מסכת שבת דף קנ״ו עמוד ב׳

דקאי צדק שהוא מזל שלך:

במערב שהוא מקום מצונן ואין ראוי להוליד כך מצאתי בהש"ס רבינו הלוי:

במזרחו שהוא מקום חום:

צדק הקב"ה קראו להביאו למזרח:

לרגלו בשבילו:

אבלט שם חכם נכרי היה וחוזה בכוכבים:

אזיל ואתי דאין מזל לישראל ויועיל לו תפלה:

בתרתי גובי בשתי חתיכות שקצצו עם הקנים בלא יודע:

כלדאי בכולה סוגיא משמע דהיינו חוזים בכוכבים ולא כמו שפירש"י בערבי פסחים (דף קיג:) מניין שאין שואלין בכלדאים שנאמר תמים תהיה וגו' ופירש דהיינו אוב ועוד קשה דבהדיא כתיב אל תפנו וגו' ובספרי דרש מנין שאין שואלין בגורלות שנאמר תמים תהיה וגורל וחוזה בכוכבים חדא מילתא היא:

רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע"ש כו' תימה היכי מוכח בפסחים פרק מקום שנהגו בסופו (דף נו: ושם) ובפ"ק דביצה (דף ו: ושם) מהך מתניתין דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים לעולם מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים והכא היינו טעמא דאסירא לכלבים משום דהואי מוקצה מחמת איסור שלא היתה ראויה חיה (לא) לאדם (ולא לכלבים) ותירץ ר"י דיש דברים ראויים ליתן לפני הכלבים חיים כגון עופות וכיוצא בהן הלכך אי לאו דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים הוה שריא ליתן לכלבים וה"ר יצחק בן הר"ר מאיר גריס במתני' אם לא היתה נבלה מעיו"ט אסורה השתא אתי שפיר בפשיטות דמוכן שפיר לאדם ואינו מוקצה מחמת איסור ולא נהירא לי דבריש ביצה (דף ב.) דייק מינה דגבי שבת סתם לה תנא כר"ש אלמא גבי שבת מיתניא וה"ר פורת מפרש דממשנה יתירה דייק דה"ל למתני אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה ותו לא דמאי צ"ל לפי שאינה מן המוכן אלא להכי תני לה דאפילו הוי מוכן לאדם לגמרי שלא היה מוקצה מחמת איסור לא הוי מוכן לכלבים. מ"ר:

ושמואל אמר הלכה כר"ש תימה לר"י תרתי דשמואל למה לי דתיפוק ליה מההיא דכרכי דזוזי ועז לחלבה ורחל לגיזתה דשילהי פ"ק (דף יט: ושם) ותירץ ר"י דמוקצה דהתם קיל ממוקצה דהכא:

תרגמא זעירי בבהמת קדשים תימה לר"י היכי מוכח מהכא דס"ל כר"ש ע"כ איצטריך לאוקמה בבהמת קדשים כדמוכח פרק אין צדין (ביצה דף כז:) משום דמתני' נמי דיקא דקתני עלה ולא החלה שנטמאת מה חלה דקדשים אף בהמה דקדשים ומכח האי דיוקא פריך התם למר בר אמימר דאמר מודה היה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין ודחיק ר"י לתרץ דהכי קים ליה להש"ס שלא פירש זעירי כן אלא משום דבעי לאוקמה כר"ש. מ"ר:

והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין כו' תימה לר"י היכי מוכח מהכא דלא ס"ל כר"ש דההיא ודאי כרבי יהודה דשמא אית ליה לרבי יוחנן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא וקורה שנשברה אפילו לר"ש איתקצאי בין השמשות קודם שבירתה דהואי מוקצה מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר"ש אבל במתניתין לא איתקצאי בין השמשות דלית ליה ההיא מוקצה מה שהיא עומדת לאדם והיה רוצה רבי לתרץ דאי אית ליה לר' יוחנן מיגו דאיתקצאי היה אוסר ודאי לטלטל בהמה שנתנבלה בשבת שהרי נהי שהיתה ראויה לכלבים בלא שחיטה כדפירשית לעיל מיהו לטלטל היתה אסורה דכולי עלמא מודו דבעלי חיים הם מוקצים הוה לן למימר מיגו דאיתקצאי ודנתי לפני רבי כיון שהיא ראויה לכלבים משום שהיא מוקצה לטלטל אין לנו לאוסרה לטלטל נבלה בשבת מידי דהוה אפירות הנושרין דתלינן טעמא בריש ביצה (דף ג.) שמא יעלה ויתלוש ומשום מוקצה לא אסירי לטלטל כיון דחזו לעורבים בעודן מחוברין אע"פ שבעת חבורן היו אסורין לטלטל ותירץ רבי דמסתמא מתניתין בכל ענין איירי בין אותן שראויין לכלבים בעודן חיים בין שאינן ראויין לכלבים דבכולהו שרי ר"ש ואכולהו קאי רבי יוחנן דאמר הלכה כרבי שמעון דמתניתין ולא למחצה אלמא לית ליה מיגו דאיתקצאי. מ"ר:

והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה בריש ביצה (דף ב.) אמרינן גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש משמע דחשיב לסתמא דמתני' סתמא. אמר רבי לאו משום סתמא קאמר דודאי לא חשיב כסתמא כיון דבמתניתין נמי פליג רבי יהודה וסתמא לאו דוקא אלא חשיב כרבים. מ"ר:

ושוין שבוחשין את השתית בשבת פי' השתית היא שתיתא דאמור רבנן בכיצד מברכין (דף ל"ח ע"א) ודברי הכל מותר לבחוש בשבת והוא נתינת השתית שהוא הקליא בכלי ואחר כך יתן בו חומץ ויערבנו שתי וערב בתרווד או כיוצא בו כלי הניטל בשבת וינער אח"כ את הכלי לכלי אחר אבל לא יערבנו כדרך מריסה שמריץ התרווד סביבות כל הכלי שבתוכו השתית אלא שתי וערב בלבד. והני מילי דבחיש בה רכה אבל לבוחשה עבה גיבול הוא ואסור. ואקשינן עלה היכי אמרת דשוין שבוחשין את השתית ומי שרי והא אמרת רישא אין גובלין את הקליא. כלומר ת"ק וי"א (אסור) [מתיר] גיבול הקליא וקתני סיפא דשוין שבוחשין את הקליא מכלל דאפי' [ת"ק] שרי ומפרקי' ל"ק הא דתני אין גובלין בעבה וסיפא דקתני ושוין שבוחשין ברכה והוא דמשני ממעשה דחול שדרכו בחול נותן החומץ ואחר כך הקמח ובשבת ישנה יתן השתית ואחר כך יתן החומץ ואפילו נתינת מים למורסן כעין גיבול בשנוי שרי כדאמרי משמיה דרב ירמיה בר אבא גובלין ולא מספין ודלא לקיט בלשניה מלקיטין והני מילי גיבול בשנוי והוא עירוב שתי וערב וניעור מכלי אל כלי אחר אבל מירוס כעין טוחן ברחים של יד שמסבב ומוליך ומביא אסור. אמרו לו לרבי חנינא מהו לגבל אמר להו אסור לפרק מאי אמר [להו] מות' ולמה לא פירש מהו לפרק ומהו חד קמי חדא ותרי קמי תרתי כו' שראיתי בין הגאונים חילוקם בפירושם והלכתא כעולא דאמר אפילו כור אפילו כוריים שרי ואפילו לשלשה ועוד ובלבד ע"י שינוי כאשר פירשנו למעלה ושאר השמועה פשוטה היא:

אבלט שהיה רבן שמואל אומר גוי הוא דאמרינן בפרק אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים שמואל ואבלט הוו יתבי כו:

מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה:

אתמר ע'ר'ל' אמר הלכה כר' יהודה פי' ע'ר'ל' סימן שמות החכמים דאמרו דהלכה כר' יהודה והם ע'ולא ור'ב ול'וי אילו שלשתן כר' יהודה עולא בפירוש אמר הלכה כר' יהודה רב מכלל חלוקתו על שמואל בכראכי דזוגי פי' מחצלאות הכרוכות זוגות זוגות העומדות לתפירה דרב אסר להתירן ולישב בהן שמעינן מינה כיון שהן לסחורה מוקצות הן מכלל דסבר הלכתא כר' יהודה לוי נמי מכללא דכי הוו מייתי טרפה לקמיה דלוי ביו"ט לא הוה חזי ליה אלא אקיקלתא סבר דלמא לא מכשרא ואפילו לכלבים לא חזי שמעינן מינה דכר' יהודה סבירא ליה דאמר לפי שאינה מן המוכן:

ש'ז'ח' סימן והן שמואל זעירי ור' יוחנן:

שמואל ור' יוחנן בהדיא אמרי הלכתא כר' שמעון זעירי מכללא מדחזינן ליה לזעירי דמתרגם להא דתנן בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה דבבהמת קדשים [מיירי] מכלל דחולין שרי כר' [שמעון] דלית ליה מוקצה.

ואף רבי יוחנן סבר הלכה כרבי שמעון והא דלא אמר מהיכא שמעינן ליה לר' יוחנן, כדאמר ברב וזעירי ושמואל, משום דסוגיא דפרק כירה (לעיל שבת מו, א) קמא להו, דהתם שקלינן וטרינן טובא אי כר"ש סבירא ליה ואי כר"י סבירא ליה, והכא מסיק דכר"ש סבירא ליה.

כבר כתבנו הרבה פעמים בענין מוקצה שהלכה כר' שמעון בשבת וכר' יהודה ביום טוב ואע"פ שבסוגיא זו אמר ר' יוחנן הלכה כר' שמעון והקשו לו ממשנת בקוע עצים שהיא בי"ט אלמא שר' יוחנן פסק כר' שמעון אף ביום טוב עד שמכאן פסקו גדולי הרבנים כר' שמעון אף ביום טוב א"א להעמידה ומ"מ סוגיא זו נאמרה על דעת ר' שמעון שהיה מתירו אף ביום טוב אלא שמ"מ ראה ר' דבריו של ר' יהודה בי"ט ושל ר"ש בשבת כמו שביארנו במסכת י"ט והוא שאמרו כאן בכל השבת כלה הלכה כר' שמעון ר"ל בענין מוקצה ואפי' במחמת מיאוס כגון נר ישן חוץ ממוקצה מחמת איסור והילכך אף הכלים מותר לטלטלן בשבת אא"כ הוקצו מחמת איסור ומ"מ אף הוא מודה בחסרון כיס כגון המסר הגדול וכיוצא בו ובקצת מוקצים אחרים כמו שהתבאר ומ"מ גדולי קטלוניא כתבו שזה אמרו כאן בכל השבת כלה כלל גדול הוא לפסוק כר' שמעון בין במוקצה בין במלאכה שאין צריכה לגופה ובדבר שאין מתכוין ובמקלקל בחבורה ומעתה כראכי דזוגי והם מחצלאות שאדם מביא בספינה לכסות המשואות של סחורה מותר לטלטלן וכבר הארכנו דרך כלל בענין המוקצה בראשון של י"ט ומה שנתגלגל כאן בענין בהמה שמתה ובקוע עצים והתחלה בערימת התבן ושחיטת המדבריות כבר ביארנו הכל במסכת י"ט וכן ענין הגבהת עצמות וקליפין ואיסור מסר גדול ויתד של מחרישה כבר התבאר במסכתא זו בפרקים שעברו:

ממה שכתבנו למדת שמחתכין את הנבלה לפני הכלבים בשבת וביום טוב אסור ומ"מ מותר לבדוק את הבהמה בי"ט אע"פ שמא תמצא טרפה ותאסר לטלטל שהולכין אחר הרוב ולכשיתברר איסורה תאסר אף בטלטול שהרי אין מחתכין אותה אף לכלבים ומ"ש בסוגיא לוי כי הוה אתי טריפתא לקמיה לא הוה חזי לה אלא אקילקלתא ביאורו שאם היה בודקה בביתו שמא תמצא טרפה ויהא ביתו מטונף בה ויש חוששין שלא לבדוק כלל במה שנולד בו ספק וכבר כתבנוה במסכת י"ט פרק שלישי:

בד"ה ר' יהודה כו' לעולם מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים כו' מוקצה מחמת איסור כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לאקשויי כך הכא בשמעתין דמוכח דזעירי סבר הלכה כר"ש מדתרגמא בבהמת קדשים אימא דהתם ביו"ט קאי דאפי' ר"י מודה ביה דשרי משום דאינו מוקצה מחמת איסור ומוכן לאדם הוי מוכן לכלבים אלא דהכא בשבת אוסר משום דהוי מוקצה מחמת איסור כו' כמ"ש התוס' אלא דניחא להו להקשות כן אההיא דפרק מקום שנהגו דהתם מפורש טפי טעמא דר"י דאוסר משום דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים וק"ל:

בד"ה תרגמא כו' היכי מוכח מהכא דס"ל כר"ש כו' ומשום כו' ומשום דמתני' נמי דיקא כו' ודחיק ר"י לתרץ כו' עכ"ל ויש לדקדק אכתי תקשי להו מאי פריך והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן אין מבקעין כו' אימא דסתמא אחרינא אשכח הך בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה דאיצטריך לאוקמא בקדשים מכח דיקא דהתם הא חולין שפיר דמי והיינו סתמא כר"ש וי"ל דאין זה מקרי סתמא כיון דלא תני בהדיא דבחולין ש"ד דאימא דקתני קדשים דלכ"ע הוי מוקצה אבל בחולין איכא פלוגתא דר"י אוסר ור' שמעון מתיר ודו"ק:

בגמ' אמר עולא הלכה כר' יהודה ואף רב סבר הלכה כר' יהודה וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה את הדלועין וכו' ומיהו סתמן לאו למאכל בהמה קיימי וכו' ועיין באשר"י:

בתוס' ד"ה והא א"ר יוחנן וכו' נהי שהיתה ראויה לכלבים בלא שחיטה כדפי' לעיל וכו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אקלקילתא על האשפה מאשפות ירים אביון (תהלים קלג) תרגום מקלקלתא מרים חשוכה רש"י ע"ג דף כח ע"א ד"ה ויקרא:

תוס' ד"ה תרגמא וכו' דהכי קים ליה עיין לעיל דף ט ע"ב תוספ' ד"ה הא לן וש"נ:

מַאי דַּעְתִּיךְ, דְּקָאִי צֶדֶק בְּמַעֲרָב, מְהַדָרְנָא וּמוּקְמִינָא לֵיהּ בְּמִזְרָח נראה לי בס"ד אמרו רבותינו ז"ל (שבת דף פט:) זכות יעקב הועיל לאברהם אבינו ע"ה, דכתיב (ישעיהו כט, כב) לָכֵן כֹּה אָמַר הֳ' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם, וידוע יַעֲקֹב הוא מִזְרָח, ותצרף 'צֶדֶק' [194] עם מספר 'יַעֲקֹב' [182] יהיה 'שָׁלוֹם' [376], ושפע פריה ורביה הוא שָׁלוֹם, שבו תלוי שלום הבית בין איש לאשתו, וזה שאמר מְהַדָרְנָא לֵיהּ בְּמִזְרָח, שאצרף מספר צֶדֶק עם צֶדֶק שהוא מִזְרָח ובזה יהיה שָׁלוֹם של פריה ורביה.

אִי בַּר יִשְׂרָאֵל הוּא, אָזִיל וְאַתִּי יש להקשות הא ודאי הכירו בו מקודם שהוא בַּר יִשְׂרָאֵל, דהא ודאי היו קרובים אצלם וידועים היטב בפרצוף פניהם, דהא בחזרה תכף ידעום שהן הן האנשים שדברו בעדם, אם לא ראום היטב בתחלה איך ידעום אחר כך? דדילמא אחריני נינהו דאיכא רבים קטלי באגמא! וכיון דנתקרבו אצלם ודאי הכירום דישראל הם מן הפיאות וממלבושם ומתואר פניהם, ולמה אמר לו בלשון ספק לֵימָא אָזִיל וְאַתִּי? ונראה לי בס"ד כיון שמואל בדבר זה להזכיר שם ישראל על זה האיש כדי למתק הגבורה בחסד, מפני שהיתה מדת הדין מתוחה על אותו האיש וידוע שבשם יִשְׂרָאֵל יש סוד מיתוק הגבורה בחסד כנזכר בתיקונים, יִשְׂרָאֵל 'שיר' משמאלה גבורה 'אל' מימינא חסד, ושמואל ע"ה עשה רפואה לזה האיש בפני אַבְלֵט בהזכירו שם יִשְׂרָאֵל בכונה הידועה לו וזה אַבְלֵט לא ידע. אי נמי שמואל כיון בזה דרך תפלה, אך לא התפלל להדיה עליו כדי שלא ירגישו המקטרגים לקטרג מאחר שהיתה מדת הדין מתוחה עליו, לכך הבליע התפלה בנעימה כאלו ספור דברים הוא מדבר לאבלט, אבל בלבו כיון בזה לתפלה, והשם יתברך בוחן לבבות קבל תפלתו ועשתה פירות בצירוף הטובה שעשה אותו האיש באותו סעודה וחזר לשלום.

שַׁוָאִי נַפְשָׁאִי כְּמַאן דִּשְׁקִילִי מִינֵיהּ יש להקשות הא איכא בזה גזל שזה לא נתן ואכל מן האמצע בחינם? ונראה לי דאפשר שזה הגובה לא אכל אותו היום וזיכה חלקו לאותו האיש, אי נמי אותו האיש עצמו מאחר דיודע הוא שלא נתן לא אכל עמהם. אי נמי כגון שזה אחר כך הגיד לחביריו הענין בינו לבינם ומחלו לו, ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר דאמר לו שמואל מִצְוָה עָבַדְתְּ, דקשא פשיטא ומאי חידוש זה דאמר לו מִצְוָה עָבַדְתְּ? ובזה ניחא לומר אף על פי שבתחלה עשית ערמה ואכל זה שלא כדין אל תחשוב שזה הוה כמצוה הבאה בעבירה, אלא מצוה גמורה עבדת, מאחר שאחר כך גלית לחביריך הענין בסתר ומחלו לו מה שאכל מהאמצע. והנה במאמר הנזכר פירש בני ידידי כה"ר יעקב הי"ו הכתוב (תהלים מא, ב) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, כמו הך עובדא שעשה גמילות חסדים בחכמה והשכל, אז אפילו בְּיוֹם רָעָה ממש שקרוב הדבר גם כן יְמַלְּטֵהוּ הֳ'.

וּמִדְּרַבִּי עֲקִיבָא נַמִּי אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל קשא והלא רבי עקיבה קדים, והוה ליה למימר האי עובדא קודם הך דשמואל? ונראה לי בס"ד דהא ההוכחה ממעשה דשמואל עדיף טפי, דְאַבְלֵט ראה הוראת המזל לרעה קודם הנס בשעה אחת, ואיכא רבותא טפי שבמשך שעה אחת או שתים נשתנה המזל, אך בת רבי עקיבה הגידו הכל, דאי על הרעה ימים רבים קודם מעשה הנס, ובמשך שנים רבים על ידי רבוי מעשים טובים ותפילות וצדקות נשתנה המזל. ועוד נראה לי בס"ד דהתם איכא רבותא טפי, שזה האיש לא ידע ולא הרגיש ברעתו כדי שיצטער ויספיק לו הצער במקום מיתה, על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נה.) חלמא בישא עציבותיה מסתייה, מה שאין כן בת רב עקיבה כבר גילו הַכַּלְדָאֵי שנים הרבה קודם מעשה הנס והיו מצטערים אביה ואמה הרבה, וכמו שנאמר בגמרא הֲוָה דְּאִיגָא אַמִּילְתָא טוּבָא, ויתכן גם היא ידעה בענין זה, ולכן אין זה חידוש כל כך אם נשתנה המזל, כי הספיק כל אותו הצער תמורת המיתה, דנמצא נתקיים הוראת המזל במקצת על ידי הצער דהוה דְּאִיגָא אַמִּילְתָא טוּבָא. אי נמי נראה לי דבת רבי עקיבא שאני, כיון דנשאת ומיתתה נוגעת לבעלה החתן גם כן, אפשר שהוא היה מזלו חזק וממנו נתחזק המזל של הכלה ונתבטלה רעת המזל שלה שלה, וכדאמרי אינשי מזל מחזיק מזל, מה שאין כן בהך דשמואל דלא הוה כהאי גוונא, ועם כל זה נשתנה המזל לטובה ולא נתקיימה רעתו. אי נמי נראה לי אַבְלֵט כיון את היום ואת השעה שהוא דבר על אותו היום ואותו שעה שהולך בה, אבל כַּלְדָאֵי לא אמרו באיזה עת יהיה זה, אלא רק אמרו יוֹמָא דְּעַיְלָא לְבֵי גְּנָנָא, נמצא הוראת המזל לא היתה על יום ידוע ושנה ידוע, וידוע כל דבר שאינו מסויים וידוע בזמן ידוע לא יהיה חזק בקיום שלו, ולכן כתוב בספרי המקובלים ז"ל דהרוצה שיתקיים חלום טוב שלו יעמוד בבוקר ויכתוב השנה והחודש והשבוע והיום והשעה שראה החלום ואז יתחזק החלום יותר ויתקיים בודאי, וכן כתבו נמי בשם מוהר"ן ז"ל.

שָׁקַלְתֵּיהּ דִּיסְתְּנָאִי דִּיהָבַת לִי יְהַבְתֵּיה נִיהֲלֵיהּ נראה לי בס"ד לכך הצליחה להרוג את הנחש בעיניו, בשביל שהיא עשתה הנאה לעני בעין טובה שלא נתנה לעני שליש ומחצה אלא נתנה כל סעודתה, ובשביל טובת עין שלה הצליחה להרגו בעיניו, ונרמז כל זה באותיות שם אביה הקדוש שהוא 'ע' קיבה', כלומר בשכר המתנה הזאת שהיא אכילה ומזון הקיבה שנתנה לעני הרגה את הנחש בעין שלו. גם 'עני' אותיות 'עין' בזכות צדקה שעשתה עם העני הרגה הנחש בעין שלו.

אָמַר לֵיהּ מִצְוָה עָבַדְתְּ. יש להקשות פשיטה ומה חידוש חדש בזה? ונראה לי בס"ד דרצונו לומר גם עתה בסיפור זה שספרת לי עבדת מצוה, כי על ידי כן אדרוש דבר זה ברבים וידעו הכל כוחה של צדקה שתציל ממות במעשה רב זו! ולפי גרסת בעל עין יעקב דגריס 'מִצְוָה קָעָבְדַתְּ' יתיישב הלשון יותר על נכון, דלא אמר לה עָבַדְתְּ לשון עבר אלא קָעָבְדַתְּ עתה, דקאי על הסיפור הזה ועל אשר אני אספר מו"מ את המעשה שיהיה לך זכות בזה גם מכאן ולהבא. או נראה לי בס"ד רצונו לומר אל תחשבי שאכלת שכרך בעת ההצלה שנצלת מן המיתה, אלא גם עתה אחר ההצלה בנס קורא אני בך מִצְוָה עָבַדְתְּ! או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרב חיד"א ז"ל (בחומת אנך משלי יח) כאשר יעשו צְדָקָה אזי נכנסת אות צד"י בתוך 'מָוֶת' ונעשה צירוף 'מִצְוֹת 'יעוין שם, וזהו מִצְוָה עָבַדְתְּ דבטל המות ונעשה מִצְוֹת. או יובן בס"ד על פי מה שכתב מהרש"א אותיות מִצְוָה יש בה שם הוי"ה, כי 'מצ' בא"ת ב"ש הוא 'יה' וידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל על פסוק (ישעיהו לב, יז) וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם, שאם העני יתבע תחלה יהיה מזה צירוף 'וְהָיָה' אבל אם בעל הבית פושט ידו תחלה 'יִהְיֶה' צרוף שם הוי"ה ככתבו, והנה כאן העני דפק על הפתח ולא פשט ידו אליה, ורק היא קמה ופשטה ידה ונתנה לו נמצא נעשה אצלה צירוף השם ככתבו, ולזה אמר מִצְוָה עָבַדְתְּ, כי אותיות 'מִצְוָה' היא צירוף השם ככתבו. או יובן הכונה שנעשה הדבר הזה בשלימות מעשה ודבור וכונה ומחשבה שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה הרמוזים באותיות 'מִצְוָה'.

כַּסִּי רֵישֵׁיךְ, כִּי הֵיכִי דְּתִיהֱוֵי עֲלָךְ אֵימְתָא דִּשְׁמַיָּא פירוש כיסוי נוסף על הנהוג כדי שלא יזדמן לו באיזה שעה שיהיה בגילוי הראש לגמרי אפילו רגע, ומה שבחרה בסגולה זו, מפני דידוע שהחיצונים והקליפות אין להם יניקה מן אור מקיף והם עומדים ערומים בלי מקיף, בסוד הכתוב (בראשית ג, א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם, ולכן אם רואין אדם ערום בגילוי הראש הם נדבקין ונאחזין בו בחשבם שהוא דומה להם, ולכן הקפידו רבותינו ז"ל על גילוי הראש יותר כי החיצונים משוטטין באויר העולם, וכמו שאמר (איוב א, ז) הַשָּׂטָן: מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ, וכיון דישוטטו באויר המה יביטו בראש שהוא כנגדם יותר משאר הגוף. וידוע דהסטרא אחרא נח לה בעון גניבה שגונב האדם מחבירו יותר משאר עונות, מפני שבזה אז מדה כנגד מדה גם היא תגנוב מן הקדושה! וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קיג:) 'מאן רשעים? גנבי!' וביארנו הדבר במקומו, ולכן בחרה בסגולת שמירה זאת של כסוי הראש כדי שלא ישנה בשום פעם להיות בגילוי הראש אפילו זמן מועט, ובזה יבדלו החיצונים והקליפות ממנו ולא ישלטו חס וחלילה בו לעשות איזה גניבה חלילה כדאמרי לה כַּלְדָאֵי. והא דנזדמן פעם אחת דְּפַּסְקֵיהּ לְקִיבּוּרָא בְּשִׁינֵיהּ, נראה לי דמן השמים גלגלו דבר זה שיתגבר יצרו כל כך עליו כדי שלא יקוץ בדבר זה שהכריחתו אמו.