מסכת שבת דף ח׳ עמוד א׳

ונופו נוטה לרה"ר וזרק מתחילת ד' לסוף ד' ונח אנופו:

שדי נופו כו' דחשיב אגב עיקרו דאית ביה ד' ודרב חסדא דלא כרבי ודלא כרבנן לישנא אחרינא אמר אביי בדרב חסדא דהוי ברה"י אפי' רבנן מודו וכי פליגי רבנן בשדי נופו בתר עיקרו הוא דפליגי:

כוורת עגולה היא:

גבוהה י' כלומר אפי' גבוהה י' אם אינה רחבה ו' באמצעיתה חייב דאכתי חפץ בעלמא הוא ואינה רשות לעצמה דלא הוי רשות דאוריי' אלא גבוהה י' ורחבה ד' על ד' כדאמרי' בעירובין (דף נא.) דכל שיעורין דשבת צריך הן ואלכסונן ודבר עגול כי מרבעת לה מתוכו ומפקע עיגול שסביב הריבוע לא משכחת ביה ד' מרובעים אי לא הוי עיגולו קרוב לששה כדאמרינן גבי סוכה העשויה ככבשן (סוכה פ"א דף ז:) דעל כרחיך צריך שתמצא בתוכו אלכסון של ד' על ד' וכל טפח בריבועו טפח ותרי חומשי באלכסונו הרי ה' טפחים וג' חומשין ואביי לא דק ולחומרא הוא דלא דק ולהפרישו מאיסור שבת אף ע"ג דיש כאן אלכסון באינה רחבה ששה מחייב ליה מדרבנן עד דאיכא ששה אבל ודאי לענין קרבן לא מייתי אי הויא ה' טפחים וג' חומשין דהוי כזורק רשות:

רחבה ו' פטור דהוי רשות לעצמה ואנן ממשכן גמרינן שהיו זורקין מחטיהן במלאכתן זה לזה ולא היו זורקין רשויות וא"ת בדלא גבוהה עשרה נמי רשות לעצמה היא דהא שמה כרמלית ההיא לאו מדאורייתא הוה רשות אלא מדרבנן ולא להקל על דברי תורה בא כגון זו שיפטר מחטאת:

אי איפשר הואיל וגבוהה י' שלא יהא בה קרומיות מן השתי שגבוהים מחבריהם של ערב ועולין למעלה מי' שהוא אויר מקום פטור וכיון דלא ניחא כולה ברה"ר לא הויא הנחה לאיחיובי:

כפאה על פיה וזרקה אאינה רחבה ו' קאי:

ז' ומשהו חייב אם גבוהה ז' ומשהו עדיין חייב וכ"ש פחותה מכן אלא אפילו גבוהה ז' ומשהו דאיכא למימר הואיל ומחיצותיה למטה וקיי"ל הלכה למשה מסיני דאמרינן לבוד אכתי כולה ניחא ברה"ר דכי מטיא פחות מג' סמוך לקרקע ואמר בהן לבוד והויא הנחה אכתי כולה באויר רה"ר היא וחייב:

אמר אביי הכא באילן העומד כו' תימה לר"י דטפי ניחא ליה למימר דפליגי בדרב חסדא ורב חסדא כרבי דלשנויא דאביי דלא שייכא פלוגתייהו בדרב חסדא כ"ש דקשה לרב חסדא דהא איכא ברייתא לקמן בהזורק (שבת דף ק. ושם) דלא כרב חסדא דפליגי רבנן ורבי מאיר בזרק למעלה מעשרה ונח בחור כל שהוא דר"מ מחייב משום דאמרי' חוקקין להשלים והוי כמונח ע"ג מקום ד' וחכמים פוטרין אלמא כולהו מודו דבעינן מקום ד' ברה"י ושמא י"ל דטעמא דרב חסדא דלא בעי' מקום ד' ברה"י משום דאמרי' ביתא כמליא דמי וחשיב כמונח על גבי מקום ארבעה אבל בכותל בעינן שיהא בחור ד' על ד':

רחבה ששה פטור פר"ח דדוקא נקט ששה דדופני הכוורת יש בהן שני חומשין וצריך שיהא אויר ד' בתוך הכוורת וגבוה י' אף ע"ג דאין אויר גבוה י' אלא עם השולים מצטרפין עם האויר לענין גובה דהלכתא גידוד ה' ומחיצה ה' מצטרפין (עירובין דף צג. ושם) אף על גב דרש"י פי' דגידוד ה' ומחיצה ה' היינו שעשה מחיצה ה' על בור עמוק ה' אין פירושו נראה דהא תנן (שם פ"י דף צט: ולקמן שבת דף צט.) בור וחוליתו מצטרפין ואם כן היכי פליג רב חסדא לומר אין מצטרפין כיון דמתניתין היא ובכל גגות (עירובין צג:) אמרינן בהדיא דמודה רב חסדא בתחתונה הואיל ורואה פני י' אלא צריך לפרש דגידוד ה' ומחיצה ה' היינו שעשה מחיצה ה' על תל גבוה ה' ואין נראה פירוש ר"ח דהא עובי חוליות הבור מצטרף נמי לחלל הבור לארבעה משום דחזי למינח עליה מידי ולהשתמש כדאמר בפ' חלון (עירובין דף עח.) גבי מלאו כולו ביתדות אלא צ"ל הא דנקט הכא ששה לא דק כדפירש"י:

רחבה ששה פטור שהכוורת עצמה נעשית רה"י כשתנוח והוי כזורק מרשות היחיד לרה"י דרך רה"ר דפטור כדאמר לעיל (שבת דף ד.) דלא יליף זורק ממושיט ואפילו לר' עקיבא דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא הכא פטור דכל מקום שהיא מונחת חשיב רה"י השתא משמע דפשיטא ליה לאביי דחשיבא כאילו נחה אחר שנעשה רה"י ובפ' הזורק (לקמן שבת צט:) בעי ר' יוחנן בור ט' ועקר ממנו חוליא והשלימו לי' והניחו ברה"ר עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו ומיחייב או לא ואת"ל כיון דלא הויא מחיצה י' מעיקרא לא מיחייב בור י' ונתן לתוכו חוליא ומעטו מהו הנחת חפץ וסילוק מחיצה כו' וא"כ אביי דפשיטא ליה במחצלת דמבטל מחיצתה דקאמר התם בור ברה"ר עמוק י' ורוחב ח' וזרק לתוכו מחצלת וחלקו פטור משום דהשתא לא הויא רוחב ד' וכ"ש דפטור בעשיית מחיצה משום דכיון דלא הויא מחיצה עשרה מעיקרא לא מיחייב וא"כ הכא הוי ליה לחיובי מהאי טעמא כיון דלא הויא מחיצה מעיקרא הרי נח ברשות הרבים וחייב וי"ל דטעמא דאביי משום דלא חשיב לא עקירה ולא הנחה כי אתי בהדי הדדי והכא נמי לא חשיבה הנחה כיון דהנחה ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו והא דפשיטא ליה לרבי יוחנן טפי בעשיית מחיצה מבסילוק מחיצה היינו משום דדילמא עקירה בעינן שתהא חשובה אבל בהנחה לא:

אי אפשר לקרומיות של קנה שלא יעלו למעלה מי' ואביי לא חשיב קרומית ליחשב אגודו במקום פטור:

כפאה על פיה נראה לריב"א דארחב ששה קאי וכי איכא שבעה ומשהו חייב דכשמגיעות המחיצות תוך שלש אין המחיצות גבוהות י' ועובי השולים אין מצטרפין דבעינן מחיצה הרואה את אויר הכלי שיהא גבוה י' ואע"ג דהיכא דכוורת גבוה י' מצטרפין השולים להיות על גבו רה"י כדאמר לעיל גבי בית שאין תוכו י' כו' וכיון דעל גבו רה"י פטור הזורק מ"מ כיון דאין גבוה י' אלא מחמת לבוד אין אויר פחות מג' מצטרף אלא א"כ יהיו המחיצות גבוהות י' לבד השולים דלא אמרינן לבוד אלא במחיצות כדפירש בקונטרס תדע דבשולים למטה לא אמרי' לבוד:

שבעה ומחצה פטור דכשמגיעות המחיצות תוך ג' יש שם מחיצות עשרה לבד השולים והרי הוא רשות היחיד וחשיב כנח באותה שעה ושוב אינו מתחייב אע"ג דלאחר מכן נופל לארץ ובטל ממנה רה"י ונעשה כמונח ברה"ר אבל אינו רחב ו' אפי' ז' ומחצה חייב דלא אמרי' לבוד אלא במחיצות ומחיצות לא חשיבי אלא כשיש שם רחב ד' אבל כשאינו רחב ד' הרי הוא כשאר חפצים דעלמא ולא אמרינן לבוד:

אמר ליה וכן בגומא נוכל לומר דוכן בגומא היינו כלומר אפי' גבוה ט' הוי רה"ר דמכתפין בה ע"י הדחק וכ"ש פחות מתשעה דיותר נוח להשתמש בה וכן משמע בסמוך דקאמר אברייתא דמייתי מאי לאו וכן בגומא אסיפא משמע דכל פחות מי' מטלטלין כמו בקופה:

והכא באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר וזרק מרה"ר ונח ע"ג נופו ר' סבר אמרינן שדי נופו בתר עיקרו ומרה"ר לרה"י זרק דהא יש בעיקר האילן ד' ורבנן סברי כיון דנופו ברה"ר נוטה מרה"ר לרה"ר זרק ולא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו וקי"ל כחכמים:

אמר אביי זרק כוורת לרה"ר גבוה עשרה ורחבה ששה פטור כו' חזינן לרבותא מגאונים. פי' שמועה זו. וכן אמרו כוורת זו עשויה ממחצלת של קנים והיא עגולה והיא צריכה ששה מפני שתחתיה לא יעשה משווה מרובע אלא מגלגל. ובהיות בין זוית לזוית ד' טפחים והוא משופע ועולה ימצא יתרונן ב"ט. ואילו היתה מרובעת משווה לא הצריכה אלא רוחב ד"ט. ולא הצריכה ו"ט אלא במשופע כדי שימצא בה ד' משווין:

ואנן קיבלנו מרבנן זכר אדונינו לברכה כי כוורת זו היא עגולה וצריך להיות חללה ו' טפחים על ו' טפחים מרובעות כדי להיחשב מקום רשות בפני עצמה. ואילו לא היה לה חלל ד' על ד' דיי לה מיהו כיון שיש בה חלל אינה חשובה רשות בפני עצמה עד שיהו בחללה ד' על ד' טפחים מרובעות וכוורת זו עם כתליה יש בה ו' טפחים על ו' טפחים מה' אצבעות בטפח נמצאו בה ו' אצבעות חסר אצבע עובי כותלה סביבותיה כשתסיר ממנה בעובי הכל אצבע לכל רוח נמצא חללה כ"ח אצבע על כ"ח אצבע וכל אצבע היא חומש טפח שכן יסדנו החשבון חמש אצבעות בטפח וקיימא לן בהדיא בחשבון מדוקדק כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא כשתחלק אלו כ"ח אצבעות לו' טפחים לכל טפח ה' אצבעות וב' אצבעות יתרון האלכסון על המרובע יבא ז' אצבעות לכל טפח נמצאו כ"ח אצבעות ד' טפחים על ד' טפחים חללה של כוורת בלא תוספת ובלא גירעון ולא אמרנו ה' אצבעות בטפח ממש אלא לפי שנוח למתלמד לבא החשבון הזה בלבו. אבל אם תעשהו ו' טפחים לפי חשבון תוציא עובי הכתלים אלו דברי אביי ורבא אמר אפילו אין רחבה ו' פטור אי אפשר לקרומיות של קנים שלא [יעלו] למעלה מי' וקי"ל דלמעלה מי' אין צריך ד' על ד' אלא אפי' קנה עולה למעלה מי' טפחים וזרק ונח על גביו פטור.

כפאה על פיה וזרק אם גבוהה ז' ומשהו חייב כי ז' ומשהו וג' חסר משהו הרי עשרה ובעת תשלום למחיצות עשרה נחה על הקרקע לפיכך חייב. אבל אם הוא שבעה וחצי ושלשה פחות משהו הנה עשרה ועוד נמצאת בעת שנוחה בארץ גבוהה מי' טפחים ואין רה"ר למעלה מי' ונמצא כמוציא מרה"י לרה"י.

רב אשי אמר אפי' ז' ומחצה חייב שהמחיצות לתוכה הן עשויות ומבפנים אתה צריך ו' טפחים בזמן שנחה קרקעיתה בארץ והמחיצות עולות בי' טפחים אבל מהופכת נמצאת שנחה ע"ג קרקיעתה בהגעת קרומיות של קנים בארץ בפחות מעשרה טפחים וחייב:

אמר עולא עמוד תשעה ברשות הרבים ורבים מכתפין עליו וזרק ונח על גביו חייב מ"ט דכל פחות מג' רבים דורסין אותו וכארץ חשוב לפיכך הזורק ונח על גביו חייב מג' ולמעלה אינו נדרס שיותר הוא מכדי הרחק (ידו) [רגליו] של אדם בפסיעות וגם אין מכתפין בו שאין גבוה עד הכתף לפיכך אינו תשמיש הרבים כלל ואינו כרשות הרבים אלא הוא ככרמלית חשוב לפיכך פטור. אבל אם זה העמוד גבהו תשעה טפחים וודאי רבים מכתפין עליו וכרשות הרבים הוא.

והזורק מרשות הרבים ונח על גביו פטור והזורק מרשות היחיד ונח על גביו חייב. גומא פחות מעשרה מאי. רב יוסף אמר דין הגומא כדין העמוד. גומא ט' טפחים ברה"ר היא כמו העמוד. רבא אמר גומא לא מ"ט הילוך ע"י הדחק שמיה הילוך. אבל תשמיש ע"י הדחק לאו שמיה תשמיש. לפיכך אינה כרה"ר. ומותבינן עליה דרבא מהא היתה קופתו מונחת ברה"ר גבוהה י' ורחבה ד' אין מטלטלין מתוכה לרה"ר ולא מרה"ר לתוכה. כלומר כרה"י היא. פחות מכאן מטלטלין וכן בגומא מאי לאו אפחות מיכן קתני וכן בגומא כלומר מטלטלין מתוכה לרה"ר כי כרה"ר היא כמו עמוד ט' טפחים. ומשני לא כי קתני וכן בגומא אגבוה י' ורחבה ארבע קתני ואסיקנא הילוך ע"י הדחק שמיה הילוך.

אמר אביי ברשות היחיד כולי עלמא לא פליגי כדרב חסדא כלומר: דלא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה. ואי קשיא לך דהא משמע לעיל (שבת ז, ב) דאפילו אביי גופיה הוה סבירא ליה דבעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, מדאמרינן וכי תימא מתניתין דלית ביה ארבעה והא אמר רב יהודה אמר רב אמר ר' חייא אמר ר' זרק ונחה בחור כל שהוא באנו למחלוקת ר"מ ורבנן, כלומר: ר"מ סבר חוקקין להשלים. ועוד דמהתם נמי משמע דבין לר"מ בין לרבנן בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה אלא דר"מ סבר רואין אותו כאילו חקק ורבנן לית להו רואין. ותניא בתוספתא (פי"א, ה"ז) הזורק בכותל למעלה מעשרה טפחים והלכה וישבה לה בחור שהוא ד' טפחים על ד' טפחים חייב. מסתברא [מ]כל הני לשוייה רשות היחיד משום דאינו נעשה רשות היחיד עד שיהא בו ארבעה על ארבעה, אבל ברשות היחיד ממש בהנחה כל דהו סגי. וכן נמי לרבי מאיר דסבירא ליה חוקקין הרי זה רשות היחיד גמורה כאילו חקק בו כבר וכיון שהוא רשות היחיד בהנחה כל דהו סגי. כך נראה לי.

רחבה ששה פטור פירוש: לפי שיש לרבע בו ארבעה על ארבעה. ואי קשיא לך ששה למה לי בחמשה ושלשה חומשין סגיא, דכל טפח ברבוע טפח ושני חומשין באלכסון, נמצאו שמונה חומשין דהוו להו טפח ושלשה חומשין וד' טפחים הרי חמשה ושלשה חומשין. פירש רש"י ז"ל דלא דק ולחומרא לא דק לאפרושי מאיסור שבת. ולא מיחוור דהא אמר אינה רחבה ששה חייב, וחייב משמע בשוגג חטאת ובמזיד והתראה סקילה, ואדרבא חומרא דאתי לידי קולא הוא. ועוד, דאנן לאו לכתחילה שריא ליה דאפילו רחבה ששה פטור אבל אסור הוא, ואם כן כי קאמרינן פטור לפוטרו ממיתה וקרבן קאמרינן, ובשאינה רחבה ששה חייב מיתה וקרבן. ועוד, דכל היכא דלא דק מקשה לה בגמרא ומתרץ לה. ור"ח ורב אלפסי ז"ל פירשו דרחבה ששה עם הדפנות קאמר, ור"ל חומש לדופן זה וחומש לדופן זה, פש ליה חמשה טפחים ושלשה חומשין בחללה כדי לרבע בחלל ארבעה על ארבעה. ואם תאמר אם כן אף גבוהה עשרה שאמרו היינו עם עובי השוליים, דכי היכי דעובי הדפנות מכלל הששה גם עובי השוליים מכלל עשרה, ואם כן היכי הוא רשות היחיד. איכא למימר דהוי ליה כבית שאין בתוכו עשרה וקרויו משלימו לעשרה דעל גגו מותר להשתמש בכולו, וכגדוד ה' ומחיצה ה' שמצטרפין (עירובין צג, ב). אלא דקשיא להו לרבותינו הצרפתים ז"ל דאכתי הוה לן לצרופי עובי הדפנות לרוחב ארבעה על ארבעה, דהא אי בעי מנח עליה מידי ומשתמש. והביאו ראיה מדאמרינן במסכת עירובין בריש פרק חלון (עירובין עח, א) אמר רב הונא עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה ונעץ בו יתד כל שהוא מיעטו, אמר רב אדא בר אהבה ובגבוה שלשה, רב אשי אמר אפילו אינו גבוה שלשה מאי טעמא אפשר דתלי ביה מידי, אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מלאו כולו ביתדות מהו, א"ל לא שמיע לך דאמר ר' יוחנן בור וחוליתה מצטרפין לעשרה, אמאי הא לא משתמש ליה, אלא מאי אית לך למימר דמנח מידי ומשתמש הכא נמי דמנח מידי ומשתמש. והא דאמר ר' יוחנן בור וחולייתה מצטרפין ממתניתין דפרק הזורק יליף לה, דתנן (לקמן שבת צט, א) חולית הבור והסלע בזמן שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, ואקשינן עלה בגמ' למה ליה למיתני חולית הבור ליתני הבור והסלע, אלא הא קמ"ל דבור וחולייתה מצטרפין לעשרה, ופרש"י ז"ל שם בעירובין וכי היכי דשמעינן מינה לגובהה שמעינן מינה לפותיה דהא קתני ורחבין ארבעה, ואם כן הכא נמי גבי כוורת הא אפשר דמנח מידי עליה ומשתמש. והעלו זה בקושיא לדברי ר"ח ז"ל. ואני תמה לדבריהם דהא משמע בהדיא בגמ' דלא אמרינן הכי, מדאמרינן בפרק הזורק (לקמן שבת ק, א) אמר אביי בור עמוק עשרה ורחב שמונה וזרק מחצלת לתוכו חייב, חלקו במחצלת פטור, דהנחת מחצלת וסלוק המחיצה בהדי הדדי קא אתו. ואם איתא מאי סילוק מחיצה איכא, והלא אף המחצלת אף על פי שנעשה כותל לבור עולה היא מן המנין, אלא על כרחנו לא אמרו כן בכל כתלים אלא בכתלים עבים העשוים לכסות עליהם ולהשתמש מה שאין כן בכוורת ומחצלת. ואפשר דמשום הכי נקט אביי מחצלת ולא נקט דף, והכא נמי נקט כוורת ולא נקט תיבה או מגדל. ובירושלמי אמרו שם בפרק הזורק (פי"א, ה"ב) גבי ‏מתניתין דחולית הבור: אמר רבי יוחנן העומד והחלל מצטרפין בארבעה, והוא שיהא העומד מרובה על החלל, רבי זעירא בעי עד שיהא עומד שכאן ועומד שכאן רבה, א"ר יוסא פשיטא לר' זעירא שאין עומד מצד אחד מצטרף, פשיטא לא שיהא עומד מצד אחד רבה, לא צורכה אלא אפילו עומד השני.

רבא אמר אפילו אינה רחבה ששה פטור פירוש: והוי אוגדה במקום פטור. ודוקא בזורק מרשות היחיד לרשות הרבים דאין אויר רשות הרבים עולה למעלה מעשרה, אבל זרק מרשות הרבים לרשות היחיד כל שאינה רחבה ששה חייב דרשות היחיד עולה עד לרקיע. ולי נראה דאפילו ברשות היחיד פטור, דכל שגבוהה עשרה ורחבה ארבעה יצאה מתורת כלי והויא לה רשות לעצמה, וכזורק מרשות היחיד לרשות היחיד הוא, דכל מקום שהיא רשות היחיד היא.

כפאה על פיה שבעה ומשהו חייב יש מי שפירש (רש"י ד"ה כפאה) דדוקא בשאינה רחבה ששה והלכך אף לכשתכנס למטה משלשה משהו והויא כלבוד הויא כולה תוך רשות הרבים וחייב, אבל ברחבה ששה פטור דפחות משלשה לקרקע כלבוד דמי והויא ליה רשות היחיד דהא גבוהה עשרה ורחבה ששה. ובתוס' אמרו דאדרבא ברחבה ששה אמרו, דאי בשאינה רחבה ששה אפילו גבוהה שבעה ומחצה חייב, דליכא למימר לבוד אלא במחיצות אבל בדפני כלי לא אמרינן לבוד, ולא חשיבי מחיצות אלא ברחבה ששה אבל כשאינה רחבה ששה אינה אלא כשאר חפצים דעלמא, אלא הכא ודאי ברחבה ששה קאמר. ואם תאמר אם כן גבוהה שבעה ומשהו ליפטר, דהא אמרינן לבוד והויא לה כגבוהה עשרה ורחבה ששה. יש לומר דכיון שאינה גבוהה עשרה אלא מחמת לבוד ולא אמרינן לבוד אלא במחיצות, אם כן השוליים אינן מצטרפין לגובה עשרה והרי היא כשאר חפצים דעלמא, אבל בגבוהה שבעה ומחצה כל שהוא סמוך לקרקע שלשה פחות משהו נמצא שיש בגובהן של מחיצות ממש עשרה בלא צירוף השוליים והוו להו מחיצות, והלכך אמרינן בהו לבוד. והרמב"ן ז"ל כתב דלעולם בין ברחבה ששה בין שאינה רחבה ששה לא אמרינן לבוד בכלים, ועכשיו כלי הוא, אלא עיקר פטורא משום דכיון שהיא בתוך שלשה נעשית כמונחת, וכשהיא גבוהה שבעה ומחצה הרי הונחה ואוגדה למעלה [מעשרה], לפיכך פטור ולא משום מחיצות כלל, עד כאן. ולא ירדתי לסוף דעתו, דאם כדבריו למה ליה למימר כפאה על פיה, הוא הדין נמי לשוליה כדאיירינן עד השתא. ואפשר דמשום הכי נקט כפאה על פיה, דאי לא כפאה אפילו בשבעה ומשהו פטור משום דאי אפשר לקרומיות של קנים שבפיה שלא יעלו למעלה מעשרה, אבל השולים חלקים הן ואין קרומיות עולין מהן. ומיהו אכתי קשה לי דעל כרחין רבא משום לבוד אתי בה, מדאמר רב אשי אפילו שבעה ומחצה חייב מאי טעמא מחיצות לתוכן עשויות, כלומר: ואינן מחיצות לומר בהן לבוד, אלמא רבא דפטר משום לבוד נגע בה. ועוד דאי מתורת מונח אתית לה רב אשי אמאי מחייב, וכי פליגי רבא ורב אשי בשלשה סמוך לקרקע אי כמונח דמי או לא. ואם תאמר מכל מקום אפילו כשזרקה דרך שוליה ויש בה שבעה ומחצה ליפטר מהאי טעמא דאמרן, דכל שלשה סמוך לקרקע כקרקע דמי. ראיתי לרבנו ז"ל (הרמב"ן) שכתב דלא קשיא, דקיימא לן כרבא דאמר בפרק הזורק לקמן (שבת ק, א) דתוך שלשה בעינן הנחה על גבי משהו. ומכל מקום תקשי לן לפי מה שפסק שם ר"ח ז"ל כרב חלקיה בר טובי, דאמר בריש פרק הזורק (לקמן שבת צז, א) דלמטה משלשה דברי הכל חייב, דתניא כוותיה התם, ובגיטין נמי בפרק הזורק (גיטין עט, א) [תנן] היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת, ואקשינן והא לא מינטר, ואמר עולא משמיה דאבימי הכא בפחות מג' סמוך לגג עסקינן, דכל פחות מג' סמוך לגג כגג דמי. אלא שיש לתרץ בזו דגט שאני דאפילו קלוט חשבי ליה רבנן כמונח, מה שאין כן לענין שבת כדאיתא התם בפרק הזורק. ומסתברא לי דלא אמרו תוך ג' סמוך לקרקע כקרקע דמי אלא להתחייב בו כאילו זרקו לקרקע ונח בו ממש, אי נמי לקנותו בו כאילו נח ממש בקרקע, אי נמי כאילו נתמלא כל האויר עפר והויא כארעא סמיכתא ואילו היה אותו אויר קרקע מתלקט ועולה עד החפץ מאותו מקום אתה מודד עשרה טפחים לאויר רשות הרבים, אבל שנראה כאילו נשתרבבו שולי הכלי או הגט והגיע לארץ ונחשוב הכלי כאילו אגדו למעלה מעשרה בכי הא לא אמרינן לעולם. כנ"ל.

עמוד תשעה ברשות הרבים ורבים מכתפין כו' פירש רש"י ז"ל: ואף על גב דאינה רחבה ארבעה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ד מהל' שבת ה"ח). ותמיהא לי דהא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה וליכא. ויש לומר דכיון דמשום דמכתפי ביה משויא לה רשות הרבים, ודרך המכתפין לכתף אף על פי שאין בה ארבעה לפי שאין מניחים שם משאם אלא נסמכין בו הרי הוא מקום חשוב וראוי לתשמישו, והרי זה כידו של אדם החשובה לו כארבעה על ארבעה לפי שדרכם של בני אדם להעמיד כליהם בידיהם. ועוד דכיון דדרכן לכתף עליו מחשבת הרבים משויא ליה מקום, ולא גרע מזרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן (לקמן שבת קב, א). כך נראה לי. והראב"ד ז"ל פירש (הביאו רבנו לעיל (שבת ה, א) ד"ה ידו): דוקא ברחב ד'. ודוקא שמכתפין עליו אבל כשאין מכתפין עליו ואע"ג דראוי לכתף עליו לא, וכדמוכח בהדיא בעירובין (לב, ב) גבי אילן העומד חוץ לד' אמות ונתכוין לשבות בעיקרו דמייתי עלה הא דעולא (לג, א). והא דאמרינן הכא תשעה ודאי מכתפי עליה, הכי קאמר: תשעה ודאי ראוי לכתף עליו ודרכן של בני אדם לכתף עליו וכיון שהוא ראוי לכתף ומכתפין עליו עכשיו כרה"ר הוא, שאילו לא היה ראוי לכתף עליו אע"פ שהרבים מכתפין עליו לא היינו נותנין לו דין רשות הרבים כיון שאינו ראוי לכך.

גומא מאי אמר ליה וכן בגומא פירשו בתוס': וכן בגומא בת תשעה וכל שכן בת שמונה ובת שבעה, דכל שעמוקה מעט ראוי יותר להשתמש בה, אלא שאפילו בת תשעה משתמשין בה, וכדמוכח לכאורה בהא דקופה דמייתי עלה דקתני פחות מכן מטלטלין וכן בגומא, ופחות מכאן כל שהוא פחות מעשרה משמע ואפילו שמונה ושבעה. וכן נמי ההיא דהניח עירובו למטה מי' (בעמ' ב) דאמרינן בבור דלית ביה עשרה, ומשמע כל שאינו עשרה ואפילו שמונה ושבעה. ואחרים (רש"י ורמב"ן) פירשו דוקא גומא תשעה כעמוד תשעה, דכל שהיא תשעה מצנעי בה הרבים כליהם שאין נדרסין ברגלי בני אדם, הא פחות מכן נדרסין ברגלי בני אדם שהן יוצאין קצת לחוץ ולא משתמשי בה. ופחות מכאן דקתני בברייתא דקופה וכן בגומא פחות מעשרה והוא דהויא תשעה קאמר, וכן ההיא דבור. והראשון נראה עיקר כפשטה של ברייתא. ועוד דעל כרחין בקופה כל שהיא יותר פחותה ואפילו חמשה וארבעה מותר לטלטל מתוכה לרשות הרבים דכלי הוא ואם כן גומא נמי דכוותה.

הא דאמר רבא הלוך על ידי הדחק שמיה הלוך. תמיהא לי הלוך דנקט, דהוה ליה למימר כיתוף על ידי הדחק שמיה כיתוף, דהלוך מאן דכר שמיה. ועוד דלא כיתוף על ידי הדחק הוא אלא בהדיא מכתפי עליה, ומאי הלוך על ידי הדחק דקאמר. וראיתי בהלכות מורי הרב רבנו יונה זכרונו לברכה דרב יוסף דאמר וכן בגומא לאו לעמוד תשעה מדמי ליה, דהתם לאו על ידי הדחק הוא דבהדיא מכתפי עליה, אלא רב יוסף לרקק מים שרשות הרבים מהלכת בו מדמי ליה וכדמייתינן לה עלה במסקנא (בעמוד ב), ובהא מיתרצא לי לישנא דהתם הלוך על ידי הדחק הוא, והיינו דאהדר ליה רבא, הלוך על ידי הדחק שמיה הלוך.

זה שחייבה תורה במוציא מרשות לרשות או בזורק מתחלת ד' לסוף ד' ברה"ר דוקא בכלים וכיוצא בהן מדברים שאינן רשות בפני עצמן כעין הוצאת כלי המשכן אבל אם הוציא דבר או זרק דבר שהוא רשות מיוחד לעצמו פטור מעתה אם הוציא או זרק כלי גבוה י' ורחב ד' על ד' פטור שהרי זה בעצמו רה"י ואם הוציאו מרה"י לרה"י הוציא ואין כאן דרך רה"ר שכל שהוא עובר שם רה"י הוא ואם זרקו מרה"ר אין כאן עקירה מרה"ר ולא הנחה ברה"ר שבכל מקום שהיא תופסת מקומה ומ"מ אסור לעשות כן לכתחלה שלא להקל בהוצאה הא כל שהוא פחות מכן בין בגבהו בין ברחבו חייב שהרי לא רשות הוא מוציא אלא כלי ושמא תאמר ואם רחב ארבעה וגבוה משלשה ולמעלה אלא שאינו גבוה י' יפטר מתורת כרמלית הואיל וכרמלית רשות סופרים הוא לא הכניסו את הכלים בדינו להיותו מבטל תורת כלי מעליהם ואין צריך לומר שכן כשאין רחבים ארבעה למקום פטור:

היה הכלי עגול כגון כוורת צריך אתה בדין לשער היקף עגולה בכדי שיהא רבועו ד' על ד' וא"כ כל שיש בגובהו עשרה ובהקפו ששה פטור שבשיעור זה אתה מרבעו לד' על ד' מפני שכל שיעורי שבת אתה צריך לגופן ולאלכסונן כמו שהתבאר בעירובין וכל טפח ברבוע הוא טפח ושני חומשין באלכסונו ונמצא לד' הטפחים שמנה חומשין ושני חומשין שאתה מוסיף לעובי מחיצות הכלי חומש מכאן וחומש מכאן נמצא עשרה חומשין שהם שני טפחים ונמצא כל עיגול שיש ברחבו ששה אתה מרבע בתוכו כלי מרובע של ד' על ד' שאלכסון המרובע הוא רוחב העיגול כגון זה הא כל שאינה רחבה ו' עם שני החומשים שבדפני הכלי חייב ויש שאין משגיחי' לעובי המחיצות כלל ומפרשים שכל שברחבו גדול שירבעו בתוכו חמשה טפחים ושלשה חומשין פטור וא"כ אין זה צריך לרחב ששה גמורים וזה שתפס רחבה ששה לא דק ולחומרא לא דק ולא אמרו חייב לחטאת שהרי יש כאן חשש חולין בעזרה וכל שכן שלא אמרוה למיתה אלא להפרישו מאיסור תפשוה שלא בדרך מצומצם ואין דרך לדקדק בשיעור קרוב כל כך ולקצת גאוני ספרד ראיתי שהגיהו בספריהם שלא פטרו בזה אלא בזריקה אבל בהושטה או העברה חייב וכן ראיתי לקצת מפרשים שכתבוה דוקא בשהוציאה או זרקה דרך קומתה אבל דרך רחבה הואיל ועכשיו אין גבוהה עשרה חייב ואע"פ שבתחלת עירובין אמרו נעשו כשפודין של מתכת אפי' לקולא יראה לדעתם בזו שכל שאינה דרך קומתה בטל ממנה תורת רשות:

היה הכלי גבוה למעלה מעשרה אפי' לא היה רחבו ד' פטור שכלו אחר שפתו הוא נגרר והרי הוא כזורק מרה"י לרה"ר או ברה"ר מתחלת ארבע לסוף ארבע למעלה מעשרה שפטור וכן בכל גוף אחר שמקצתו במקום פטור ואע"פ שהמעביר חפץ ברה"ר אף למעלה מעשרה חייב בזו כל שהוא נח בארץ למטה מעשרה הוא אבל זו אף כשהוא נח בארץ מקצתו למעלה מי' הוא:

היה גוף הכלי י' מצומצמים אלא שהוא כלי עשוי מקנים וכיוצא בהם וקרומיות שלו עולות לתחום למעלה מי' הרי הוא כאלו גוף הכלי למעלה מי' שהקרומיות בכלל המחיצות הם:

כלי זה שכתבנו עליו שכל שהוא גבוה למעלה מעשרה אפי' אינו רחב ששה פטור הא כל שאינו למעלה מעשרה חייב ואי אתה בא לפוטרו מתורת לבוד לומר שכשהיה סמוך לארץ בפחות משלשה נחשבהו כמונח ואותה שעה כבר היה מקצתו למעלה מעשרה אחר שגובה הכלי שבעה ושני משהויין והוא המפורש כאן בשבעה ומחצה שבעה ומשהו לתשלום עשרה ומשהו למקצתו למעלה מעשרה לא סוף דבר כשזרקו פיו כלפי מעלה שאין כאן לבוד כלל שהרי חודן של מחיצות למעלה ואין לבוד באויר ושולי הכלי למטה ואין אומרין לבוד אלא לחדן של מחיצות אלא אפי' כפאה על פיה שפי הכלי וחדו של מחיצות כלפי קרקע שהיה לנו לומר לבוד אפי' היה בו שבעה ומחצה חייב שאין אומרין לבוד אלא למחיצות שכונת עושיהן להורידן למטה כגון מחיצה העשויה לחוץ ולהפסיק בין דבר לדבר אבל מחיצות כלי לקליטה בתוכן הן עשויות ואין בהן תורת לבוד וכן אתה דן ברחבה ששה שכל שאינה גבוהה עשרה שלמים חייב ואין באין בה מתורת לבוד כלל:

יש גורסין בכאן כפפה על פיה ומפרשים אותה שהיתה הכוורת גבוה עשרה ורחבה ששה אלא שעיקם שפתיה כדי להיות מה שבתוכה מוצנע ביותר ומסתמא כפף בה עד שלא נשאר אלא חלל טפח להכניס ידו לשם להשתמש בו ונמצא שכפף שני טפחים ומחצה מכל צד ואם לא נשאר שם אלא שבעה ומשהו כגון שנקלט מעט מצד העקום הרי אפי' תחשוב העקום כישר אין כאן עשרה וחייב ואם נשאר שם שבעה ומחצה כגון שלא נקלט מצד העקום כלל דנין את העקום כישר ונמצאו שם עשרה ופטור ובא רב אשי לומר שאף בשבעה ומחצה חייב שהמחיצות לתוכן הן עשויות ואי אתה דנן כאלו נתפשטו ונתישרו וכן הלכה אלא שלענין פי' אין הדברים נראין והרבה מפרשים הוסיפו בזה דברים זרים שלא נתנו ליכתב:

אע"פ שביארנו שכל שרחב ארבעה וגבוה משלשה ולמעלה ואינו גבוה עשרה כרמלית הוא ואם אינו רחב ארבעה וגבוה משלשה ולמעלה עד כמה מקום פטור הוא יש לך שיעור אחד יוצא מכלל דינין אלו והוא כל תשעה מצומצמים שלא בפחות ויתר כיצד עמוד גבוה תשעה מצומצמות ברה"ר הרי הן כרה"ר בין רחב ארבעה ונמצאת מפקיע משם כרמלית בין שאין רחב ארבעה שנמצאת מפקיע משם מקום פטור מפני ששיעור זה מיוחד לכתוף של רבים שכך הוא נוח לכתפים בשיעור זה ואע"פ שכשאינו רחב ארבעה מיהא אין כאן הנחת מקום ד' כתוף רבים עושה אותו מקום הא פחות או יתר אתה מחזירו לדינו ברחב ארבעה לכרמלית ובלא רחב ארבעה למקום פטור כך הוא דעת גדולי המחברים וגדולי הצרפתים אלא שגדולי המפרשים כתבו שאין שיעור תשעה אלא דין כרמלית הא כל שאינו רחב ארבעה אף בתשעה מצומצמים מקום פטור הוא:

ויש מי שכולל בשיעור זה כל מתשעה ועד עשרה ולא עד בכלל וכן יראה בסוגיא זו בענין קופה במה שאמר פחות מכן מטלטלין והיינו סבורין לומר על זה וכן בגומא:

פירש"י בד"ה שדי נופו כו' ודרב חסדא דלא כרבי ולא כרבנן לישנא אחרינא אמר אביי בדרב חסדא דהוי ברשות היחיד כו' וכי פליגי רבנן בשדי נופו כו' עכ"ל. לשון ראשון שפירש רש"י הוא הלשון שפירש"י ג"כ לעיל דאיירי בזרק ד' אמות ברשות הרבים ונח על נופו ופליגי אי הוה כמונח ברשות הרבים על מקום ד' דעיקר שהוא מקום ד' מחשיב ליה לנוף עכ"ל ע"ש ולישנא אחרינא שפירש"י הכא הוא הפי' שכתבו התוס' לעיל דמיירי אפי' באין בעיקרו ד' דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו והויא כרה"י כו' ורבנן סברי לא אמרי' שדי נופו כמו שכתבו התוס' לעיל עיין שם ומהרש"ל שכתב ודעת לישנא אחרינא כבר פרשתי לעיל דף ד' כו' עכ"ל אין זה מבורר דאין זה אלא פי' ראשון של פירש"י גם מה שכתב מהרש"ל במה שפירש"י ללשון ראשון דלא כרבי ודלא כרבנן כו' נ"ל דדייק מדלא קאמר דפליגי באילן העומד ברה"ר וזרק כו' אי לאו דברה"י נמי בעי ד' ואביי כו' עכ"ל ולי נראה בזה בפשיטות דאי לא הוה בעינן מקום ד' ברה"י לא הוה העיקר שהוא ברה"י מחשיב ליה לנוף שהוא מקום ארבע ברה"ר כיון דהעיקר גופיה ברה"י הוא לא איכפת לן שם במקום ד' וק"ל ואין לתמוה על לשון ראשון בסוגיא זו דקאמר לימא רב חסדא דאמר כרבי ולא כרבנן והמתרץ השיב לו דר"ח דלא כמאן די"ל כמ"ש בעל הליכות עולם דאיכא סוגיא לימא בתלמוד דפריך דה"ל לפסוק הלכה וה"נ פריך הכא לימא ר"ח דאמר כרבי וה"ל לפסוק הלכתא כוותיה ומשני אביי דאיכא למימר דלא פליגי בדרב חסדא כלל וכ"ע לית ליה דרב חסדא ואי הוה פסק הלכתא כרבי לא הוי שמעינן מיניה מלתיה דרב חסדא אלא דשדי נופו כו' כרבי אבל קושטא הוא דפליגי בדרב חסדא ודו"ק:

בד"ה רחבה ו' פטור כו' וא"ת בדלא גבוה י' נמי רשות לעצמה היא דהא שמה כרמלית כו' עכ"ל. אבל לעיל בגבוה י' ואינו רחב ו' ודאי דלא קשיא ליה הכי דהא מקום פטור הוא דמ"מ אינו רשות לעצמה מקרי כיון דשרי להוציא ממנו לרה"ר ומרה"ר למקום פטור ויש לדקדק דמאי קשיא ליה הכא בכוורת דהא שמה כרמלית כו' כיון דכלי הוא ולא גזור ביה רבנן לבטולי מתורת כלי כמו שפירש"י לקמן גבי קופה וכ"כ התו' לעיל וי"ל דלא קאמר התם דלא גזרו ביה רבנן לבטולי מתורת כלי אלא שלא להחמיר בכלי כשאר כרמלית שאין מטלטלין (בו) [מתוכו] אבל הכא להקל ביה דהוה רשות לעצמה קאמר ולהכי הוצרך הכא לומר דלא הוה רשות אלא מדרבנן ואין כח ביד חכמים להקל על ד"ת וכו' ודו"ק:

בד"ה כפאה על פיה וזרקה אאינה רחבה ששה כו' עכ"ל דלפירושו עובי השולים נמי מצטרפין לגובה עשרה ואם כן אי הוה רחבה ו' כי מטיא פחות מג' סמוך לקרקע שהיא כמונחת הוה ליה גובה י' ורחבה ד' והוה ליה רה"י ופטור אבל השתא דאינה רחבה שש הוה ליה מקום פטור המונח כולו בר"ה וחייב וכ"כ בעל המאור והר"ן לדעת רש"י מיהו יש לדקדק לפירש"י דא"כ דומיא דהכי בגבוה ז' ומחצה דפטור אפי' באינה רחבה ו' דאמרינן לבוד במחיצותיה אע"ג דאין שם רוחב מקום ד' על ד' שלא כדברי התוס' שכתבו הכא וזה סותר גם פירושו דלקמן בשמעתתא דאסקופה משמשת ב' רשויות כו' שפירש"י שם דכל מחיצה שאין בין חלל המחיצות ד' אינן מחיצות כו' והלכה למשה מסיני גוד ולבוד ודופן עקומה במקום ד' כו' ע"ש ודו"ק. ועיין במה שיש לדקדק בפירש"י ותוס' בשמעתין בדברי בעל המאור ומלחמות ה' ובר"ן:

תוס' בד"ה רחבה ו' כו' והוי כזורק מרה"י לרה"ר דרך מקום כו' עכ"ל. נ"ל דלא ניחא להו כפרש"י דאנן ממשכן גמרינן כו' ולא היו זורקין רשויות כו' עכ"ל. דא"כ מהאי טעמא כרמלית ומקום פטור אף על גב דלא הוו רשות לעצמן מכל מקום רשויות אחרות מקרו אף מדאורייתא ובאלו רשויות נמי לא היו זורקין אלא מחטיהן כו' כפירש"י ודו"ק:

בא"ד והא דפשיטא ליה לר"י כו' משום דדילמא עקירה בעינן שתהא חשובה כו' עכ"ל ודקאמר ואת"ל כיון דלא הוה מחיצה י' מעיקרא לא מחייב כו' נמי ר"ל משום דעקירה בעינן שתהא חשובה וק"ל:

בגמ' אמר עולא עמוד תשעה ברה"ר ורחב ארבע האלפסי וכן האשר"י לא גרסי ורחב ד' וכן משמע מפירש"י דכתב בתר הכי בין רהב ובין קצר וכן פי' הר"ן:

ברש"י ד"ה כפאה על פיה וזרקה אאינה רחבה ו' קאי ר"ל דאם רחבה ו' אפי' אינה גבוה כ"א ז' ומשהו פטור משום דהוה רשות לעצמה וק"ל והתוס' לא כתבו כן:

ד"ה לא ארישא אגבוה עשרה ורחבה ד' דהוה וכו' כצ"ל:

בתוס' ר"ה אמר אביי וכו' דלשינוייא דאביי דלא שייכא פלוגתייהו בדרב חסדא וכו' משום דהתוס' פירשו הא דמשני הכא באילן העומד ברה"י ונופו נוטו לרה"ר וכו' דלא פליגי כלל אי בעינן ד' או לא ומצי איירי בדאיכא בעיקרו רוחב ד' או בדליכא ד' ולא פליגי אלא אי הוי הנוף רה"י או לא מר סבר שדינן נופו בתר עיקרו ומקרי נוף רה"י ומר סבר לא שדינן ולא הוי הנוף רה"י ואיירי דלא זרק מתחלת ד' לסוף ד' אלא אי שהנוף עומד בתוך ד' לתחלת הזריקה ופליגי אם הוא חייב מדין מכניס מרה"ר לרה"י ומצי סברי תרווייהו ר"מ ורבנן דבעינן ארבעה על ארבעה וא"כ לית ליה שום סיוע לרב חסדא מברייתא אפי' אחד מ"ד והברייתא דלקמן בהזורק אתיא בפשיטות דלא כוותיה ולכך כתבו התוס' דלשינויא דאביי כל שכן דקשה לרב חסדא:

ד"ה רחבה ששה פטור וכו' דהלכתא גידוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפים וכו' פירוש והתוס' סבירא להו דגידוד היינו תל כמו שמסיימו בסוף וכמו שהתל מצטרף להמחיצה לגובה ה"נ מצטרפים השוליים עם הדפנות של המחיצה:

בא"ד ואין נראה פי' ר"ח דהא עובי חוליית הבור מצטרפים וכו' ר"ל הא דפירש ר"ח דבעינן אויר ד' דהיינו ה' טפחים וג' חומשין לבד עובי הדפנות של הכוורת שאין עובי דפנות הכוורת מצטרפים לחלל לאויר ד' זה אין נראה דהא עובי חוליית הבור מצטרף ה"נ עובי הדפנות מצטרפים דעובי הדפנות חזי נמי להשתמש על עוביין הואיל וכן חשבינן אויר ד' עם הדפנות מבחוץ והואיל והכוורת רחב ששה מבחוץ עם הדפנות א"כ יתירי תרי חומשים דהא לא יצטרך כ"א ח' טפחים וג' חומשים עם הדפנות אלא צריך לומר דלא רק כמו שפירש רש"י:

ד"ה כפאה על פיה וכו' וד"ה ז' ומחצה וכו' הכל דבור אחד:

בפרש"י בד"ה שדי נופו כו' ודר"ח דלא כרבי ודלא כרבנן לכאורה יש לתמוה דאין זה סוגיית הש"ס דמעיקרא הוה קשיא ליה דר"מ הוי דלא כרבי והשתא משני דלא הוה לא כרבי ולא כרבנן. ונ"ל ליישב דרש"י לשיטתו כמ"ש התוספות בסמוך בשמו בד"ה רחבה ששה פטור דהך דגידוד חמשה ומחיצה חמשה דאמר ר"ח בעירובין ובגיטין דאין מצטרפין ומפרש רש"י כגון שבור עמוק חמשה ומחיצה שעל גביו חמשה אלא שהתוס' מקשים על זה בסמוך דא"כ תקשה ליה מתני' דחוליית הבור והסלע וכבר כתבתי בחידושי גיטין דר"ח מפרש למתני' לענין דמצטרפין לרוחב ד' ולא לענין גובה יו"ד ע"ש באריכות. נמצא דלפ"ז ע"כ איירי מתני' שהחוליא עצמה בלא הבור אין רוחב ד' ואפ"ה קתני הנוטל מהם והנותן ע"ג חייב אם כן ממילא שמעינן דברה"י לא בעינן עקירה והנחה ע"ג מקום ד' אם כן ר"ח ס"ל כתנא דמתניתין דחוליית הבור כן נ"ל נכון בעז"ה ודוק היטב:

בגמרא אמר אביי זרק כוורת כו' ואינה רחבה ששה חייב רחבה ששה פטור. מכאן קשיא לי טובא על שיטת ר"ת שהביא הרא"ש ז"ל בפ' מי שהוציאוהו דף נ"א דכל מקום שאמרו בגמרא לענין שבת דבעינן ד' על ד' או גבוה יו"ד ורחב ד' לעולם בעינן שיהיה באורכן ורחבן ד' על ד' מכוונות הן וחומשיהן. ולפ"ז צריך שיהיה העמוד רחב ה' אמות וג' חומשין על רוחב ה' אמות וג' חומשין. וא"כ לפ"ז האיך אמר אביי דאם רחבה ששה דפטור והיינו לפי שהוא רשות היחיד דהא אכתי לא הוה רשות היחיד שהרי אי אפשר לעשות ריבוע בכוורת של ששה אמות שיעלה הריבוע מתוכה חמשה אמות וג' חומשין על ה' אמות וג' חומשין שהרי לפי החשבון לשיטת ר"ת צריך שיעלה האלכסון של עמוד קרוב לשמונה אמות וליכא למימר דלשיטת ר"ת מפרשים הא דאמר הכא אינה רחבה ששה היינו ג"כ שש אמות ואלכסון שהן ח' אמות וב' חומשין דהא וודאי ליתא דהא אפילו שמונה אמות לא בעינן אם לא שנאמר דלשיטת ר"ת נמי לא דק אלא דלפ"ז יש לתמוה אלשון הרא"ש ז"ל בערובין שהקשה על שיטת ר"ת מסוגיא דהכא דאמאי נקיט רחבה ששה הו"ל למינקט רחבה ד' ע"ש מה שתירץ בדוחק ומעיקרא מאי קשיא ליה ותיפוק ליה שהוכרח לומר רחבה ששה דבעיא הן ואלכסונן כנ"ל. ונמצא שדברי הרא"ש עצמותן סותרים זא"ז אע"כ דהרא"ש סובר דשיטת ר"ת היינו דוקא היכא שנזכר בגמרא ד' על ד' משא"כ הכא דנקיט רחבה ששה מפרשים כפשטיה ששה ממש בלא החומשין ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי פטור הא לאו רה"י בכך וצ"ע טובא ליישב ודו"ק:

בתוס' בד"ה רחבה ששה פטור פי' ר"ח כו' אע"ג דרש"י פי' דגידוד ה' כו' אין פירושו נראה כו' וא"כ היאך פליג ר"ח עכ"ל. ולפי מה שהעליתי בחידושי גיטין דף ט"ז אין מקום לקושיא זו דאדרבה דפשט לשון המשנה מסייע לר"ח ומתני' לא אתי לאשמעי' אלא דמצטרפין לרוחב ד' בלבד ע"ש באריכות:

בא"ד ואין נראה פי' ר"ח דהא עובי חוליית הבור מצטרף נמי לחלל הבור. ואני בעניי לא יכולתי לעמוד על סוף דבריהם בזה דנהי דחוליית הבור מצטרפת לרוחב ארבעה היינו לפי שהחוליא מרובעת ואין בו מקום שלא יהיה רחב ד' משום הכי מצטרפת שפיר החוליא דהא חזי למינח עלה מידי ולהשתמש ע"פ כולה ברוחב ד' משא"כ הכא בכוורת שהיא עגולה ואפילו עושה החלל שמן הדופן עד שיגיע הכוורת לרוחב ד' אין עולה לחשבון ריבוע כלל וא"כ כ"ש דלא שייך לצרף דופן הבור עצמו לרוחב ד' כיון שאין אותו המקום רחב ד' כיון שמקום הדפנות לעולם אין מגיעין החלל שיש בו רוחב ד' שהדפנות לעולם אין מגיעין לאותו הריבוע שרחב ד' וצ"ע לעיל:

בתוס' בד"ה אמר אביי תימא לר"י דטפי ניחא ליה כו' דהא איכא ברייתא לקמן בהזורק כו' עכ"ל. ונ"ל ברור דר"י מפרש כפירוש שני שכתב רש"י דאילו לפירוש ראשון לא הוה צריך לאתויי מברייתא דלקמן דמהך ברייתא דרבי ורבנן גופא הוה מצי לאקשויי ע"ד ר"ח כמ"ש רש"י דהוי דלא כרבי ולא כרבנן מיהו בעיקר קושיית התוס' היה נ"ל ליישב דמברייתא דלקמן נמי לא קשה מידי דמצינו למימר דהא דפטרי רבנן בחור כ"ש לאו משום דלא הוי עקירה והנחה מע"ג מקום ד' אלא משום דבחור כ"ש למעלה מי' ברה"ר לא הוי רה"י כלל כיון דלא ס"ל חוקקין להשלים ולעולם ברה"י לא בעיא הנחה ע"ג מקום ד' והיינו כר"ח וכן מצאתי שתירץ הרשב"א ז"ל. ולמאי דפרישית בסמוך מצינו למימר דהתוס' לשיטתייהו שכתבו לעיל דע"כ הך ברייתא דלקמן היינו בחורין שדרכן לעשות בשעת הבנין שרחבים ד' לצד רה"י דאל"כ ר"מ נמי מודה דלא אמרינן חוקקין להשלים לשויא רה"י כדמשמע סוגיא דעירובין שהביאו התוס'. נמצא דלפ"ז ע"כ לא משכחת לפלוגתא דר"מ ורבנן אי חוקקין להשלים אלא לענין אי הוה הנחה בכך על מקום ד' אבל רה"י הוי לכ"ע וא"כ מקשו התוס' הכא שפיר אלא דבהא נמי איכא למישדי ביה נרגא דנהי דלעיל מקשי רבא לאביי ממתני' דפ' הזורק ומשני ליה אביי שפיר דמתני ע"כ איירי דלית ביה חור ומסיק עלה וכ"ת דלית ביה ד' והאמר ר"י כו' באנו למחלוקת ר"מ ורבנן והיינו משום דאביי לשיטתו דאמר בעירובין דבאין רחבה ד' כ"ע מודו דלא הוה רה"י א"כ ע"כ דפלוגתא דר"מ וחכמים לענין הנחה ע"ג מקום ד' וכדפרישית בסמוך משא"כ הכא דאליבא דר"ח איירי שפיר מצינו למימר דר"ח לית ליה הך מימרא דאביי דעירובין ולפ"ז מצי לאוקמי פלוגתא דר"מ וחכמים בחור כ"ש ממש ופטרי רבנן דלא הוה רה"י כלל אבל ברה"י ממש לעולם דלא בעינן הנחה ע"ג מקום ד':

מיהו נראה דאפ"ה מקשו התוספות שפיר כיון דאביי גופא משני הכי אליבי' דר"ח א"כ מאי דוחקיה לאוקמי מילתא דר"ח דלא כוותיה וטפי הו"ל לאוקמי כדמעיקרא ודו"ק. מיהו למאי דפרישית בלשון רש"י לא הוה מקום לקושית התוס' דר"ח סבר כמתני' דחולית הבור:

בפרש"י בד"ה רחבה ששה פטור כו' ואנן ממשכן גמרינן כו' עכ"ל לכאורה יש לדקדק דכיון דהאי טעמא לא נזכר בדברי אביי כלל אלא דרש"י כתב כן מסברא דנפשיה אמאי לא מפרש רש"י בפשיטות כפי' התוספת שהדבר מבואר בכמה דוכתי. ובהשקפה ראשונה היה נ"ל דלא ניחא ליה לפרש כן דלדבריה' לא שייך הך מלתא אלא כשמשלשל הכוורת מרה"י לר"ה דרך זריקה כדי שיעמוד על שוליו ופיה למעלה משא"כ בסתם זריקה שלרוב הפעמים נופל על צדיו א"כ ליתא להך דינא דהא לא הוי רה"י כיון שאין גבוה יו"ד לאחר נפילה בשעת הנחה משא"כ לפירש"י דטעמיה משום דלא הוי במשכן א"כ אפילו כשנופל על צידו מ"מ כיון שעיקר תשמישיה של כוורת היינו כשעומד על שוליו וא"כ הוי רה"י ולא הוי דומיא לזריקת כלים שהיה במשכן דומיא דמחטין וא"כ אפילו כשמוטל על צידו אכתי לא הוי דומיא דמשכן ומש"ה פטור כך היה נ"ל אלא לפ"ז אכתי קשה לי אליבא דרבא דאמר אפי' אינה רחבה ששה פטור משו' קרומיות דלפ"ז לא שייך הך מלתא אלא דוקא בזריקה דרך שלשול בענין שעומדות שוליו על הארץ לכך נראה דמה שלא רצה רש"י לפרש כפי' התוספת היינו משום קושית התוספות מהאי דמחצלת ולא ניחא ליה בהאי סברא שכתבו תוספות לחלק כן נראה לי ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה רחבה ששה פטור שהכוורת עצמה נעשה רה"י כשתנוח כו' עכ"ל ונראה דמה שלא רצה התוספת לפרש כפירש"י ואף על גב דלכאורה סברא פשיטא היא שלא הקשו תוספת על זה כלום אלא משום דלשיטת רש"י שייך הך מלתא אפילו בזורק ד"א בר"ה ואם כן אמאי לא קאמר אביי בזריקה כה"ג משא"כ לפי התוספת לא שייך מימרא דאביי כלל בזורק בר"ה עצמו כן נ"ל:

רש"י ד"ה רחבה שהיו זורקין מחטיהן עי' לקמן צו ע"ב דלמסקנא אמרינן דלא מצינו שהיו זורקין מחטין וצ"ע:

שם ד"ה מכתפין עילויה בין רחב בין קצר עי' לקמן צא ע"ב ברש"י ד"ה אי נימא וצ"ע:

גמרא אמר אביי זרק כוורת לרה"ר גבוה יו"ד ורחבה ו' (דכי מרבעת לי' משכחת ביה ד' ברבוע) פטור. פרש"י הטעם דהוי רשות לעצמה, ואנן המשכן גמרינן, שהיו זורקין מחטיהן ולא היו זורקין רשויות, ובתוס' כתבו דהטעם שהכוורת עצמה נעשה רה"י והוי כזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר וכתב המהרש"א דהתוס' מיאנו בפירש"י דהטעם משום דהוי זורק רשות, דא"כ מה"ט כרמלית (ר"ל בדלא גבוה יו"ד) ומקום פטור (ר"ל בגבוה י' ואינו רחב ד') אע"ג דלא הוי רשות לעצמן מ"מ רשויות אחרות מקרי אף מדאורייתא. ואינם נראין לי דבריו, דהא זה יקשה גם לפירוש התוס', הא הוי זורק מרה"י לכרמלית או למקום פטור דרך רה"ר, וע"כ דס"ל דאין כרמלית בכלים, היינו דהוי רה"ר ממש, וכמבואר להדיא דעת התוס' כן לעיל (ד"ה כאן) וא"כ אכתי הו"מ לקיים פירש"י. ולפ"ז יהיה הדין להתוס' בזורק אבן גבוה ג' דפטור דהוי זורק מרה"י דרך רה"ר לכרמלית וצריך לימוד:

גמרא עמוד תשעה ברה"ר ורבים מכתפים עליו וזרק ונח ע"ג חייב פירש"י כיון דצריך לרבים, דאינו לא גבוה ולא נמוך, וחזי לכתופי רה"ר הוא בין רחב ובין קצר. קשה לי מלקמן (דף צא) אי נימא אסקופה רה"ר דשם כתב רש"י ז"ל כגון גבוה ט' ורחבה ד' ורבים מכתפים עליו דחזי לרבים לכתופי:

בהרי"ף דהו"ל כזורק מרה"י לרה"י, וכ"כ תוס', ועי' בחידושי מה שכתבתי להקשות על זה: