מסכת שבת דף מ״ט עמוד ב׳

שלחא הוה אומן לעבד עורות:

ואמר בחול:

הביאו שלחין ונשב עליהן אלמא לא קפיד:

דקפיד עלייהו שמא יתקלקלו:

ולא אמרו עבודין לא הוזכרו לחלק בין עבודין לשאינן עבודין:

אלא לענין טומאה דעבודין מקבלין טומאה ולא שאינן עבודין:

ליפלוג בדידה בטלטול גופיה איכא לפלוגי בשל אומן בין עבודין לשאינן עבודין דעבודין קפיד עלייהו:

בד"א דעבודין מותר לטלטלן בשל בעה"ב אבל של אומן מאחר שעבדן קפיד עלייהו:

אבא שלחא פר"ח ואמר הביאו לי שלחין בשבת והלכה כר' יוסי דקי"ל מעשה רב וכן נראה דאי בחול מיירי כדפי' בקונט' ולא מייתי ראיה אלא דאומן נמי לא קפיד טפי הוה ליה לאתויי דר' יוסי אבוה דשרי לקמן בהדיא של אומן:

לא אמרו עבודין אלא לענין טומאה בלבד פרש"י שאין עור מקבל טומאה עד לאחר עיבוד ואם תאמר והא אמר בזבחים בפ' דם חטאת (זבחים דף צג: ושם) מניין לרבות עור משהופשט תלמוד לומר אשר יזה עליה תכובס יכול אף עור שלא הופשט תלמוד לומר בגד מה בגד מקבל טומאה אף כל דבר המקבל טומאה משמע דעור משהופשט מקבל טומאה ויש לומר דהתם כשיחדו לישיבה והכא כשלא יחדו ואפ"ה מותר לטלטלו בשבת והא דאמר רבא בריש כל הכלים (לקמן שבת קכג.) מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא גבי מחט שניטל חורה או עוקצה ה"פ מדלענין טומאה לאו מנא הוא אפי' ע"י יחוד דניטל חורה או עוקצה טהורה ולא מהני בה יחוד והא דתנן במסכת כלים בפרק י"ג (משנה ה) מחט שניטל חורה או עוקצה טהורה ואם התקינה למיתוח טמאה אומר ר"י דהתם מיירי כשעשה בה שום שינוי ותיקון למיתוח אבל ביחוד בעלמא למיתוח אינה טמאה אבל היכא דהוי מנא לענין טומאה ע"י יחוד לגבי שבת הוי מנא בלא יחוד וכן משמע התם דקאמר תרגמא אביי אליבא דרבא בגלמי דזימנין דמימליך עלייהו ומשוי להו מנא להכי מותר לטלטלה אע"ג דאכתי לא אימליך עלה והיא טהורה:

ארבעים אבות מלאכות חסר אחת כנגד מי דהרבה מלאכות יש דדמיין להדדי והוה לן למחשבינהו כולן כאחת כדפריך בפרק כלל גדול (לקמן שבת עג:) היינו זורה היינו בורר היינו מרקד ומשום חילוק מועט שביניהם לא הוה מחלקינן להו אי לאו דקים להו דל"ט מלאכות הן כנגד שום דבר לכך בעי כנגד מי:

כנגד כל מלאכה שבתורה לכאורה נראה דיליף נמי ממשכן שהרי לכך נסמכה פרשת שבת לפרשת משכן ועוד דאי לא יליף ממשכן א"כ היכי ידעינן לדידיה הי נינהו אבות מלאכות והי תולדות דאין סברא לומר שמדעתם ביררו מלאכות החשובות ועשאום אבות ועוד דבהדיא תנן לקמן בהזורק המושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים אלא לפי שיש מלאכות דומות זו לזו ואנו עושין שתיהן אבות כגון מרקד ובורר לכך חלקום חכמים להשלים מנין מלאכות שבתורה הואיל וחלוקות קצת זו מזו ואי אפשר לומר כן דלא פליג מדקאמר בסמוך תניא כמ"ד כנגד עבודות המשכן משמע דפליגי ועוד למאן דלית ליה דרשא דמלאכת ומלאכה מנא ליה דחשיב זורה ובורר בשתים ועוד לקמן משמע דמטעם דכנגד עבודות המשכן גרידא אית לן לאחשובינהו בתרתי דקאמר אביי ורבא בפרק כלל גדול (לקמן שבת עג:) כל מילתא דהואי במשכן אע"ג דאיכא דדמיא לא חשיב לה:

הם העלו קרשים כו' אפילו רבנן דפליגי ארבי יוסי ברבי יהודה גבי נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל ולית להו גוד אחית מודו בעגלה שהיא רשות היחיד כיון דעגלה גופה יש אורך בזקיפה עשרה ורוחב ארבעה אע"פ שתחתיה רשות הרבים ובריש כל גגות (עירובין פט.) [ד"ה במחיצות] הארכתי יותר:

ואתם אל תכניסו ואפ"ה לא הויא אב כדפרישית לעיל (שבת דף ב.) [ד"ה פשט]:

ולא אמרו עבודין אלא לענין טומאה בלבד עיקר דיליה מישתכח במסכת חולין בפ' העור והרוטב (חולין דף קכב) וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין ובתוספתא וכולן שעיבדן ושהילך בהן כדי עבודה טהורין משום עור:

אותיביה ההוא מרבנן בר יומיה לרבא זה התלמיד אמרו עליו באותו היום נכנס לבית המדרש על כן קרו ליה בר יומיה וכיוצא בו אמרנו בשחיטת קדשים (זבחים פ"ה דף נז) היה שם תלמיד אחד שבא לשמש לבית המדרש ור' יוסי הגלילי שמו וכבר היה רב אידי אבוה דר' יעקב בר אידי הוו קרי ליה בר בי רב דחד יומא כמו שאמרו (חגיגה דף ה) רב אידי אבוה דר' יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אתי תלתא ירחין באורחא והוה קאי חד יומא בבי רב והדר אזיל תלתא ירחין באורחא הוה קאי חד יומא באושפיזיה והדר אתי הוה קא קרו ליה בר בי רב דחד יומא חלש דעתיה קרי אנפשיה (איוב יב) שחוק לרעהו אהיה אמר ליה ר' יוחנן במטותא מינך לא תעניש רבנן נפק ר' יוחנן ודרש (ישעיה נח) ואותי יום יום ידרשון וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה לשמה מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק כל השנה כולה:

אבא שלחא פירש פושט עורות היה וקבלנו מרבותינו דהלכתא כר' יוסי דקיי"ל מעשה רב ואמר ר' ישמעאל בר' יוסי אבא שלחא הוה ואמר הביאו שלחין ונשב עליהן. נמצא כי עשה מעשה כשמועתו דתניא עורות של בעל הבית מטלטלין אותן. של אומן אין מטלטלין אותן. ר' יוסי אומר זה וזה מטלטלין הלכך עורות של אומן הואיל וראויין לישב עליהן ואין נפסדין אינו מקפיד עליהן ומותר לטלטלן.

אבל נסרין של אומן הואיל ואם ישב עליהן נפגמין הלכך קפיד עליהן ואסור לטלטלן:

אמר ר' חנינה הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד עבודות המשכן. ותניא כוותיה אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן כיצד הן זרעו וקצרו והעלו קרשים מקרקע לעגלה אתם לא תזרעו ולא תקצרו כו' הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כו'. וא"ר יונתן בן אלעזר כנגד מלאכת ומלאכה שבתורה והן ס"א. כשתוציא ג' מלאכות הכתובין בויכולו השמים וד' שכתוב בהן ועשית ויעשה ותעשה ולרגל המלאכה וי"ג שכתב כל מלאכת עבודה הרי כ"א נשארו מ' ובכללם ששת ימים וכו' לא תעשה מלאכה. ולמה (זכה) כי בפירוש אמרו בתלמוד א"י שבא זה הכתוב להשלים ל"ט מלאכות בתורה ויש מי שמוציא מכלל אלו מ' ויבא יוסף הביתה לעשות מלאכתו. ונשארו ל"ט ויש מי שמוציא והמלאכה היתה דים ולדברי הכל נשארים ל"ט מלאכות:

פיס' בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן.

הביאו לן שלחין ונשב עליהן פירוש: בשבת, וכן פירשו כל הגאונים ז"ל. ורש"י ז"ל שפירש בחול היה מעשה, אינו מחוור, דאם כן מאי קא מייתי מינה ראיה דילמא עין יפה נהג בהן מפני האורחים. ועוד רבי ישמעאל אדמייתי מהא ליתי מאידך דאבוה דאמר לקמן בהדיא דמותר. אלא ודאי בשבת היה מעשה, וניחא ליה לאתויי מהא דעבד עובדא בנפשיה.

כנגד מלאכה ומלאכות שבתורה ארבעים חסר אחת פירש ר"ח ז"ל: שכתובין בתורה מלאכה ומלאכות ס"א, טול מהם ג' מלאכתו הכתובים בויכולו (בראשית ב, ב-ג) שאינן צווי וד' שכתוב בהן ועשית ויעש תעשה ולרגל המלאכה אשר לפני (בראשית לג, יד), וי"ד שכתוב בהן כל מלאכת עבודה הרי כ"א, נשארו מ'. ובכללם ששת ימים תאכל מצות וגו' לא תעשה מלאכה (דברים טז, ח), ולמה זה כי בפירוש אמרו בתלמוד ארץ ישראל בפרק כלל גדול (במכילתין פ"ז ריש ה"ב) שבא להשלים ל"ט מלאכות שבתורה. ויש מי שהוציא מכלל אלו הארבעים ויבא הביתה לעשות מלאכתו (בראשית לט, יא) נשארו ל"ט, ויש מי שהוציא והמלאכה היתה דים (שמות לו, ז) ולדברי הכל נשארו ל"ט. ואי קשיא לך למאן דיליף ממלאכות שנכתבו בתורה אטו מדעת עצמן בררו להן חכמים המלאכות. ועוד דבהדיא תנן בפרק הזורק (לקמן שבת צו, א) המושיט חייב שכן היתה עבודת הלוים. ויש לומר דכולהו ילפי ממשכן מדנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן, אלא דמר יליף כולה מילתא ממשכן, ומר לא יליף מניינן ממשכן אלא ממלאכה ומלאכות, וחשיבותן כלומר אבות המלאכות בלחוד ילפינן ממשכן. ואם תאמר אם כן מאי קאמרינן בסמוך תניא כמאן דאמר ממשכן דתניא אין חייבין אלא במלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, והא כולי עלמא מודו בהא. יש לומר דמדקתני הם זרעו ואתם לא תזרעו קא מסייע ליה, דמינה משמע דעיקרא דמילתא מהתם יליף וממלאכות שבמשכן אזהרינהו רחמנא.

עורות אלו שהתרנו טלטולן אין בהם חלוק בין עבודים לשאין עבודים ולא אמרו עבודים אלא לענין טומאה ר"ל שאין מקבלים טומאה אלא העבודים:

כבר ביארנו בגיזי צמר ובמוכין שכל שלא ייחדן להטמנה אין מטלטלין אותן אפי' טמן בהם לא סוף דבר בגזין ובמוכין של הפתק ר"ל של אוצר שמכיון שנתנן באוצר מסתמא חשובות הן עליו ואינם בטלות אצל הטמנה זו אלא אפי' לא הכניסן באוצר ואין הלכה כרבינא שאמר כאן בשל הפתק אלא כרבא שתלה את הדבר בייחדן להטמנה בפירוש:

בד"ה כנגד כל כו' ועוד דמאן דלית ליה דרשה דמלאכה ומלאכה מנליה דחשיב כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם ומאי קושיא דההוא מ"ד דאית ליה דרשה דמלאכה ומלאכה ודאי ס"ל הכי דאי משום כנגד עבודת המשכן לחוד לא הוה חשיב זורה ובורר בשתים אבל מאן דלית ליה הך דרשה דמלאכה ומלאכה ויליף ליה ממשכן לחוד לית ליה הך סברא אלא דכל מידי דהוי במשכן אף שהיו דומות קצת זו לזו חשיב ליה בשתים דע"כ הכי אית לן למימר נמי לפי האמת וכדמוכח הך דפ' כלל גדול שהביאו ויש ליישב דלא ניחא להו למימר דפליגי בהך סברא דכיון דמ"ד כנגד כל מלאכה ע"כ יליף ליה נמי ממשכן אלא דס"ל דאי ממשכן לחוד לא הוה חשיב זורה ובורר בשתים ה"ל לתלמודא לפרש דבהכי פליג עליה דהא מאן דאמר כנגד עבודת המשכן לחוד לא חש להך קושיא אלא ע"כ דאית לן למימר דהך סברא פשוטה היא מבחוץ ולא איצטריך ליה לתלמודא לפרש והשתא קשיא להו שפיר דאם להך סברא פשוטה היא תקשה למאן דלית ליה דרשה דמלאכה ויליף ליה ממשכן לחוד מנלן מחשב זורה ובורר בשתים ומשום דאיכא למימר דאית ליה נמי שום דרשה וייתור למחשב זורה ובורר בשתים מש"ה הוסיפו בקושייתם מההיא דפרק כלל גדול משום דהואי במשכן לחוד אע"ג דדמיא לה חשיב לה וע"כ הך סברא אדחייא ודו"ק:

בגמ' משום דכתיב והמלאכה היתה דים ממנינא הוא כצ"ל:

ברש"י ד"ה כנגד עבודות המשכן וכו' ופרשת שבת נסמכה וכו' כצ"ל:

ד"ה לא זזו משם וכו' ומיהו מדפרכינן לה נמי בקדושין גבי וי"ו דגחון וכו' כצ"ל:

בא"ד ש"מ לענין אותיות איתמר פי' אבל מ"מ לא ידענא אהיכא ומאיזה אותיות איתמר והכא ליכא לשנויי פירוש דלא שייך למימר גבי תיבות שלימות אינהו הוי בקיאים טפי כ"א גבי חסירות ויתירות:

ד"ה והאי והמלאכה כו' שלא היו צריכין עוד וכל וכו' כצ"ל:

ד"ה הם זרעו וכו' וד"ה ואופה וכו' הכל דבור אחר:

ד"ה עגלה רה"י שגבוה י' וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כנגד כל מלאכה שבתורה לכאורה נראה דיליף נמי ממשכן וכו' פי' ר' יונתן שאמר כנגד מלאכה ומלאכות וכו' לא פליג ארבי חנינא בר חמא אלא איהו ס"ל נמי הא דר' חנינא בר חמא דאמר כנגד עבודות המשכן אלא שהוסיף על דבריו לומר דילפינן ממלאכה ומלאכות דתרווייהו בעינן דלענין דידעינן הי נינהו אבות והי נינהו תולדות איצטריך למילף ממשכן אלא משום דאשכחן מלאכות דדמיין להדדי ומתני' דכלל גדול חשיב להו בתרתי לענין ארבעים מלאכות חסר אחת לענין שאם עשה כולן בהעלם אחת שחייב חטאת על כל אחד ואחד וזה לא היה שום סברא לכך איצטריך נמי לומר דלכך חלקום משום דילפינן ממלאכה ומלאכות הכתובים כדמפרשי התוס' אבל ר' חנינא א"א לומר דס"ל נמי הא דר' יונתן דהא איהו קאמר דבריו ברישא ולא שייך לומר שבא להוסיף על דברי ר' יונתן והיינו דקאמרי התוס' בתר הכי ועוד למ"ד דלית ליה דרשה דמלאכות ומלאכה מנא ליה דחשיב זורה ובורר בשתים ר"ל דאפי' את"ל דר' יונתן לא פליג אר' חנינא מ"מ ע"כ ר' חנינא פליג אר' יונתן ולית ליה דרשה דמלאכות ומלאכה א"כ מנא ליה דחשיב זורה ובורר בשתים אלא ע"כ צריך לומר דס"ל דסברא הוא דמהאי טעמא דילפינן לה ממשכן אית לן לחשבינהו בתרתי כיון דהוו במשכן ועוד דבהדיא משמע לקמן דמטעמא כנגד עבודות המשכן אית לן להשבינהו בתרתי וכו' וסבר ר' חנינא א"כ לר' יונתן נמי אם איתא דילפינן ממשכן למה ליה דרשה דמלאכות ומלאכה דאין סברא לומר דפליני בהך סברא דר' חנינא ס"ל דמטעמא דילפינן ממשכן אית לן לחשבינהו בתרתי ור' יונתן ס"ל דמהאי טעמא לית לן לחשבינהו בתרתי זה אין סברא דליפלגו בהא אלא על כרחך ר' יונתן פליג אר' חנינא ולית ליה טעמא דכנגד המשכן כלל כך הם הצעת דברי התוס' אלא שלפי זה יש להקשות וכי ר' יונתן פליג אמתני' דהזודק דתנן בהדיא המושיט חייב שכן היתה עבודת הלוים דבשלמא הא דנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן איכא למימר שאית ליה דרשה אחדינא דלכך נסמכה לומר שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת או שאר דרשה אבל הך קשה דהיאך יחלוק על מתני' דהזורק ויש ליישב בדוחק דהושטה מדיוטא לדיוטא מלאכה גרועה ואי לאו דמצינו גם כיוצא בה במשכן לא הוה מחייבינן עלה אבל לעולם שאר מלאכות לא איצטריכו למילף ממשכן אלא דילפינן להו ממלאכות ומלאכה דכתיבי בתורה ועיין בתוס' ריש פירקין ד"ה פשט בעה"ב את ידו וכו' ודו"ק:

בגמרא אבא שלחא הוה ואמר הביאו שלחין ופירש"י ואמר בחול משמע להו להתוס' מתוך פירושו דגופא דעובדא דישיבה דשלחין נמי בחול הוי ומש"ה הקשו על פירושו. אמנם לע"ד נראה דודאי עיקר פירש"י מוכרח ולא ניחא ליה לפרש בפשיטות כפירוש ר"ח דבשבת הוי דא"כ לא אתי שפיר הא דמותבינן עליה מברייתא דנסרים של בע"ה ואטו מי שייך לאקשויי מברייתא אדר' יוסי דתנא הוי ונימוקו עמו והתיר בהדיא וא"כ למאי דס"ד השתא דנסרים דמו לשלחין ע"כ תנאי היא משא"כ לפירש"י א"ש דכיון דר' יוסי גופא לא איירי בדין היתר טילטול בשבת בשל אומן אלא דר' חמא בר' חנינא מייתי ראיה ממאי דאמר רבי ישמעאל בר"י אבא שלחא הוה ולא הקפיד אלמא דאין דרך אומן להקפיד ומש"ה ממילא דמותר לטלטלן בשבת וע"ז מקשה הש"ס שפיר דליתא להך סברא כיון דמברייתא דנסרים משמע איפכא דאף ע"ג דדמו לשלחין ואיכא אומני דלא קפדי אפ"ה כיון שדרך אומנין להקפיד מש"ה אסור לטלטל בשבת עד שיחדן לכך כן נ"ל בכוונת פירש"י:

אלא דבירושלמי דשמעתין מייתי נמי להך מילתא דרבי ישמעאל בר"י ומשמע לכאורה כפי' ר"ח דבשבת הוי מיהו כי דייקינן בה משמע איפכא דהא דקאמר התם דר' ישמעאל בר"י אמר אבא שלחא הוה והיה אומר לנו קשרו לכם ראשי גיזיות ואתם מותרין לטלטלן למחר א"כ משמע דאע"ג דלענין טילטול בשבת איירי מ"מ יפה כתב רש"י שאמר בחול שכן נראה מלשונו הצח דאמירה לחוד הוא שהיתה בחול והיינו במה שאמר מע"ש הביאו לכם ראשי גיזיות אבל מה שאמר ונשב עליהן לפירש"י נמי היינו בשבת ומה שמסיים רש"י בדיבור שאחר זה הביאו שלחין ונשב עליהן אלמא דאומן לא קפיד היינו לעיקר דינא דאי ס"ד דאומן קפיד לא הוי מהני הך מעשה כל דהו להתיר הטילטול דמה שקשרו ראשי גיזיות לא מיקרי מעשה דמנכר שעושה כן כדי שיהא ראוין לישב עליהן ולא הוי אלא כהזמנה בעלמא כן נ"ל בכוונת לשון רש"י אם נאמר שרוצה להשוות לשון תלמודא דידן לתלמוד הירושלמי ואפשר עוד לומר דהאי קשירת ראשי גיזיות דירושלמי אפי' מעשה כל דהו והזמנה נמי לא הוי שלא נעשו אלא לסימנא בעלמא לידע איזה מהם יטלו למחר שיהא ראוי לישיבה יותר ודו"ק:

שם הדר יתבי וקמיבעיא להו הא דתנן אבות מלאכות ל"ט כנגד מי כתבו בתוס' משום דהרבה מלאכות יש דדמיין להדדי מש"ה מיבעיא להו כנגד מי ולפ"ז צ"ל דלא שמיע להו להנך אמוראי הך ברייתא דר' נתן דמייתי הש"ס בפרק כלל גדול דף ע' דיליף ל"ט מלאכות מדברים הדברים אלה הדברים או אפשר דאע"ג דשמיע להו אפ"ה לא משמע להו דבעיקר מנין המלאכות סמכינן אהך דרשא דלא הוי אלא חושבנא גימטריא בעלמא אע"כ דעיקר מנין המלאכות ידעינן להו ממלאכת המשכן או ממנין מלאכה ומלאכה שבתורה ולבתר דידעינן להו הך מנינא שפיר שייך למידרש מדברים הדברים אלה הדברים לחלק ולחייב ל"ט חטאות כמ"ש התוס' שם בד"ה יכול שאם עשאן ע"ש. מיהו לפי המסקנא שפיר יש לפרש עוד בענין אחר דודאי ל"ט מלאכות ילפינן להו מדר' נתן אלא דאפ"ה קשיא להו להנך אמוראי אלישנא דמתניתין דקתני ארבעים חסר אחת ולא קתני אבות מלאכות ל"ט ובהא מסיק שפיר דכיון שהן כנגד מלאכה ומלאכה שבתורה א"כ א"ש אע"ג דלקושטא דמילתא ארבעים הוא דכתיבא אפ"ה קים להו לרבנן דבציר חד ולא הוי ממנינא והיינו או ויבא הביתה לעשות מלאכתו או והמלאכה היתה דים. ולמ"ד נמי דהוי כנגד מלאכת המשכן נמי איצטריך למיתני חסר אחת לאפוקי מדרבי יהודה כדמסיק הש"ס לקמן דף ע"ה ע"ב ועי' שם בתוס'. כן נ"ל וק"ל:

שם תניא כמ"ד כו' הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה כו' ולכאורה הך מילתא לאו מעבודת המשכן ילפינן לה אלא דבלא"ה שמעינן לה מקרא דאל יצא איש ממקומו. ונראה דוחק לומר הך ברייתא דמוקי לקרא כר"ע דתחומין דאורייתא דהא אבות מלאכות ל"ט דקיימינן עלה לסיוע מהך ברייתא וא"כ ודאי היינו דלא כר"ע דלדידיה ארבעים הוי לכך נראה דהא דאיצטריך למימר הם העלו הקרשים משום דמקרא דאל יצא אכתי לא הוי ידעינן דעגלה מיקרי רה"י דא"כ הו"א דבעינן רה"י ממש כגון בית או חדר המיוחד לדירת אדם כדמשמע פשטא דלישנא דקרא דאל יצא איש ממקומו וקמ"ל אפ"ה הוי שפיר עגלה רה"י כיון שמצינו כן במשכן וכמ"ש התוספות ד"ה הם העלו וכ"ש למאי דמסיק הם הוציאו מעגלה לעגלה דהוי מושיט דלא הוי ידעינן לה מקרא דאל יצא דלא דמיא ליה כלל כן נראה לי ודו"ק:

רש"י ד"ה לא זזו לא ידענא כו' עיין ברכות דף כה ע"ב רש"י ד"ה מאן שמעת ליה וש"נ:

מִי לָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא זָזוּ מִשָּׁם, עַד שֶׁהֵבִיאוּ סֵפֶר תּוֹרָה וּמְנָאוּם. מקשים למאי אצטריך להביא סיוע לדבריו מהא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הנזכר, כי לדבריו אלו שאומר 'לֵיתִי סֵפֶר תּוֹרָה וְלִמְנִי' אין צריך ראיה והוכחה? ונראה לי בס"ד, דבלאו הכי היו אמר להם לא נביא ספר תורה ונמנה, משום ביטול בית המדרש דאיכא טרחא, וגם עובר זמן הרבה עד שיראו כל פסוקי התורה מראש ועד סוף וימנו כל מלאכה ומלאכתו הכתובים בתורה, ולכן הביא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן דהביאו ספר תורה ומנו ולא חשו לביטול בית המדרש, אף על גב דבהך איכא טרחא והעברת זמן יותר למנות כל האותיות עד שיתברר האות שהוא בחצי האותיות.

בָּעִי רַב יוֹסֵף (בראשית לט, יא) "וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ", מִמִּנְיָנָא הוּא, אוֹ לָא. מקשים כיון דרב יוסף הספק שלו גם ועל הַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם (שמות לו, ז) וכמו שאמר הוא לאביי אחר כך, אם כן למה נקיט מעיקרא פסוק וַיָּבֹא בלבד והוה ליה להזכיר את שניהם בבעייא דידיה? ונראה לי בס"ד דרב יוסף לא היה לו צורך עתה לידע על ט"ל מלאכות אם פסוק זה הוא מן המנין או לאו, ורק כל מגמתו היתה לדעת ביאור הכתוב של וַיָּבֹא הַבַּיְתָה אם הוא כמאן דאמר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס, או כמאן דאמר מְלַאכְתּוֹ מַמָּשׁ? כי בזה פליגי רב ושמואל בסוטה דף ל"ו, ורצה לדעת הסכמת החכמים בבית המדרש אם כרב או כשמואל, כי מפני ששניהם רבותיו היו לא רצה לפרש שאלה זה בפיו להדיה אם כרב או כשמואל, לכך נתחכם לשאל בענין ט"ל מלאכות אם פסוק לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ הוא מן המנין או לאו, דאם יאמרו מן המנין ממילא נודע דסבירא ליה כמאן דאמר מְלַאכְתּוֹ מַמָּשׁ, ואם אינו מן המנין מוכח דסבירא ליה לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו נִכְנַס, ואחר שאמר לו אביי 'לֵיתִי סֵפֶר תּוֹרָה וְלִמְנִי' אז הוכרח לפרש דבריו.