים אף במת ישראל הואיל ומוציאו לקוברו ואפי' היה בו ריח רע ואע"פ שכל הוצאת ריח רע אין כאן צורך גוף ולא אמרו בה בכל שהוא אלא בריח רע העשוי לעשן כמו שכתבנו שם מ"מ מלאכה שאין צריך לגופה חייב ולשיטה זו לר' שמעון במת ישראל פטור שאין כאן צורך גוף הן שהיה בו ריח רע הן שלא היה בו וחזרה שאלתנו במקומה היאך אפשר שהקבורה מצוה ולא תהא הוצאה זו מלאכה וצריכה לגופה:

תוס' בד"ה ויכול לעמוד כו' דבעיא הוא בפרק הוציאו לו בהניח סיב כו' עכ"ל נראה לי ליישב דבריהם על מכונם דלהכי לא הביאו התוס' דהכא להקשות נמי אמאי דמבעיא לן התם אפילו במין במינו כגון מזרק בתוך מזרק אם הוא חוצץ אם לאו ולחד לישנא מסיק התם בפשיטות דמין במינו אינו חוצץ והכא קאמר באבן על הרצפה דהוי מין במינו וחוצץ משום דמסיק התם בהדיא אקושיא דהתם דמזרק בתוך מזרק מבטל ליה וא"כ מכ"ש אבן דהכא אבל עיקר קושייתם מסיב דלא אסקי אדעתייהו דמבטל ליה ולהכי הקשו מהא דמבעיא התם בסיב אם חוצץ אם לאו וכדי לחזק קושייתם קאמרי דה"ק מין במינו חוצץ דאבן מין רצפה הוא וכ"ש מין בשאינו מינו דודאי חוצץ וכדקאמר נמי הכא גבי כלי והתם מבעיא לן במין בשאינו מינו דהיינו סיב אם חוצץ או לא וכ"ש במין במינו דקמבעיא לן אם הוא חוצץ או לאו ואהא תירצו דודאי סיב נמי מבטל ליה כמו שתירצו שם בגמרא גבי מזרק בתוך מזרק אבל כלי ואבן דהכא לא כו' ותו לא מידי ומהרש"ל האריך בזה ואין דבריו ברורים לי ואין להאריך בזה ודו"ק:

בד"ה אמר מר כו' דהא דלא נקט זה אינו יכול כו' משום דאין רגילות כו' עכ"ל אבל ניחא ליה לתרוצי הכא דבאינו יכול כולהו מודו דשיעור אחד לכולן כו' כמ"ש ר"י גופיה לקמן שלא כתב כן לדחוקי בהכי לקמן אלא מכח קושיא דאטו מי לא שמיע ליה מתני' כו' אבל האי תירוצא דאין רגילות כו' שכתבו כאן סברא הוא וק"ל:

בד"ה ששגג על כו' איירי הכל לענין סקילה וה"פ דברייתא המוציא כו' עכ"ל הוצרך לפירושו לפרש גם הרישא לענין סקילה משום דלישנא דסיפא דואם היה כלי צריך לו כו' משמע דאיירי בגוונא דרישא אבל לפירש"י ורשב"ם דא"נ איירי הרישא לענין חטאת איירי הסיפא קצת בגוונא דידיה אי בחטאת על האוכלין לגירסת רש"י אי בחטאת על הכלי לגירסת רשב"ם ודו"ק:

ברש"י ד"ה שיעור צידה כו' ומדר' יהודה נשמע לר"מ בשניהם יכולין כצ"ל:

בתוס' ד"ה ואמאי וכו' דתשלומי כפל נוהג וכו' כצ"ל:

ד"ה דלמא וכו' עד לארוג מפה לזה ולזה חייב הוא ס"ד ומה שכתבו התוס' אח"כ אלא אימא וכו' הוא התחלת דבור אחר:

ד"ה ששגג על וכו' ונראה דהשתא דמוקי בהזיד בכלי איירי ובו' וצ"ל דלפי זה לא גרס בגמ' כגון ששגג על האוכלין וכו' אלא כגון שהזיד בכלי:

תוס' ד"ה אמר מר ומיהו לגי' ר"ח. ק"ל הא ע"כ גם להר"י צ"ל כן דאל"כ יקשה למאן דפשט מד' טליות דתחת רגלי המטה וא"כ ס"ל דאין לחלק בזה בין ז"י וז"י לזה א"י וזה א"י א"כ מאי פשיט בדרך דמיון שבת לטומאה וממתניתין דזבין אמאי לא פשיט בפשיטותא יותר ממתני' דמסכתין ומדין שבת עצמו מהא דלא יכול אחד לנעול ונעלו שנים אע"כ דמההיא י"ל דנכנסו שנים וא"כ מה הקשה הר"י על גירסת הר"ח הא גם לשיטתיה צ"ל כן דיש לאוקמה בנכנסו שנים וצ"ע:

תוס' ד"ה ואמאי ליבעי וכו' ובכל דבר ובכל שהוא עיין בב"ק דף סג ע"א תוס' ד"ה דבר שאין מסוים וצע"ק:

גמרא, אמר מר זה יכול וזה יכול ר"מ מחייב, איבעי' להו בעינן שיעור לזה ושיעור לזה ופשט ר"פ מהי' יושב ע"ג מטה וארבע טליות תחת ד' רגלי המטה טמאות מפני שאין יכול לעמוד על שלש, אף דאין שיעור זיבה לכל אחד (ר"ל ד' זבים) ורנב"י פשט לה מדתנן צבי שנכנס לבית לא יכול א' לנעול ונעלו שנים חייבין, אף דאין שיעור צידה (צבי) לכל אחד. וגרסת הר"ח דהאיבעי' בזה אינו יכול וזה אינו יכול, והקשה עליו הר"י דמאן דבעי שיעור לזה ושיעור לזה, אטו מי לא שמיע ליה מתני' דמייתי בסמוך לא יכול א' לנעול ונעלו שנים חייבין, וכתבו די"ל דמאן דבעי שיעור לכל א' יאמר דצבי שנכנס לאו דוקא א' אלא כלומר שנים. קשה לי להר"י דלא ניחא לו לומר דצבי לאו דוקא א' יקשה לר"פ דפשט מההיא דד' טליות, והיינו ע"כ דמדמי זה יכול לזה א"י וזה א"י, אמאי פשיט ממתני' דזבים ובדרך דמיון זבים לשבת, ואמאי לא פשיט ממתני' מוקדם ובמסכתין ומשבת עצמו ממתני' דנעל צבי:

גמרא א"כ [דהא דתנן שנים שהוציאו קנה של גרדי חייבין מיירי באית בי' שיעור בישול לזה ושיעור בישול לזה] לשמעינן קנה דעלמא מ"ש של גרדי דקתני. תמוה לי דממנ"פ אי פסיקא להו מסברא דבגרדי לא משערין בשיעורא דעצים העומדים להסקה, לפרוך בפשוטו, הא דגרדי קתני, ואי לא פסיקא להו להקשות כן משום די"ל דגם בגרדי משערין כמו בעצי הסקה, א"כ מאי פריך לשמעינן קנה דעלמא הא י"ל דזה עצמו בא לאשמעינן דגם בגרדי משערין בהסקה. ומלשון רש"י ז"ל שכתב [לשמעינן קנה דעלמא] דאילו הי' שיעורו כדי אריגה, משמע דבאמת פרכת הש"ס דהיה צריך למינקט קנה דעלמא ולא למנקט דגרדי שזה שיעורו כדי אריגה [דל"ש ביה שיעור לזה ושיעור לזה, לפי הס"ד עכשיו, משום דאין דרך לארוג שתי מפות בקנה אחד], אף דלישנא לשמעינן קנה דעלמא, ומ"ש בגרדי, לא משמע כן מ"מ שבקי' דדחיק ומוקמי אנפשי' לפרש כן, אבל מלשון התוס' [ד"ה דלמא] לא משמע כן, דא"כ לפי מה דמשני [דגם בגרדי איכא למשכח שיעור לזה ושיעור לזה] לא יקשה למה קתני דגרדי, ולא קנה דעלמא, דהא לא מצינו דדייקי כן וי"ל דחדא מנייהו נקטי, א"ו דפירשו דפרכת הש"ס הכי הוי, דאמאי נקט דגרדי דוקא, לנקוט קנה דעלמא, ועל פירוש זה יקשה מה שהקשינו:

גמרא אמר ר"ש הכא במאי עסקינן [דקתני המוציא אוכלין כשיעור אם הי' הכלי צריך לו חייב אף על הכלי] כגון ששגג על האוכלין והזיד על הכלי. גירסת רשב"ם ששגג על הכלי והזיד על האוכלין, ור"ל הזיד בלא התראה ופטור על האוכלין מכלום ועל הכלי חייב חטאת, ובתוס' הקשו, דכיון דהזיד באחד שוב אינו חייב חטאת על השני, דלא שב מידיעתו, ויש לי לומר, דהאי הזיד על האוכלין, היינו הזיד בלאו לחוד, וסבירא לי' לרב ששת כר"ל בפרק כלל גדול (לעיל דף סט ע"א) דהזיד בלאו ושגג בכרת אינו חייב קרבן, א"נ דסבר כר"י שם אלא דמ"מ הא גם ר"י מודה דלרבי בעי שישגוג גם בלאו, א"כ מקרי שפיר שב מידיעתו כיון דלא ידע מהכרת: