בוני התלמוד

    מסכת שבת דף ק״ו עמוד א׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    ידאגוייראו מן המיתה:

    ואמרי לה דמת קטןשבקלקלה מתחילין מן הקטן:

    דמת גדוליש לדאוג הואיל ושלטה מדת הדין בראש הבית:

    חוץ מחובלבאדם דמקלקל הוא וחייב דתנן (ב"ק פז.) החובל בחברו בשבת פטור מלשלם מפני שנדון בנפשו:

    ומבעיראת הגדיש מקלקל הוא וחייב כדתנן (שם דף לד:) והוא שהדליק את הגדיש פטור מן תשלומין מפני שנדון בנפשו:

    אינה משנהדאם מקלקל הוא פטור:

    בצריךלדם היוצא מן החבלה לכלבו ואם מקלקל הוא אצל נחבל מתקן הוא אצל הכלב:

    והא תנן כל המקלקלין פטוריןואפי' חובל ומבעיר וקשיין אהדדי ולר' אבהו פריך:

    מתני' ר' יהודהדאית ליה מקלקל בחבורה פטור ולא איתפרש היכא ול"נ מתני' ר' יהודה היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הלכך חיובא דחובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו משכחת לה דאע"פ דמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה מתקן הוא אצל אחרים ולר' יהודה כי האי גוונא מלאכה הוא משום תקון אחרים אבל מקלקל ואינו מתקן פטור ואע"ג דרישא דמתני' אוקימנא כר"ש דקתני קורע על מתו פטור סיפא ר"י:

    וברייתא ר"ש היאדאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה הלכך אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל ואפי' מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא אצל עצים ומה שהוא מתקן אצל אחרים לר"ש לא חשיב דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא אלא משום דמקלקל בחבלה ובהבערה חייב כדיליף לקמיה:

    מדאיצטריך קראוביום השמיני ביום יתירא ואפי' בשבת ומילה חובל הוא מכלל דשאר מקלקלין בחבורה חייב:

    ומדאסר רחמנא הבערה דבת כהןבשבת (לקמן בפרק ר' אליעזר):

    מה לי מתקן כליהא נמי מתקן גברא הוא ויש מלאכה בתיקון זה:

    בישול פתילהשהוא מדליק פתילה של אבר ונותנה לתוך פיה ודרך בישול הוא זה וחייב על הבישול שאינו מקלקל האבר בבישולו אלא מתקן וצורף:

    סמניןשל מלאכת המשכן:

    רב יוסף מחויהאי הסיט כפול דמתני' כפול ממש בריוח קצר שבין אצבע לאמה משער שני פעמים:

    מחוי פשוטבריוח שבין גודל לאצבע פעם אחד הוא כפול דמתניתא שיש בו כפלים כאותו שבין אמה לאצבע:

    מתני' הצד צפורעד שהכניסו למגדל משטיי"ר בלע"ז חייב דזו היא צידתו אבל אם הכניסו לבית אינו ניצוד בכך שיוצא לו דרך חלונות:

    וצביניצוד משהכניסו לביתו ונעל בפניו אבל אם הכניסו לגינה או לחצר אין זו צידה:

    שבת 106 עמוד א

    1ידאגו כל האחין כולן. אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה. אמרי לה דמת גדול, ואמרי לה דמת קטן.

    2וכל המקלקלין פטורין. תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן: כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר. א"ל פוק תני לברא, חובל ומבעיר אינה משנה. ואם ת"ל משנה חובל בצריך לכלבו, מבעיר בצריך לאפרו.

    3והאנן תנן: כל המקלקלין פטורין! מתניתין רבי יהודה, ברייתא רבי שמעון. מ"ט דר' שמעון: מדאיצטריך קרא למישרא מילה, הא חובל בעלמא חייב.

    4ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן, שמע מינה מבעיר בעלמא חייב.

    5ורבי יהודה? התם מתקן הוא, כדרב אשי. דאמר רב אשי: מה לי לתקן מילה, מה לי לתקן כלי. מה לי לבשל פתילה, מה לי לבשל סמנין.

    6שיעור המלבן כו'. רב יוסף מחוי כפול, רב חייא בר אמי מחוי פשוט.

    מתני׳ · משנה

    7ר' יהודה אומר: הצד צפור למגדל, וצבי לבית חייב. וחכ"א צפור למגדל׃

    תוספות

    חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא כו'פי' רבינו שמואל דר' אבהו סבר כר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ור' יוחנן סבר לה כר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה ובהבערה פטור וצריך לכלבו ולאפרו לא חשיב מקלקל וחייב אפי' לר' יהודה וכן משמע בסמוך מתוך פי' רש"י וקשה דא"כ אמאי א"ל פוק תני לברא דאטו משום דס"ל כר' יהודה מאן דתנא כר"ש משתקינן ליה דכה"ג פריך בפ"ק דחולין (טו.) ע"כ נראה דר' אבהו ור' יוחנן אליבא דר"ש פליגי דר' אבהו סבר דחובל ומבעיר אע"פ שאינו צריך לכלבו ולאפרו חייב לר' שמעון דגמר ממילה והבערת בת כהן ור' יוחנן סבר דר"ש נמי לא מחייב אא"כ איכא קצת תיקון כגון דצריך לכלבו ולאפרו דמילה והבערה איכא קצת תיקון שהוא צורך מצוה אבל לר' יהודה אפי' צריך לאפרו ולכלבו פטור דאין זה תיקון חשוב דאין דרך לחבול בחבירו כדי ליתן לכלבו או לשרוף גדיש בשביל האפר אע"ג דכל שוחט מקלקל הוא כדאמרי' בפ"ק דחולין (דף ח.) סכין של ע"ז מותר לשחוט בה מודה ר' יהודה לענין שבת דחייב דדוקא לענין ע"ז חשוב מקלקל דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא חשיב ליה נהנה כיון דקלקולו יתר על תקונו ור"ת מפרש דהא דחשיב לר' יהודה מקלקל שצריך לכלבו ואפרו לפי שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית חבורה בא הדם ולאחר שכלתה ההבערה בא האפר אבל בשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאה מידי אבר מן החי וקורע למירמא אימתא אאינשי דביתיה חשוב ליה לר"י נמי תיקון לפי שבשעת הקלקול בא לו התיקון וכן בהריגת המזיקין (לקטן קכא:) חייב לר' יהודה דבא התיקון בשעת הקלקול ולר"ש פטור משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה וקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב דמיחייב לכ"ע אע"ג שבשעת הקלקול אינו בא התיקון היינו משום שהקלקול גורם תיקון יותר טוב לבסוף ותיקון גמור הוא שהרי אינו יכול לעשות התיקון אלא ע"י הקלקול:

    בחובל וצריך לכלבו כו'וא"ת ור' אבהו דמחייב אפי' באין צריך לכלבו כיון דאין צריך כלל הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאע"ג דמחייב ר"ש מקלקל בחבורה מ"מ בעי צריכה לגופה כדאמרי' בריש הנחנקין (סנהדרין פד:) מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש האמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור (לקמן שבת דף קכא:) ובס"פ ספק אכל (כריתוח דף כ:) וי"ל דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהויא צריכה לגופה כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדרה ור' אבהו אע"ג דלא חשיב צורך מצוה תיקון מ"מ צריכה לגופה חשיב וא"ת צריך לכלבו ולאפרו היכי חשיב צריכה לגופה מ"ש מחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה וי"ל דלא דמי דהכא הוא צריך לנטילת נשמה כדי לתת לכלבו דהיינו הדם כי הדם הוא הנפש ומבעיר נמי צריך להבערה כדי לעשות אפר כמו מבעיר כדי לבשל קדרה אבל חופר הגומא נעשית מאליה ואינו נהנה ממנה כלום:

    מדאצטריך קרא למישרי מילה כו'וא"ת למה לי למילף ממילה נילף כולה מילתא מהבערת בת כהן דלא דחי שבת דבהבערה איכא נטילת נשמה וחובל נמי לא מחייב אלא משום נטילת נשמה וי"ל דלענין מקלקל בחבורה ליכא למילף מהבערה דהתם התיקון בא בשעת הקלקול אבל לענין מקלקל בהבערה יליף שפיר דאחר הבערה בא התיקון כדפי' אי נמי אי לאו דילפינן ממילה דמקלקל בחבורה חייב ה"א דרציחה דוחה את השבת דלאו מלאכה היא והבערה לחודה היא דאימעטה משום דמקלקל בהבערה חייב:

    דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלילאו משום דסבר כר' יהודה אלא מפרש הוא אליבא דר' יהודה:

    מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמניןאין לפרש כמו שבישול סממנין מתקנן להיות יותר חשובים כך פתילה חשובה יותר ע"י בישול דאי היינו טעמא דר' יהודה שאר מיתות ב"ד דלא דחו שבת מנלן כיון דלא שייך בהו תיקון דהבערה לא אסרה תורה אלא משום תיקון פתילה ועוד שריפת בת כהן גופה מנלן דלא דחינן היכא דתיקן הפתילה מאתמול ואומר ר"י דה"פ מה לי בישול פתילה לצורך שריפת בת כהן מה לי בישול סממנין לצורך צביעת בגד דכי היכי דבישול סממנין לצורך צביעה חשוב תיקון ה"נ בישול פתילה לצורך שריפה ומהכא נפקא לן שפיר דכל שאר מיתות ב"ד חשוב תיקון משום מצוה דאי לאו שריפה עצמה חשיבא תיקון משום בישול פתילה לא הוה אסורה אע"פ שמתקנת בכך דכיון שאינה אלא משום שריפה לא הוה חשיב תיקון ולא מיחייב וכן מוציא מרא לחפור לקבור בו מת לר"ש כמו מוציא כיס לקבל בו זיבה בפ"ק (דף יא.) וא"ת בשלמא לר' יהודה שפיר שמעינן דהבערה ללאו יצאת או לחלק מדלא כתב לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם וכתב הבערה ש"מ ללאו יצאת או לחלק כדפרישית בפרק כלל גדול (לעיל שבת דף ע.) [ד"ה הבערה] אלא לר"ש דאיצטריך למיכתב הבערה לחייב מקלקל בהבערה מנא ליה דיצאת ללאו או לחלק וליכא למימר דנפקא ליה לחלק מאחת מהנה כדמפיק ליה ר' יוסי דהא בפרק הבונה (לקמן שבת דף קיג:) פליג ר"ש בהדיא אר' יוסי ודריש ליה לדרשה אחריתי וי"ל דנפקא ליה לחלק מהיכא דנפקא ליה לשמואל בפרק כלל גדול (לעיל שבת דף ע.) והשתא אתי שפיר הא דהוה קשה שמואל דאמר כמאן לא כר' נתן ולא כר' יוסי דהשתא כר"ש ס"ל ובפ"ק דיבמות (דף ו:) קאמר דאיצטריך קרא למיסר הבערת בת כהן משום דהוה סלקא דעתך למישרי מקל וחומר מעבודה דדחיא שבת היינו כר' יהודה דחשיב ליה תיקון אבל לר' שמעון איצטריך קרא בהבערה לחייב כל מקלקל בהבערה הך פלוגתא דמקלקל בחבורה מפרש רש"י דנפקא לן מפלוגתא שאינה צריכה לגופה משמע דלא בעי לר' שמעון צריך לכלבו ולאפרו ולפי זה צריך לומר דר' אבהו כר"ש ור' יוחנן כר' יהודה ואין נראה כדפי' לעיל וצ"ל דהך פלוגתא דמקלקל בחבורה קבלה היתה בידם:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רב נסים גאון

    מדאצטריך קרא למישרא מילהעיקר דילה בתורת כהנים וביום השמיני ימול ימול ואפי' בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה או מקיים אני מחלליה אף במילה ומה אני מקיים ימול חוץ מן השבת ת"ל וביום ואפי' בשבת ובפרק ר' אליעזר (דף קלב) אמרו עוד עד כאן לא פליגי אלא במכשירי מילה אבל מילה גופה דברי הכל דחיא מנא לן ונאמרו בדבר זה כמה טעמים והעיקר הוא מה שאמר ר' יוחנן כי דבריו שוין עם הברייתא ועליהן אנו סומכין והואיל והוצרך הכתוב לומר וביום להתיר המילה בשבת שהיא מצוה הודיע אותנו שחבורה בעלמא חוץ מן המילה אסור לעשותה וחייב עליה בשבת ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן מכלל דמבעיר בעלמא חייב כבר ידעת כי ד' מיתות נמסרו לבית דין סקילה שריפה הרג וחנק וכי בת כהן שזינתה מיתתה בשריפה והא אחת מן הנשרפין כדכתיב (ויקרא כ״א:ט׳) ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' באש תשרף ובמסכת סנהדרין בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נב) זכרו היאך מצות שריפה ואמרו מצות שריפה הנשרפין היו משקעין אותן בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודרין קשין לתוך רכה וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שפותח את פיו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ופירשו בתלמוד מאי פתילה אמר רב מתנה פתילה של אבר ועל פי זה נאמרה כאן מה לי לבשל פתילה מאי לי לבשל סממנין כלומר פתילה של אבר שתישרף בה בת כהן שזינתה והזהיר הקב"ה את ב"ד שלא ישרפו המתחייב שריפה ביום שבת כמה שנאמר (שמות ל״ה:ג׳) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת על פי מה שנתפרש פסוק זה כי בבית דין הוא מדבר כמו שנא' בראש מסכת יבמות (דף ו) מושבות מה תלמוד מכדי שבת חובת הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בארץ ובחוצה לארץ מושבות דכתב רחמנא למה לי משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפי שנא' (דברים כ״א:כ״ב) וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין חול בין בשבת ומה אני מקיים (שמות ל״א:י״ד) מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה מושבות האמורות להלן בבית דין אף כאן בב"ד ואמר רחמנא לא תבערו אש ועיקר זו הברייתא בסוף מכילתא דר' ישמעאל ואמרו עוד בתלמוד ותיהוי נמי ר' יוסי אימור דאמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת הבערה דעלמא הבערה דבית דין בישול פתילה היא ואמר רב אשי מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנין מיכן למדנו דאסר רחמנא הבערה דבת כהן בשבת ונתחייבו מיכן שהמבעיר בעלמא חייב:

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף ק״ו עמוד א׳

    מסכת שבת דף ק״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 7 קטעים ממוספרים, כ־137 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    ידאגו ייראו מן המיתה:

    ואמרי לה דמת קטן שבקלקלה מתחילין מן הקטן:

    דמת גדול יש לדאוג הואיל ושלטה מדת הדין בראש הבית:

    חוץ מחובל באדם דמקלקל הוא וחייב דתנן (ב"ק פז.) החובל בחברו בשבת פטור מלשלם מפני שנדון בנפשו:

    ומבעיר את הגדיש מקלקל הוא וחייב כדתנן (שם דף לד:) והוא שהדליק את הגדיש פטור מן תשלומין מפני שנדון בנפשו:

    אינה משנה דאם מקלקל הוא פטור:

    בצריך לדם היוצא מן החבלה לכלבו ואם מקלקל הוא אצל נחבל מתקן הוא אצל הכלב:

    והא תנן כל המקלקלין פטורין ואפי' חובל ומבעיר וקשיין אהדדי ולר' אבהו פריך:

    ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 106a · Sefaria

    תוספות

    חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא כו' פי' רבינו שמואל דר' אבהו סבר כר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ור' יוחנן סבר לה כר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה ובהבערה פטור וצריך לכלבו ולאפרו לא חשיב מקלקל וחייב אפי' לר' יהודה וכן משמע בסמוך מתוך פי' רש"י וקשה דא"כ אמאי א"ל פוק תני לברא דאטו משום דס"ל כר' יהודה מאן דתנא כר"ש משתקינן ליה דכה"ג פריך בפ"ק דחולין (טו.) ע"כ נראה דר' אבהו ור' יוחנן אליבא דר"ש פליגי דר' אבהו סבר דחובל ומבעיר אע"פ שאינו צריך לכלבו ולאפרו חייב לר' שמעון דגמר ממילה והבערת בת כהן ור' יוחנן סבר דר"ש נמי לא מחייב אא"כ איכא קצת תיקון כגון דצריך לכלבו ולאפרו דמילה והבערה איכא קצת תיקון שהוא צורך מצוה אבל לר' יהודה אפי' צריך לאפרו ולכלבו פטור דאין זה תיקון חשוב דאין דרך לחבול בחבירו כדי ליתן לכלבו או לשרוף גדיש בשביל האפר אע"ג דכל שוחט מקלקל הוא כדאמרי' בפ"ק דחולין (דף ח.) סכין של ע"ז מותר לשחוט בה מודה ר' יהודה לענין שבת דחייב דדוקא לענין ע"ז חשוב מקלקל דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא חשיב ליה נהנה כיון דקלקולו יתר על תקונו ור"ת מפרש דהא דחשיב לר' יהודה מקלקל שצריך לכלבו ואפרו לפי שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית חבורה בא הדם ולאחר שכלתה ההבערה בא האפר אבל בשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאה מידי אבר מן החי וקורע למירמא אימתא אאינשי דביתיה חשוב ליה לר"י נמי תיקון לפי שבשעת הקלקול בא לו התיקון וכן בהריגת המזיקין (לקטן קכא:) חייב לר' יהודה דבא התיקון בשעת הקלקול ולר"ש פטור משום דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה וקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב דמיחייב לכ"ע אע"ג שבשעת הקלקול אינו בא התיקון היינו משום שהקלקול גורם תיקון יותר טוב לבסוף ותיקון גמור הוא שהרי אינו יכול לעשות התיקון אלא ע"י הקלקול:

    בחובל וצריך לכלבו כו' וא"ת ור' אבהו דמחייב אפי' באין צריך לכלבו כיון דאין צריך כלל הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאע"ג דמחייב ר"ש מקלקל בחבורה מ"מ בעי צריכה לגופה כדאמרי' בריש הנחנקין (סנהדרין פד:) מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש האמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור (לקמן שבת דף קכא:) ובס"פ ספק אכל (כריתוח דף כ:) וי"ל דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהויא צריכה לגופה כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדרה ור' אבהו אע"ג דלא חשיב צורך מצוה תיקון מ"מ צריכה לגופה חשיב וא"ת צריך לכלבו ולאפרו היכי חשיב צריכה לגופה מ"ש מחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה וי"ל דלא דמי דהכא הוא צריך לנטילת נשמה כדי לתת לכלבו דהיינו הדם כי הדם הוא הנפש ומבעיר נמי צריך להבערה כדי לעשות אפר כמו מבעיר כדי לבשל קדרה אבל חופר הגומא נעשית מאליה ואינו נהנה ממנה כלום:

    מדאצטריך קרא למישרי מילה כו' וא"ת למה לי למילף ממילה נילף כולה מילתא מהבערת בת כהן דלא דחי שבת דבהבערה איכא נטילת נשמה וחובל נמי לא מחייב אלא משום נטילת נשמה וי"ל דלענין מקלקל בחבורה ליכא למילף מהבערה דהתם התיקון בא בשעת הקלקול אבל לענין מקלקל בהבערה יליף שפיר דאחר הבערה בא התיקון כדפי' אי נמי אי לאו דילפינן ממילה דמקלקל בחבורה חייב ה"א דרציחה דוחה את השבת דלאו מלאכה היא והבערה לחודה היא דאימעטה משום דמקלקל בהבערה חייב:

    דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי לאו משום דסבר כר' יהודה אלא מפרש הוא אליבא דר' יהודה:

    מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין אין לפרש כמו שבישול סממנין מתקנן להיות יותר חשובים כך פתילה חשובה יותר ע"י בישול דאי היינו טעמא דר' יהודה שאר מיתות ב"ד דלא דחו שבת מנלן כיון דלא שייך בהו תיקון דהבערה לא אסרה תורה אלא משום תיקון פתילה ועוד שריפת בת כהן גופה מנלן דלא דחינן היכא דתיקן הפתילה מאתמול ואומר ר"י דה"פ מה לי בישול פתילה לצורך שריפת בת כהן מה לי בישול סממנין לצורך צביעת בגד דכי היכי דבישול סממנין לצורך צביעה חשוב תיקון ה"נ בישול פתילה לצורך שריפה ומהכא נפקא לן שפיר דכל שאר מיתות ב"ד חשוב תיקון משום מצוה דאי לאו שריפה עצמה חשיבא תיקון משום בישול פתילה לא הוה אסורה אע"פ שמתקנת בכך דכיון שאינה אלא משום שריפה לא הוה חשיב תיקון ולא מיחייב וכן מוציא מרא לחפור לקבור בו מת לר"ש כמו מוציא כיס לקבל בו זיבה בפ"ק (דף יא.) וא"ת בשלמא לר' יהודה שפיר שמעינן דהבערה ללאו יצאת או לחלק מדלא כתב לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם וכתב הבערה ש"מ ללאו יצאת או לחלק כדפרישית בפרק כלל גדול (לעיל שבת דף ע.) [ד"ה הבערה] אלא לר"ש דאיצטריך למיכתב הבערה לחייב מקלקל בהבערה מנא ליה דיצאת ללאו או לחלק וליכא למימר דנפקא ליה לחלק מאחת מהנה כדמפיק ליה ר' יוסי דהא בפרק הבונה (לקמן שבת דף קיג:) פליג ר"ש בהדיא אר' יוסי ודריש ליה לדרשה אחריתי וי"ל דנפקא ליה לחלק מהיכא דנפקא ליה לשמואל בפרק כלל גדול (לעיל שבת דף ע.) והשתא אתי שפיר הא דהוה קשה שמואל דאמר כמאן לא כר' נתן ולא כר' יוסי דהשתא כר"ש ס"ל ובפ"ק דיבמות (דף ו:) קאמר דאיצטריך קרא למיסר הבערת בת כהן משום דהוה סלקא דעתך למישרי מקל וחומר מעבודה דדחיא שבת היינו כר' יהודה דחשיב ליה תיקון אבל לר' שמעון איצטריך קרא בהבערה לחייב כל מקלקל בהבערה הך פלוגתא דמקלקל בחבורה מפרש רש"י דנפקא לן מפלוגתא שאינה צריכה לגופה משמע דלא בעי לר' שמעון צריך לכלבו ולאפרו ולפי זה צריך לומר דר' אבהו כר"ש ור' יוחנן כר' יהודה ואין נראה כדפי' לעיל וצ"ל דהך פלוגתא דמקלקל בחבורה קבלה היתה בידם:

    Tosafot on Shabbat 106a · Sefaria

    רב נסים גאון

    מדאצטריך קרא למישרא מילה עיקר דילה בתורת כהנים וביום השמיני ימול ימול ואפי' בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה או מקיים אני מחלליה אף במילה ומה אני מקיים ימול חוץ מן השבת ת"ל וביום ואפי' בשבת ובפרק ר' אליעזר (דף קלב) אמרו עוד עד כאן לא פליגי אלא במכשירי מילה אבל מילה גופה דברי הכל דחיא מנא לן ונאמרו בדבר זה כמה טעמים והעיקר הוא מה שאמר ר' יוחנן כי דבריו שוין עם הברייתא ועליהן אנו סומכין והואיל והוצרך הכתוב לומר וביום להתיר המילה בשבת שהיא מצוה הודיע אותנו שחבורה בעלמא חוץ מן המילה אסור לעשותה וחייב עליה בשבת ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן מכלל דמבעיר בעלמא חייב כבר ידעת כי ד' מיתות נמסרו לבית דין סקילה שריפה הרג וחנק וכי בת כהן שזינתה מיתתה בשריפה והא אחת מן הנשרפין כדכתיב (ויקרא כ״א:ט׳) ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' באש תשרף ובמסכת סנהדרין בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נב) זכרו היאך מצות שריפה ואמרו מצות שריפה הנשרפין היו משקעין אותן בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודרין קשין לתוך רכה וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שפותח את פיו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ופירשו בתלמוד מאי פתילה אמר רב מתנה פתילה של אבר ועל פי זה נאמרה כאן מה לי לבשל פתילה מאי לי לבשל סממנין כלומר פתילה של אבר שתישרף בה בת כהן שזינתה והזהיר הקב"ה את ב"ד שלא ישרפו המתחייב שריפה ביום שבת כמה שנאמר (שמות ל״ה:ג׳) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת על פי מה שנתפרש פסוק זה כי בבית דין הוא מדבר כמו שנא' בראש מסכת יבמות (דף ו) מושבות מה תלמוד מכדי שבת חובת הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בארץ ובחוצה לארץ מושבות דכתב רחמנא למה לי משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפי שנא' (דברים כ״א:כ״ב) וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין חול בין בשבת ומה אני מקיים (שמות ל״א:י״ד) מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה מושבות האמורות להלן בבית דין אף כאן בב"ד ואמר רחמנא לא תבערו אש ועיקר זו הברייתא בסוף מכילתא דר' ישמעאל ואמרו עוד בתלמוד ותיהוי נמי ר' יוסי אימור דאמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת הבערה דעלמא הבערה דבית דין בישול פתילה היא ואמר רב אשי מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנין מיכן למדנו דאסר רחמנא הבערה דבת כהן בשבת ונתחייבו מיכן שהמבעיר בעלמא חייב:

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 106a · Sefaria

    רבנו חננאל

    והא כעובד ע"ז חשיב אטו עובד ע"ז והעושה דברים מכוערים מותר ושניוה לקושיא וגרסי מסבריהן וכי האי גוונא מי שרי והתניא ר' שמעון בן אלעזר וכו' ואהדרינן להו ואיסורא מי הוי קשיא למ"ד מתקן וחייב הוא ולא מיתוסף בו איסורא אחרינא. אלא לישנא דיקא הכי היא וכה"ג [מי] מיחייב דכיון דאמר [ר' אבין] מתקן הוא משום דעביד נחת ליצרו ומשום הכי מחייב ר' יהודה על מלאכה שאינה צריכה לגופה. אקשינן עליה האי תיקונא הוא אדרבה האי קלקולא רבה הוא משום דמגרה יצרו בעצמו ומקלקל הוא. ולא שמעינן לר' יהודה במקלקל דמחייב נדחה ר' אבין ובטיל פירוקיה לגמרי ואוקימנא לא מחייב ר' יהודה בהא אלא משום דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה וקא מחזי דבחמתיה עביד וקא מכוין לתקוני לאינשי ביתיה וכרב יהודה דהוא שליף מצבייתא כו' דכל כי האי גוונא תיקונא היא ולא קלקולא אלא מיהו מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וכל מאן דעביד הכי בשבת לר' יהודה חייב לר' שמעון פטור ומתני' כר' שמעון:

    פיס' כל המקלקלין פטורין תני סתמא וברייתא כר' אבהו דמחייב חובל ומבעיר.

    ואע"ג דאמר ר' יוחנן אינה משנה אלא החובל בצריך לכלבו והמבעיר בצריך לאפרו דלא מקלקלין נינהו מיהו איצטרכינן לברר היכא אמירא החובל והמבעיר שלא לצורך חייב ואהדרינן מתניתין ר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור וברייתא ר' שמעון דאמר מקלקל בחבורה חייב ואל תתמה דרישא דמתניתין כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה וסיפא כר' יהודה במקלקל בחבורה [דבהא] סבר לה כמר ובהא סבר לה כמר ומילתא דמקלקל בחבורה דקאמרי פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון היא לא ברירה לן עיקר פלוגתייהו דא היכי ניהו ומתניתא דמפרשא במקלקל בחבורה ר' יהודה פוטר ור' שמעון מחייב. לא שמיע לן אלא מגמרא בלחוד הוא דשמעינן ליה.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 106a · Sefaria

    רשב"א

    כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר אוקימנא כר"ש, ומתניתין דכייל ותני כל המקלקלין ולא מפקינן חובל ומבעיר ר"י היא. ומפני שלא מצינו למחלוקת הזה עיקר בשום מקום, דקדק רש"י ז"ל דנפקא להו ממחלוקתן במלאכה הצריכה לגופה, ויסוד הענין לפי שכל המלאכות ממשכן גמרינן להו וכולן צריכות היו לגופן ותיקון היה בהם, ולפיכך סבר ר"ש דכל מלאכה שאין לו תיקון וצורך גוף המלאכה ממש, פטור עליה, וכיון שכן מילה בשבת מן הסתם מותרת שהרי יש בו חבלה וקלקול אצל התינוק, ותיקון המילה שהוא עושה המצוה אינו תיקון בגוף הדבר אלא שהיא מצוה ותיקון מצוה אין מתחשב לו, אע"פ שהוא מתקנו לתרומה ולקדשים ולאכילת פסחים, אין אותו תיקון בגוף המילה אלא אצל אחרים ומלאכה שאי"צ לגופה היא, וכיון שכן לא היתה התורה צריכה להתיר מילה בשבת, אלא לאשמועינן דאע"ג דמקלקלין בעלמא פטורים המקלקל בחבורה חייב, וחידוש הוא שחדשה תורה במילה. וכן הבערה דבת כהן מן הסתם מותרת היתה, לפי שכל מבעיר מקלקל הוא והתיקון הוא אצל אחרים ומלאכה שאי"צ לגופה היא, ולפיכך כשאסר הכתוב הבערה דבת כהן, לחדוש בא לאשמועינן דמקלקל בהבערה חייב.

    ור' יהודה סבר דמלאכה הצריכה בלבד בעינן, כלומר שיהא בה תיקון מצד אחד או בגופה של מלאכה או אפילו אצל אחרים, ולפיכך מילה אסורה היתה שהרי יש בה תיקון אצל אחרים כמו שאמרנו, ולפיכך הוצרך הכתוב להתירה, וכן הבערה דבת כהן מן הדין אסורה היא דהרי יש בה תיקון האבר שהוא מצרפו, והרי הוא כבשול סמנים, ולא אסרה התורה הבערת בת כהן אלא מצד תיקון האבר, אבל הבערה גופה דבת כהן קלקול גמור הוא ומותר היה לולא התיקון שיש בה מצד אחר שהוא בישול הפתילה. (וצריך עיון לרבי שמעון בבישול הפתילה שהיא מלאכה הצריכה לגופיה לרב אשי [ולרבי שמעון] אין לומר כן, וכן בפרק קמא דיבמות (ו, ב) אומר כן. וצריך עיון בהבערה לחלק דוקא לרבי יהודה, וכן [קבורת] מת מצוה לרבי שמעון לידחי [שבת]). ולעולם מקלקלין גמורין אפילו בחובל ומבעיר נמי פטורין, ולא משכחת לה לרבי יהודה דחייב אלא בשיש בו תיקון אצל אחרים, חובל בצריך לדם לתת לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו. וא"ת מכל מקום למה הוצרך הכתוב לאסור הבערה בבת כהן. ויש לומר דלא תבערו לרבי יהודה לחלק, ומושבות דמיניה דרשינן הבערה דבית דין כדאיתא בריש פרק קמא דיבמות (ו, ב) איצטריך, כי היכי דלא נידחי מיתת בית דין שבת מקל וחומר כדאיתא התם ביבמות. ועדיין צריך לתרץ (שיטת) [קושית] הראב"ד ז"ל דקשה (עליו) [ליה] אם כן לרבי יהודה שאר מיתות ב"ד יהיו מותרות בשבת, דהא מקלקל גמור הוא. ויש לומר דלרבי יהודה נמי שאר מיתות אסורות, דיש בהם תיקון מצד שהן מתבערין מתוך העדה, והויה לה כהוצאת כזית מן המת וכעדשה מן השרץ (לעיל שבת צג, ב) דחשיב תיקון הרחקת הטומאה וסילוק הנזק. והא דאמרינן מה לי בישול פתילה לרבותא נקטיה, ולא צריך. ולרבי שמעון לא חשיבא ליה בישול הפתילה תיקון. ומיהו אפשר דרב אשי לאו [משום] דלא סבירא ליה כר"ש, אלא קא מפרש טעמא דר' יהודה. והתם נמי ביבמות [מייתי] הדין טעמא, ואמר אימת דשמעת ליה לרבי יוסי דהבערה ללאו יצאת הני מילי הבערה דעלמא, הבערה דב"ד בישול פתילה הוא ואמר רב אשי מה לי בישול פתילה מה לי בישול סמנין, התם הוא משום דבין לרבי יוסי בין לר' נתן לית להו דרבי שמעון, דהא לר"ש הבערה לגופה איצטריכא ולחדושא ולא יצתה לא לחלק ולא ללאו, ונמצאת הבערה בבת כהן אסורה לר' שמעון מדגלי בה קרא, ושאר מיתות ממילא, ואיצטריכא מושבות כי היכי דלא נדחי מק"ו מעבודה. ואכתי קשיא לי כיון דקיום מצוה לא חשיבא לה תיקון בגופו של דבר ומלאכה שלא לצורך הוא, אם כן קבורת מת מצוה תדחי שבת, ובשלמא לרבי יהודה כיון שיש תיקון אצל המת אסור, וכ"ש דליכא חפירה בקרקע קלקול, אלא לרבי שמעון קשיא. ויש לומר דלרבי שמעון אין הכי נמי דשרי. והא דקאמרינן התם קבורת מת מצוה תוכיח שאינה דוחה את השבת, דלא כרבי שמעון דלרבי שמעון ודאי דוחה, ותדע דבפרק המצניע (שבת צד, א-ב) פוטר היה רבי שמעון במוציא את המת לקברו, וכללא כייל אפילו במת מצוה. זה נראה לי לפי שיטת רש"י ז"ל. ורבי שמואל ז"ל דקדק מתוך דבריו וכו' וקשה עליו וכו'. ועוד קשה דמי עדיף מקלקל ממתקן, מתקן צריך לגופה מקלקל לא צריך לגופה, ובספר הישר (סי' רצ) פירש וכו'. ויש לי לדקדק, אם במקלקל בחבורה חשיב לצורך גופה, אם כן כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל ומבעיר הכי קאמר כל המקלקלין ואפילו יש בהן צורך פטורים, והיכי משכחת לה לפטורא, והראב"ד ז"ל כתב כללא דמלאכה הצריכה לגופה וכו'.

    Rashba on Shabbat 106a · Sefaria

    מאירי

    כל המקלקלים פטורים ואפי' חובל ומבעיר ואפי' לדעת הפוסקים כר' יהודה לחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ואע"פ שאמרו בחובל בחבירו או מבעיר גדישו בשבת שפטור מפני שמתחייב בנפשו אינה משנה שהרי אינו מתחייב בנפשו ואם תמצא לומר משנה דוקא כשיש שם צד תקון אע"פ שמ"מ מכוין לקלקל חובל בצריך לדם היוצא מן החבלה כדי ליתנה לכלבו שנמצא מתקן אצל כלבו וכן מבעיר בצריך לאפרו ושלא בכונת השחתה לבד וכ"ש חובל בצריך לבשר ומבעיר בצריך להתחמם או לבשל או להאיר הואיל והתקון הוא בשעת הקלקול או בגוף הקלקול אלא שתפשוה בצריך לאפרו ולדמו מפני שהמשנה עסוקה במדליק גדישו של חבירו שהוא מכוין לקלקל אבל אלו תקון גמור הם ואף בדבר שהקלקול מרובה על התקון הואיל ומתקן בגוף הדבר כמו שאמרו בפסחי' לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שוחט קדשים בחוץ מה תקן תקן להוציאו מידי אבר מן החי וזה שאמר בברייתא חוץ מחובל ומבעיר שנראה שבחובל ומבעיר חייב אף בלא שום צורך העמידוה בגמרא לדעת ר' שמעון שסובר מקלקל בחבורה חייב אף בלא שום תקון ומשנתנו שפוטרת כרבי יהודה שסובר מקלקל בחבורה פטור כל שאין בה צד תקון ובזו הלכה כר' יהודה אלא שמחלקת זו של מקלקל בחבורה לא מצינו לו עיקר בתלמוד וגדולי הרבנים כתבו שהוא יוצא מעקר מחלקתם במלאכה שאין צריכה לגופה שר' שמעון פוטר ור' יהודה מחייב והם מפרשים לדעת ר' שמעון שאין לך חובל ומבעיר צריך לגופה כלל וכשחייבה בהם תורה חדוש הוא שהרי אף המבעיר לבשל קדירה פטור מן הדין שהרי מקלקל הוא בהם ומה שהוא מתקן בהם אצל אחרים אין צריך לגופה הוא ומאחר שחייבה בהם תורה ממה שאסרה שריפת בת כהן בשבת שלא מצד נטילת נשמה שהרי מיתת בית דין היה ראוי שתהא דוחה את השבת אלמלא שכתוב בה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ופי' במושבות ב"ד כמו שהתבאר ברביעי של סנהדרין וכן ממה שהוצרך להתיר מילה בשבת למדנו שחובל ומבעיר חייב אף במקלקל גמור ולר' יהודה באלו מתקן הוא אצל אחרים שהרי המילה תקון האיש הוא בהסרת המותר כמו שאמרו בדרש כבכורה בתאנה מצאתי את אבותיכם מה תאנה אין בה פסול אלא עוקץ אף האבות לא היה בהם פסול אלא הערלה בלבד ומה לי מתקן כלי במשכן מה לי מתקן האיש מה לי בשול סמנין במשכן מה לי בשול פתילה של אבר לשריפה שהוא תקון וצירוף אצל האבר ואע"פ שמ"מ מלאכה שאין צריך לגופה היא הרי לדעתו חייב עליה כל שיש בה תקון ומעתה מקלקל בחבורה מיהא בלא שום תקון פטור כשאר המקלקלים שהרי אין כאן שום חדוש:

    ויש פוסקים אף בזו כר' שמעון וכדעת ר' אבהו שפרט ואמר חוץ מחובל ומבעיר הואיל ומחלקתם נגררת ממחלקת מלאכה שאינה צריכה לגופה והם פוסקים בה כר' שמעון למדת לשיטה זו שכתבנו שר' אבהו ור' יוחנן חלוקים זה בזה ובא לו ר' אבהו כר' שמעון וכברייתא ור' יוחנן כר' יהודה וכמשנתנו וכשהקשו בסוגיא זו ממשנתנו לא הקשו ממנה אלא לר' אבהו ולמדת שר' שמעון מחייב במקלקל בחבורה אף בלא שום תקון ור' יהודה פוטר אלא שאף הוא מודה לחייב במקום קצת תקון כגון חובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו:

    ומ"מ חכמי ההר שואלים בה והלא בחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור אף לדעת ר' יהודה אחר שהוא מקלקל וכמו שאמרו בפרק כלל גדול ואפי' לר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ה"מ מתקן אבל מקלקל פטור וחופר גומא מקלקל הוא ומעתה אף חובל מקלקל הוא ואם צריך לדמו לכלבו אף זה צריך לעפרה לכסות בה צואה ומ"מ נראה לי שאין דמיון ביניהם שחבלה לצורך הוצאת דם החבלה עצמה הוא צורך הוצאת דם ושאי אפשר בזולתה וכן שהכל בא כאחד מה שאין כן בחפירה שאין בה צורך להוצאת העפר כל כך שהרי העפר מצוי לו בכמה מקומות וכן שאין התקון בא לו אלא לאחר זמן ומ"מ הם חוזרים ומקשים ממה שאמרו בכתובות מהו לבעול בתחלה בשבת מתקן הוא אצל הפתח או מקלקל אם תמצא לומר מקלקל הוא במקלקל בחבורה הלכה כר' יהודה דפטר או כר' שמעון דמחייב אלמא שר' יהודה פוטר אף במקום תקון ר"ל מצות בעילה ראשונה שהרי אף במשנתנו הוא קורא קיום מצוה צד תקון כגון קריעה על מתו ומ"מ יראה לי שלא נקרא צד תקון הואיל ואין בביאה זו סרך לפריה ורביה אלא שמ"מ הם חוששים לקושיות אלו וכן שקשה להם לומר מה שכתבו גדולי הרבנים שאף מבעיר לבשל תבשילו יהא קרוי מקלקל ומלאכה שאינה צריכה לגופה וכן נראה לי שהרי שוחט ומבעיר מאבות מלאכות הם ומצינו שר' יהודה מודה בכלם כמו שאמרו רבי יהודה מוסיף אף השובט והמדקדק ואין הוספה אלא במודה על הראשונות ומפרשים מתוך דברים אלו שמחלקת מקלקל בחבורה אינו תלוי במלאכה שאין צריכה לגופה כלל אלא שקבלה היתה בידם שר' יהודה פוטר במקלקל בחבורה ור' שמעון מחייב ועקר המחלקת תלוי בטעמים אלו שהוזכרו כאן במחלקת מילה ושריפת בת כהן וכן מפרשים שר' יהודה פוטר אפי' במקום שיש שם תקון מצד אחר והוא שאמרו במשנתנו כל המקלקלין פטורים ואפי' חובל ומבעיר ומשנתנו בשיש שם קצת תקון דומיא דקורע על מתו ואע"פ שהעמדנו זו של קורע על מתו כר' שמעון רישא ר' שמעון וסיפא ר' יהודה או שמא תנא של משנתנו סובר כר' שמעון באחת וחולק עליו באחת וברייתא שחייבה בחובל ומבעיר ר' שמעון שאמר מקלקל בחבורה חייב ומ"מ דוקא בצד תקון שהרי למדה מהבערת בת כהן ומילה ויש באלו צד תקון של קיום מצוה וא"כ אף זה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו ואע"פ שקיום מצוה אינו קרוי תקון לר' שמעון בקורע על מתו בחובל ומבעיר נקרא תקון דומיא דמילה ובת כהן וא"כ אף ר' אבהו שוה לדעת זה אלא שר' יוחנן ביאר את דבריו וכשהקשו ממשנתנו בין לר' אבהו בין לר' יוחנן הקשו ומ"מ אף לשיטה זו איפשר שר' אבהו חולק בה עם ר' יוחנן וכן נראה לי ממה שאמרו בשלישי של קמא יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו כיצד שורו שהדליק גדישו של חבירו חייב הוא עצמו פטור מפני שמתחייב בנפשו ודייק בה ר' אבהו שורו דומיא דידיה מה שורו דלא בעי ליה כלל אף הוא עצמו ואפי' הכי פטור בממון מפני שמתחייב בנפשו ור' יוחנן סבר שורו דומיא דידיה ובשור פקח עסקינן דאית ליה מכה ובעי לאיגנדורי בקטמיה ומ"מ איפשר שאף בזו ר' יוחנן פירש לו דבריו ונמצא מ"מ לדעת זה שלא יתחייב חובל לרבי יהודה אלא לשחיטה ולא מבעיר אלא להיסק ולאפיה:

    וביאור הסוגיא לשיטה זו מדאצטריך למישרא מילה חובל בעלמא חייב בקצת תקון וכן בהבערה ממה שאסרה בבת כהן ואין ללמוד האחרים משתי אלו ששני כתובים הם ואע"פ שצריכים הם שהרי זה בא להתיר וזה לאסור איפשר לתרץ בה שמאחר שכל המלאכות אינן בתקון מצד אחר אלא באותו דבר בעצמו נמצא חובל ומבעיר חדוש ומחדוש לא גמרינן ואע"פ שאין אומרין חדוש הוא בשני דברים כמו שאמרו בפסח ראשון מאי חדוש זה בפני עצמו וזה בפני עצמו נראה שבזו כאחת היא או שמא כך היתה הקבלה שלא ללמוד משם ולר' יהודה שפטר אף בחובל ומבעיר אף בתקון הבא מצד אחר נתן טעם להיתר מילה ואיסור הבערה בבת כהן משום דהתם מתקן הוא ואין שם קלקול ולא מצד קיום המצוה לבד אלא שהמילה מתקנתו לאכול פסח וקדשים ונמצאת חבלתו צריך להנאתו והרי הוא תקון גמור כחובל בשחיטה שלא נקרא מתקן מצד מצות השחיטה לבד אלא מפני צורך אכילתה או שמתוך מיאוסה הוא תקון גמור כתקון כלי וכן בהבערה לבת כהן הוא מתקן גמור שהוא כמבעיר עצים לבשל סמנין או קדרתו או להתחמם שהוא חייב אע"פ שהוא מקלקל אצל העצים הואיל ודרך מלאכתם והנאתם בכך ואף בשול פתילה בדרך זה הוא ונמצאת הבערתו תקון והנאה לצורך גופו שעשה מהן מלאכתו הצריכה לו ואע"פ שאין זה הנאת גופו כדרך שביארנו במצות מילה שהנאתה להכשירו באכילת קדשים ואין בביעור זה אלא הנאת קיום מצות ובערת הרע ומ"מ בשעת הבשול אין כאן מצוה אלא הנאת הגוף לעשות מלאכה הצריכה לו או שמא ביעור הרשעים הנאת גופו כמו שאמרו מיתה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם וא"כ מה לי בשול פתילה מה לי בשול סמנים וי"מ לשיטה זו שלא נאסרה הבערה בבת כהן מתורת הבערה שבהבערה ודאי פטור הואיל ומקלקל הוא בעצים ושלא להנאת גופו אלא להנאת מצוה אלא חיוב זה לא היה אלא משום מבשל שהוא מלאכה בפני עצמה והרי לענין בישול אין כאן קלקול כלל ואע"פ שבשולו בא לקלקל בת הכהן הרי זה כאופה פתו כדי לזרקו לים והוא שאמר מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין שכמו שחייב בבשול סמנין כך חייב בבשול פתילה אע"פ שהסמנין משתנין על ידי האור ואין חוזרים לקדמותם ופתילת האבר מתקשה וחוזרת כמו שהיתה שאעפ"כ בשול הוא כמו שביארנו בפרק כלל גדול בשמועת האי מאן דארתח (ספרא) [כופרא]:

    ולשיטה זו כללו מפרשים אלו בענין זה שכל המקלקל על הדרך שאדם רגיל באותו דבר לצורך תקונו והנאתו ושהדבר ניכר בשעת הקלקול שלצורך תקון הוא חייב אף לר' שמעון שפוטר במלאכה שאין צריכה לגופה ואם הוא בחבורה אף לדעת ר' יהודה הפוטר במקלקל בחבורה ואין זה קלקול כלל אלא תקון כגון חובל בשרצים ופוצע בחלזון וחובל בשחיטה ומבעיר לאפות או לבשל או לחמם ואפי' היה הקלקול יתר על התקון כמו שכתבנו למעלה וכן שאמרו בפסחים פסח ששחטו שלא לשמו חייב אף לר' יהודה הפוטר במקלקל בחבורה שהרי תקן בה שאם עלו לא ירדו והטעם מפני שזהו מתקנו כמנהג העולם וכן נצרר הדם אע"פ שמקלקלו נקרא תקון שדרך העולם להכותם כדי להחלישם שיהו נוחין ליכבש ופוצע חלזון אע"פ שאינו צריך לחלזון עצמו אלא לדם היוצא ממנו ואין זה כחובל וצריך לדם לכלבו וחופר גומא וצריך לעפרה שדרך העולם להורגו בשביל הדבר שצובעין בו ומלאכה הצריכה לגופה היא שהוצאת הדם היא עיקר המלאכה ומטעם זה נקראים זורה ובורר מלאכה הצריכה לגופה אע"פ שאין הכונה אלא לדחיית המוץ בזורה והפסולת והצרורות בבורר מפני שהוא מתקנה על מנהג העולם ואין אומרין אין זה אלא הסרת נזק שאין אומרין כן במה ששתיהן נבראין יחד כגון המוץ והתבואה וחיוב כל אלו וכיוצא בהם בין לר' יהודה בין לר' שמעון:

    ויש מקלקל שקלקולו בדבר אחד ותקונו בדבר אחר ובשעת הקלקול אין הדבר ניכר שיהא עשוי לתקון זה כגון חופר גומא וצריך לעפרה לכסות בה צואה ובזו פטור לדברי הכל:

    ויש בה צד שלישי והוא מקלקל שתקונו אינו באותו דבר אלא בדבר אחר אבל התקון ניכר בשעת הקלקול כגון הורג נחשים או צדן שלא ישכוהו ומכבה את הנר בשביל החולה וחס על השמן והנר וקורע בחמתו להטיל אימה ועל מתו לקיום מצוה ואלו הם הנקראים מלאכה שאין צריכה לגופה שהם במחלקת שר' יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר וכן המחלקת במקלקל שתקונו באותו דבר אלא שאין התקון ניכר ואינו בא עד לאחר זמן כגון סותר על מנת לבנות מוחק על מנת לכתוב קורע ע"מ לתפור וכיוצא באלו בקלקול שהתקון הבא אחריהם הוא במלאכה אבל אם אין שם מלאכה כגון סותר לישב על האבנים אינו תקון אא"כ הוא ניכר בשעת הקלקול וכן המחלקת במלאכה שהיא צריכה לו אלא שבאה לו בהכרח ועושה אותה להסיר הנזק כגון מוציא את המת לקברו וכזית מן הנבלה או מן המת וכעדשה מן השרץ לפנות את הטומאה ומוציא כיס של זב להציל מן הטנוף וכן המחלקת בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו אלא שבשני אלו הסברא מתהפכת להיות ר' יהודה פוטר ור' שמעון מחייב ור' יהודה פוטר בהם אפילו כשיש בה תקון בשעת הקלקול כמו שהתבאר בבעילה בתחלה בשבת ומילה והבערה חיובם מפני שאין שם קלקול אלא תקון גמור ור"ש מחייב בשני אלו מכח מילה והבערת בת כהן שלא נחשבו אצלו תקון גמור באותו דבר אלא תקון מצד המצוה שאין זה נקרא תיקון וה"ל לפטרם אלא שהכתוב מחייבם ומ"מ דוקא בתקון כל שהוא כגון צריך לכלבו דומיא דמילה והבערה שיש בהם תיקון קצת הא אם אין צרך כלל לא לחבלה ולא לדם אע"פ שהחבלה צריכה לו לדבר אחר פטור לרבי שמעון ומצד מלאכה שאינה צריכה לגופה והוא הענין שאמרו בסנהדרין פ' חנק אלא הא דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא עביד חבורה ותירץ מקלקל בחבורה הוא (ותירץ) הניחא למאן דאמר פטור אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר ותירץ מאן שמעת ליה דאמר חייב ר' שמעון הא אמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה אלמא כל חבלה שאינו צריך לגופה כזו שאינו לא לחבלה ולא לדם היוצא ממנה אלא להוציא את הקוץ שאינו מגופו כלל שר' שמעון פוטר:

    זו היא שטתם והדברים נאים ומתקבלים חוץ ממ"ש שסותר על מנת לבנות ומוחק על מנת לכתוב היא במחלקת ואין זה נראה אלא שאף ר' שמעון מודה באלו וכבר כתבנו דבר זה בפרק שני ומטעם שקלקול זה הוא תחלת התקון ואין מקום לתקון בזולת הקלקול וכן כל מלאכה שהיא לרפואה כגון צד נחש לרפואה ומפיס מורסא לעשות לה פה כדרך שהרופאים עושים וכן מוציא ריח רע לגמר ומקיז דם לרפואה חייב לדברי הכל שמלאכה הצריכה לגופה היא וכבר כתבנו בפרק שני שגדולי המחברים פסקו כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה אלא שהדברים נראים לפסוק בה כר' שמעון הכל כמו שכתבנו שם:

    ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Shabbat 106a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בתוס' בד"ה חוץ מחובל כו' דרבי אבהו כו' אע"פ שאינו צריך לכלבו כו' האי אינו צריך לכלבו ר"ל שאינו צריך לו עתה לאחר שחבל כגון שהוא איסור הנאה ומש"ה הוה מקלקל גמור כמ"ש התוס' לקמן מיהו איירי דבשעה שחבל היה טועה וסבר שיכול ליתן לכלבו דאל"כ לא הוה צריך לגופה ור"ש אינו מחייב מקלקל וחובל אלא בצריך לגופה כמ"ש התוס' לקמן ומהרש"ל דחק עצמו בזה לקמן ודו"ק:

    בא"ד אבל לר"י אפי' צריך לאפרו ולכלבו פטור דאין זה תיקון חשוב כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר לר' יוחנן דר"י לא פליג עלה דר"ש בהא דבכמה דוכתין בתלמודא אמרינן דפליגי ר"י ור"ש במקלקל בחבורה והבערה ולא מסתבר דר' יוחנן פליג אכל הנהו סוגיות שבתלמוד וצ"ע:

    בא"ד אע"ג דכל שוחט מקלקל הוא כו' מודה ר"י דלענין שבת דחייב כו' עכ"ל דלר"ש דמקלקל גמור בחבורה חייבה התורה לענין שבת ניחא בשוחט דלענין ע"ז מקלקל גמור הוא מותר לשחוט בסכין של ע"ז שהרי לא נהנה כלום אבל לר"י דמקלקל בחבורה פטור וע"כ שוחט מתקן הוא ולכך חייב בשבת וא"כ תקשי לך בע"ז נמי יהא אסור לשחוט בסכין של ע"ז ולזה הוצרכו למימר דלענין שבת חייב דהוי תיקון כיון דדרך לשחוט ואינו דומה לחובל ומבעיר דאין דרך לחבול כו' ומיהו לענין ע"ז הוי השוחט מקלקל כיון שהוא יתר על תקונו וק"ל:

    בד"ה בחובל כו' וא"ת ור' אבהו כו' וא"ת צריך לכלבו כו' עכ"ל היינו לר' יוחנן לשיטת התוס' ויש לדקדק דמתוך הך קושיא אמאי לא דחו בפשיטות פירש"י בצריך לכלבו דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וא"כ אמאי מחייב ר"ש דהא לא מחייב ר"ש מקלקל אלא בצריך לגופה וכן דחו התוס' פרש"י דהכא בר"פ הנחנקין ויש ליישב דהתוס' דהכא לא משמע להו לדחות פרש"י מכח זה דאיכא למימר לפרש"י בצריך לכלבו ודאי ר"י דמחייב משום דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ור"ש פוטר בזה אלא דר"ש מחייב במקלקל גמור בהבערה כגון באיסורי הנאה ומשכחת לה בצריך לגופה שהיה סבור לבשל בו קדרה וכיוצא בזה בחובל א"נ מקלקל גמור בצורך מצוה שאינו מילה דמיקרי צריכה לגופה וחייב לר"ש אבל לר"י דפוטר כל המקלקלים פוטר נמי בצריכה לגופה ודו"ק:

    בא"ד באיסורי הנאה כו' ולבשל בו קדרה כו' עכ"ל נקטו לבשל במקום שסבור ליהנות מאפרו משום דכל הנשרפין באיסורי הנאה יכול ליהנות מאפרו אבל לבשל אסור והוה שפיר מקלקל וק"ל:

    בד"ה מ"ל לבשל כו' ובפ"ק דיבמות כו' דהוה ס"ד למשרי כו' עכ"ל ומיהו ילפינן נמי לר"י הבערה ללאו יצאת או לחלק מדכתיב לא תבערו דמשום דהוה ס"ד למשרי מק"ו כו' לא הוה אצטריך למכתב אלא לא תעשו מלאכה בכל כו' ועיין בתוס' פ"ק דיבמות וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 106a · Sefaria

    פני יהושע

    פיסקא וכל המקלקלין פטורין תני רבי אבהו וכו' מתני' ר"י ברייתא ר"ש ופירש"י דלא איתפרש היכא ונראה לי לפרש דמתניתין ר"י היא דאמר מלאכה שאצ"ל חייב וכו' עס"ה. כבר הארכתי בזה בפ"ק דכתובות בסוגיא דבעילת בתולה בשבת וקמיבעיא להו אי דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר אי הלכה כר"ש במקלקל או כר"י וכו' ע"ש וכתבתי שם דמסוגיא דהתם יש להקשות על פירש"י דהכא וכתבתי ליישב לפי שיטתו ושם כתבתי ג"כ מאי דקשיא מסוגיא דהתם על פי' ר"ת דהכא ע"ש הכל באריכות שמתוכם נתיישבו כמה קושיות ודקדוקים בשמעתין ובעיקר שיטת רש"י ורבינו שמואל שהביאו התוס' כאן הארכתי עוד בחידושי ב"ק בס"פ המניח דף ל"ד ותוכן פירושי דמאי דמשמע שם מלשון מהרש"א ז"ל לענין מלאכה שאצ"ל בחובל ומבעיר שייך לחייב יותר במקלקל מבמתקן והעליתי שם שזה אינו עולה על דעת כלל אלא שיש לפרש שיטת התוס' בענין אחר דמאן דחשיב תיקון מצוה תיקון גמור לענין מקלקל הכי נמי בעיקר מלאכה שצריכה לגופה כיון דאיכא צורך מצוה ע"ש באריכות כי שם עיקר מקומו וכאן אין להאריך:

    במשנה רבי יהודה אומר הצד צפור למגדל וכו' כל הסוגיא פירשתי יפה באריכות בריש פרק אין צדין ע"ש ותמצא נחת:

    Penei Yehoshua on Shabbat 106a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' פוק תני לברא עירובין ט ע"א ביצה יב ע"א יומא מג ע"ב יבמות עו ע"ב סנהד' סב ע"א:

    Gilyon HaShas on Shabbat 106a · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמ' תני וכו' כל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומזיק ש"ע יו"ד (סי' ב' ס"ה) מומר להכעיס אפילו לד"א או שהוא מומר לעכו"ם או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם: א) דש לעיין במומר לחלל יוה"כ בפרהסיא אי דמי לשבת והוי ג"כ מומר לכל התורה כולה או לא, ובאה"ע (סי' קכג) משמע דיוה"כ דינו כשבת לענין זה, דאיתא שם (בסוף סי') בהגה"ה דסופר שכתב גט בזדון בשבת וביוה"כ הגט בטל מדאורייתא, והוא מדברי הב"י שם, דהוציא כן מדברי הרמב"ם (ספ"ג מהלכות גירושין) וזהו באמת ראיה ברורה דדעת הב"י והרמ"א דמומר לחלל יוה"כ בפרהסי' הוי מומר לכל התורה כולה, [וראיתי בתבואת שור (סעיף טז) רמז ג"כ לסי' קכ"ג בש"ע הנ"ל]. אולם עכ"ז דבר זה צריך ראיה גדולה מהש"ס, כי בפשוטו מסתבר דדוקא בשבת ומטעמא דפירש"י פ"ק דחולין דהוי ככופר ומעיד עדות שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית משא"כ ביוה"כ דל"ש כן: ב) תו יש לעיין לדינא במומר לחלל שבת בפרהסיא במלאכה דרבנן אם הוי מדרבנן כמומר לכה"ת ושחיטתו אסורה מדרבנן, ונחלקו בזה גדולי האחרונים הבית הלל כתב דהוי כמומר לכה"ת, והפר"ח בק"א חולק עליו: ג) ונ"ל בהקדם דברי תוס' פרק האורג שבת (דף קו ע"א) ד"ה חוץ מחובל וכו', תוכן דבריהם דלר' יוחנן גם לר"ש מקלקל גמור בחבורה פטור, ולא מחייב רק בצריך לכלבו, ולר' יהודה גם בזה פטור, וכתבו שם לחלק לר"י בין חובל וצריך לכלבו לבין כל שוחט דעלמא בשני פנים, אם משום דאין דרך לחבול בשביל כלבו. אם משום דחובל וצריך לכלבו אין התיקון מיד בשעת הקלקול, אלא לאחר מיכן דלאחר שעשה החבורה בא הדם, משא"כ בשוחט דמיד בשעת הקלקול בא התיקון להוציא מידי אבר מן החי עיי"ש: ד) ולבאר ב' אופנים האלו, נקדים דברי התוספות פרק קמא דחולין (דף יד) ד"ה השוחט בשבת דהעלו אף השוחט בשבת בפרהסיא במזיד שחיטתו כשרה דמשום פעם אחד לא נעשה מומר, הר"ן בחידושיו לחולין כתב בשם תוס' הטעם דשחיטתו הראשונה ששחט בשבת בפרהסיא לא נאסרה שאינו נעשה מומר עד גמר השחיטה, וראיה לזה מהא דפ' אותו ואת בנו, דאמרינן ראשון לשולחנו והשני לע"ז דחייב משום אותו ואת בנו, וא"א דשחיטתו הראשונה שחיטת מומר משוינן לה אמאי מחייבי רבנן, והלא אינו שוחט כלל אלא נחירה בעלמא, א"ו משמע דלאו שם שחיטת מומר עליו אלא מאותו שחיטה ואילך, ויש דוחין דלא דמי שבת לע"ז, דבשוחט לע"ז דאינו עובד אותה אלא בגמר זביחה, הדין הוא דנכשיר שחיטתו הא' דנעשית בהכשר, אבל שוחט בשבת הרי בתחילת שחיטתו חילל שבת דחובל הוא, הלכך אפילו בשחיטתו הראשונה הוי מומר, ואין זה כלום אצלי דבשבת נמי אינו חייב עד גמר שחיטה דמקמי הכי הו"ל מקלקל בחבורה דקיי"ל דפטור, אלא שדוחין עוד דאפשר דשחיטת מומר נהי דמתסרא באכילה, מ"מ לא הוי כשחיטת נכרי לטמא במשא, דמ"מ אינו כנכרי דהרי קידושיו קידושין, ואם איתא דהכי הוא אע"פ שנעשה מומר בשחיטה הראשונה מ"מ חייב לרבנן משום או"ב דשחיטה שאינה ראויה מקרי שחיטה, כיון דמטהר מידי נבילה, עכ"ל: ה) והנה אע"ג דדחה הר"ן הסברא הא' בב' ידים, מ"מ מצינו לפה קדוש אומר כן הרמב"ם בפי' המשניות במשנה זו דהשוחט בשבת דבמזיד שחיטתו אסורה דבתחילת שחיטה נעשה מומר. עיי"ש, נמצינו למדים דג' שיטות בזה, דעת רמב"ם דבשוחט בשבת במזיד בפרהסיא אותה שחיטה הוי שחיטת מומר דבתחילת שחיטה נעשה מומר, והר"ן ס"ל דשחיטתו כשרה דלא נעשה מומר עד גמר השחיטה דמקמי הכי הוי מקלקל, ודעת אחרונה בהר"ן הנ"ל ויכונה בדברינו אלו בשם יש דוחים דשחיטתו הראשונה לע"ז, וכן בשבת הוי שחיטת מומר ואסור באכילה ואינו מטמא במשא, ויש בזה צד חומרא דשחיטתו הראשונה אסורה באכילה, וצד קולא דאף שחיטתו השני' אינה מטמא במשא, גם למדנו מדברי הר"ן הנ"ל דהיכא דמטמא במשא כנבילה לכ"ע לא הוי שחיטה וכנחירה בעלמא הוא, אבל היכא דמתסרא באכילה ואינה מטמא במשא הוי בכלל שחיטה שאינה ראויה דאפליגו בה ר"ש ורבנן: ו) והנה לכאורה ראיה ברורה לדעת הפר"ח הנ"ל דמומר לחלל שבת בדרבנן לא הוי מומר לכה"ת מדרבנן, מדברי הר"ן הנ"ל דשחיטה הראשונה בשבת בפרהסיא דמותר דלא הוי מומר עד גמר השחיטה דהוא מקלקל, והרי מ"מ מקלקל הוי מלאכה מדרבנן, ע"כ ברור דס"ל דמשום מלאכה דרבנן לא הוי מומר לכה"ת, ומדברי הרמב"ם בפי' המשניות ליכא ראיה בהיפוך, די"ל דכוונת הרמב"ם דתחילת שחיטה הוי מלאכה דאורייתא כיון דהוא אדעתא דגמר שחיטה הוי כמקלקל ע"מ לתקן, [וכ"כ הכו"פ בפשיטות, ולא הביא כלל דברי הר"ן הנ"ל]: ז) אמנם נ"ל ראיה ברורה דגם הרמב"ם ס"ל בזה כהר"ן דמקרי בתחילת שחיטה מקלקל, וממילא מוכח הא דס"ל להרמב"ם דמקרי מומר משום תחלת השחיטה היינו דמשום מלאכה דרבנן מקרי ג"כ מומר לכה"ת וכדעת הבית הלל, ומתחילה נאמר מה דיש לנו לתמוה לכאורה על סברת היש דוחים הנ"ל מסוגיא דב"ק (דף עא ע"א) דפריך הש"ס אלא שחיטת שבת שחיטה ראויה היא וכו' לוקמי בטבח בפרהסיא דאסור באכילה ואינה מטמא במשא, והוי בכלל שחיטה שא"ר, ומש"ה מחייב ר"מ ורבנן פטרי, אע"כ מוכח דשחיטת מומר מטמא במשא משום נבילה והוי כנחירה, וא"כ שפיר פריך הש"ס, לא מיבעי לדעת הר"ן דגם בשבת בשחיטה הראשונה לא הוי שחיטת מומר ומותר באכילה, אלא אף להרמב"ם דהוי שחיטת מומר, מ"מ פריך שפיר כיון דמטמא במשא והוי כנחירה אמאי מחייב לר"מ, דהא כה"ג לכ"ע לא הוי שחיטה, אע"כ דמיירי בשחט שלא בפרהסיא ושפיר פריך שחיטה ראויה היא, אבל לומר דשחיטתו הראשונה הוי שחיטת מומר ואסור באכילה ואינו מטמא במשא, ודאי התמיה קיימת דלוקי דשחט בפרהסיא, ולר"מ חייב כמו בכל שחיטה שא"ר, וזה תמיה עצומה לכאורה, ויבואר לפנינו בעזה"י. ח) ומעתה אנופף ידי להוכיח כשיטת הרמב"ם הנ"ל, דשחיטה ראשונה דשבת אסורה, והוא, דלכאורה באמת יפלא על הר"ן הנ"ל דדחה דבתחילת שחיטה הוא מקלקל, הא באמת הוא מקלקל ע"מ לתקן, ואמרתי דתלי בב' פנים של תוס' שבת (ק"ו הנ"ל) דלסברתם א' דחובל וצריך לכלבו פטור משום דאין דרך לחבול בשביל כלבו, ממילא התחלת שחיטה, דדרך לעשות כן כדי לגמור השחיטה מחייב מיד בהתחלת שחיטה, אבל לסברתם הב' דמש"ה פטור דאין התיקון מיד בשעת הקלקול, ה"נ בתחילת שחיטה אף דהוי תיקון כדי לגמרו, מ"מ אין התיקון מיד, דהא עדיין לא יצא מידי אבר מן החי עד גמר שחיטה: ט) ובהיות שכן אי נימא כשיטת הר"ן הנ"ל, עדיין יקשה על פרכת הש"ס, לוקמי בטבח בפרהסיא, ור"מ מחייב דלא הוי שחיטת מומר דהא לא מחייב עד גמר שחיטה, דמקודם הוא מקלקל, ורבנן דפטרו הא אמרינן שם מאן חכמים ר"ש, ולר"ש לשיטתי' דמחייב בחובל וצריך לכלבו מכ"ש דמחייב בתחלת שחיטה משום דצריך לו לגמור שחיטתו ונעשה מומר מיד, ומיקרי שחיטת מומר, אע"כ מוכח כשיטת הרמב"ם, דאף לדידן הוי שחיטת מומר, וא"כ מדמחייב ר"מ מוכח דמיירי שלא בפרהסיא ושפיר פריך: י) ולפ"ז הא לכאורה מוכח דאפילו מדאורייתא השחיטה אסורה, דמיד בהתחלת השחיטה הוי מלאכה דאורייתא, דאי נימא דהוי רק דרבנן דהוי מקלקל, והוי מומר דרבנן כדעת הבית הלל, עדיין לא יתיישב סוגיא דב"ק הנ"ל דהא לענין ד' וה' אזלינן בתר שחיטה דאורייתא כדפרכינן אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דחכמים דפטרי, וא"כ עדיין קשה לוקמי דטבח בפרהסיא ולר"מ דמקלקל בחבורה פטור הוי רק מומר דרבנן, וחכמים דהם ר"ש לשיטתו דמקלקל בחבור' חייב והוי מומר דאורייתא אע"כ דגם לדידן הוי מומר דאורייתא. וכיון שכן מוכח לכאורה כסבר' א' דתוס' שבת הנ"ל דחובל וצריך לכלבו פטור רק משום דאין דרך לחבול בשביל כלבו, דאלו לסברתם ב' מהראוי דלא יהא מומר מה"ת מיד, כיון דאין התיקון בא מיד, וכמש"ל: יא) אמנם אין להקשות מזה על סברא ב' דתוס', דנ"ל ברור דכל הויכוח דהר"ן אם שחיטת שבת אסורה משום דנעשה מומר בתחילת שחיטה, זה רק לפ"מ דנקט הר"ן דטעמא דבשחיטה ראשונה לא הוי מומר, משום דאינו נעשה מומר אלא עם גמר השחיטה ונעשה השחיטה בהכשר, מש"ה בשבת י"ל כיון דבתחלת שחיטה נעשה מומר נעשה הגמר ע"י מומר וכשחיטה אחרת דמי. אבל למה דנקטו בתוס' חולין דבפעם אחת לא נעשה מומר, ולפי ראייתם מההיא דב' אוחזין בסכין וכו' מבואר דס"ל דמה ששוחט אח"כ ג"כ לא נאסר, וע"כ הטעם דלא מקרי מומר אלא ברגיל בכך ומועד לעבור, א"כ בודאי שחיטה דשבת בפרהסיא אף אם תחלת שחיטה הוי מלאכה גמורה מ"מ לא מקרי בשביל זה רגיל בכך לומר כיון דבכל פורתא ופורתא מחלל שבת הוי כעושה הרבה פעמים, דמ"מ כל כוונתו רק למעשה שחיטה זה בפעם א' ולא מקרי מועד לעבור בכך, זה נ"ל ברור, וא"כ שפיר י"ל דחובל וצריך לכלבו פטור. דאין התיקון בא מיד, ובאמת גם תחלת שחיטה הוי מקלקל, ומ"מ לא הו"ל לש"ס לשנויי דטבח בשבת בפרהסיא דאף לר"ש דס' חובל וצריך לכלבו חייב ונעשה מומר בתחלת השחיטה, ומ"מ לא מקרי שחיטת מומר. דאפילו מה שישחוט אחר כך שרי והוי שחיטה ראויה: יב) ולכאורה נראה להביא ראיה לתוס' חולין הנ"ל, עפ"מ דתמהו תוס' בכתובות (דף לד ע"א) לשנויי דהש"ס כי פטרי רבנן אשארי, א"כ למה נקט טבח בשבת, הא ר"מ דמחייב בשחיטה שא"ר, מכ"ש דחייב בשחיטה ראיי' עיי"ש, ונראה ליישב, דיי"ל הברייתא מלתא דפסיקא נקט טבח לע"ז וטבח בשבת חייב בכל ענין אפילו טבח בפרהסיא וא"כ אי הוי תנא רק טבח לע"ז הוה אמינא דוקא בזה כיון דמיירי באומר בגמר זביחה עובדה, מש"ה לא הוי שחיטת מומר דכנחירה דמיא, דכיון דלא הוי מומר רק עם גמר שחיטה כבר נעשה השחיטה בהכשר, אבל בטבח בשבת בפרהסיא ס"ד לומר דמיד בתחילת שחיטה נעשה מומר והוי גמר שחיטה כנחירה, לזה קמ"ל דמ"מ חייב בד' וה', והיינו אי משום דהוי מקלקל או אף דהוי מתקן, מ"מ בפעם א' כיון דלא רגיל בכך לא נעשה מומר, וכ"ז לשיטת תוס' חולין, אבל למה דנקטו הראשונים דרק אותה שחיטה מותרת ומטעם דנעשה בהכשר קודם שנעשה מומר, ממילא מוכח מפרכת הש"ס בב"ק מדלא מוקמי בטבח בפרהסיא, היינו דגם לדידן הוי מומר מיד דלא מקרי מקלקל וכנ"ל, ומדמחייב ר"מ מוכרח דלא מיירי בפרהסיא, וכיון דמוכח כן ישאר קושיית תוס' דלמ"ל דנקט טבח בשבת, אע"כ מוכח לכאורה כשיטת תוס' הנ"ל, וממילא נתקיימה בטוב סברא ב' דתוס' שבת הנ"ל: יג) אמנם נראה ליישב קושיית תוס' באופן אחר, בהקדם סוגיא דסנהדרין (דף עד ע"א) הבא במחתרת וכו' והלכתא דשדינהו בנהרא, ועי' ברמב"ן במלחמות דדוקא בשיבר בעודו במחתרת אבל ביצא ואח"כ שיבר חייב דבשעה ששיברם לא הוי קלב"מ, וכן בגונב כיס מיירי כגון ששלשל ידו ועשאם קטפרס וקיבל וזרק מיד, אבל בזרק לאחר מיכן חייב דבשעה שזרקו לא הוי קלב"מ עיי"ש, ועי' בב"ח חוה"מ (סי' שנ"א) שכתב שגם דעת הרמב"ם כן, ודייק מלישנא דהרמב"ם (פ"ג מהל' גניבה) שכתב או שגנב כיס בשבת והי' מגררו עד שהוציאו מרשות בעלים שהיא מרשות היחיד לרה"ר ואבדו שם הרי זה פטור, הרי דדקדק למנקט אבדו שם היינו מיד אבל לא לאחר מיכן עיי"ש, וזהו ג"כ דעת תוס' בב"ק (דף ע' ד"ה כמאן כרע"ק) ועיי"ש, והנה בדרישה סי' הנ"ל כתב מדכתב בטור גבי מחתרת בשם הר"ר ישעי' דבעינן דוקא שובר בעודו במחתרת, ולא ב"כ מקודם גבי גונב כיס דבעי' השליכו מיד, ע"כ דס"ל לחלק דוקא במחתר' דמיד דיצא מהמחתר' אזלא לחיוב מיתה דעתה אסור להורגו, ולא שייך תו קלב"מ, משא"כ בגונב כיס דחיוב שבת ע"י שחילל שבת עוד עלי' קאי ולא פקע מני', מש"ה אף בשדינהו לאחר מיכן פטור, ויעויין בדרישה (סי' ש"ן) בההיא דכתב הטור שם גנב ומכר בשבת אם נעשה המכירה באיסור כגון דא"ל עקוץ תאנה וכו' פטור דאיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד, וכן טבח בשבת או לע"ז פטור, וכתב עלה בדרישה דלא כתב רבינו דמיתה ותשלומין באין כאחד משום דבאמת אין באין כאחד, דמיד כששוחט סי' א' נתחייב מיתה אלא דמ"מ פטור כיון דנתחייב מיתה באותו מעשה בתחלה לא מחייבתו ממון על אותו מעשה, וכדמוכח סברא זו (בסי' שנא) [והיינו כדבריו הנ"ל גבי גונב כיס לדעת הטור] עיי"ש, ודברי הדרישה תמוהים, דאם מדברי הטור בטבח בשבת יהי' מוכרח דאף דנתחייב בתחלת השחיטה מיתה לא מחייב ממון א"כ יקשה מזה על סברת הרמב"ן הנ"ל בגונב כיס, דהא הך מלתא דטבח בשבת פטור היא סוגיא ערוכה בב"ק, ואיך יתיישב זה להרמב"ן, ורציתי לדחוק בכוונת הדרישה דלהרמב"ן י"ל דס"ל דלא נתחייב מיתה קודם הגמר שחיטה דהוי מקלקל וכדעת הר"ן בחידושיו שכתבנו לעיל ורק מדקדוק לישנא דהטור מדלא כתב גם בטבח דמיתה ותשלומין באים כאחד, מש"ה בנה יסודו דס"ל להטור דלא הוי מקלקל ואינם באים כאחד, ומ"מ פטור מתשלומין: יד) אמנם מלבד דדחוק ורחוק בכוונת הדרישה דמבואר בלשונו דמפשט פשיטא ליה זה דנתחייב מיתה בתחילת שחיטה גם עדיין אינו מספיק ליישב שיטת הרמב"ן דא"כ עדיין יקשה מסוגיא דבב"ק הנ"ל דפרכינן ומי מצית מוקמית לה כר"מ וכו' מכלל דבכולה מתני' מודה ובזה יקשה הא ר"ש לשטתיה דסבר בחובל וצריך לכלבו דחייב, וממילא כ"ש דבתחלת שחיטה חייב, וכמ"ש לעיל בארוכה מש"ה מחייב בטבח ביוה"כ דכבר נתחייב מלקות בתחלת שחיטה: טו) ולזה במחכ"ת של הדרישה נ"ל דטובח בשבת לא דמי כלל לגונב כיס דדוקא בגונב כיס דלאחר שהוציאו לרה"ר אינו מחלל עוד שבת ומתחייב מיתה רק על מה דעשה כבר, מש"ה מחוייב בהשליכו אח"כ דענ מעשה ההשלכה זו אינו מחוייב מיתה כלל, וה"נ כוונת תוס' בב"ק ד"ה כמאן כרע"ק דמיד שבא לאויר החצר מלמעלה ונתחייב משום קלוטה ונגמר מלאכת שבת, ובמה שיורד אח"כ החפץ בתוך חלל כותלי החצר אין כאן חיוב שבת כלל, דכבר הונח מקודם, משא"כ בטבח בשבת דאף דמתחייב מיתה על תחלת השחיטה, מ"מ גם על הגמר דבא חיוב התשלומין באותו מעשה, ג"כ מתחייב מיתה דהוא ג"כ חובל, ואף דלא התרו בו שנית, מ"מ הוי מחייבי מיתות שוגגין דקיי"ל דפטור [וסברא זו הובאה גם כן בהקדמת הפ"י לכתובות בחידושי חתנו הגאון מוה' בערוש ז"ל בשם הירושלמי במדליק גדיש]: טז) אמנם עדיין יש לעיין במ"ש הרמב"ם (פ"ג מגניבה) טבח ביוה"כ והתרו בו פטור, דאין לוקה ומשלם. בזה יקשה הא כבר נתחייב מלקות תחלת השחיטה והוי הגמר אח"כ בלי התראה, דקיי"ל חייבי מלקות שוגגין חייבים, וא"כ יתחייב ד' וה' על הגמר למה דכתב הב"ח הנ"ל בדעת הרמב"ם דס"ל כהרמב"ן בגונב כיס, ודאי בפרכת הש"ס מכלל דבכולה מתני' מודה ר"ש, שפיר כתבנו דהרי כל הסוגיא זו אזיל לר"ש דחייבי מלקות שוגגים פטורים, ולדידו קיימא סברתנו דגם בשמת הגמר הוא חובל ויש בו מלקות, [אאב"ה ובפרכת הש"ס ר"פ אלו נערות והא קיי"ל דאינו לוקה ומשלם עי' לאבא מארי בכתבים חלק א' בסי' קס"ד] אבל לדינא יקשה על הרמב"ם כנ"ל: יז) ולזה מוכרח בהחלט דדעת הרמב"ם דבתחלת השחיטה מחייב איתה דהוי מקלקל, ולפ"ז יקשה איך כתב הרמב"ם בפירוש המשניות דשוחט בפרהסיא בשבת אסורה השחיטה, דמיד בתחלת שחיטה נעשה מומר, הא הוכחנו דהרמב"ם ס"ל דמקרי מקלקל, אע"כ דטעמא דהרמב"ם דכיון דעכ"פ איסורא דרבנן איכא מקרי מומר מדרבנן, ומוכח היטב כדעת הבית הלל, דבמומר לחלל שבת בדרבנן, הוי מומר לכה"ת מדרבנן: יח) ולפ"ז יש ליישב קושיית תוס' כתובות על מה דאוקמי כי פטרי רבנן אשארא דלמ"ל דתני כלל טבח בשבת, דהנה לכאורה אף דמשני באומר בגמר זביחה עובדה, מ"מ למה דמסקינן גבי שור הנסקל במסרו לשומר וכו' ממילא א"צ לאוקימתא דבגמר זביחה עובדה, די"ל דמסר לשומר אף דנאסרה מתחילת שחיטה ולאו דמרי' הוא, הא מ"מ הי' יכול לומר הש"ל כדמוכח בשור הנסקל דקודם גמר שחיטה יכול לומר הש"ל והוי גורם לממון, וכיון שכן י"ל אי הוי נקט רק טבח לע"ז, לא היינו מוכרחים לאוקמי בטובח ע"י אחר דיש לאוקמי בהיפוך דאומר דעובדה רק בתחילת זביחה, ובגמר אינו עובדה מש"ה לא הוי קלב"מ, דבשעת הגמר לא מחייב מיתה וכההיא דגונב כיס הנ"ל, וגם ממה דלא הוי גמר שחיטת מומר דהוי כנחירה ליכא למידק דמיירי דאומר בגמר זביחה עובדה, די"ל דמיירו בשוגג דלא הוי מומר, וא"כ לא הי' נשמע הדין דטובח ע"י אחר חייב לזה נקט טבח בשבת דבזה מתחייב מיתה גם על הגמר ומוכח דמיירי בטובח ע"י אחר, וק"ל. ומעתה שביררנו דדעת הרמב"ם בזה כהר"ן דבתחלת שחיטה ליכא חילול דאורייתא ורק שחיטתו אסורה מדרבנן, דמדרבנן הוי כמומר בתחלת שחיט', צריכי' אנו ליישב מה דהקשינו לעיל מה פריך הש"ס שחיטת שבת שחיטה ראויה היא דלמא מיירי במזיד ובפרהסיא דר"מ מחייב כיון דמה"ת שחיטתו כשרה ור"ש לטעמי' דמקלקל בחבורה והוי שחיטת מומר דאורייתא: ונלענ"ד למ"ש הב"ש (סי' קמא סמ"ז) דמומר לאו בר שליחות כמו עכו"ם וכתב שכן משמע מהרמב"ם, וכ"כ במג"א (סי' קפט), א"כ י"ל דא"א לאוקמי דטבח בפרהסיא, כיון דע"כ מיירי בטובח ע"י אחר, א"כ מיד בתחלת שחיטה נעשה מומר ובטל השליחות וא"א לחייב על הגמר מדין שליחות, ואף דכתבנו דלענין תשלומי ד' וה' תליא בדאורייתא כדמוכח בפרכת הש"ס אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן, נלענ"ד דדוקא לענין שחיטה ראויה בזה הסברא דכל השחיטה עשה פעולה דאם יאכלנו לא עבר אדאורייתא זהו עצמו מקרי בכלל שחיטה ראויה, וכן לענין שחיטת מומר כיון דהועיל השחיטה דאינו מטמא מדאורייתא שם שחיטה עליו ולא מקרי נחירה. משא"כ בענינים אחרים כל דמדרבנן לא נתקיים הענין ממילא פטור מהממון (אאב"ה עי' במל"מ רפ"ז מהל' תרומות) וא"כ י"ל לענין שליחות אף היכא דהוא רק מומר מדרבנן כיון דמדרבנן בטלה השליחות, ואין שם בעליו עליו לא מתחייב בד' וה', וא"כ מדמחייב ר"מ מוכח דמיירי בטבח בצנעה ושפיר פריך הש"ס: כ) (אאב"ה אעתיק פה מה דמועתק אצלי מגליון הש"ע א"ח מאבא מארי ני' במג"א (רסי' תמ"ג) דכתב בשם תשו' משאת בנימין דנכרי לנכרי יש שליחות, נ"ב, נראה ראייה לזה מסוגיא דגיטין (דף כג ע"א) נכרי לאו בר היתרא, ובתוס' שם הקשו הא בלא"ה אין שליחות לנכרי, ולזה אפשר ליישב ויעויין באבן העוזר (סי' קפט) דהשיג על המג"א והעלה אף דמומר לא מקרי בן ברית מ"מ נעשה שליח, מדהקשו בגמ' הנ"ל (דף כג ע"ב) דעבד יהי' פסול לגיטין דנימא מה אתם ישראל ומשני דדרשינן מה אתם בני ברית וגם עבד בכלל, ואי נימא כמהג"א דמומר לאו בר שליחות הוא דאינו ב"ב, וקשה מנ"ל למדרש מה אתם ב"ב לרבות עבד ולהוציא מומר, דלמא בהיפוך מה אתם ישראל ונרבי מומר ונמעט עבד, גם קשה דנמעט תרווייהו ונדרוש מה אתם ישראל ובן ברית, אע"כ דהוי כמו רבוי ומיעוט ורבוי וריבה הכל וממעטינן הפחות מה שאינו דומה בשום צד דהיינו נכרי דאינו דומה כלל לאתם בשום דבר, אבל עבד דדמי עכ"פ בחד צד בן ברית לא ממעטינן, וה"נ מומר דדמי עכ"פ בחד צד דהוא ישראל לא ממעטינן עיי"ש, וא"כ י"ל באם הדין כהמ"ב דנכרי לנכרי נעשה שליח, ה"נ נכרי לישראל מומר דדמי בחד צד דשניהם אינם ב"ב, ולענין זה דמי לשליחות נכרי לנכרי, ורק נכרי לישראל דאין השליח דומה להמשלח בשום צד הוא דלא הוי שליח, ולפ"ז מיושב קושיית תוס' דלא הו"מ למנקט טעמא בנכרי דאין שליחות לנכרי, היאך נקט מתני' מלתא דפסיקא דנכרי אין כשר לשליחות הגט הא משכחת במומר דמגרש אשתו דיכול לשויי' לנכרי לשליחות הולכה, מש"ה הוצרך למנקט הטעם דלא בר היתרא, עוד הקשיתי למאי צריכים דרשא דגם אתם למעט נכרי דלאו בר שליחות הוא, הא למ"ש תוס' יומא (דף נד ד"ה כרובים וכו') בסוף הדיבור דחיות ושרפים אסור אפילו באחרים עושי' לו דכתיב לא תעשו תרי זימני, א"כ מזה מוכח דאין שליחות לנכרי מדאצטריך לא תעשון לאסור ע"י אחרים, הא בלא"ה אסור ע"י נכרי דהוי כשלוחו, ואי דאין שליח לדבר עבירה, הא לחד לישנא פ"ק דמציעא דאם השליח לאו בר חיובא לא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה, א"כ בנכרי דלאו בר חיובא על לאו דלא תעשון ל"ש בי' אין שליח לדב"ע, וגם לאידך לישנא דאי בעי עביד י"ל דנכרי דודאי עביד ל"ש בי' אין שליח לדב"ע, ועי' במ"ל הל' מלוה ולוה (פ"ה הי"ד), וא"כ מוכח דמדין שליחות אין איסור דאין שליחות לנכרי וצ"ע, ע"כ לשונו בגליון): כא) ולפ"ז הי' נראה דמיושב ג"כ מה דהקשינו על היש דוחים מסוגיא דב"ק די"ל ג"כ הכי אף דלא ס"ל בזה כהרמב"ם דנעשה מומר בתחלת שחיטה, מ"מ י"ל כיון דלדידהו השחיטה ראשונה דשבת בפרהסיא אסור, כיון דהכשר שחיטתו ועשייתו מומר בהדי הדדי קאתי מקרי שחיטת מומר, ה"נ י"ל לענין שליחות, כיון דבאותו שליחות בגמר שליחותו נעשה מומר הוא בכלל אין שליחות למומר, וכעין שכתבו תוס' כתובות (דף יא ע"ב) בגר קטן כיון דבאותו מעשה שליחות נעשה ישראל לא הוי בכלל אין שליחות לנכרי, ה"נ י"ל בהיפוך דאם באותו מעשה נעשה מומר הוא מכלל אין שליחות למומר: כב) אך מ"מ לא ניחא לי בזה כ"כ, דלאותם היש דוחים דס"ל דאין שחיטת מומר נבילה ולא הוי כעכו"ם, א"כ אנו בכלל עכו"ם ג"כ לענין ביטול שליחותו ויש לחלק, עכ"פ על הרמב"ם שפיר י"ל כדברינו באופן דמחלוקת הבית הלל והפר"ח במומר לחלל שבת בדרבנן אם מקרי מדרבנן מומר לכה"ת תלי' במחלוקת גדולי רבותינו, דלהר"ן י"ל דלא הוי מומר, ולהרמב"ם הוי מומר. כג) אמנם באמת אין תירוצנו מספיק על הרמב"ם בההיא דטבח ביוה"כ ואתרו בי' דמש"ה פטור דחיוב מלקות בא רק על הגמר דמעיקרא הוי מקלקל אינו מספיק דהא הרמב"ם פסק דחובל וצריך לכלבו חייב א"כ מכ"ש בחובל בתחלת שחיטה וצריך לה כדי לגמור שחיטתו, ואף להרמב"ם דחובל אינו חייב משום נטילת נשמ' רק משו' מפרק וצריך לדמו, מ"מ הא הרמב"ם כתב דבאינו צריך לדמו פטור דהוי מקלקל, אבל הכא בשחט וצריך לגמור לשחיטתו ולא מקרי מקלקל הוי כמו צריך לדמו, ואף דהוי מלאכה שא"צ לגופה הא הרמב"ם פסק דמשא"צ לגופה חייב, וא"כ עכ"פ ביצא בתחלת שחיטה דם כגרוגרת נתחייב משום תחלת שחיטה ויתחייב ד' וה' על גמר שחיטה, ובהכרח לומר דהרמב"ם ס"ל כמ"ש הדרישה בדעת הטור, כיון דנתחייב מיתה באותו מעש' בתחלת המעש' שוב אינו מתחייב ממון ה"נ לענין מלקו', או דנדחוק כמ"ש הרמב"ם והתרו בו היינו שהתרו בו במפורש על חיוב דנטיל' נשמ' ולא אתרו בי' משו' מפרק והוי ההתרא' רק על הגמר, או דהתרו בו משו' תרתי מפר' ונטיל' נשמ' דגם על הגמר יש חיוב מלקות, וכיון שכן ממילא דברי הרמב"ם בפירו' המשניו' דשחיט' שבת בפרהסיא אסור דנעשה מומר, תחילת שבת הוא כפשטי' דהוי מומר דאורייתא, דלא מקרי מקלקל דהוי כחובל וצריך לכלבו, גם אף דסתמא קאמר הרמב"ם אף בשוחט עוף הקל ולא יצא דם כגרוגרת תחלת השחיטה מ"מ הוי איסור דאורייתא מדין חצי שיעור אסור מה"ת, עי' מ"ל (ר"פ י"ח) מהל' שבת, וא"כ אין ראייה מדברי הרמב"ם אלו דסבר דמומר לחלל שבת בדרבנן הוי מומר לכה"ת, ממילא קשה ראייתנו מהר"ן בחידושיו די"ל דלא הוי מומר כיון דלא מצינו מאן דפליג עליה ודוק. כד) ומעתה אחר דהוכחנו בראי' ברורה מסוגיא דב"ק דגם לדידן שחיטת שבת בפרהסיא אסור דנעשה מומר בתחלת שחיטה אי דאורייתא אי מדרבנן ובטל השליחות מדרבנן, ואם כהפוסקים דיש שליחות למומר מוכח באמת דהוי מומר תחלת שחיטה מדאורייתא, א"כ יקשה למאי צריכים לאוקמי מתני' דטבח ביוה"כ כר"מ דלוקה ומשלם, לוקי בטובח ע"י אחר, (ועי' מהרש"א) והא דטבח בשבת פטור, היינו דמיירי בפרהסיא ופטור משום דהוי שחיטת מומר והוי נחירה, או דבטלה השליחות קודם גמר השחיטה וכנ"ל. ע"כ מוכח דיוה"כ הוי כשבת לענין זה דמומר ליוה"כ הוי כמומר לכה"ת ומוכח דמיירי בצנעא, ומדמחלק בין יוה"כ לשבת ע"כ דלא מיירי ע"י אחר ובשבת פטור משום קלב"מ וביוה"כ חייב משום דאתיא כר"מ דלוקה ומשלם, ודוק:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 106a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף ק״ו, עמוד א׳, בהיקף של כ־137 מילים ב־7 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 7 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 120 מילים

      נפתחת ב״ידאגו כל האחין כולן. אחד מבני חבורה…״

    2. קטע 232 מילים

      נפתחת ב״וכל המקלקלין פטורין. תני ר' אבהו קמיה…״

    3. קטע 322 מילים

      נפתחת ב״והאנן תנן: כל המקלקלין פטורין! מתניתין רבי…״

      חכמים: רבי יהודה, רבי שמעון.

    4. קטע 411 מילים

      נפתחת ב״ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן, שמע…״

    5. קטע 526 מילים

      נפתחת ב״ורבי יהודה? התם מתקן הוא, כדרב אשי.…״

      חכמים: רבי יהודה, רב אשי.

    6. קטע 613 מילים

      נפתחת ב״שיעור המלבן כו'. רב יוסף מחוי כפול,…״

      חכמים: רב יוסף, רב חייא בר אמי.

    7. קטע 713 מילים

      נפתחת ב״מתני׳ ר' יהודה אומר: הצד צפור למגדל,…״

    חכמים הנזכרים בדף

    • ר' אבהו · אמוראים · דור שני ושלישי לאמוראים

      דור שני ושלישי לאמוראים בזמנו של רבי יוחנן.

      מקור: מסכת שבת דף ק״ו עמוד א׳ · קטע 2 — “…המקלקלין פטורין. תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן: כל…

    • רב יוסף · דור שלישי לאמוראים

      סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.

      מקור: מסכת שבת דף ק״ו עמוד א׳ · קטע 6 — “שיעור המלבן כו'. רב יוסף מחוי כפול, רב חייא…

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: שבת דף ק״ו ע״א

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026