בוני התלמוד

    מסכת שבת דף מ׳ עמוד א׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    הדר ביה רבי עקיבאכדאמרינן בפירקין דלעיל (שבת דף כט:) לשון מכריע מכביד מטה כף מאזנים ומכריע את שכנגדו כגון הכא בחמין אסור השתא הוה ליה ר' שמעון דמתיר בחמין יחיד במקום שנים נמצא ר' יהודה מכביד את כף המשקולת שהרי ר' יהודה עם רבי מאיר שוים לאיסור ובצונן מותר הוי ליה ר' מאיר בצונן יחיד במקום שנים נמצא ר' יהודה מכביד את כף המשקולת:

    ה"מדא"ר יוחנן הלכה כדברי המכריע במכריע במשנה כי ההיא דמטלניות:

    כעין פניוכלומר כל אבר בפני עצמו:

    רוחץ בהן כל גופוביחד אלא שמשייר אבר אחד:

    איתיביה כל הניוליכא לשנויי כעין פניו ידיו ורגליו דהא כל גופו יחד קאמר חוץ מאבר אחד:

    א"ל רב יוסף לאביימשום דגדל אביי בבית רבה בר נחמני שהיה ראש קודם לרב יוסף ומת היה שואלו רב יוסף איך היה רואהו נוהג:

    מי עביד כשמעתי' דרבבהא מילתא דרחיצה:

    מאי תבעי ליהשיטה דהש"ס פרכא ליה:

    לא שמיע ליהלרבה הא תיובתא משום הכי מספקא ליה לרב יוסף ברבה דדילמא עביד כרב:

    ואי לא שמיעא ליהאמאי מספקא ליה לרב יוסף:

    הא ודאי עבידרבה בכל מילי כרב:

    כחומרי דרב הוה עבידבר מהני תלת חומרי אבל כקולי דרב איכא דלא עביד והא קולא היא ודילמא לא עביד:

    שפקקו נקביושלא יצא חמימותו:

    רוחץ בו מידואין צריך להמתין בכדי שיעשה ל"א שפקקו נקביו אותן נקבים שמרחץ מתחמם על ידיהן שאור ניסקת מבחוץ מתחתיו לוי"ה ועיקר רוחץ בו מיד שהרי לא נתחמם בשבת אבל בשבת לא שהרי גזרו על הרחיצה:

    ומשתטף בבית החיצוןשלפני המרחץ ולא בתוך המרחץ שלא יאמרו רוחץ הוא כדאמרן דאסרו את הרחיצה אבל הזיעה התירו והיאך היא זיעה עומד או יושב בבית המרחץ ואינו נותן מים עליו והוא מתחמם ומזיע:

    מחופין בנסריםולא היו צריכין לחוש שמא נתחממו בשבת מחומו של מרחץ:

    התחילו לאסוראת הזיעה:

    אמבטאותבתי מרחץ גדולים:

    מטייל בהןמהלך בתוכן לפי דרכו ולא להזיע:

    ואינו חושששמא יאמרו מזיע הוא ואע"ג דאסרו את הזיעה:

    מאי עוברי עבירהדקאמר לעיל שאסרו זיעה על ידיהן:

    אסרו להן את החמיןלגמרי:

    ועדיין היו רוחצין בחמיןשהוחמו מבע"י:

    שאין הדבר עומדשלא היו ציבור יכולין לקבל מתוך שאסרו להם את הכל:

    במקומה עומדתלאיסור:

    שבת 40 עמוד א

    1. הדר ביה ר"ע לגביה דרבי יהושע. ואי מכללא, מאי? דילמא ה"מ במתניתין, אבל בברייתא לא. א"ל אנא בפירוש שמיע לי.

    2אתמר: חמין שהוחמו מע"ש רב אמר: למחר רוחץ בהן כל גופו, אבר אבר. ושמואל אמר: לא התירו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו. מיתיבי: חמין שהוחמו מע"ש למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו. תיובתא דרב. אמר לך רב: ״לא כל גופו״ בבת אחת, אלא אבר אבר. והא ״פניו ידיו ורגליו״ קתני! כעין פניו ידיו ורגליו.

    3תא שמע: לא התירו לרחוץ בחמין שהוחמו מע"ש אלא פניו ידיו ורגליו! ה"נ כעין פניו ידיו ורגליו.

    ברייתא

    4תניא כוותיה דשמואל: חמין שהוחמו מע"ש למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו אבר אבר. ואצ"ל חמין שהוחמו בי"ט רבה מתני לה להא שמעתא דרב בהאי לישנא: חמין שהוחמו מע"ש למחר, אמר רב: רוחץ בהן כל גופו ומשייר אבר אחד. איתיביה כל הני תיובתא. תיובתא.

    5א"ל רב יוסף לאביי: רבה מי קא עביד כשמעתיה דרב? א"ל לא ידענא. מאי תיבעי ליה? פשיטא דלא עביד, דהא איתותב. דילמא) לא שמיעא ליה.

    6ואי לא שמיעא ' ודאי עביד. דאמר אביי: כל מילי דמר עביד כרב, בר מהני תלת דעביד כשמואל. מטילין מבגד לבגד, ומדליקין מנר לנר, והלכה כר"ש בגרירה! כחומרי דרב עביד, כקולי דרב לא עביד.

    ברייתא

    7ת"ר מרחץ שפקקו נקביו מע"ש למוצ"ש רוחץ בו מיד. פקקו נקביו מעי"ט למחר נכנס ומזיע, ויוצא ומשתטף בבית החיצון.

    8אמר רב יהודה: מעשה במרחץ של בני ברק שפקקו נקביו מעי"ט למחר נכנס ראב"ע ור"ע והזיעו בו ויצאו ונשתטפו בבית החיצון. אלא שחמין שלו מחופין בנסרים. כשבא הדבר לפני חכמים, אמרו: אף על פי שאין חמין שלו מחופין בנסרין. ומשרבו עוברי עבירה התחילו לאסור. אמבטיאות של כרכין מטייל בהן ואינו חושש.

    9מאי ״עוברי עבירה״? דא"ר שמעון בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא: בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מע"ש התחילו הבלנים להחם בשבת, ואומרים: מערב שבת הוחמו. אסרו את החמין והתירו את הזיעה. ועדיין היו רוחצין בחמין ואומרים: ״מזיעין אנחנו״. אסרו להן את הזיעה והתירו חמי טבריה. ועדיין היו רוחצין בחמי האור, ואומרים: בחמי טבריה רחצנו. אסרו להן חמי טבריה והתירו להן את הצונן. ראו שאין הדבר עומד להן, התירו להן חמי טבריה וזיעה במקומה עומדת.

    10אמר רבא: האי מאן דעבר אדרבנן, שרי למיקרי ליה ״עבריינא״: כמאן׃

    תוספות

    דילמא ה"מ במתני' אבל בברייתא לא אע"ג דלא קאמר במשנתינו הכא משמע דאין הלכה כמותו משום דסתם מתני' דלא כוותיה:

    הלכה כדברי המכריעהכרעה כגון קולי מטלניות שר"א ור"י הזכירו בפירוש בדבריהם מוכן ושאינו מוכן דהיינו תלאו במגוד והניחו אחורי הדלת שגילו בדבריהם שיש סברא לחלק ביניהם אלא שנראה להם דסוף סוף אין לחלק ביניהם לכך. הוי ר' עקיבא שמחלק ביניהם מכריע וכן ר' יהודה הוי מכריע דר' שמעון ור"מ הזכירו בדבריהם חמין וצונן והכרעה שלישית דלא הויא הכרעה הוי כי ההיא דפ"ק דפסחים (דף כא.) חבית של יין של תרומה שנטמאה ב"ש אומרים תשפך הכל וב"ה אומר תיעשה זילוף אמר ר' ישמעאל בר' יוסי אני אכריע בשדה תשפך הכל ובבית תעשה זילוף אמרו לו אין הכרעה שלישית מכרעת משום דלא הזכירו ב"ש וב"ה בדבריהם בית ושדה ולא גילו שיש סברא לחלק בין בית לשדה חשיב לה הכרעה שלישית ולא כפירוש הקונטרס דפירש התם דטעמייהו דב"ש לא משום תקל' אלא מטעם אחר כמו משום ריחא אלא משום דלא הזכירו בדבריהם בית ושדה כדפי' וה"ה דהוה מצי למימר ליה דאין הכרעת תלמיד הכרעה כדאמר הכא אלא רבותא אמרו דאפי' לא היה תלמיד אינה הכרעה והא דתנן בברכות (דף מג:) ב"ש אומרים מברך על השמן ואח"כ מברך על ההדס וב"ה אומרים מברך על ההדס ואח"כ על השמן א"ר גמליאל אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו וא"ר יוחנן הלכה כדברי המכריע פר"ת התם דהויא כהכרעה שבכל הש"ס ולא נהירא דלא הויא הכרעה אלא כדפי' והתם אינו אלא מפרש טעמא דבית שמאי ור"ח פי' אין הכרע' שלישית מכרעת היינו הכרע' דור שלישי כמו ר' ישמעאל בר' יוסי שהיה דור שלישי לב"ש וב"ה ולאו דוקא דור שלישי אלא ה"ה שני ובכל מקום נקט הכרעה שלישית משום ברייתא דפסחים:

    למוצאי שבת רוחץ מידדוקא לרחוץ אבל להזיע נכנס אפי' בשבת ומזיע כמו בי"ט כדאמר בסמוך דאפי' בשבת הוי זיעה שריא עד הגזירה ולאחר גזירה אפילו בי"ט אסרו דאיום טוב קתני משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור והוה מצי לערובינהו וליתנינהו מרחץ שפקקו נקביו מערב שבת או מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ולמוצאי שבת ויום טוב רוחץ מיד אלא אי עריב ותני להו הוה אמינא דדוקא בשבת אסרו הזיעה ולא ביום טוב דעובדא דמייתי בשבת הוה להכי מפליג להו השתא משרבו עוברי עבירה קאי איום טוב אבל לא אשבת דזיעה לא הוזכרה גבי שבת:

    אלא שחמין שלו מחופין בנסריםפי' בקונטרס שלא היו צריכין לחוש שהוחמו בשבת מחום המרחץ משמע שסובר שנשתטפו בחמין שהוחמו מע"ש ולעיל אסר רבי יהודה גופיה ושמא יחלק בין שבת ליום טוב ומיהו בתוספתא גרסינן ונשתטפו בצונן אלא שחמין שלו מחופים ולא יסברו העולם שרחצו בחמין:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רבנו חננאל

    הדר ביה ר"ע לגבי דר' יהושעואסיקנא דאי מכללא מאי הוי ר' יהודה מכריע הוא והלכתא כדברי המכריע ובין [בפי' ובין] מכללא חדא הוא. ואמרינן דילמא הני מילי אם תהיה מחלוקתם במשנה אבל חלוקתם בברייתא לא. אמר ליה בפירוש שמיעא לי.

    והא דאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלתאסיקנ' רבה כחומרי דרב הוה עביד. כקולי דרב לא הוה עביד:

    ת"ר מרחץ שפקקופי' פקקו סתמו נקביו מע"ש למוצאי שבת רוחץ בה מיד. פקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון. וכן עשו ר' אלעזר בן עזריה ור"ע במרחץ של בני ברק.

    משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור שהיו מחמין בשבת ואומרים מע"ש החמנו.

    אסרו להן חמין והתירו הזיעה כו'ואסיקנא אסרו להן אפילו חמין שהוחמו מע"ש ואפילו חמי טבריא וכ"ש חמי האור.

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף מ׳ עמוד א׳

    מסכת שבת דף מ׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 10 קטעים ממוספרים, כ־359 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    הדר ביה רבי עקיבא כדאמרינן בפירקין דלעיל (שבת דף כט:) לשון מכריע מכביד מטה כף מאזנים ומכריע את שכנגדו כגון הכא בחמין אסור השתא הוה ליה ר' שמעון דמתיר בחמין יחיד במקום שנים נמצא ר' יהודה מכביד את כף המשקולת שהרי ר' יהודה עם רבי מאיר שוים לאיסור ובצונן מותר הוי ליה ר' מאיר בצונן יחיד במקום שנים נמצא ר' יהודה מכביד את כף המשקולת:

    ה"מ דא"ר יוחנן הלכה כדברי המכריע במכריע במשנה כי ההיא דמטלניות:

    כעין פניו כלומר כל אבר בפני עצמו:

    רוחץ בהן כל גופו ביחד אלא שמשייר אבר אחד:

    איתיביה כל הני וליכא לשנויי כעין פניו ידיו ורגליו דהא כל גופו יחד קאמר חוץ מאבר אחד:

    א"ל רב יוסף לאביי משום דגדל אביי בבית רבה בר נחמני שהיה ראש קודם לרב יוסף ומת היה שואלו רב יוסף איך היה רואהו נוהג:

    מי עביד כשמעתי' דרב בהא מילתא דרחיצה:

    מאי תבעי ליה שיטה דהש"ס פרכא ליה:

    ועוד 17 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 40a · Sefaria

    תוספות

    דילמא ה"מ במתני' אבל בברייתא לא אע"ג דלא קאמר במשנתינו הכא משמע דאין הלכה כמותו משום דסתם מתני' דלא כוותיה:

    הלכה כדברי המכריע הכרעה כגון קולי מטלניות שר"א ור"י הזכירו בפירוש בדבריהם מוכן ושאינו מוכן דהיינו תלאו במגוד והניחו אחורי הדלת שגילו בדבריהם שיש סברא לחלק ביניהם אלא שנראה להם דסוף סוף אין לחלק ביניהם לכך. הוי ר' עקיבא שמחלק ביניהם מכריע וכן ר' יהודה הוי מכריע דר' שמעון ור"מ הזכירו בדבריהם חמין וצונן והכרעה שלישית דלא הויא הכרעה הוי כי ההיא דפ"ק דפסחים (דף כא.) חבית של יין של תרומה שנטמאה ב"ש אומרים תשפך הכל וב"ה אומר תיעשה זילוף אמר ר' ישמעאל בר' יוסי אני אכריע בשדה תשפך הכל ובבית תעשה זילוף אמרו לו אין הכרעה שלישית מכרעת משום דלא הזכירו ב"ש וב"ה בדבריהם בית ושדה ולא גילו שיש סברא לחלק בין בית לשדה חשיב לה הכרעה שלישית ולא כפירוש הקונטרס דפירש התם דטעמייהו דב"ש לא משום תקל' אלא מטעם אחר כמו משום ריחא אלא משום דלא הזכירו בדבריהם בית ושדה כדפי' וה"ה דהוה מצי למימר ליה דאין הכרעת תלמיד הכרעה כדאמר הכא אלא רבותא אמרו דאפי' לא היה תלמיד אינה הכרעה והא דתנן בברכות (דף מג:) ב"ש אומרים מברך על השמן ואח"כ מברך על ההדס וב"ה אומרים מברך על ההדס ואח"כ על השמן א"ר גמליאל אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו וא"ר יוחנן הלכה כדברי המכריע פר"ת התם דהויא כהכרעה שבכל הש"ס ולא נהירא דלא הויא הכרעה אלא כדפי' והתם אינו אלא מפרש טעמא דבית שמאי ור"ח פי' אין הכרע' שלישית מכרעת היינו הכרע' דור שלישי כמו ר' ישמעאל בר' יוסי שהיה דור שלישי לב"ש וב"ה ולאו דוקא דור שלישי אלא ה"ה שני ובכל מקום נקט הכרעה שלישית משום ברייתא דפסחים:

    למוצאי שבת רוחץ מיד דוקא לרחוץ אבל להזיע נכנס אפי' בשבת ומזיע כמו בי"ט כדאמר בסמוך דאפי' בשבת הוי זיעה שריא עד הגזירה ולאחר גזירה אפילו בי"ט אסרו דאיום טוב קתני משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור והוה מצי לערובינהו וליתנינהו מרחץ שפקקו נקביו מערב שבת או מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ולמוצאי שבת ויום טוב רוחץ מיד אלא אי עריב ותני להו הוה אמינא דדוקא בשבת אסרו הזיעה ולא ביום טוב דעובדא דמייתי בשבת הוה להכי מפליג להו השתא משרבו עוברי עבירה קאי איום טוב אבל לא אשבת דזיעה לא הוזכרה גבי שבת:

    אלא שחמין שלו מחופין בנסרים פי' בקונטרס שלא היו צריכין לחוש שהוחמו בשבת מחום המרחץ משמע שסובר שנשתטפו בחמין שהוחמו מע"ש ולעיל אסר רבי יהודה גופיה ושמא יחלק בין שבת ליום טוב ומיהו בתוספתא גרסינן ונשתטפו בצונן אלא שחמין שלו מחופים ולא יסברו העולם שרחצו בחמין:

    Tosafot on Shabbat 40a · Sefaria

    רבנו חננאל

    הדר ביה ר"ע לגבי דר' יהושע ואסיקנא דאי מכללא מאי הוי ר' יהודה מכריע הוא והלכתא כדברי המכריע ובין [בפי' ובין] מכללא חדא הוא. ואמרינן דילמא הני מילי אם תהיה מחלוקתם במשנה אבל חלוקתם בברייתא לא. אמר ליה בפירוש שמיעא לי.

    והא דאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת אסיקנ' רבה כחומרי דרב הוה עביד. כקולי דרב לא הוה עביד:

    ת"ר מרחץ שפקקו פי' פקקו סתמו נקביו מע"ש למוצאי שבת רוחץ בה מיד. פקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון. וכן עשו ר' אלעזר בן עזריה ור"ע במרחץ של בני ברק.

    משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור שהיו מחמין בשבת ואומרים מע"ש החמנו.

    אסרו להן חמין והתירו הזיעה כו' ואסיקנא אסרו להן אפילו חמין שהוחמו מע"ש ואפילו חמי טבריא וכ"ש חמי האור.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 40a · Sefaria

    רשב"א

    דאי מכללא הני מילי במתניתין אבל בברייתא לא איכא למידק מי קאמר במשנתינו כל מקום קאמר, וכדאמרינן בכתובות בפרק שני דייני גזירות (כתובות קט, א) גבי כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו, ואבעיא להו התם במתניתין או אפילו בברייתא, ואהדרינן מי קאמר במשנתינו כל מקום קאמר, וכן במנחות פרק הקומץ רבה (מנחות לא, א-ב) אמר רב אשי אמר לי מר זוטרא קשי בה רב חנינא מסורא פשיטא מי קאמר במשנתינו כל מקום קאמר. ויש לומר דהכא הכי קאמר: דלמא אמר רבי יוחנן בפירוש במשנתינו, דלא שמיע ליה לרב יוסף מימרא בלישנא דוקא, ואהדר ליה אנא בפירוש שמיע לי. וכיון דלא איפסיקא להו מימרא היכי אתמר אי במשנתינו או בכל מקום, לא עבדינן עובדא כדברי המכריע בברייתא. וכן פסקו הגאונים ז"ל. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בפרק קמא דקידושין (כד, ב). ואם תאמר היכי פסק רבי יוחנן כרבי יהודה, והא אוקימנא מתניתין כרבי שמעון, ואיהו קאמר (לקמן שבת מו, א) הלכה כסתם משנה. ואף על גב דאמרינן בעלמא (יבמות טז, ב וש"נ) אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן, מכל מקום לא שתיק גמרא בשום מקום דלא ליקשי לה אלא מקשה לה ומפרק לה אמוראי נינהו. ויש לומר דרבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח, דתנן לקמן בפרק חבית (שבת קמז, א) הרוחץ במי מערה ובמי טבריא מסתפג אפילו בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו, ורבי יוחנן (שם עמוד ב) מתני לה להא כבן חכינאי, ודייקינן עלה בגמרא (בע"א) קתני מי מערה דומיא דמי טבריא, מה מי טבריא בחמין אף מי מערה בחמין, הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא, מכלל דלהשתטף אפילו לכתחילה, מני רבי שמעון היא, וכיון דההיא אתיא כרבי שמעון ותני לה כבן חכינאי הוה ליה מתניתין דהכא סתם ואחר כך מחלוקת, ואין הלכה כסתם. וזה דחוק בעיני, דאף על פי ששנה אותה בן חכינאי, מכל מקום אין מחלוקת שנויה בפירוש באותה משנה, והיאך נעשה זה כסתם ואחר כך מחלוקת. אבל בתוס' תירצו דכיון דאיכא מחלוקת בברייתא ואיכא הכרעה במקום מחלוקת דברייתא, ובהכרעה לא אמר רבי יוחנן שתהא הלכה כסתם משנה. וזה נכון. ומכל מקום מפני שהוא אומר בעלמא הלכה כסתם משנה הוצרך לפסוק כאן בפירוש הלכה כרבי יהודה, ולא סמך על מה שכבר אמר הלכה כדברי המכריע ואף על פי שרבי יהודה מכריע כאן.

    ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב מדתני ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב ולא תני והוא הדין לחמין שהוחמו מערב יום טוב, שמעינן מינה דדוקא הוחמו ביום טוב אבל הוחמו מערב יום טוב רוחץ בהם כל גופו אבר אבר. והרב אלפסי ז"ל התיר בשם גאון לרחוץ בהן כל גופו, וכמו שכתב במסכת ביצה (כא, ב) גבי מתניתין דלא יחם אדם חמין לרגליו. ואף הרמב"ן ז"ל נראה שהסכים לדבריו. ונראה לפי דבריהם, כי מה שפסק רבי יוחנן הלכה יהודה דברייתא בשבת בלבד היא שנויה ולא איום טוב.

    למוצאי שבת רוחץ בו מיד הוא הדין דהוה מצי למיתני למחר נכנס ומזיע כדרך ששנו ביום טוב, דגזירת שבת ויום טוב בבת אחת הוה וגזירה חדא הויא וברייתא זו קודם שגזרו על הזיעה נשנית מדקתני מרחץ שפקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע. ותדע לך דחדא גזירה הואי, מדתניא בהא ברייתא משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור, ואמרינן מאי עוברי עבירה ומייתו הא דרבי יהושע בן לוי בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת ואע"ג דהא ברייתא דידן איירי ביו"ט כדקא אמרינן מעשה במרחץ בבני ברק שפקקו נקביו מערב יו"ט, אלמא שבת ויו"ט נגזרו כאחד, אלא משו"ה לא קתני בברייתא גבי שבת למחר נכנס ומזיע כדקתני ביום טוב, משום דאין דרך להזיע בלא שיטוף חמין לבסוף ובשבת אסור להכי נקט לה ביום טוב ולא בשבת, ואי נמי להכי תני הכין ביום טוב לאשמועינן דאפילו ביום טוב דוקא זיעה אבל לא רחיצה לפי שכבר גזרו על הרחיצה.

    והא דקתני ומשתטף בבית החיצון כתב מורי הרב ז"ל דבצונן קאמר, אבל לא בחמין ואע"פ שהוחמו מערב יום טוב. והביא ראיה מן התוספתא דתניא התם בהדיא (פ"ד ה"ב): מרחץ שסתמו נקביו מערב יום טוב נכנס ביום טוב ומזיע ויוצא ורוחץ בצונן, אמר רבי יהודה מעשה במרחץ של בני ברק וכו' עד ויוצאין ורוחצין בצונן אלא שהיו חמין שלה מחופין בנסרים. ומשום הכי דקדקו שהיו חמין שלה מחופין בנסרים, גזירה שלא יאמרו בחמין רחצו. ומה שהצריכו לפקוק נקבים מערב יום טוב אף על פי שלא היה משתטף כלל בחמין ואף על פי שלא גזרו עדיין על הזיעה, לפי שלא יבא לרחוץ בהן דכיון שמתחממין והולכין ביום טוב או בשבת יטעו לרחוץ בהם ולפיכך הצריכו לפקק את נקביו, הא לא פקק אינו נכנס כלל אפילו להזיע בלבד.

    התחילו הבלנין להחם חמין בשבת תמיהא לי והלא לא נחשדו ישראל על השבתות, וכדתניא (גיטין נד, א) נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות. ומצאתי בירושלמי (דפרקין ה"ג) שלא היו מחממין בשבת אלא שלא היו פוקקין נקבים מבערב וממלאין עצים מבערב, ובלשון הזה שנו אותה שם: בראשונה היו סותמין את החמין מערב שבת ונכנסין ורוחצין בשבת, ונחשדו להיות ממלאין אותו עצים והיא דולקת והולכת בשבת, אסרו להם רחיצה והתירו להם זיעה. אלא שעדיין קשה לי וכי מה איכפת להן אם היתה דולקת והולכת בשבת, והתניא (לעיל שבת יח, א) פותקין מים לגנה ערב שבת עם חשיכה ומתמלאת והולכת כל השבת כולה. ויש לומר דכיון שנקביו פתוחין והוא דולק והולך בעודו רוחץ בו ודאי אתי לחתויי, ולפיכך אסרו בדולק בשבת והתירו בפוקק, וחזרו ואסרו.

    Rashba on Shabbat 40a · Sefaria

    מאירי

    פחות מג' על ג' שהתקינוהו לפקק בו את המרחץ בין המוכן בין שאין המוכן טהור ואע"פ שר' אליעזר אמר בכלם טמא ור' יהושע אמר בכלם טהור ור' עקיבא הכריע לומר שבמוכן טמא ובשלא מן המוכן טהור אין הלכה בזו כדברי המכריע שהרי חזר בו ר' עקיבא לדברי ר' יהושע וביאור הענין כבר כתבנוהו בפ' שני בסוף סוגיא הבאה על המשנה השניה וכן מה שהתבאר כאן בהתרה מבגד לבגד והדלקה מנר לנר ובגרירה כבר ביארנו בפרק שני:

    מרחץ של מים חמין שפקקו נקביו מערב שבת ר"ל שסתמו נקביו לשמור חומם שיהא מוצאם חמין בשבת אסור לרחוץ בהם בשבת כמו שביארנו אבל במוצאי שבת מותר לרחוץ בהם לאלתר הואיל ולא בשבת הוחמו וי"מ בסתימה זו סתימת הנקבים שהמרחץ מתחמם על ידיהם שהאור נסוקת בהם בחוץ מתחתיו כדי שלא יתחממו בשבת פקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ורוחץ ומזיע ויוצא ומשתטף בצונן בבית החיצון ר"ל שמותר בכל צורכי רחיצה ואפי' לא היו המים החמין מחופין בנסרים עד שלא יהא חום האור שולט בהם:

    רחיצה זו שנאסרה בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת לא מן הדין אסרוה אלא מגזירה והוא שבתחלה היו רוחצים בחמין שהוחמו מערב שבת התחילו הבלנים להחם חמין בשבת אסרו להם את החמין והתירו להם את הזיעה והוא העמידה או הישיבה בתוך בית המרחץ סמוך למים החמין בלא נתינת מים עליו ומתחמם ומזיע ועדיין היו רוחצים ואומרים מזיעים אנו אסרו להם את הזיעה והניחום על היתר חמי טבריה אף ברחיצה ועדיין היו רוחצים בחמי האור ואומרים בחמי טבריה רחצנו אסרו להם חמי טבריה והתירו להם את הצונן ראו שאין הצבור יכול לעמוד בה וחזרו להתיר להם חמי טבריה הא חמי האור אף איסור זיעה שבהם במקומה עומדת אלא שאמבטאות של כרכים ר"ל החריצים הגדולים שהמים החמים נקוים לתוכם מותר לטייל בהם כל שלא ירחץ הואיל ורחבות הם אין זיעה מצויה בטיול שבתוכם אבל של כפרים הואיל והם צרים הבל שבהם גדול וזיעה שבהם מצויה ולמדת מתוך דברינו שחמי טבריה מותרין אף בבית הזיעה וגדולי הפוסקים אוסרים הזיעה אף בחמי טבריה ממ"ש בפ' חבית הרוחץ במי מערה ובחמי טבריה כלומר דיעבד אין לכתחילה לא והם פי' שלא תפשוה בלשון דיעבד אלא מפני מי מערה ופי' שמי מערה הם כמין חמי טבריה אלא שהיא מכוסת והבלה גדול ויבא לידי זיעה אלמא חמי טבריה דוקא במגולים מותר לכתחלה ובמכוסים אסור לכתחילה משום זיעה ולא יראה כן שהרי אף במקום שאסרו הרחיצה היו מתירין את הזיעה חמי טבריה שהתירו את הרחיצה היאך יאסרו את הזיעה אלא מי מערה הוא חמי האור שהיו מחמין מע"ש ונותנין למערה שהבלה גדול כדי להעמיד את המים בחומם הא חמי טבריא כל שבה מותר וכן הדברים נראין:

    כבר ידעת שלשון הרע מגונה ביותר ומ"מ כל שמספרו כדי להבאיש מי ששמועותיו רעות ומספר בגנותו כדי להרחיק אחרים מעליו שלא ללמוד ממעשיו תבא עליו ברכה ואף בעבירה של דברי סופרים מותר לקרותו עבריין ולספר בגנותו שאלמלא דברי סופרים אף דברי תורה אין מתקיימים והנוגע בהם כנוגע בבבת עינה של תורה:

    Meiri on Shabbat 40a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה דילמא ה"מ כו' א"ר גמליאל אני אכריע כו' פר"ת התם דהוי כהכרעות שבכל כו' עכ"ל כצ"ל וכתב מהרש"ל ותימה לי לפר"ת כו' הא ר"ג הוי תלמיד לגבי ב"ש כו' עכ"ל הוא הבין כי ב"ש וב"ה הם הלל ושמאי ואינו כן דשמאי והלל גופייהו לא פליגי אלא בהלכות מועטות כדאמרינן פ"ק אבל ב"ש וב"ה הם תלמידי שמאי ותלמידי הלל והשתא ר"ג בדורו שהיו מחולקין תלמידי שמאי ותלמידי הלל והם היו חבריו והוא הכריע ביניהם וכצ"ל מה שכתבו התוספות דרבי ישמעאל ב"י היה דור שלישי לב"ש וב"ה כו' דלאו היינו שמאי והלל שהיו הרבה דורות מקודם אבל ב"ש וב"ה הם תלמידי שמאי והלל והם ר"ע וחביריו היו מחולקין בדבר הזה ור' ישמעאל ב"י היה דור שלישי להם הכריע ביניהם והיינו דור שלישי דורו של ר"ע ואח"כ דורו של רבי יוסי אביו של רבי ישמעאל שהוא היה מתלמידי רבי עקיבא ואח"כ דורו של רבי ישמעאל הוא דור שלישי ודו"ק:

    גמרא דלמא לא שמיע כו' מפירש"י נראה דל"ג דלמא גם מהרש"ל מחק מלת דלמא והיינו טעמא דאי הוה מספקא ליה אי שמיע ליה אי לא מאי פריך ואי לא שמיע ליה ודאי עביד כו' ואימא דבהכי מספקא ליה אך מה שפי' מהרש"ל לא שמיע ליה פירוש לא סבירא ליה כו' עכ"ל ע"ש אפשר שדחקו לפרש כן מדקאמר רבה מתני לה כו' ואיתיביה כל הני תיובתא כו' ואינו מוכרח דאיתיביה כל הני תיובתא לאו ארבה קאמר אלא תלמודא קאמר למאי דמתני רבה איכא למפרך כל הני תיובתא ומיהו רבה אפשר דלא שמע להו ומה שלא רצה רש"י לפרש לא שמיע ליה אדרב יוסף דלא הוה שמיע' ליה הנך תיובתא דהא אאביי נמי קשיא לן מאי תבעי ליה דקאמר לא ידענא ולא ניחא למימר דאביי נמי לא הוה שמיע' הנך תיובתא ועוד דהל"ל לא שמיעי להו בלשון רבים ודו"ק:

    תוספות בד"ה אלא שחמין כו' פי' בקונט' כו' ושמא יחלק בין שבת ליום טוב כו' עכ"ל מיהו ברש"י שלפנינו פי' הכא שמא נתחממו בשבת כו' וע"כ דאין מחלק בזה בין שבת לי"ט וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 40a · Sefaria

    מהר"ם

    בגמ' דילמא לא שמיע ליה וכו' האי לישנא דדילמא גמ' קאמר לה כלומר דילמא יש לתרץ דרב יוסף לא שמיע ליה דאיתותב רב אבל אין לפרש דרב יוסף היה מסופק דלמא לא שמיע ליה לרבה דאיתותב רב דא"כ מאי פריך בתר הכי ואי לא שמיע ליה ודאי עביד וכו' ר"ל ומאי קא מיבעיא ליה לרב יוסף נימא דהא גופא קא מבעיא אם שמיע ליה לרבה הא דאיתותב רב ודאי לא עביד כוותיה או אם לא שמיע ליה דאיתותב ואז ודאי עביד כוותיה דרב ויש מוחקין בגמ' תיבת דלמא:

    בתוס' ד"ה דלמא ה"מ במתני' וכו' אע"ג דלא קאמר במשנתנו פי' דלא קאמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא במשנתנו שנים חלוקים וכו' אלא סתמא קאמר כל מקום שאתה מוצא משמע אפי' בברייתא מ"מ הכא משמע דאין הלכה כר"י משום דסתם מתני' דלא כוותיה אלא כר"ש כדלעיל ולכך סברא לומר דלא אמר ר' יוחנן הלכה כדברי המכריע אלא כשהמכריע במתני' אבל בברייתא כגון רב יהודה לא וק"ל:

    ד"ה למוצאי שבת רוחץ בה מיד וכו' דעובדא דמייתי בשבת הוי פירוש דעובדא דמייתי לקמן בגמ' אמר ר"ש בן פזי אריב"ל בתחלה היו רוחצין בשבת הוה ולכך הוה מוקמינן נמי הא דקתני בברייתא משרבו עוברי עבירה התהילו לאסור פי' הזיעה קאי נמי דוקא אשבת ויש לפרש ג"כ דר"ל וכי תימא והיאך הוה ס"ד למימר דהא דקתני משרבו עוברי עבירה אסרו הזיעה קאי דוקא אשבת ולא איו"ט והא ההוא עובדא דקתני א"ר יהודה מעשה במרחץ של בני ברק וכו' דעלה קתני משרבו עוברי עבירה וכו' היה ביו"ט לכך קאמר דהוה אמינא נמי דההוא מעשה של בני ברק דמייתי הוה נמי בשבת אע"ג דבספרים שלנו כתוב בפירוש באותו מעשה שפקקו נקביו מעיו"ט בזמן התנאים לא היו הברייתות בכתב כ"כ ולכך ה"א דמעשה הוי נמי בשבת וק"ל:

    Maharam on Shabbat 40a · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא ת"ר מרחץ שפקקו נקביו מע"ש כו' פקקו נקביו מעי"ט למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון כו' משמע להדיא מלשון הברייתא דאפילו פקקו נקביו מעיו"ט אפ"ה לא שרי למחר אלא להזיע ולהשתטף כיון דאכתי לא גזרו על הזיעה א"כ כ"ש דלא גזרו להשתטף והיינו כדפרישית לעיל דלא אסרו להשתטף אלא משום זיעה אבל לענין רחיצה עצמה בי"ט משמע דאסור אפילו פקקו נקביו מע"ט כיון שכבר גזרו על הרחיצה אפילו בהוחמו מע"ש או מעי"ט. ולפ"ז יש לתמוה טובא על שיטת הרב אלפס שהבאתי לעיל שכתב בפ"ב דביצה בשם הגאונים דבחמין שהוחמו מעי"ט מותר לרחוץ כל גופו אפילו לכתחילה וכן פסק הרמב"ם ז"ל וא"כ הוי דלא כברייתא דהכא ואף שראיתי להר"ן ז"ל שכתב בשמעתין ומיהו דוקא חוץ למרחץ אבל במרחץ אסור ומשמע מדבריו שליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם כ"כ ולענ"ד נראה דוחק גדול דמסתימת לשונם לא משמע הכי דכל כי האי גוונא לא הו"ל לסתום אלא לפרש כיון דלענין שבת לא שני לן בין מרחץ לחוץ למרחץ לענין רחיצת כל גופו בחמין שהוחמו מע"ש דסתמא קתני חמין שהוחמו מע"ש שלא התירו לרחוץ אלא פניו ידיו ורגליו ואין דרך רחיצה כזו בבית המרחץ אלא בביתו וא"כ אי איתא דס"ל לחלק בין מרחץ לחוץ למרחץ הו"ל לפרש. לכך נראה לענ"ד ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם בענין אחר שהם מפרשים הברייתא דפוקקים נקבים כפי' הראשון שכתב רש"י בשמעתין שלא פקקו אותן הנקבים שמסיקין בהן המרחץ אלא שפקקו הנקבים של המרחץ שלא יצא חמימותו כדי שיהא ראוי לזיעה למחר א"כ לפ"ז כבר אפשר שהמרחץ הוסק בי"ט עצמו כיון שהבלנין חשודין בכך אם נתיר לרחוץ בכה"ג כל גופו מש"ה הוצרכו לגזור אפילו בכה"ג משא"כ מה שהתירו הרי"ף והרמב"ם ז"ל בשם הגאונים היינו באותן חמין שהוחמו ודאי מעי"ט כגון שפקקו נקבי המרחץ במקום שמסיקין וכ"ש בחמין שהוחמו בבית מעי"ט משום הכי כתבו בפשיטות דמותר. ולענ"ד נראה עוד דאדרבה ברייתא דהכא מסייע לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דמשמע להו מדנקיט הכא תרי בבי לענין ע"ש ועי"ט ולא ערבינהו ותנינהו כדמקשו התו' ע"כ משמע דדוקא לענין שבת שרי לרחוץ למ"ש מיד ולא בעינן בכדי שיעשו אלא בהוסק מע"ש דוקא אבל בשהוסק בשבת באיסור אפילו ע"י עו"ג בעינן בכדי שיעשו משא"כ כשהוסק בי"ט לא בעינן בכדי שיעשו כיון דלא שייך בי"ט איסור דאורייתא כלל ברחיצה כדפרישית לעיל ומה שלא כתבו התוספת כן והוצרכו לפ' הא דלא ערבינהו ותנינהו בענין אחר היינו משום דאזלו לשיטתייהו שכתבו לעיל בד"ה וב"ה מתירין דרחיצת כל גופו בי"ט אסור מדאורייתא כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

    שם התחילו הבלנין להחם בשבת כו' הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו וכי נחשדו ישראל על השבתות כו' ע"ש. כבר כתבתי לעיל בלשון רש"י בד"ה בכלי דלשיטתו שם א"ש הא דקאמר הכא התחילו הבלנין להחם בשבת היינו שהיו נותנין צונן בתוך החמין וקסברי דשרי בתולדת אור אלא דבלא"ה לא ידענא מאי קשיא ליה להרשב"א ז"ל דהא שפיר מצינן למימר דהנך הבלנין עכו"ם היו והיו מסיקין בית המרחץ של ישראל או בעיר שרובן ישראל ובכה"ג ודאי אסור לרחוץ בהן והא דקתני בברייתא דלעיל משרבו עוברי עבירה בלאו הכי לאו אבלנין קאי אלא על אותן ישראל שהיו רוחצין ומזיעין בהן כדמשמע להדיא ממימרא דרבא בסמוך דמאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא כמו שפירש"י להדיא כנ"ל לפי שיטת רש"י דלעיל אלא דמלשון הירושלמי שהביא הרשב"א לא משמע כן:

    Penei Yehoshua on Shabbat 40a · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה דילמא ה"מ במתניתין וכו' אע"ג דלא קאמר במשנתנו עי' משנה למלך ריש הלכות בית הבחירה:

    Gilyon HaShas on Shabbat 40a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף מ׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־359 מילים ב־10 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 10 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 121 מילים

      נפתחת ב״. הדר ביה ר"ע לגביה דרבי יהושע.…״

      חכמים: רבי יהושע.

    2. קטע 258 מילים

      נפתחת ב״אתמר: חמין שהוחמו מע"ש רב אמר: למחר…״

      חכמים: רב אמר, שמואל.

    3. קטע 317 מילים

      נפתחת ב״תא שמע: לא התירו לרחוץ בחמין שהוחמו…״

    4. קטע 448 מילים

      נפתחת ב״תניא כוותיה דשמואל: חמין שהוחמו מע"ש למחר…״

      חכמים: רב בהאי, שמואל, רבה.

    5. קטע 525 מילים

      נפתחת ב״א"ל רב יוסף לאביי: רבה מי קא…״

      חכמים: רב יוסף, אביי, רבה.

    6. קטע 634 מילים

      נפתחת ב״ואי לא שמיעא ' ודאי עביד. דאמר…״

      חכמים: רב עביד, רב לא, אביי, שמואל.

    7. קטע 719 מילים

      נפתחת ב״ת"ר מרחץ שפקקו נקביו מע"ש למוצ"ש רוחץ…״

    8. קטע 851 מילים

      נפתחת ב״אמר רב יהודה: מעשה במרחץ של בני…״

      חכמים: רב יהודה.

    9. קטע 975 מילים

      נפתחת ב״מאי ״עוברי עבירה״? דא"ר שמעון בן פזי…״

      חכמים: רב שבת.

    10. קטע 1011 מילים

      נפתחת ב״אמר רבא: האי מאן דעבר אדרבנן, שרי…״

      חכמים: רבא.

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: שבת דף מ׳ ע״א

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026