מסכת שבת דף צ״ד עמוד א׳

ששגג על האוכלין והזיד על הכלי ומאי חייב דקתני מיתה:

והא אף קתני משמע שני חיובין שוין:

בפלוגתא דר"י ור"ל דאיפלוגי בידיעות מחלקות בפ' כלל גדול (לעיל שבת דף עא:) איפלוגי נמי רב ששת ורב אשי הכא רב ששת דלא מוקי לה הכי קסבר דאין ידיעות מחלקות ורב אשי סבר ידיעות מחלקות:

דמשרבטי נפשייהו משמטים כלפי מטה ומכבידין עצמן להשמיט מיד הנושאן:

מתיר בסוס למוכרו לנכרי מפני שמלאכת הסוס אם היה אדם עושה אותה אין חייב עליה חטאת דלרכיבה עומד והחי נושא את עצמו והא דאסרו למכור בהמה גסה לנכרי משום שאלה ומשום שכירות אסור וסוס אי נמי דמושיל ומוגר לאו איסורא דאורייתא איכא שאין זו מלאכה אצל הסוס וגבי אזהרת שביתת בהמה מלאכה כתיב:

ואמר רבי יוחנן גרסינן:

דבי וייאדן של ציידי עופות שנותנין על הסוס עופות כשהן חיין כגון נץ ומינו לצוד שאר עופות ולא משרבטי נפשייהו דלא קשירי והשתא נמי החי נושא את עצמו ומשום הכי א"ר יוחנן בן בתירא ור' נתן אמרו דבר אחד:

בכפות בין עוף בין אדם:

ששגג על האוכלין והזיד על הכלי וחייב על הכלי היינו סקילה כפי' רש"י ורבינו שמואל קשה לו לאוקמי ברייתא בחיוב סקילה דבכל דוכתא איירי בחיוב חטאת והגיה הגירסא כגון ששגג על הכלים והזיד על האוכלין ולא התרו בו דליכא באוכלין לא סקילה ולא חטאת ועל הכלי חייב חטאת ואין נראה לר"י לא פי' הקונטרס ולא פי' רשב"ם דכשהזיד באחד אינו חייב חטאת על השני ששגג בו דלא שב מידיעתו הוא כיון שהזיד באחד מהן ונראה דהשתא דמוקי בהזיד בכלי איירי הכל לענין סקילה וה"פ דברייתא המוציא אוכלין כשיעור בכלי חייב סקילה על האוכלין כגון שהתרו בו על האוכלין ופטור על הכלי אם התרו בו משום כלי ואם היה צריך לכלי חייב סקילה אף אם התרו בו משום כלי ופריך והא אף על הכלי קתני משמע דחייב שתים:

ובפלוגתא דר' יוחנן ור"ל פי' חייב שתי חטאות לרבי יוחנן כשנודע לו וחזר ונודע לו דידיעות מחלקות ולר"ל אחר שנתכפר נודע לו על אחד ופי' הקונטרס אין נראה לר"י דנהי דלית ליה לרב ששת ידיעות מחלקות מ"מ יעמיד בנודע לו על האחד בשכבר כיפר דכפרה לכ"ע מחלקת:

שהחי נושא את עצמו תימה לר"י למה פטור דאי משום שהחי מיקל עצמו והלא אפילו במשא קל יותר חייב ואי משום דשנים שעשאו פטורין הא הוי זה יכול וזה אינו יכול שאין הנישא יכול לישא עצמו בלא הנושא והנושא יש בו כח לנושאו אפילו היה מת ואומר ר"י דממשכן גמרינן שלא היו נושאין דבר חי שהתחשים והאילים היו הולכים ברגליהם והחלזון מיד היו פוצעין אותו טרם ימות דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצליל ציבעיה:

אבל אדם חי נושא את עצמו תימה דבריש נוטל (לקמן שבת דף קמא:) משמע דפליגי נמי באדם דקאמר גבי תינוק רבא כרבי נתן סבירא ליה ואומר רשב"א דקטן כבהמה דמי דמשרביט נפשיה אך קשה לן דבפרק מפנין (שבת דף קכח:) תניא מדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא ברה"ר והאשה מדדה את בנה ברה"ר ופירש התם בקונטרס דבהמה ברה"ר לא שמא יגביהנה מן הארץ וסתמא כרבנן דר' נתן דמחייבי אבל בנה אי נמי מגבה ליה הא באדם מודו רבנן דחי נושא את עצמו [ושמא ההוא דבפרק נוטל איירי בתינוק בן יומו]:

בסוס המיוחד לעופות ובן בתירא מתיר בסוס בכל הסוסים קאמר ורבנן אוסרין בכל הסוסים משום סוס המיוחד לעופות דלא חילקו חכמים בסוסים:

סוסא דבי וייאדן פר"ח שכן ציידי עופות מניחין עליהן עופות שלהן שצדין בהן עופות אחרים אבל אין לפרש בעופות הניצודין דהני כפותין נינהו ואמר בסמוך דמודה רבי נתן בכפות:

והא הני פרסאי ואיהו לא מפליג למכור לשום נכרי:

ובפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש עיקר דיליה בפרק כלל גדול (שבת דף עא):

ר' שמעון סבר תלתא מיעוטא כתיבי נפש אחת בעשותה חד למעוטי זה עוקר וזה מניח כגון פשט העני את ידו לפנים ונתן בעה"ב לתוכה והוציא וחד למעוטי זה יכול וזה יכול וחד למעוטי זה אינו יכול וזה אינו יכול ור' יהודה סבר זה אינו יכול וזה אינו יכול לא אימעט ומיעוטא שלישי לאפוקי יחיד שעשה בהוראת ב"ד ופטור מן הקרבן והיכי דמי כגון האי דתנן נשאת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן שלא ע"פ ב"ד תצא וחייבת בקרבן ור' שמעון אמר לך יחיד שעשה בהוראת ב"ד לא צריך קרא למעוטיה ור' מאיר דקא מחייב זה יכול וזה יכול אמר לך תרין מיעוטי אינון ואם נפש אחת תחטא בשגגה אחת לאו מיעוטא הוא אלא נפש תחטא בעשותה חד לזה עוקר וזה מניח וחד ליחיד שעשה בהוראת בית דין ובזמן שאחד יכול ואחד אינו יכול והוציאו (שניהם פטורין) [ד"ה חייב]. אמר רב חסדא היכול הוא דחייב ואידך שאינו יכול לא קא עביד מידי אלא מסייע הוא ומסייע אין בו ממש ואיסתייע רב חסדא בכמה סייעתא זפש"ן סימן רב זביד משמיה דרבא סייעיה מהא דתני בזב היה רוכב ע"ג בהמה וד' טליות תחת ד' רגלי בהמה טהורות מפני שהיא יכולה לעמוד על שלש דחשבת כל חדא מסייעת ומסייע אין בו ממש (וכי) אמר רב יהודה מדסקרתא לעולם אימא לך מסייע יש בו ממש ושאני בהמה דכי עקרא חדא רגל משויא בדעתא למעקר כולהי גופיה אהדרו ליה לאו זמנין עקרא הא זמנין עקרא הא וכיון דאפילו בעי למעקר כולי גופה ומתחלה עקרא חדא זמנין עקרא הא וזמנין דעקרא הא ולאו חדא בעינא הוא דעקרא או הוה אית ביה ממש במסייע והוה האי זב דרכיב על האי בהמה כזב המתהפך על ה' ספסלין לארכן ויש ספק מתהפך עליהן טמאין דכל רגל מסייעת הוא ספק הא מתעקרא וספק הא מתעקרא לא אמרינן מסייע אין בו ממש. ורב פפי משמיה דרבא סייע מהא ר' יוסי אמר הסוס מטמא [על ידיו] וחמור מטמא ברגליו שמשענת הסוס על [ידיו] וחמור על [רגליו] ואמאי הא קא מסייעת ברגליו בהדי ידים וידים בהדי רגלים לאו משום דאמרי' מסייע אין בו ממש ודרב אשי ורבינא ברירין ומפרשן בתוספתא ובכל הזבחים שקבל דמן:

ושמעתתא דבתרא קא גרסין לה אמר מר זה יכול וזה יכול ר' מאיר מחייב איבעיא להו בעינן שיעור לזה ושיעור לזה או דלמא שיעור אחד לכולן ואנחנא חזיינא דהא טעותא היא דלא בעו כי האי בעיא אליבא דרבי מאיר דלאו הלכתא כוותי' ולא אמרי אמוראי (פשמ"ש) [פמנ"ש] סימן. אף אנן תנינא אלא אהא קאי האי בעיא זה אינו יכול וזה אינו יכול ר' מאיר ור' יהודה מחייבין ור' שמעון פוטר ובהא הלכה כר' מאיר ור' יהודה והא קאמרינן באין צדין [דף כז] בהדיא רבי יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה וכיון דהלכתא זה אינו יכול וזה אינו יכול חייבין עלה בעינן מי צריכינן שיעור לכל חד וחד או חד שיעור לשניהן וסליקא הלכה שיעור אחד לשניהן ופשטה דמתניתין לא יכול אחד להוציאו והוציאו שנים חייבין דאלמא כל אחד מהן בפני עצמן אינו יכול אבל שניהן בהדי הדדי יכולין ואעפ"כ חייבין ולא מצית מימר על זה יכול וזה אינו יכול קאי ולאו אליבא דר' מאיר קאי בעי אלא אליבא דרבנן דפטורין קאמר מי פטרי רבנן אע"פ שהוציאו שניהן שני שיעורין או דלמא אם הוציאו שניהן שיעור אחד פטירי ואם הוציאו שני שיעורין מחייבין חדא דלאו הכי קאמר לא בבעיא ולא בתשובה ועוד דאיפשיטא לן בזה יכול וזה יכול שאע"פ שמוציא כמה שיעורין פטורין הלכך ליכא לאוקומא אלא בענין זה אינו יכול וזה אינו יכול ואמרי' דשיעור אחד לכולן וחייבין בו.

ובפלוגתא דרבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש פירש רש"י ז"ל: דרב ששת דלא אוקמה בנודע לו וחזר ונודע לו, ורב אשי דאוקמה בהכין, פליגי בפלוגתא דר"י וריש לקיש, דרב ששת כר"ל ולפום כך לא מצי לאוקומה בנודע לו וחזר ונודע לו, ורב אשי כרבי יוחנן. ואינו מחוור. דמנא ליה דרב ששת כר"ל [כיון] דקיימא לן כר' יוחנן אלא דלא אסיק אדעתיה לאוקומה בהכין, ואי נמי דלא קשיא ליה האי אף על הכלי. אלא הכי פירושא: רב אשי אמר בנודע לו וחזר ונודע לו וכפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל, למר בנודע לו וחזר ונודע לו מיד, דידיעות לבד מחלקות, ולמר בנודע לו לאחר הפרשה, ואי נמי לאחר הקרבה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בפרק כלל גדול (שבת עא, ב).

דבי וייאדן פירש רש"י ז"ל: ציידי עופות, וקושרן ומניחן על הסוס כשהן חיין. ומה שאמר קושרן לא דק דמודה ר' נתן בכפות. ורבי האי גאון ז"ל פירש בזיארן, הנץ וכיוצא בו שהמלכים צדין בהם עופות קורין אותן באז, והאחד העוסק בהן קורין אותו בלשון פרסי באזאר, ובזמן שהן יותר מאחד קורין להן בזיארן, ויש להם סוסים מיוחדים הנקראין סוסיא דבאזאר"ן.

פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו פירוש: משום דאף זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, לפי שאין לו הנאה לא בהוצאתו ולא בקבורתו, אבל ההנאה היא מניעת הטומאה שהוא מונעו ממנו בהוצאתו, וכן (לקמן שבת קז, ב) צידת נחש שלא ישכנו נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינו אלא מניעת היזק ואין לו הנאה בגופה של מלאכה, וכן (לעיל שבת לא, ב) כבוי פתילה וגחלים מלאכה שאינו צריכה לגופה, שאין הנאה לו בגופו של כבוי, אלא בכבוי של פתילה שצריך להבהבה וגחלים לעשות מהם פחמים שהוא צריך להדליקם ולכבותם, והכבוי בעצמו הוא התיקון ממש. ואם תאמר אם כן תופר יריעה שנפל לה דרנא (לעיל שבת עה, א) לא יהא חייב שאינו צריך לגופה של תפירה, שברצונו לא נפל בה דרנא ולא היה צריך לאותה מלאכה, יש לומר דמכל מקום כיון שנפל שם דרנא צריך הוא לאותה תפירה ונהנה הוא ממנה, כתולש מן המחובר דברצונו לא היה מחובר ואינו צריך שיהא מחובר כדי שיתלוש ממנה, ואף על פי כן מאחר שהוא מחובר צריך הוא לתלוש ונהנה הוא מאותה תלישה ממש, ומלאכה הצריכה ממש הוא. והמוציא ריח רע כל שהוא, ששנינו בפרק א"ר עקיבא (לעיל שבת צ, א) שהוא חייב, אף רבי שמעון מודה בה ובשהוציאו לצורך רפואה לגמר בריח רע, והרבה עושין כן. וכן פירשה הר"ז הלוי ז"ל.

אע"פ שאמרו באדם חי נושא את עצמו והמוציאו פטור בבהמה חיה ועוף מיהא כל המוציאן חייב אפי' חיים ואין אומרין בהם שהם נושאין את עצמם אדרבא משתמטים הם כלפי מטה ומגביהין עצמם להשמט מיד הנושאם ואף באדם אם היה כפות חייב שאין לומר עוד בו שיהא נושא את עצמו וכן כל מי שניכר שאינו נושא את עצמו חייב כגון בעל בשר הרבה שהרי אמרו בסוגיא זו והא פרסאי דכמאן דכפיתי דמו ר"ל מצד שהם מסורבלים בשר ותירץ רמות רוחא הוא דאית בהו דההוא פרדשכא דרתח מלכא עליה ורהט בכרעיה תלתא פרסי אלמא כל שידוע שאינו נושא עצמו חייב וא"כ אף בחולה חייב וכן כתבו גדולי המחברים ואף במסכת יומא שנינו איש עתי אפילו בשבת למאי הלכתא שאם היה חולה ר"ל השעיר מרכיבו ר"ל על כתיפו והקשה ואי כר' נתן מאי צריך קרא הא לרבי נתן חי נושא את עצמו אף בבהמה ותירץ כיון שחלה ככפות דמי ומודה ר' נתן בכפות ויש ללמוד הימנה לאדם לרבנן שאם חלה דינו ככפות:

הקטן יש אומרים שדינו כבהמה לחייב הנושאו ויוצא להם כן ממה שהקשו בסוגיא זו על מה שאמרו עליה באדם חי אפי' רבנן מודו והרי אמרו בפרק נוטל המוציא תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו חייב משום כיס ר"ל שאין הכיס טפלה לתינוק והקשה וליחייב משום תינוק ותירץ רבא כר' נתן סבירא ליה אלמא שלדעת רבנן חייב אף על התינוק ובכאן אמרו באדם חי נושא את עצמו מודו רבנן ולמדו מכאן שהתינוק כבהמה ולדעת רבנן חייב ומ"מ יש מתרצין שלא אמרה אלא לרוחא דמילתא כלומר אפילו תמצא לומר שנחלקו רבנן באדם אני סובר כר' נתן ומ"מ מודים חכמים אף בתינוק וכן הלכה ויש פוסקין חי נושא את עצמו אף בבהמה חיה ועוף ואין נראה כן ובפרק מפנין יתרחבו הדרכים:

בראשון של ע"ז התבאר שאסור למכור בהמה גסה לגוי מחשש מלאכת שבת ר"ל שמא ישאילנה או ישכירנה לו ויעשה בה מלאכה בשבת ובסוס מיהא מותר מפני שאף הגוי עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת ר"ל שעושה בו מלאכה שאפי' עשאה אדם פטור שהרי סתמו אינו אלא לרכיבת אדם ולהיותו נושא את האדם ולא למשאוי ואלו היה האדם נושא אדם אחר בשבת פטור שהחי נושא את עצמו ואפי' היה הסוס מיוחד למשאוי כגון של ציידין שקושרין העופות עליהם מ"מ סתמן לרכיבה ומה שנ' כאן בסוס המיוחד לעופות כלומר ולרבנן אסור דחיה בעלמא הוא ואין לסמוך עליה ומ"מ יש שואלים בהיתר מכירת הסוס והרי מ"מ הוא נושא אותו אכף העשוי לרכיבה שקורין שילא"ה והוא מלאכה שחייבין עליה חטאת ומתרצין שאין זה לסוס אלא כדרך מלבוש ועל הדרך שאמרו חמור יוצא במרדעת הקשורה לו וכו' וכן בפרומביא:

בד"ה אבל אדם כו' אך קשה לן דבפרק מפנין תנן מדדין כו' ופי' התם בקונט' כו' אבל בנה א"נ כו' מודו רבנן כו' עכ"ל ואין להקשות דתקשי להו בפשיטות למאי דס"ד המקשה בשמעתין דבאדם נמי פליגי רבנן וסברי דאינו נושא את עצמו הך מתני' דפרק מפנין כמאן אתיא די"ל דודאי אין פ"ה מוכרח התם ולמאי דס"ד הכא המקשה הוה מפרש לה דבבהמה חיישינן שמא יגביהנה שלא תשמט מידו ותברח משא"כ בבנו הקטן דליכא למיחש להכי ורש"י פירש התם לפי המסקנא דהכא דמודו רבנן באדם ודו"ק:

בפרש"י בד"ה דבי וייאדן כו' ומינו לצוד שאר עופות ולא משרבטי כו' עכ"ל משום דרבי נתן נמי מודה בכפות וקשור דהנהו ודאי משרבטי נפשייהו ומש"ה פירש דאיירי בעופות הצודין כגון נץ ומינו כיון דאינם קשורין לא משרבטי נפשייהו לרבי נתן אבל עופות הניצודין כיון דקשורין מודה בהו ר' נתן בכפות ומהרש"ל הגיה לאין צורך ודו"ק:

תוספות בד"ה ר' שמעון פוטר כו' וכן סותר על מנת לבנות נמי לא מחייב רבי שמעון כו' כגון שסותר על מנת לתקן יותר ממה שהיה בתחלה כו' עכ"ל ויש לעיין בזה דבסותר ע"מ לבנות ממש לכאורה אי יליף ממשכן הא אשכחן במשכן דהיה סותר ולא היה בבנין האחרון טוב יותר מהראשון כמו הקמת המשכן וכה"ג כתבו התוס' פרק במה מדליקין דבמשכן לא היה מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם דבסתירה לא משכחת לה שיהא מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם והיינו כהקמת המשכן ויש ליישב דברי התוס' דהכא ודאי מהקמת המשכן לא ילפינן כלום שלא גמרינן ליה מלאכה דשבת אלא ממעשה המשכן וסותר על מנת לבנות דומיא דמכבה על מנת להבעיר שהיה מכבה ע"מ שיהיה בבנין האחרון יותר טוב מן הראשון כגון לעשות פחמין למלאכת המשכן שיותר טוב לצורפן בפחמין מאילו היה העץ לא נשרף כלל וזה שדקדקו לשנות פירושם ונאדו התוס' הכא ממה שפירשו בפרק במה מדליקין דודאי בסתירה א"א לאשכוחי שיהא מתקן בסתירה יותר משלא היה בנוי שם מעולם כמ"ש שם התוס' אבל הך מילתא אפשר לאשכוחי דסותר על מנת לבנות ממש שיהיה בנין אחרון יותר טוב מהראשון ודו"ק:

בא"ד ואע"ג דבהוצאה לא בעי ר"ש שיהא לגמרי כמו שהיה במשכן כו' שבמשכן הוצאת הנדבה היתה כדי לתקנה כו' עכ"ל דמסברא לא תלה הכתוב במשכן אלא בצריך לגופו ולא בצריך לגופה של הכלי אבל במקלקל מסברא לא תלה הכתוב שיהיה מלאכה ותיקון אלא בשניהם שהיו במשכן וק"ל:

בתוס' ד"ה ר"ש וכו' דהא בעי במר לעשות בו טס וס"ת כדי להגיה בו וכו' כצ"ל:

בא"ד אי נמי מפיס מורסא וכו' ס"א א"כ מפיס מורסא וכו':

בתוס' בד"ה שהחי נושא את עצמו תימא לר"י למה פטור וכו' אור"י דממשכן גמרינן שלא היו נושאין דבר חי וכו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה דהא בכמה אבות מלאכות מצינו שאע"ג שלא היה מאותו המין כלל דכוותיה במשכן אפ"ה כל תולדה דדמיא לגמרי לאבות מסברא שפיר הוי בכלל חיובא כמו האב בעצמו ונראה לי דתירוצו של ר"י כאן היינו דוקא לענין הוצאה או מעביר ברה"ר דכיון דמלאכה גרועה היא בעינן שהתולדה עצמו נמי הוי במשכן ולא מהני הך מלתא לחוד דדמיא מסברא כמ"ש התוס' להדיא בריש מכילתין בכמה דוכתי ולקמן בפ' הזורק בד"ה הכנסה מנ"ל ע"ש וכמו שכתבתי ג"כ לעיל בפירקין גבי משוי דבני קהת ודו"ק:

בד"ה ר"ש פוטר נראה לר"י דמלאכה שאצ"ל וכו' כעין שהיו צריכין לה במשכן וכו' עס"ה. עיין מ"ש רשב"א ז"ל בחידושיו ומ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש באריכות ולפי שעניני מלאכה שאצ"ל כבר הארכתי בפרק כירה גבי מיחם שפינהו ובכמה דוכתי במכילתין לכן לא ראיתי להאריך כאן מיהו במאי שכתבו התוספות דלענין מלאכה שאצ"ל בעינן ממש דומיא דמשכן אף ע"ג דבשילהי פ"ק דחגיגה משמע דילפינן לה מקרא דמלאכת מחשבת אסרה תורה אם כן משמע דהוי גזירת הכתוב מ"מ מלאכת מחשבת גופא לא כתיב אלא במלאכת המשכן ומש"ה ניחא להו לאוקמי מסברא דבדומיא דמשכן ממש תליא מלתא והא דאיצטריך למילף מקרא בשילהי חגיגה ולא יליף לה בפשיטות מהך סברא גופא דבעינן דומיא דמשכן כדאמרינן לענין עיקר דיני שבת בכמה גווני נ"ל דאי לאו ילפותא דקרא הו"א דחייב במלאכה שאצ"ל אע"ג דלא הוי דומיא דמשכן היינו מדאיצטריך למיסר שריפת בת כהן בשבת כדאיתא לקמן בפרק הזורק ואין להאריך כאן יותר:

גמ' ונודע לו וחזר ונודע לו עי' לעיל דף צ ע"א תד"ה המוציא:

תוס' ד"ה גדול וי"ל דשאני טלטול דאפשר ע"י ככר ק"ל הא מבואר לעיל דף מג ע"א דבליכא ככר דשרי טלטול מן הצד רק מטעם דאדם בהול על מתו ואי לא שרית ליה אתי לכבויי ולא שרינן מטעם כבוד הבריות וצ"ע וע' סוכה דף לו ע"ב בתוס' שם: