מסכת שבת דף נ״ג עמוד ב׳

1דומיא דקמיע. ש"מ:

2אמר מר: ולא בקמיע אע"פ שהוא מומחה. והא אנן תנן: ולא בקמיע שאינו מומחה. הא מומחה שפיר דמי! ה"נ שאינו מומחה.

3והא אע"פ שהוא מומחה קתני! מומחה לאדם ואינו מומחה לבהמה. ומי איכא מומחה לאדם ולא הוי מומחה לבהמה? אין, אדם דאית ליה מזלא מסייע ליה, בהמה דלית לה מזלא לא מסייע לה.

4אי הכי, מאי ״זה חומר בבהמה מבאדם״? מי סברת אקמיע קאי? אסנדל קאי.

5ת"ש סכין ומפרכסין לאדם, ואין סכין ומפרכסין לבהמה. מאי לאו, דאיכא מכה ומשום צער! לא, דגמר מכה ומשום תענוג.

6ת"ש בהמה שאחזה דם, אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן. אדם שאחזו דם, מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן. אמר עולא: גזירה משום שחיקת סממנין.

7אי הכי אדם נמי! אדם נראה כמיקר.

8א"ה בהמה נמי נראה כמיקר! אין מיקר לבהמה.

9ולבהמה מי גזרינן? והתניא: היתה עומדת חוץ לתחום, קורא לה והיא באה. ולא גזרינן דילמא אתי לאתויי.

10אמר רבינא: כגון שהיה תחום שלה מובלע בתוך תחום שלו.

11ר"נ בר יצחק אמר: שחיקת סממנין גופה תנאי היא. דתני' בהמה שאכלה כרשינין לא יריצנה בחצר בשביל שתתרפה, ורבי אושעיא מתיר. דרש רבא: הלכה כרבי אושעיא.

12אמר מר: לא יצא הזב בכיס שלו, ולא עזים בכיס שבדדיהן. והתניא: יוצאות עזים בכיס שבדדיהן!

13אמר רב יהודה, לא קשיא: הא דמיהדק, הא דלא מיהדק.

14רב יוסף אמר: תנאי שקלת מעלמא? תנאי היא, דתנן: העזים יוצאות צרורות, רבי יוסי אוסר בכלן חוץ מן הרחילות הכבונות, ר' יהודה אומר: עזים יוצאות צרורות ליבש, אבל לא ליחלב.

15ואיבעית אימא: הא והא ר' יהודה, ולא קשיא: כאן ליבש, כאן ליחלב.

ברייתא

16תניא, אמר ר' יהודה: מעשה בעזים בית אנטוכיא שהיו דדיהן גסין, ועשו להן כיסין כדי שלא יסרטו דדיהן.

ברייתא

17ת"ר מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו.

18אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה! א"ל אביי: אדרבה כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית.

19אמר רב יהודה: בא וראה כמה קשים מזונותיו של אדם, שנשתנו עליו סדרי בראשית. אמר רב נחמן: תדע, דמתרחיש ניסא ולא אברו מזוני.

ברייתא

20ת"ר מעשה באדם אחד שנשא אשה גידמת ולא הכיר בה עד יום מותה. אמר רב: בא וראה כמה צנועה אשה זו שלא הכיר בה בעלה. אמר לו רבי חייא: זו דרכה בכך. אלא: כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו.

21זכרים יוצאין לבובין. מאי ״לבובין״? אמר רב הונא: תותרי. מאי משמע דהאי ״לבובין״ לישנא דקרובי הוא דכתיב: ״(שיר השירים ד״, ט) ״לבבתני אחותי כלה״.

22עולא אמר: עור שקושרין להם כנגד לבם כדי שלא יפלו עליהן זאבים. זאבים אזכרים נפלי, אנקיבות לא נפלי? משום דמסגו בריש עדרא. וזאבין בריש עדרא נפלי, בסוף עדרא לא נפלי? אלא: משום דשמני ובנקבות ליכא שמני ותו, מי ידעי בין הני להני? אלא משום דזקפי חוטמייהו ומסגו כי דוו.

23רב נחמן בר יצחק אמר: עור שקושרין להן תחת זכרותן כדי שלא יעלו על הנקבות. ממאי? מדקתני סיפא: והרחלים יוצאות שחוזות. מאי ״שחוזות״ שאוחזין האליה שלהן למעלה כדי שיעלו עליהן זכרים. רישא כדי שלא יעלו על הנקבות, וסיפא כדי שיעלו עליהן זכרים.

24מאי משמע דהאי ״שחוזות״ לישנא דגלויי הוא? דכתיב: ״(משלי ז״, י) והנה אשה לקראתו׃