מתני' הזורק — בשוגג:
ונזכר — שהוא שבת:
מאחר שיצתה — האבן מידו וקודם שתנוח:
קלטה אחר — קס"ד לאחר שנזכר זה קלטה אחר הוו להו שנים שעשאוה וכגון שנעקר ממקומו וקבל או שקלטה כלב בפיו דלא הויא הנחה דבעינן מקום ד' פטור:
גמ' ופרכינן הא נחה — לסוף ד' ברה"ר חייב ואע"ג דנזכר בין עקירה להנחה והא קתני סיפא זה הכלל כו':
סיפא — דקתני עד שתהא תחלתן וסופן שגגה:
אתאן ללכתא ומיתנא — לכתא עץ קטן שכפול ראשו וצריך לחמורים נושאים דרדורים של יין שתוחבין אותו בשני עקלים שהדרדורים תלויין בהן משני צידי החמור ומחברים בו הדרדורים שיחזיק זה את זה:
ומתנא — חבל כלומר לא מיתוקמא סיפא אלא בזורק לכתא הקשור בחבל קטן כדרכו ואוחז החבל בידו וכשנזכר היה בידו לאחוז החבל ולעכב זריקת הלכתא שלא תנוח הלכך תחילתו שוגג וסופו מזיד ופטור אבל זרק צרור וחפץ שכשנזכר אין בידו לעכבו כוליה שוגג הוא ונזכר דקתני ברישא אשמעינן רבותא דאף על גב דנזכר לא מיפטר מחטאת אא"כ קלטה אחר או כלב:
ופרכינן לכתא ומתנא אוגדו בידו — ואפילו כוליה מילתא שוגג לא מיחייב דאין כאן זריקה:
כגון שנתכוין לעשות חבורה — בתחלתו בשגגת שבת ונזכר עד שלא נעשית החבורה ולעולם בלכתא ומיתנא וכגון שנתכוין לעשות חבורה כו' דהאי משום זכירה הוא דמיפטר שהיה בידו להחזיר נמצא סופו זדון הא לא נזכר חייב ואע"ג דאגדו בידו דחיוביה לאו משום זריקה הוא אלא משום חבורה:
הא בהדיא קתני לה — במתניתין וזה הכלל ע"כ למילתא אחריתי אתא:
אלא אמר רבא — זה הכלל למעביר ארבע אמות ברה"ר ונזכר קודם שהעבירו ד' אמות אתא שהיה בידו לעמוד במקום שנזכר אבל זורק לא מיפטר בזכירה:
והא כי קתני זה הכלל אזריקה תני לה — דאיירי לעיל מיניה בזורק לעשות חבורה ואי סתם זורק לא מיפטר בזכירה היכי מתני גבי זה הכלל:
אלא אמר רבא — רישא מילי מילי קתני לה ותרתי קתני הזורק ונזכר אי נמי לא נזכר וקלטה אחר כו' והדר תני כללא לאתויי מעביר:
חסורי מחסרא וכו' — ולעולם חדא קתני:
שחזר ושכח — קודם שתנוח דהוה ליה תחילתו וסופו שגגה ואשמעינן נזכר דתנא בה לרבותא דאע"ג דהואי ידיעה בינתיים מיחייב דאין ידיעה לחצי שיעור דהיינו כאין בידו להחזיר:
ה"ג שכל חייבי חטאות כו':
איתמר ב' אמות בשוגג ב' אמות במזיד ב' אמות בשוגג רבה אמר פטור רבא אמר חייב. שתי אמות במזיד שנזכר לאחר שתי אמות ראשונות וחזר ושכח בב' האחרונות:
דר"ג — לקמן בפרק הבונה:
התם דכי גמר שיעורא בשוגג גמר — הכותב ב' אותיות בב' העלמות דמחייב בה ר"ג באות השניה נגמר השיעור ואף הוא בשוגג אבל הכא בשתי אמצעיות שהן במזיד נגמר השיעור כדמפרש ואזיל לה במעביר ושתי אמצעיות מזיד:
שוגג הוא — שהרי אין בידו לעכבה וכיון שחזר ושכח חייב דלא נגמרה מלאכה עד שעת הנחה שהיא לסוף ובשוגג:
אלא במעביר — וכיון דבידו לעמוד בסוף ב' אמות האמצעיות אשתכח דגמר שיעורא במזיד:
התם הוא דבידו — שלא לחזור ולכתוב השניה הלכך כי חזר ושכח הויא לה שגגה אחריתי ולא גמרה לקמייתא:
אבל הכא אין בידו — להחזיר כשנזכר כדמפרש ואזיל בזורק הלכך כולה חדא שגגה היא ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
בפי הכבשן — ונשרפה בשלהבת:
הכא דקא מיכוין — מחשבתו משויא ליה מקום דהא אחשביה:
אכילה אחת — זית אחד:
ד' חטאות — משום חלב משום נותר משום אכילת יוה"כ משום טומאת הגוף ואכל קדש:
ואשם מעילות — דאפילו הוא כהן גבי אימורים זר הוא:
אף אם היתה שבת כו' — ומשום יוה"כ לא מיחייב בהוצאה דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה"כ:
אינו מן השם — אין חטאת זו משום אכילה אלא משום הוצאה:
ואמאי — מיחייב משום הוצאה לדברי הכל הא אין דרך להוציא בפה:
מחשבתו — שצריך לאוכלה בהליכתו ואחשבה להוצאה זו בפיו:
