כל שעתא זמניה הוא — וכיון שיש לו טלית בכל יום שמשהה בלא ציצית עובר בעשה ואפילו מונחת בקופסא הלכך כל יומא רמיא מצותיה עליה:
הואיל ובידו להפקירן — ונפקי מרשותיה ולאו עליה רמיא חובתיה:
אי מעומר ושתי הלחם — וגמר במה מצינו:
ביום ואפילו בשבת — מדלא כתיב בראשון לדרשא אתא בכל יום שהוא ראשון לחג:
ולמאי איצטריך לרבויי — להאי ואפילו בשבת אי נימא לטלטל כדמשמע קרא לקיחה טלטול בעלמא הוא ועדיין במתן תורה לא נאסר טלטול דאיצטריך קרא למישרי להאי:
אלא למכשיריו — דאיסורא דאורייתא הוא:
מה להלן ימים ואפילו לילות — כדילפינן במסכת סוכה (דף מג.):
ולכתוב רחמנא בלולב — דמכשירין דחו:
וניתו — עומר ושתי הלחם מיניה ולמה ליה דכתביה בכולהו:
אי מלולב — במה מצינו מלולב שהוא מצוה ומכשיריו דוחין אף סוכה שהיא מצוה מכשיריה דוחין:
גמר ז' ימים כו' — ובג"ש אתי ליה ואע"ג דאינה מופנה משני צדדים דהא גבי לולב חד שבעת ימים הוא דכתיב ודרשינן לר' אליעזר למעוטי לילות כיון דגלי רחמנא בעומר ושתי הלחם ולולב גילוי מילתא בעלמא הוא ולא פרכינן עלה גימגום:
וניתו הנך — עומר ושתי הלחם מיניה:
אי מסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים — ואילו מצה לילה הראשון חובה ותו לא כדאמרינן בפסחים (דף קכ.):
ונכתוב רחמנא — בהדיא במצה ונגמרו הנך כולהו מיניה:
בנשים כבאנשים — כדילפינן בפסחים (ד' מג:) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים וגו' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ונשים איתנהו בבל תאכל חמץ דכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שאין הזמן גרמא חייבות לאפוקי סוכה ולולב דליתנהו בנשים דמצות עשה שהזמן גרמא היא:
ולמאי — האי קרא הי מילתא דתרועה אתא למישרי בשבת אי לתקיעה לא איצטריך דאפילו תקיעת הרשות לית בה איסורא דאורייתא:
מלאכת עבודה — של טורח:
וגמרי מהדדי — במסכת ראש השנה (דף לג:) שאין תלמוד לומר בחדש השביעי דהא בכמה קראי כתב לן דיוה"כ בחודש השביעי מה ת"ל בחודש השביעי שיהו כל תרועות משל חדש השביעי שוות:
נפטרו עבדים לבתיהם — קריאת דרור דיובל תלויה בה הלכך חשיבא:
אי מכולהו — מאחת מכולן:
כדאמרינן — איכא למיפרך בכל הנך חדא צד חמור האמור בה לעיל:
