בוני התלמוד

    מסכת שבת דף מ״ט עמוד א׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    וגזרו על הטומאה שלא בשעת מלאכהשיהא חיבור:

    ועל הזאה שבשעת מלאכהשלא יהא חיבור הלכך חיבור לטומאה לעולם ואין חיבור להזאה כלל:

    לחין מחמת עצמןמחממות טפי מלחין מחמת משקין שנופלין עליהן משיבשו:

    ה"ג מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה:

    ממרטא דביני אטמימצמר הנמרט מבין ירכותיה של בהמה שהוא מלא זיעה והוא לח מעצמו להכי קרי ליה מרטא דלאו בר גיזה הוא:

    מתני' נעורתדק דק שנוערין מן הפשתן וקורין ארישט"ש:

    נסורתשמנסרים הנגרים מן העצים:

    ובפירותכגון חטין וקטניות:

    כנפי יונהנוצה:

    גמ' שלא יפיחשיכול להעמיד עצמו בשעת הרוח:

    שלא יישן בהןשמא יפיח או יראה קרי אבל אם יכול להזהר שלא יישן בהן כל הגופים נקיים בהפחה שיכולין להעמיד עצמן:

    ינקרו את מוחושהוא תחת התפילין. ינקרו לשון ניקור עינים:

    קסדורמנישטרא"ל שהיה ממונה על כך:

    כנפי יונהכדמפרש לקמיה מפני שהם מצות והם מגינין לישראל והויא להם ככנפים ליונה שהיא נמשלת ליונה והמצות ככנפים:

    כנפיה מגינות עליהמן הצנה ומכל עוף ואדם הבא עליה היא נלחמת ומכה בראש גפה מה שאין כן בשאר עופות:

    הרי הוא כזבלדמוסיף הבל:

    מתני' שלחיןעורות כמו והפשיט תרגום וישלח:

    ומטלטלין אותןבין שטמן בהן בין שלא טמן בהן דחזו למזגא עלייהו:

    ואין מטלטלין אותןדמוקצות הן לטוות ולארוג:

    כיצד הוא עושהזה שטמן בהן כיצד יטול קדרתו הואיל ואסור לטלטלן שהרי היא טמונה כולה בהן:

    נוטל כיסוישל קדרה שיש תורת כלי עליה ואף על גב שהן עליה לא איכפת לן דלא נעשית בסיס להן שאין עשוי אלא לכסות קדרה:

    רבי אלעזר בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטלכשבא ליטול הקדרה מטה הקופה על צדה:

    שמא יטולהקדרה ויפלו הגיזין שמכאן ומכאן לתוך גומא שישבה בהן ואם יצטרך לחזור ולהטמינה לא יוכל לטלטל גיזין לכאן ולכאן ולעשות גומא להחזירה בתוכה:

    נוטל ומחזירבגמרא מפרש לה:

    גמ' שלחין של בעה"ב תנןדמותר לטלטלן שאין עומדין לימכר ולא קפיד עלייהו כי מטנפי וחזי למזגא עלייהו:

    אבל של אומןשעומדות למוכרן קפיד עלייהו הלכך לא למזגא קיימי ואין מטלטלין אותן:

    שבת 49 עמוד א

    1וגזרו רבנן על טומאה שלא בשעת מלאכה משום טומאה שבשעת מלאכה, ועל הזאה שבשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה.

    2בזמן שהן לחין. איבעיא להו: לחין מחמת עצמן, או דילמא לחין מחמת דבר אחר.

    3ת"ש לא בתבן ולא בזגים ולא במוכין ולא בעשבים בזמן שהן לחין. אי אמרת בשלמא לחין מחמת דבר אחר שפיר. אלא אי אמרת לחין מחמת עצמן, מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה? ממרטא דביני אטמי.

    4והא דתני רבי אושעיא: טומנין בכסות יבשה ובפירות יבשין, אבל לא בכסות לחה ולא בפירות לחין. כסות לחה מחמת עצמה היכי משכחת לה? ממרטא דביני אטמי.

    מתני׳ · משנה

    5טומנין בכסות ובפירות, בכנפי יונה ובנסורת של חרשים ובנעורת של פשתן דקה. רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה.

    גמ׳ · גמרא

    6א"ר ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע ״בעל כנפים״. מאי היא? אביי אמר: שלא יפיח בהן. רבא אמר: שלא יישן בהן.

    7ואמאי קרי ליה ״בעל כנפים״? שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו, והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק. ראהו קסדור אחד רץ מפניו ורץ אחריו. וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו. אמר לו: מה זה בידך? אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה. לפיכך קורין אותו ״אלישע בעל כנפים״.

    8ומאי שנא כנפי יונה משאר עופות? משום דאמתיל כנסת ישראל ליונה, שנאמר: ״(תהלים סח״, יד) ״כנפי יונה נחפה בכסף וגו'״ מה יונה כנפיה מגינות עליה, אף ישראל מצות מגינות עליהן.

    9בנסורת של חרשין וכו': איבעיא להו: רבי יהודה אנסורת של חרשין קאי, או אנעורת של פשתן קאי?

    10ת"ש דתניא רבי יהודה אומר: נעורת של פשתן דקה הרי הוא כזבל ש"מ אנעורת של פשתן קאי ש"מ:

    מתני׳ · משנה

    11טומנין בשלחין ומטלטלין אותן בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן כיצד הוא עושה נוטל את הכסוי והן נופלות׃

    12ר"א בן עזריה אומר קופה מטה על צדה ונוטל שמא יטול ואינו יכול להחזיר וחכ"א נוטל ומחזיר:

    גמ׳ · גמרא

    13יתיב ר' יונתן בן עכינאי ורבי יונתן בן אלעזר: ויתיב ר' חנינא בר חמא, גבייהו וקא מיבעיא להו שלחין של בעה"ב תנן אבל של אומן כיון דקפיד עלייהו לא מטלטלינן להו או דילמא של אומן תנן וכ"ש של בעה"ב׃

    14אמר להו ר' יונתן בן אלעזר מסתברא של בעה"ב תנן אבל של אומן קפיד עלייהו אמר להו ר' חנינא בר חמא כך אמר ר' ישמעאל בר' יוסי:

    תוספות

    ועל הזאה שבשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכהתימה דהא גבי מקל שעשאו יד לקורדם קאמר דהוי חיבור לטומאה משמע אבל לא להזאה ואמאי והא לא שייך למגזר התם אטו שלא בשעת מלאכה כדאמר לעיל דאדם עשוי לזורקו בין העצים וי"ל דהתם לא הוי חיבור להזאה משום דאפילו בשעת מלאכה לא הוי חיבור דבר תורה דלא חשיב כלל בית יד בשום פעם כיון שהוא עשוי לזורקו כל שעה:

    אבל לא בכסות לחה כו'נראה דרבי אושעיא פליג אמתני':

    כאלישע בעל כנפיםלהכי נקט אלישע דמסתמא כיון שנעשה לו נס בתפילין היה זהיר בהן והיה לו גוף נקי ומזה הטעם אין אנו יכולין ליפטר שהרי בזה אנו יכולין להזהר ואין תימה על מה שמצוה זאת רפויה בידינו שגם בימי חכמים היתה רפויה כדתניא בפרק ר' אליעזר דמילה (לקמן שבת קל.) ר"ש בן אלעזר אומר כל מצוה שלא מסרו עצמן ישראל עליה בשעת גזירת המלכות כגון תפילין עדיין היא רפויה בידם והא דאמרינן בפ"ק דראש השנה (דף יז.) פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין אומר ר"ת דמיירי באותן שעושין מחמת מרד ומבזין המצות ושוחקין ברצועה שבידם ובראשם כדאמר ביומא (דף לו:) פשעים אלו המרדין והא דאמר במדרש תפילין מפני מה לא החזיקו בהן מפני הרמאים אין נראה לר"י דמשום רמאין נמנעו מלעשות מצוה אלא ה"פ מפני מה לא החזיקו נאמנות באדם המניח תפילין וקאמר מפני הרמאין שהיו מניחין תפילין לרמות בני אדם כדמפרש התם מעשה בתלמיד אחד שהפקיד מעותיו אצל אחד שהיה מניח תפילין כשתבע בו אמר להד"ם אמר ליה אותו תלמיד לא לך הפקדתי אלא לתפילין שעל ראשך וצ"ע שם:

    אביי אמר שלא יפיח בהןשיוכל לשמור עצמו מלהפיח עד שיסיר תפילין כדפירש בקונט' אבל לא חייש שמא ישן דאע"ג דפעמים יוכל ליזהר משינה ורבא מצריך גם שיכול להעמיד עצמו בשעה שתאחזנו השינה שלא ישן פתאום ומיהו אביי נמי מודה דאסור לישן בהן כדתניא בפרק הישן (סוכה כו. ושם) דאסור לישן בתפילין בין שינת קבע בין שינת עראי:

    שלא יישן בהןמשום שלא יפיח בהן בשעת שינה או משום היסח הדעת אבל משום קרי אין לחוש כדאמר בפ' הישן (ג"ז שם:) דא"ר יוסי ילדים לעולם חולצין מפני שרגילין בטומאה ופריך לימא קסבר ר' יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין ומשני הכא בילדים ונשותיהם עמהם עסקינן שמא יבאו לידי הרגל דבר אבל משום קרי לא בעי למיסר:

    נטלם מראשוואף על גב דאמר בסנהדרין (דף עד: ושם) בשעת גזרת המלכות אפי' על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ואפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור היינו משום דבשינוי ערקתא מתנהג כעובד כוכבים ודומה שמוציא עצמו מכלל ישראל אבל הכא אינו עושה כלום אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת והרבה ישראל שאין להם תפילין כמותו:

    כנפיה מגינות עליהאור"י דאמרינן במדרש כל העופות כשהן יגעין נינוחין ע"ג סלע והיונה בשעה שהיא יגעה פורחת באחת ונינוחת באחת:

    טומנין בשלחין ומטלטלין אותןהא דאמר בפ"ק דביצה (דף יא.) נותנין העור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחילתן פי' כדי שישחוט לצורך יו"ט אבל עור דמערב יו"ט משמע התם דאסור לטלטל ובפרק כל כתבי (לקמ קטז:) קאמר אם מטלטלין תיק הספר עם הספר לא נטלטל עור אגב בשר משמע דעור בלא בשר אסור פירש"י בפרק כל כתבי (ג"ז שם) דהכא מיירי בעור בהמה גסה והתם בעור בהמה דקה דלא חזי למזגא כולי האי ולפירושו האי דביצה נמי מיירי בעור בהמה דקה והא דתנן בפ' כל כתבי (דף ק.) פורסין עור גדי על גבי התבה כו' צריך לומר לפי' דמיירי כשיחדו לישיבה ור"ת מפרש דהכא מיירי ביבשין דחזי למזגא עלייהו והתם בלחין:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רבנו חננאל

    שלא בשעת מלאכה אינן חיבור לא לטומאה ולא להזאה וגזרו שאם נטמא הא' שלא בשעת מלאכה נטמא גם האחר בכל מקו' שהוא. ודוק' אם הוא (מחברן) מחובר עדיין משום טומאה שבשעת מלאכה. וגזרו נמי על הזאה שאם יזה על הא' אפילו בשעת מלאכה לא נטהר האחר אע"פ שהוא מחובר עמו משו' הזאה שלא בשעת מלאכה. פי' אם יראה שהזה בשעת מלאכה על האחד ונטהר גם האחר יטהר הוא כשיזה על האחד אפילו השני שלא בשעת מלאכה:

    פי' מירטא דביני אטמא העמר שבין הירכות של בהמה כיון שתמיד השתנתה שותת בין ירכותיה יש בו לחלוחית לעולם ואינו מתנגב לעולם ואפילו עושה מאותו צמר כסות יש בו לחלוחית:

    תפלין צריכין גוף נקיקיי"ל כרבא דאמר שלא יישן בהן:

    ר' יהודה אוסראוקימנא בנעורת:

    טומנין בשלחין ומטלטלין אותןפירוש שלחין עורות גלשין שנגזז (כצמר) [הצמר] ועדיין לא נעבדו:

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף מ״ט עמוד א׳

    מסכת שבת דף מ״ט עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 14 קטעים ממוספרים, כ־364 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    וגזרו על הטומאה שלא בשעת מלאכה שיהא חיבור:

    ועל הזאה שבשעת מלאכה שלא יהא חיבור הלכך חיבור לטומאה לעולם ואין חיבור להזאה כלל:

    לחין מחמת עצמן מחממות טפי מלחין מחמת משקין שנופלין עליהן משיבשו:

    ה"ג מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה:

    ממרטא דביני אטמי מצמר הנמרט מבין ירכותיה של בהמה שהוא מלא זיעה והוא לח מעצמו להכי קרי ליה מרטא דלאו בר גיזה הוא:

    מתני' נעורת דק דק שנוערין מן הפשתן וקורין ארישט"ש:

    נסורת שמנסרים הנגרים מן העצים:

    ובפירות כגון חטין וקטניות:

    ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 49a · Sefaria

    תוספות

    ועל הזאה שבשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה תימה דהא גבי מקל שעשאו יד לקורדם קאמר דהוי חיבור לטומאה משמע אבל לא להזאה ואמאי והא לא שייך למגזר התם אטו שלא בשעת מלאכה כדאמר לעיל דאדם עשוי לזורקו בין העצים וי"ל דהתם לא הוי חיבור להזאה משום דאפילו בשעת מלאכה לא הוי חיבור דבר תורה דלא חשיב כלל בית יד בשום פעם כיון שהוא עשוי לזורקו כל שעה:

    אבל לא בכסות לחה כו' נראה דרבי אושעיא פליג אמתני':

    כאלישע בעל כנפים להכי נקט אלישע דמסתמא כיון שנעשה לו נס בתפילין היה זהיר בהן והיה לו גוף נקי ומזה הטעם אין אנו יכולין ליפטר שהרי בזה אנו יכולין להזהר ואין תימה על מה שמצוה זאת רפויה בידינו שגם בימי חכמים היתה רפויה כדתניא בפרק ר' אליעזר דמילה (לקמן שבת קל.) ר"ש בן אלעזר אומר כל מצוה שלא מסרו עצמן ישראל עליה בשעת גזירת המלכות כגון תפילין עדיין היא רפויה בידם והא דאמרינן בפ"ק דראש השנה (דף יז.) פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין אומר ר"ת דמיירי באותן שעושין מחמת מרד ומבזין המצות ושוחקין ברצועה שבידם ובראשם כדאמר ביומא (דף לו:) פשעים אלו המרדין והא דאמר במדרש תפילין מפני מה לא החזיקו בהן מפני הרמאים אין נראה לר"י דמשום רמאין נמנעו מלעשות מצוה אלא ה"פ מפני מה לא החזיקו נאמנות באדם המניח תפילין וקאמר מפני הרמאין שהיו מניחין תפילין לרמות בני אדם כדמפרש התם מעשה בתלמיד אחד שהפקיד מעותיו אצל אחד שהיה מניח תפילין כשתבע בו אמר להד"ם אמר ליה אותו תלמיד לא לך הפקדתי אלא לתפילין שעל ראשך וצ"ע שם:

    אביי אמר שלא יפיח בהן שיוכל לשמור עצמו מלהפיח עד שיסיר תפילין כדפירש בקונט' אבל לא חייש שמא ישן דאע"ג דפעמים יוכל ליזהר משינה ורבא מצריך גם שיכול להעמיד עצמו בשעה שתאחזנו השינה שלא ישן פתאום ומיהו אביי נמי מודה דאסור לישן בהן כדתניא בפרק הישן (סוכה כו. ושם) דאסור לישן בתפילין בין שינת קבע בין שינת עראי:

    שלא יישן בהן משום שלא יפיח בהן בשעת שינה או משום היסח הדעת אבל משום קרי אין לחוש כדאמר בפ' הישן (ג"ז שם:) דא"ר יוסי ילדים לעולם חולצין מפני שרגילין בטומאה ופריך לימא קסבר ר' יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין ומשני הכא בילדים ונשותיהם עמהם עסקינן שמא יבאו לידי הרגל דבר אבל משום קרי לא בעי למיסר:

    נטלם מראשו ואף על גב דאמר בסנהדרין (דף עד: ושם) בשעת גזרת המלכות אפי' על מצוה קלה יהרג ואל יעבור ואפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסור היינו משום דבשינוי ערקתא מתנהג כעובד כוכבים ודומה שמוציא עצמו מכלל ישראל אבל הכא אינו עושה כלום אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת והרבה ישראל שאין להם תפילין כמותו:

    כנפיה מגינות עליה אור"י דאמרינן במדרש כל העופות כשהן יגעין נינוחין ע"ג סלע והיונה בשעה שהיא יגעה פורחת באחת ונינוחת באחת:

    טומנין בשלחין ומטלטלין אותן הא דאמר בפ"ק דביצה (דף יא.) נותנין העור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחילתן פי' כדי שישחוט לצורך יו"ט אבל עור דמערב יו"ט משמע התם דאסור לטלטל ובפרק כל כתבי (לקמ קטז:) קאמר אם מטלטלין תיק הספר עם הספר לא נטלטל עור אגב בשר משמע דעור בלא בשר אסור פירש"י בפרק כל כתבי (ג"ז שם) דהכא מיירי בעור בהמה גסה והתם בעור בהמה דקה דלא חזי למזגא כולי האי ולפירושו האי דביצה נמי מיירי בעור בהמה דקה והא דתנן בפ' כל כתבי (דף ק.) פורסין עור גדי על גבי התבה כו' צריך לומר לפי' דמיירי כשיחדו לישיבה ור"ת מפרש דהכא מיירי ביבשין דחזי למזגא עלייהו והתם בלחין:

    Tosafot on Shabbat 49a · Sefaria

    רבנו חננאל

    שלא בשעת מלאכה אינן חיבור לא לטומאה ולא להזאה וגזרו שאם נטמא הא' שלא בשעת מלאכה נטמא גם האחר בכל מקו' שהוא. ודוק' אם הוא (מחברן) מחובר עדיין משום טומאה שבשעת מלאכה. וגזרו נמי על הזאה שאם יזה על הא' אפילו בשעת מלאכה לא נטהר האחר אע"פ שהוא מחובר עמו משו' הזאה שלא בשעת מלאכה. פי' אם יראה שהזה בשעת מלאכה על האחד ונטהר גם האחר יטהר הוא כשיזה על האחד אפילו השני שלא בשעת מלאכה:

    פי' מירטא דביני אטמא העמר שבין הירכות של בהמה כיון שתמיד השתנתה שותת בין ירכותיה יש בו לחלוחית לעולם ואינו מתנגב לעולם ואפילו עושה מאותו צמר כסות יש בו לחלוחית:

    תפלין צריכין גוף נקי קיי"ל כרבא דאמר שלא יישן בהן:

    ר' יהודה אוסר אוקימנא בנעורת:

    טומנין בשלחין ומטלטלין אותן פירוש שלחין עורות גלשין שנגזז (כצמר) [הצמר] ועדיין לא נעבדו:

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 49a · Sefaria

    רשב"א

    וגזרו טומאה שלא בשעת מלאכה משום טומאה שבשעת מלאכה ואם תאמר, ליגזור נמי במקל שעשאו יד לקרדום. י"ל שאני מקל דעשוי אדם לזורקו לבין העצים שלא בשעת מלאכה ואין אדם מצניעו מה שאין כן במספורת של פרקים.

    מרטא דביני אטמא לשון רבינו האיי גאון ז"ל יש בין יריכות הבהמה במקום שמשתין צמר לח ואינו יבש לעולם ואפילו אורגין אותו ואפילו בלה נמצא לח ולא יבש.

    תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים מאי טעמא [לפנינו מאי היא] אמר אביי שלא יפיח בהן. פירוש צריכין גוף נקי היודע ליזהר שלא יפיח בהן כלומר שיזהר לסלקם בשעה שצריך להפיח, וכן פירש רש"י ז"ל (ד"ה שלא), וכן פירשו גם בתוספות (ד"ה אביי).

    רבא אמר שלא ישן בהן פירוש אביי לא פליג אדרבא דאף הוא סבר דאסור לישן בהם בין שינת קבע בין שינת עראי וכדתניא בסוכה פרק הישן (כו, א), ומוקמינן לה התם דמנחי ארישיה, אלא דאביי לא חייש לשמא ישן בהם דהרבה פעמים שאין אדם יכול להעמיד עצמו שלא ישן, ורבא בעי שיהא יכול להעמיד על עצמו שלא ישן בהם, וטעמא דמילתא דאסור לישן בהם כדי שלא יסיח דעתו מהן ואי נמי שלא יפיח בהן, אבל משום חשש קרי לא דבעל קרי אינו אסור בהן, וכדמוכח בסוכה בפרק הישן (שם, ב) דאמר רבי יוסי ילדים לעולם חולצים מפני שרגילים בטומאה ופריך לימא קסבר רבי יוסי בעל קרי אסור בתפלין, ומשני הכא בילדים ונשותיהן עמהם עסקינן שמא יבא לידי הרגל דבר, אלמא משום קרי לא אסרינן.

    נטלם מראשו וא"ת והיכי עביד הכי והא אמרינן (סנהדרין עד, ב) בשעת השמד אפילו אמצוה קלה יהרג ואל יעבור, וי"ל דהני מילי במצות לא תעשה אבל במצות עשה לא דשב ואל תעשה שאני דלא מוכחא מילתא. וא"ת אם כן היכי מסר נפשיה ומנח והלא מתחייב בנפשו, וי"ל דאע"פ שאינו מחויב ליהרג על קיומה אפילו הכי רשאי למסור נפשו עליה ומקבל שכר, שכל מצוה שמסרו ישראל נפשן בשעת השמד מוחזקת בידם ומקבלין עליה שכר הרבה. ואמרו (בבראשית) [צ"ל: בויקרא] רבה (פרשה לב, א) מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב על שנטלתי את הלולב. ואפילו על התפלה שהיא מצוה מדרבנן, מסר דניאל עצמו עליה.

    Rashba on Shabbat 49a · Sefaria

    מאירי

    תפלין צריך הנושאם להיותו נקי מעבירות ומהרהורים רעים עד שלא יתחלל שם שמים על ידו להיותו רשע בצורת צדיק בברייתא אמרו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא שלא תהא מתעטף בציצית ומניח תפילין והולך ומרמה את הבריות ונמצאת נושא שם שמים לשקר ובירושלמי אמרו חד בר נש חמא להדין חברא מוביל תפילין ברישיה אפקיד גביה חד מודלא בתר יומין תבעיה אמר ליה לית אנא ידע לך א"ל לא לדידך המנית אלא להלין דברישך הימנית באותה שעה אמרו תפלין צריכין גוף נקי כאלישע וכן צריך שלא יקל ראשו בהם אפי' יישן עמהם אסור וכבר ביארנו מה שצריך לביאור ענין זה בשלישי של ברכות:

    שלחין שהתרנו טלטולן במשנה לא סוף דבר שלחין של בעל הבית שעשאן לצורכו שהרי אינו קפיד עליהם בטנופם וראוים לישב עליהם אלא אף של אומן המעבדן למכירה מותר שהרי מגדולי החכמים היו אומנין במלאכה זו והיו אומרים הביאו שלחין ונשב עליהן אלמא שאף האומנין אין קפדים בכך ומ"מ דוקא בעורות אבל נסרים של בעל הבית מטלטלין אותן אבל של אומן העושה אותם למוכרם אין מטלטלין אותן מפני שהוא קפיד עליהם שמא יתעקמו ואם חשבו עליהן הבעלים ליתן עליהם פת לאורחים מותר לטלטלן הואיל ויש עליהם קצת תורת כלי מחשבה מועלת בהם להיתר טלטול:

    Meiri on Shabbat 49a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תוס' בד"ה אבל לא בכסות לחה כו' נראה דר' אושעיא פליג כו' עכ"ל דהא במתני' גבי טומנין בכסות ובפירות לא מפליג בין לחין ובין יבישין כדמפליג במציעתא גבי תבן וזגין כו' ומה שיש לדקדק בזה יתבאר בסמוך וק"ל:

    בד"ה כאלישע כו' ואין תימה על מה שמצוה זו רפויה בידינו שגם בימי כו' כדתניא בפר"א כו' כל מצוה שלא מסרו עצמן כו' עכ"ל לכאורה ראייתם תמוה מהתם דאימא דגם בידם היתה רפויה מטעם זה דא"א לאדם להזהר להיות גוף נקי והכי משמע התם דמייתי שם אהך דעדיין רפויה היא בידם מהך דרבי ינאי דתפילין צריכין גוף נקי כאלישע וכן נראה מפירש"י התם ע"ש ואפשר שסמכו עצמם אמה שכתבו שם בשם רבינו שמואל דמייתי הך דר' ינאי מהך דאלישע שלא מסר עצמו לומר תפילין הן עכ"ל ולכך היתה עדיין רפויה בידם אבל גוף נקי היה לו לאלישע כדא"ר ינאי גופיה ודו"ק:

    גמרא איבעיא להו ר"י אנסורת כו' או אנעורת כו' ביש ספרים מוגה או דלמא אתרווייהו קאי ונראה דאין צורך להגיה דלמאי דקאמר נמי אנסורת של חרשין קאי ר"ל דאנסורת של חרשין נמי קאי דאנעורת של פשתן דקתני בסיפא ודאי דקאי וק"ל:

    תוס' בד"ה טומנין כו' צ"ל לפירושו דאיירי בשיחדו כו' עכ"ל אבל הך דהכא ליכא לאוקמא בשיחדו לישיבה דא"כ לענין טומאה נמי בלאו עבודין נמי הוה מנא כמו שכתבו התוס' לקמן מההיא דפרק דם חטאת וק"ל:

    בא"ד ור"ת מפרש דהכא מיירי ביבישין כו' עכ"ל וההיא דעור גדי דפרק כל כתבי נמי איכא לאוקמא ביבשין לפי' ר"ת וכ"כ התוס' פרק דם חטאת ואין להקשות אמאי לא מפליג הכא במתני' גבי שלחין בין לחין ובין יבישין כדמפליג לעיל גבי תבן כו' דהא לא מפליג אלא לענין הטמנה משום מוסיף הבל אבל לענין איסור טלטול לא מפליג במתני' ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 49a · Sefaria

    מהר"ם

    בא"ד ופר"ת וכי מה בין זה למגופת החבית וכו' מה שלא מותיב ליה רב כהנא דהכא מההיא דרבן שמעון בן גמליאל דמתיז אפי' בגוף החבית משום דידע שפיר דיש לחלק דהתם לעין יפה קא מכוין אבל לא ידע שיש חילוק בין חיבור לאינו חיבור אלא הוי סבר דחכמים דמתירין לנקוב מגופה ה"ה דמתירין לנקוב אפי' בגוף החבית כשהוא נוקב למעלה שלא תהא (חיבור) פתח משום דאין דרך לעשות פתח למעלה והא דנקיט מגופה אורחא דמלתא נקיט אבל מן הצד אפי' חכמים מודו דאסור כדמסיים שם במתני' דפרק הבית בדברי חכמים ולא יקבנה מצדה ע"ש ומשני לעולם אין חילוק בין למעלה בין מן הצד אלא בין חבור לשאינו חבור:

    ד"ה אי חבור הוא וכו' ואע"ג דאיכא למימר דהתם מיירי כשאינה של פרקים פי' אלא של פרק אחד ונחלקה ר"ל נשברה מ"מ גמ' ס"ל דגם בשל פרקים ונחלקה מטהרים חכמים ולפי זה הא דאמרי' השחור והזוג של מספרים וכו' טמאים אתי כד' יהודה משום דאי אפשר לפי' הרשב"א לאוקמא כחכמים דהא חכמים מטהרים אפי' בשל פרקים שנחלקה אבל בלא פירושו של הרשב"א היה אפשר לאוקמא אפי' כחכמים והא דמטהרי חכמים לעיל היינו כשאינה של פרקים ונשברה והא דשחור וזוג של מספרים דקתני אע"פ שנחלקו טמאים איירי בשל פרקים:

    בא"ד והא דאמר דגזדו על הזאה וכו' ואע"ג דבשלא בשעת מלאכה טהור גמור הוא וכו' ר"ל דבשלמא בלא פירושו של דרשב"א הוי סבירא לן דאע"ג דאמרי' בגמ' דשלא בשעת מלאכה אינו חיבור לא לטומאה וכו' היינו שאם נגע טומאה בהלק זה לא נטמא בשביל נגיעת חלק זה פרק השני אבל מ"מ כל פרק מקבל טומאה בפני עצמו אם נגע בטומאה ולכך אתי שפיר שאינו חיבור להזאה שלא בשעת מלאכה משום דשמא כל פרק נגעה בו טומאה ונטמא כל אחד בפני עצמו וכל אחד צריך הזאה בפני עצמו ולא עלתה לו הזאה שיזה על פרק השני לבדו כי אינם חבור או אם נגעה טומאה בפרק אחד ושמא הוא לא יזה על הפרק ההוא שנגעה בו הטומאה אלא על הפרק השני ולא עלתה לו אותה הזאה כיון שאינן חיבור או שמא נטמאו בשעת מלאכה דאז הן חיבור ואפי' נגע טומאה באחד נטמא גם השני מן הדין וכשיזה הזאה שלא בשעת מלאכה על אחד מהן לא תעלה אותה הזאה על השני כיון שאינם חבור ולכך גזרו נמי על הזאה שבשעת מלאכה משום הזאה שלא בשעת מלאכה אבל לפי' הרשב"א קשה דס"ל דכל חלק בפני עצמו טהור מן התורה וכיון דשלא בשעת מלאכה אינו חבור הוי כאלו נחלקו ואין כאן שום טומאה מדאורייתא אלא מדרבנן הוי חבור לטומאה א"כ להוי נמי חבור לענין הזאה דאם ההזאה אינה כלום גם הטומאה אינה כלום מאי אמרת דלמא יטמא בשעת מלאכה שהם טמאים מדאורייתא ויזה עליהם שלא בשעת מלאכה ואז אינן חבור ולא תעלה להן ההזאה שיזה על אחד מהן גם לזה אין לחוש דהא אפי' נטמאו בשעת מלאכה מיד אחר המלאכה אינן חבור ונחשבים כאלו נחלקו ונשברו וכלי שנטמא ונשבר בטלה ממנו טומאה וא"כ מה לי בכך שיעשה ההזאה שלא בשעת המלאכה אם אין כאן הזאה מן התורה אין כאן שום טומאה מן התורה וא"צ הזאה כלל מן התורה ותירצו התוס' דהטעם הוא דאית למיחש שיקבלו טומאה בשעת מלאכה שאז טמאים מדאורייתא והוא יזה עליהם שלא בשעת מלאכה מאי אמרת הלא לאחר מלאכה יתבטל מהן הטומאה מ"מ כשיחזרו ויעשו בהן מלאכה הן חוזרין לטומאתן הישנה וההזאה שנעשה שלא בשעת מלאכה אינה כלום שאז אינן חבור וההזאה שהזה על פרק אחד לא הועילה לשני וכשחוזר ועושה בהן מלאכה חוזרת הטומאה למקומה ואע"ג דטומאה ישנה אינה אלא מדרבנן כדאיתא לעיל בפ"ק (שבת דף ט"ז) מ"מ החמירו חכמים בטומאה ישנה כאלו הוה מדאורייתא שלא תועיל לו ההזאה שהזה שלא בשעת מלאכה כיון שאינו חבור מדאורייתא וגזרו גם על ההזאה שבשעת מלאכה שלא יהא חבור וכשמזה על פרק אחד לא יעלה לשני כן הוא הצעת הפשט של התוס' בדבור זה והא דאיצטריך הגמ' לומר וגזרו טומאה שלא בשעת מלאכה משום טומאה שבשעת מלאכה משום דאי לאו שגזרו שיהא חבור לטומאה שלא בשעת מלאכה מהיכא תיתי הוה לן למימר שיהא חבור להזאה שלא בשעת מלאכה וא"כ הוה ליה למימר דבשעת מלאכה הוי חבור בין לטומאה בין להזאה דלא הוה שייך למגזר כלל אטו שלא בשעת מלאכה והא דגזרו טומאה גבי שלל של כובסים ואפי' שלא בשעת מלאכה הוי חבור אע"ג דאפי' בשעת מלאכה לא הוי התם חבור מדאורייתא כמו שכתבו הכא היינו משום דהתם אפי' שלא בשעת מלאכה ניחא ליה בההוא חבור כדאמרי' לעיל דאי מטנפי וכו' ואפי' שלא בשעת מלאכה מקרי שעת מלאכה וראוי לגזור טומאה ולומר חבור משום דכל בגד טמא בפני עצמו מן התורה כמו שמפרשים התוס':

    בגמ' אמר ר' ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים מאי טעמא אביי אמר שלא יפיח בהן הר"ן גורס למאי הלכתא אביי אמר שלא יפיח בהן וכו' ע"ש:

    ר' יהודה אנסורת של חרשים קאי פי' וכל שכן אנעורת של פשתן דקה שהוא מוסיף הבל יותר איכא דאמרי אנעורת של פשתן דוקא קאי:

    ברש"י ד"ה כנפי יונה וכו' והויא להם ככנפים ליונה וכו' כצ"ל:

    תוס' ד"ה אבל לא בכסות לחה וכו' נראה דר' אושעיא פליג אמתני' פי' אמתני' דלקמן בסמוך דקתני בה טומנין בכסות ובפירות ולא מחלק בין יבשין ללחין:

    ד"ה כאלישע בעל כנפים וכו' ומזה הטעם אין אנו יכולין ליפטר וכו' נראה דהמשך וקישור דברי התוס' בדבור זה הוא כן דלפי שראה שבני דורו לא היו נזהרין במצות תפילין בשביל שהיו מתנצלין באמרם שצריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים לכך אומר שלא יפה הן עושין שמזה הטעם אין אנו יכולין ליפטר וכו' והא דאמר ר' ינאי תפילין צריכין גוף נקי וכו' לאו למימרא דכל שאינו כאלישע הוא פטור מתפילין אלא לומר שכל המניח תפילין יזהר שלא יפיח ולא יישן בהם אבל באמת כל אדם יכול ליזהר מזה ואינו פטור מלהניחן וכי תימא א"כ מה היא הסיבה שמצוה זו רפויה בידינו ולא הזהירו ולא זירזו חכמי הדורות את העם על מצוה זו ע"ז אמר ואין תימא וכו' לכך הניחו להעם התנצלותם שאין נזהרים במצות תפילין מפני שאומרים שאין להם נוף נקי הגם שלא יפה הן עושין וכ"ת היאך יניחו להם התנצלותם כיון שאינו יפה באמת ויהיו כל העם שאין מניחין אותם נמנין בכלל פושעי ישראל לכך מסיים אומר ר"ת וכו' דלא מקרי פושעי ישראל אלא כשאין מניחין מחמת שהמצוה בזויה עליו ושוחק ומלעיג ברצועות שבזרועם ובראשם אבל כשהן מתנצלין לומר שיראים מלהניחם משום דבעי גוף נקי לא מקרי בשביל זה פושעי ישראל בגופן וע"ש במס' ר"ה בתוס' והדר קאמר וכ"ת דבשביל זה מצות תפילין רפויה משום דאיתא במדרש תפילין מפני מה לא החזיקו בהן וכו' אין נראה לר"י וכו' וכן משמע בהגהות אשר"י דהאי והא דאמרי' במדרש חוזר אלעיל ע"ש ודו"ק נ"ל:

    ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.

    Maharam on Shabbat 49a · Sefaria

    פני יהושע

    בתוס' בד"ה אבל לא בכסות לחה כו' נראה דרבי אושעיא פליג אמתניתין עכ"ל. וכוונתם משום דמתניתין דבסמוך סתמא קתני טומנין בכסות ופירות ומדלא מפליג בין לחים ליבשים כי היכי דמפליג ברישא ע"כ דפליגי אברייתא דרב אושעיא:

    מיהו מלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל נראה דמשמע להו דלא פליגי מתניתין וברייתא אהדדי שהרי כתבו דמשכחת לה כסות לחה מחמת עצמה בממרטי דביני אטמי אלמא דסבירא ליה כי הך ברייתא דר' אושעיא ואי סלקא דעתך דמתניתין פליגי לא הוי להו למיפסק כברייתא דר' אושעיא לגבי סתמא דמתניתין אלא על כרחך דסברי דלא פליגי אלא הא דלא מפליג בכסות ופירות דמתניתין בין לחין ליבישין אפשר דהיינו משום דאין דרך בני אדם להטמין בכסות ופירות שהן לחין מחמת עצמן כיון דבכסות לא משכחת אלא בממרטי דביני אטמי ובפירות נמי לא משכחת לה אלא בנרקבין רקבון גדול כדאיתא בירושלמי מש"ה לא קתני להו כיון דמילתא דלא שכיחא היא ובכהאי גוונא אשכחן בפרק לא יחפור דף י"ט בהא דלא קתני במתניתין דידן דינא דהטמנת סלעין משום דלא שכיחא ע"ש פירש"י ותוספת והא דקתני לעיל ברישא דמתניתין במוכין דאין טומנין כשהן לחין אע"ג דלא משכחת לה נמי אלא בממרטי דביני אטמי היינו משום דלחין דרישא אכולא בבא קאי ובהנך שכיחי ואפשר דמה"ט גופא פסק הרי"ף ז"ל דמסקנא דשמעתין דלחין מחמת עצמן תנן והיינו משום דמשמע ליה דהוי כאבעיא דאיפשטא כי היכי דלא נפלוג ברייתא דר' אושעיא אמתניתין:

    בגמ' אבעיא להו רבי יהודה אנסורת של חרשין קאי או אנעורת של פשתן קאי. נראה דהא דקאמר אנסורת של חרשין קאי היינו אי קאי נמי אנסורת של חרשין ומכ"ש דקאי אנעורת של פשתן דסמיך ליה וכן כתב מהרש"א ז"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דפשיט ליה מברייתא היינו משום דלא נקט ליה רבי יהודה נמי נסורת של חרשין דקה וק"ל:

    במשנה טומנין בשלחין ומטלטלין אותן ופירש"י ומטלטלין אותן היינו בין שטמן ובין לא טמן וכן כתבו כל הפוסקים. ונראה דמשמע להו הכי מסוגיא דגמרא דאמר רבי ישמעאל ברבי יוסי אבא שלחא הוי ואמר הביאו שלחין א"כ לא מיבעיא לפי' התוספות דבשבת הוי ממילא משמע דאיירי בלא טמן אלא אפילו לפירש"י שכתב דבחול הוי אפ"ה מדייק מינה רבי ישמעאל דאומן לא קפיד וא"כ ממילא דאפילו בלא טמן מותר לטלטל מה"ט אפילו בשל אומן ומכ"ש בשל בע"ה והיינו דמקשינן עליה בפשיטות מברייתא דנסרים כן נ"ל בכוונת שיטת הפוסקים ובזה יש ליישב לשון הטור והש"ע בסימן רנ"ז שהשמיטו הך דינא דטומנין בשלחין אף שנזכר בפירוש במשנה וכן הרמב"ם כתבו להדיא:

    וכבר היה נראה לי לפרש מתוך מה שדקדקתי עוד בלשון הטור והש"ע שהשמיטו ג"כ דין הטמנה בגיזי צמר ולא קחשיב לה בסי' רנ"ז בהדי הנך שטומנין בהן מבע"י לכתחלה אלא דבסי' רנ"ט כתבו בלשון דיעבד שאם טמן בגיזי צמר כו' מותר לטלטל מכל זה נראה דמשמע להו שאין דרך בני אדם להטמין לכתחילה בשלחין ובגיזי צמר דבגיזי צמר אשכחן להדיא שם בפ' לא יחפור דמקשה אביי לרב יוסף דקאמר דלא קתני הכא דינא דהטמנת סלעין משום שאין דרך בני אדם להטמין בהן ומקשה ליה אביי וכי דרכן של בני אדם להטמין בגיזי צמר כו' ומסיק רבא התם דהא דלא קתני סלעין היינו משום דמשתכי לה לקדרה וכתבו התוס' שם דמפירוש הקונטרס נראה דהיינו דמש"ה אין דרך להטמין בהם והקשו התו' דא"כ הדרא קושיא לדוכתא וכי דרך להטמין בגיזי צמר וע"ש מה שתירצו וא"כ אפשר דמשום הך קושיית התוספת משמע להו להטור והש"ע דלמסקנא דרבא בפ' לא יחפור אה"נ דלא קתני הכא במתניתין דינא דהטמנת שלחין וגיזי צמר משום הטמנה גופה דודאי אין דרך להטמין בהן אלא משום דין הטילטול נקיט להו הטמנה (והיינו לפי המסקנא דרבינא לקמן דקמפרש אליבא דרבא דמתני' דגיזי צמר איירי בשל הפתק דמש"ה אסור לטלטל אפילו בטמן ואביי דמקשה התם לרב יוסף אפשר דלא ס"ל כאוקימתא דרבינא לקמן ודו"ק):

    נמצא דלפ"ז שפיר מצינן למימר דבשלחין כיון שאין דרך להטמין בהן ודין הטילטול נמי לא תליא בהטמנה בשלחין כמו שפירש"י וכדפרישית אלא דאגב גררא דקתני הטמנה וטילטול בגיזי צמר מש"ה קתני להו נמי בהדי הדדי גבי שלחין ומש"ה לא כתבו הטור והש"ע בסימן רנ"ז דין הטמנה בשלחין ובגיזי צמר כיון דלא שכיחי אלא דבגיזי צמר כתבו בסימן רנ"ט בלשון דיעבד אגב גררא דמוכין דדמי לגיזי צמר אבל דין טילטול השלחין השמיטו בסימנים הללו וכתבו בסי' ש"ח ששם מקור עיקר הדין טילטול בדבר מוקצה כן נ"ל ודו"ק:

    בתוס' בד"ה טומנין בשלחין כו' הא דאמרינן בפ"ק דביצה נותנין העור לפני הדורסן כו'. עיין מה שכתבתי בזה בחידושי ביצה בפ"ק דף ט' ע"ב בסוגיא דמוחלפת השיטה דלפירש"י שם מה שהתירו בעור לפני הדורסן תחלתן משום סופן לאו משום חשש איסור מוקצה איירי דלשיטת רש"י לא שייך מוקצה כיון דחזי למזגא עלייהו אלא דעיקר חשש התם היינו משום דמיחזי כמעבד ואפ"ה התירו תחלתן משום סופן. אלא דאכתי משום הך דפרק כל כתבי הוצרך רש"י לפרש לחלק בין דקה לגסה ומה שלא רצה לפרש כפירוש ר"ת דהכא ביבשין והתם בלחין נראה דהיינו משום דמשמע ליה דלשון שלחין לא שייך אלא בלחין סמוך להפשיטן דביבשין לא שייך לשון שלחין אלא לשון עורות כדאשכחן בדוכתי טובא כן נ"ל:

    Penei Yehoshua on Shabbat 49a · Sefaria

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה טומנין בשלחין וכו' ור"ת מפרש עי' זבחים דף צג ע"ב תוס' ד"ה מנין בסה"ד:

    Gilyon HaShas on Shabbat 49a · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    מתני' ראב"ע קופה [כשבא ליטול קדירה ממנה] מטה [הקופה] על צדה ונוטל, שמא יטול ואינו יכול להחזיר. שאם יטול הקדירה ויפלו הגיזין שבצדדים לתוך הגומא שישבה בהן לא יוכל לטלטל הגיזין ולעשות גומא ולהחזיר' בתוכה וכמו שפירש"י. והרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות כתב ונמצא כטומן לכתחילה בשבת, ולפ"ז גם בטומן בדבר שניטל בשבת אם נתקלקלה הגומא אסור להחזירה. ובגליון המשניות כתבתי שדבריו תמוהין, דהא כבר מוטמן מע"ש, והוי מהטמנה להטמנה. דקי"ל דאפילו ליטלו כולו ולתת אחר במקומו שרי, [ועי' בש"ע סי' רנ"ט סעי' ג' בשם י"א ובסי' רנ"ז ס"ד]:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 49a · Sefaria

    בן יהוידע

    מַה יּוֹנָה, כְּנָפֶיהָ מְגִינוֹת עָלֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל, מִצְווֹת מְגִינוֹת עֲלֵיהֶן יש להקשות למאן דאמר (בגמרא דקידושין בדף לט) שכר מצות בהאי עלמא ליכא, אם כן איך המצות יגינו על ישראל בהאי עלמא? ונראה לי בס"ד כי לשון מְגִינוֹת הוא הרחקת הנזק ואין זה קבלת שכר. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הגאון של"ה ז"ל, שכל מצוה מן תרי"ג מצות כלול בה תרי"ב מצות בכח ואחת בפועל שהוא פרטות אותה המצוה, כי בכל מצוה יש כלל ופרט, והאריך הגאון בדבר זה הרבה יעוין שם. נמצא לפי זה בכל מצוה יש מצות אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ בכח והמקיים את המצוה הנה הוא מקיים גם מצות אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה אלא שאין נחשב לו קיום בפועל אלא הוא קיום בכח. וידוע שעל מצות אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ דמפי הגבורה שמענום יש לזה דין בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ (דברים כד, טו) שצריך ליתן שכר בעבור זה גם בעולם הזה. ולזה אמרו רבותינו ז"ל מִצְווֹת מְגִינוֹת עֲלֵיהֶן, היינו מגינות מצד מצות אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ שנכללה בכח בכל מצוה ומצוה. ובזה יובן בס"ד (דברים ח, יח) וְזָכַרְתָּ אֶת הֳ' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, כי זה חסד גדול מאיתו יתברך שנתן לנו מצות בסוג כח כֹּחַ כדי שבזה נעשה חָיִל רב.

    Ben Yehoyada on Shabbat 49a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף מ״ט, עמוד א׳, בהיקף של כ־364 מילים ב־14 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 14 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 120 מילים

      נפתחת ב״וגזרו רבנן על טומאה שלא בשעת מלאכה…״

    2. קטע 214 מילים

      נפתחת ב״בזמן שהן לחין. איבעיא להו: לחין מחמת…״

    3. קטע 336 מילים

      נפתחת ב״ת"ש לא בתבן ולא בזגים ולא במוכין…״

    4. קטע 426 מילים

      נפתחת ב״והא דתני רבי אושעיא: טומנין בכסות יבשה…״

      חכמים: רבי אושעיא.

    5. קטע 519 מילים

      נפתחת ב״מתני׳ טומנין בכסות ובפירות, בכנפי יונה ובנסורת…״

      חכמים: רבי יהודה.

    6. קטע 622 מילים

      נפתחת ב״גמ׳ א"ר ינאי: תפילין צריכין גוף נקי…״

      חכמים: אביי, רבא.

    7. קטע 760 מילים

      נפתחת ב״ואמאי קרי ליה ״בעל כנפים״? שפעם אחת…״

    8. קטע 830 מילים

      נפתחת ב״ומאי שנא כנפי יונה משאר עופות? משום…״

    9. קטע 917 מילים

      נפתחת ב״בנסורת של חרשין וכו': איבעיא להו: רבי…״

      חכמים: רבי יהודה.

    10. קטע 1018 מילים

      נפתחת ב״ת"ש דתניא רבי יהודה אומר: נעורת של…״

      חכמים: רבי יהודה.

    11. קטע 1118 מילים

      נפתחת ב״מתני׳ טומנין בשלחין ומטלטלין אותן בגיזי צמר…״

    12. קטע 1217 מילים

      נפתחת ב״ר"א בן עזריה אומר קופה מטה על…״

    13. קטע 1340 מילים

      נפתחת ב״גמ׳ יתיב ר' יונתן בן עכינאי ורבי…״

      חכמים: רבי יונתן.

    14. קטע 1427 מילים

      נפתחת ב״אמר להו ר' יונתן בן אלעזר מסתברא…״

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: שבת דף מ״ט ע״א

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026