מסכת שבת דף ו׳ עמוד ב׳

לחי מכאן ולחי מכאן בשתי פאות של אחד מן הבתים להיכר בעלמא דקסבר רבי יהודה ב' מחיצות הוו רה"י מדאורייתא והא איכא שתי מחיצות מעלייתא מחיצות של ב' בתים:

מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר' יהודה בברייתא ואמרי אין מערבין רה"ר בכך למהוי רה"י ה"מ לטלטל שיהא מותר לטלטל בתוכה כדקתני אין מערבין רה"ר בכך דגזור בה משום דדמי לרה"ר:

אבל לזרוק שהזורק מרה"ר לתוכה מודו ליה דחייב דשתי מחיצות דאוריי' ושם רה"י עליה:

קמ"ל גמורה כלומר זו היא שנגמרו מניין מחיצות שלה שיש לה מחיצות מכל צד כגון חריץ וכן גדר דאמרינן מד' צדדין גוד אסיק פני המחיצה על ראשו ונמצא ראשו מוקף מד' צדדין וחללו ד' אבל דרבי יהודה לא נגמרו מחיצות שלה למניינן ולאו רה"י היא כלל:

מפסקתן לפסי ביראות בפרק ב' דעירובין דהקילו חכמים משום עולי רגלים בבור בר"ה והבור עצמה רה"י שהיא עמוקה י' ורחבה ד' והממלא מתוכה ומניח על שפתה חייב והקילו חכמים לעשות ד' פסין וביניהן י' אמות דהוי חללו רה"י למלאות מן הבור וקאמר ר' יהודה אם היתה דרך רה"ר מפסקתן יסלקנה מביניהן דאתו רבים ומבטלי מחיצתה והתם רמינן דרבי יהודה אדרבי יהודה דלעיל דאמר נושא ונותן באמצע דלא אתו רבים ומבטלין מחיצות ורבנן אדרבנן ומשנינן לה:

אינו צריך והיינו דקתני זו היא רה"ר אבל הילוך דרבים לבין הפסים לא הוי רה"ר הואיל ואיכא שם ד' מחיצות:

ומאי גמורה הכא ליכא למימר מהו דתימא כדלעיל דעיקר עשייתן משום לטלטל בתוכו וקאמרי רבנן אינו צריך דרשות היחיד היא אפילו לטלטל וכ"ש דהזורק לתוכה מרה"ר חייב:

בזמן שהיו ישראל במדבר חשיבא רה"ר:

ואמאי קרי ליה גמורה כו' מהו דתימא אומר ר"י דלשון גמורה אדרבה איפכא מסתברא זו היא רה"י גמורה אבל זו אינה רה"י גמורה אבל היא רה"י קצת ורש"י ישבה בדוחק לפי הגמרא:

כאן בזמן שישראל שרויין במדבר משמע קצת דאינה ר"ה אלא א"כ מצויין שם ששים רבוא כמו במדבר:

בשוגג חייב חטאת פשיטא כיון דאשמעינן דהאי הוי רה"י והאי הוי ר"ה פשיטא דהמוציא מזה לזה בשוגג חייב חטאת:

הא קמ"ל כרב כו' מכאן מדקדק ר"י דלא קתני איסי אינו חייב על אחת מהן אלא אסקילה אבל חטאת חייב על כולם דאי קאי אחטאת א"כ כי פריך בשוגג חייב חטאת פשיטא הו"ל לשנויי הא קמ"ל כרב דהא דמשני במזיד ענוש כרת ונסקל איצטריכא ליה לא משני מידי ומעיקרא ודאי לא היה ידע דמיירי בסקילה מדפריך מדר' יוחנן דמיירי בחטאת והיינו משום דאינו חייב אלא אחת לא מצי לאוקמי בסקילה דאטו בתרי קטלי קטלינן ליה אבל כי קמפרש דאינו חייב על אחת מהן קאמר איסי אז ידע שפיר דלא איירי איסי אלא בסקילה דלא פליג אמתני' דכלל גדול (לקמן שבת עג:) דקתני מניינא למימר דחייב על כל אחת ואחת ואתי שפיר הא דבריש פרק כלל גדול (שבת סט.) קאמר ארבי יוחנן דאמר שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב כו' דידע לה לשבת במאי ומפרש דידע לה לתחומים ואליבא דר"ע ולא מצי למימר דידע לה בדאיסי דהא אכולהו חייב חטאת וכן פירש בקונטרס ולקמן בריש הזורק (שבת דף צו:) מייתי לדאיסי לענין סקילה ולא מישתמיט בשום מקום לאתויי לענין חטאת והא דאמרינן לקמן בריש פרק בתרא (שבת דף קנד.) לרמי בר חמא דילמא הכי קאמר כל שחייבין על שגגתו חטאת חייבים על זדונו סקילה אומר ריב"א דאליבא דרמי בר חמא אתיא ההיא ברייתא דלא כאיסי דלאיסי איכא דוכתא דחייב חטאת ולא סקילה:

ואמר רבי יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם אחת כו' אין צריך לפרש דפריך דמסתמא לא פליג איסי עלה אלא מדברי איסי נמי יש לדקדק כן מדקתני מניינא כדדייק לקמן בכלל גדול (שבת דף עג:):

ת"ר ד' רשויות לשבת רה"י ורה"ר כרמלית ומקום פטור. פשיטא היא זו הברייתא וגם פירשוה הראשונים ממני.

איזו היא רה"י חריץ עמוק י' טפחים ורחב ד' וכן גדר גבוה י' ורחב ד' זו היא רה"י גמורה (הבז) זו היא למעוטי הא דתני ר' יהודה מי שיש לו ב' בתים בשני צדי רה"ר עושה לחי מכאן וכי זה אינו רה"י לא לזורק וכ"ש לטלטל. סרטיא ופלטיא ומבואות המפולשות זו היא רה"ר גמורה למעוטי הא דר' יהודה. דתנן בעירובין בפסי ביראות. ר' יהודה אומר אם היתה דרך הרבים מפסקתה יסלקנה לצדדין קמ"ל דאע"ג דלא סילקה אינה כרה"ר:

אמר מר והוציא מרה"י זה לרה"ר זה בשוגג חייב חטאת במזיד בלא התראה ענוש כרת בהתראה נסקל פשיטא לא נצרכה אלא להא דאמר רב מצאתי במגילה סתרים בי ר' חייא וכתיב בה איסי בן יהודה אומר אבות מלאכות ארבעים חסר אחת אינו חייב על אחת מהן נמצא חייב על אחת בפני עצמה בספק זולתי המוציא מרשות לרשות דלא מספקא חיוב. דתני בהדיא בשוגג חייב חטאת במזיד חייב כרת ונסקל הא דתנן בטהרות פ"ו הבקעה בימות החמה רה"י לשבת ומטלטלין בה רה"ר לטומאה וק"ל ספק טומאה ברה"ר טהור בימות הגשמים שמלאה מים ואין אדם נכנס לתוכה רה"י לזה ולזה.

משני עולא לעולם הבקעה כרמלית היא והא דתנן רה"י כלומר אינה רה"ר.

ואמאי קרו לה גמורה מהו דתימא וכו' איכא למידק אדרבא מדקתני גמורה משמע דזו היא גמורה ויש לך אחרת שאינה גמורה אלא הוי קצת כרשות היחיד. ונראה שלפיכך פירש רש"י ז"ל זו היא שנגמר מנין מחיצות שלה מכל צד, פירוש לפירושו דגמורה לא קאי ארשות אלא אמחיצות, כלומר: זו היא רשות היחיד שנגמרו מחיצות שלה, הא רשות אחרת שאינה גמורה במחיצות שאין לה אלא שתי מחיצות כגון ההיא דרבי יהודה אינה רשות היחיד כלל ואפילו להתחייב הזורק מרשות הרבים לתוכה.

אימא אינו חייב על אחת מהן פירש רש"י ז"ל: אינו חייב מיתה על אחת מהן. וכן נראה ודאי דדוקא מיתה הוא דאינו חייב אבל חטאת חייב על שגגתה מדמנינן נמי ארבעים חסר אחת, דאי לא מחייב עליה לא כרת ולא חטאת אם כן אמאי מני להו בארבעים חסר אחת. ועוד מדאקשינן חייב חטאת פשיטא ושנינן כרת ונסקל איצטריכא ליה ופרישנא כדרב, אלמא חיוב חטאת לא מספקא להו דאכולהו חייב חטאת, דאי לא כי אקשינן חייב חטאת פשיטא מיד הוה ליה לשנויי קא משמע לן כדרב וכיון דבשוגג חייב חטאת פשיטא דבמזיד חייב כרת. ולפי פירוש זה הא דאמרינן בריש פרק מי שהחשיך (לקמן שבת קנד, א) אמר רמי בר חמא הכי קאמר כל ששגגתו בשבת חייב חטאת זדונו סקילה אתיא דלא כאיסי בן יהודה, דהא איכא דשגגתו חטאת ואין זדונו בסקילה.

כבר ידעת שחכמים הקלו לעולי רגלים למלאות מן הבורות ברה"ר בדרך עלייתם ואע"פ שהבור הוא רה"י הואיל ורחב ארבעה ועמוק עשרה והממלא מתוכו לשפתו חייב חכמים הקלו לעשות ארבעה פסין וביניהם עשר אמות שיהא כל שביניהם רה"י למלאות מן הבור לשם כמו שיתבאר במקומו היתה דרך הרבים עוברת בין הפסין אינו צריך לסלקה לצדדין שאין בקיעת הרבים מבטלת המחיצות עד שתחזירנה לרה"ר ויש פוסקים בזו כר' יהודה ואע"פ שאמרו כאן למעוטי דר' יהודה הם דוחים אותה ממה שאמרו בשני של עירובין שר' יוחנן סובר כן כמו שאמרו שם ר' יוחנן ור' אלעזר אמרי כאן הודיעוך כחה של מחיצה כלומר במה שאמרו חכמים אינו צריך ונתברר שם שלרבי יוחנן כאן הודיעוך וליה לא סבירא ליה ולר' אלעזר כאן הודיעוך וסבירא ליה וראוי לפסוק כר' יוחנן וכן ממה שפסקנו כר' יוחנן בירושלים שאלמלא דלתותיה נעולות חייבים עליה משום רה"ר אלמא אין רה"ר גמורה מתערבת אלא בדלתות נעולות ממש שתתבטל הדריסה וכל שאינו כן בקיעת רבים מבטלת ושמא תאמר והלא ר' יהודה לא אמרה אלא בפסי ביראות שהם מחיצות קלושות וכמו שהקשו שם דר' יהודה אדרבי יהודה ודרבנן אדרבנן בשתי ברייתות שהוזכרו כאן שבשני בתים בשני צידי רה"ר התיר ר"י בלחיים או קורות ופי' הטעם דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא וחכמים חלקו עליו ובפסין אר"י שבקיעת רבים מבטלת וחכמים חלקו עליו ותירצו שם דר"י אדר"י לא קשיא התם איכא שתי מחיצות מעלייתא הכא וכו' דרבנן אדרבנן לא קשיא הכא איכא שם ארבע מחיצות התם וכו' וירושלים ודאי מחיצותיה גמורות ושמא אפשר שבקיעת רבים לדעת ר' יוחנן מבטלת מחיצות שאינן גמורות כר' יהודה וכן כל שאין שם ארבע כרבנן ונמצא שהוא מזקיק לארבע מחיצות גמורות וירושלים כל מבואותיה מפולשין לרה"ר ואין שם ארבע מחיצות גמורות וכל שכן שבקיעת רבים מצויה שם עד שכלה רשות מסורה לכל ובמסכת עירובין יתרחבו בה הדברים בע"ה:

המדבר כבר מנינו אותו כר"ה וכן הדין ביערים ומ"מ יראה מסוגיא זו שבזמן הזה המדבר כדין כרמלית אחר שאין שם יישוב ומ"מ גדולי המחברים כתבוה בסתם כדין רה"ר ולא יראה כן שהרי הבקעה מצד שאין דריסת רבים לשם קרויה כרמלית כמו שכתבנו:

כבר ידעת שארבעים מלאכות חסר אחת נאמרו בשבת להיותן אבות ושאר המלאכות תולדות להם וכן ידעת שהתולדה אם עשאה יש בה חיוב כאלו עשה אחת מן האבות א"כ מה הפרש בין אב לתולדה שאם עשה אבות מלאכות הרבה בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ואם עשה אב ותולדותיה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת ומלאכות אלו כלם בדין זה ואין הלכה כדברי האומר הבערה ללאו יצאת וכמו שאמרו בכאן שיש אחת מהן שאינו חייב עליה ורומז על ההבערה אלא כלן לחיוב והבערה לחלק יצאת כמו שיתבאר:

אע"פ שביארנו בבקעה לענין שבת שהיא כדין כרמלית בין בימות החמה בין בימות הגשמים לענין טומאה מיהא בימות הגשמים שהיא מוכנת לזרוע דינה כרה"י וספיקה טמא וכבר ביארנוה בנזיקין בשלישי של בתרא:

בד"ה ואמאי קרי כו' ישבה בדוחק לפי הגמרא עכ"ל כצ"ל ר"ל דאין לשון גמורה מל' גמור אלא מלשון גמר לפי מה שנגמרו מחיצות שלה כפי' רש"י זו היא שנגמרו מנין מחיצות כו' אבל דר"י לא נגמרו כו' וק"ל:

בד"ה הא קמ"ל כו' דלא איירי איסי אלא בסקילה דלא פליג אמתניתין כו' עכ"ל. בדברי איסי נמי יש לדקדק מנינא למה כמו שהקשו התוס' לקמן והיינו למאי דגרסי בדברי איסי ואינו חייב אלא אחת אבל למאי דמסיק לומר ואינו חייב על אחת מהן ניחא מנינא דהכי קאמר ל"ט מלאכות הן ואינו חייב רק ל"ח חטאות שעל א' מהן אינו חייב חטאת אבל ממתני' דפ' כלל גדול דקתני מנינא ולא קתני ואינו חייב על א' ע"כ דעל כל ל"ט חייב חטאת ואיסי לא פליג אמתניתין וא"כ ע"כ דלא איירי איסי אלא בסקילה שעל א' אינו חייב סקילה אבל חטאת חייב על כל אחת ואחת מהל"ט מלאכות כמתני' דפ' כלל גדול ודו"ק:

בתוס' ד"ה הא קמ"ל כרב וכו' דלא פליג אמתני' דכלל גדול דקתני מניינא למימר דחייב על כל אחת ואחת פירוש דחייב על כל אחת ואחת מכל מ' מלאכות דקא מני ולית שום אחת מהן בתוכם שלא יתחייב עליה חטאת:

בא"ד ולא מצי למימר דידע בדאיסי דהא אכולהו חייב פי' כיון דעל כל האבות מלאכות דקא חשיב התנא חייב על כולן בזדון שבת ושגגת מלאכות דהיינו שסבר שכל המ' מלאכות הן מותרות בשבת ועשה כולן בהעלם אחת אם כן לא מצי למימר דידע ליה לשבת במלאכה אחת שבתוך מנין המ' מלאכות א"כ לא היה מתחייב על אותה מלאכה כיון שעשאה במזיר והתנא תנא מניינא לומר שיתחייב על כולן:

בא"ד והא דאמרינן לקמן בפרק בתרא לרמי בר חמא כצ"ל וכו' צריך אני להציע הסוגייא שם ומתוכה נבא לתמצית הענין והכי איתא התם רב זביד מתני הכי אמר רמי בר חמי המחמר אחר בהמה בשבת בשוגג אינו חייב הטאת במזיד חייב סקילה מתיב רבא המחלל את השבת בדבר שמחויבים על שגגתו חטאת חייבים על זדונו סקילה הא אין חייבים על שגגתו חטאת אין חייבים על זדונו סקילה ומשני מי קתני הא אין חייבים וכו' ה"ק דבר שחייבים על שגגתו חטאת חייבים על זדונו סקילה ויש דבר שאין חייבים על שגגתו חטאת וחייבים על זדונו סקילה ומאי נינהו מחמר עכ"ל והשתא יש לדקדק למה הקשו התוספות כאן קושייתם לשינוייא דמשני אליבא דרמי בר חמא הא בלא האי שינוייא מפשטא דברייתא נמי משמע הכי דכל שחייבים על שגגתו חטאת חייבים על זדונו סקילה וא"כ קשה לאיסי דקאמר דיש אחת מהן שחייבים על שגגתה חטאת ואין חייבים על זדונה סקילה ונראה לי דמפשטא דברייתא לא הוה קשה מידי דה"א דהברייתא לא אתיא אלא למידק מינה הא כל שאין חייבים על שגגתו חטאת אין חייבין כלל על זדונו סקילה אבל אין הכי נמי אשכחן שפיר דאפילו בהנך שחייבים על שגגתו חטאת אפ"ה יכול למצא יש מהן שאין חייבים על זדונו סקילה וברייתא ה"ק כל שחייבים על שגגתו חטאת יש מהן שחייבים על זדונו סקילה ויש ג"כ שאין חייבים סקילה הא אין חייבים על שגגתו חטאת א"א הוא שיתחייב על זדונו סקילה והשתא לא קשה לאיסי מידי אבל לפי השנוייא דמשני לרמי בר חמא דה"ק דבר שחייבים על שגגתו חטאת חייבים על זדונו סקילה ויש דבר שאין חייבים וכו' א"כ ע"כ צ"ל דה"ק דכל שחייבים על שגגתו חטאת א"א שלא יתחייב סקילה ואין שום דבר בעולם שחייב חטאת ולא יהיה חייב סקילה אלא שיש דבר שאף על גב שאין חייבים על שגגתו חטאת אפ"ה חייבים על זדונו סקילה ומאי ניהו מחמר וא"כ קשה לאיסי דלדידיה יש דבר שחייבים על שגגתו חטאת ואפ"ה אין חייבים על זדונו סקילה וק"ל:

ד"ה ואמר ר' יוחנן שאם עשאן וכו' אלא שמדברי איסי נמי יש לדקדק וכו' מקשין התלמידים א"כ כיון דאיסי נמי קתני מניינא דמ' מלאכות ויש לדקדק ג"כ מדבריו כל שיש לדקדק מדברי המתניתין א"כ למה כתבו התוספות בדבור שלפני זה וז"ל אבל כי מפרש דאינו חייב על אחת מהן קאמר איסי אז ידע שפיר דלא איירי איסי אלא בסקילה דלא פליג אמתני' דכלל גדול וכו' ולמה להו להתוספות למידק ממתניתין הא מדברי עצמו יש לדקדק כל מה שיש לדקדק ממתניתין ואינה קושיא כלל דודאי הא דלא נימא שאם עשאן כולן בהעלם אחת לא יתחייב על כולן כ"א חטאת אחת אלא שיתחייב על כל אחת ואחת חטאת בפני עצמו ודאי דבר זה יש לדקדק מדברי איסי כמו מדברי מתני' דאל"כ מניינא דאיסי למה לי אבל הא דלא נימא שנמצא אחת מהן בתוכן שלא יתחייב עליה חטאת זה אין לדקדק מדברי איסי דהא נוכל לומר שפיר דתני איסי מניינא לומר שאם עשאן כולן בהעלם אחת שיתחייב חטאת על כל אחת מאותן מלאכות שחייבים עליהם חטאת לאפוקי דלא נימא חטאת אחת על כולם ואפ"ה מסיים איסי שפיר דיש אחת מהן דאין חייב עליה חטאת כלל אפילו היכי דעשאה לבדה דהכי תני איסי בהדיא אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואינו חייב על אחת מהן אבל מהמתני' דקתני סתמא אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ותני מניינא לומר שאם עשאן כולם בהעלם אחת שיתחייב על כל אחת ואחת חטאת בפני עצמו דהיינו מ' חטאות חסר אחת משמע שפיר שעל כולן חייב ולא נמצא כלל בתוכו אפילו אחת מהם שלא יהא חייב עליה חטאת ולכך קאמרו התוס' שפיר דע"כ איסי בסקילה איירי דאי בחטאת מסתמא לא פליג אמתני' דמשמע מיניה דלא נמצא אפילו אחת מהן שלא יהא חייב עליה חטאת וק"ל:

תוספות בא"ד ויש לומר דמתניתין איכא לפרושי דמערבין בצורת הפתח כו' עכ"ל לכאורה טפי הוי מצי לפרושי דאי ממתני' הו"א דמערבין למבוי המפולש היינו בדלתות כדאיתא להדיא בפ"ק דעירובין דף ז' ע"ב אלא כיון דלקושטא דמלתא אפילו בצורת הפתח לחוד הו"ל שלש מחיצות גמורות דאפי' לרבנן דר"י הוי רה"י דאורייתא מש"ה ניחא להו לפרש כן. אלא דאכתי קשיא לי כיון דבאמת לרבנן בשתי מחיצות וצורת הפתח הוי ג' מחיצות ודינו כרה"י גמורה מדאורייתא לחייב הזורק לתוכו ואפ"ה לא קחשיב להך רה"י בברייתא דידן בהדי גדר וחריץ ולא ממעט לה נמי מזו היא רה"י גמורה שהרי אע"פ שלא נגמרו ד' מחיצות שלה אפ"ה הוי רה"י מדאורייתא. ולפ"ז ע"כ דזו היא לאו דוקא דתני ושייר. א"כ אכתי איכא למימר דשייר נמי הך דרבי יהודה דאפילו בב' מחיצות גרידא נמי הוי רה"י מדאורייתא. דמ"ש ב' מחיצות מג' דסוף סוף לא נגמרו ד' מחיצות שלהן. ובכה"ג גופא יש לדקדק על מה שכתבתי בסמוך לענין רישא דמתניתין דפ' כל גגות דבונה עלייה וגשרים המפולשין דשייר להו בברייתא דידן וצ"ע: אמנם לפי מה שאפרש בסמוך בל' התוס' בד"ה ואמאי קרי ליה גמור' מסבר' דנפשאי יתיישב הכל על נכון בעזה"י:

בא"ד א"נ ה"א דמתני' כו' ואע"ג דבפ"ק דעירובין כו' לא התיר רבי יהודה אלא עד י"ג אמות ושליש היינו מדרבנן אבל מדאורייתא אפילו ברוחב י"ו כו' עכ"ל. עיקר הך מלתא דלא התיר רבי יהודה אלא עד י"ג אמה ושליש היינו גבי פסי ביראות משא"כ בהך דרחב מעשר לא פסיקא מלתא כ"כ בפ"ק דעירובין דהא דחי לה ש"ס התם ע"ש:

מיהו לכאורה דעיקר שיעורא די"ג אמה ושליש לרבי יהודה הוי מלתא בלא טעמא. מ"מ נ"ל דכיון דכל שיעורא דשבת בעינן הן ואלכסונן ומש"ה מחמרינן מדרבנן מי"ג ושליש ואילך דכיון דכל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשא באלכסונא א"כ צא וחשוב י"ג מרובעים דפסי ביראות הן ואלכסונן הו"ל שש עשרה אמה מכוונות שהוא שיעור רה"ר גמור מדאורייתא וכי היכי דלא ליתי לאחלופי החמירו מי"ג ואילך כנ"ל ומ"מ מסקי התוס' הכא שפיר דמדאורייתא אין לחלק לר"י בין י"ג לי"ו דאין שום סברא לחלק כיון דלר"י אית ליה שתי מחיצות דאורייתא והוצרכתי לזה לפי שראיתי למהרש"א ז"ל בפ"ק דעירובין דף ו' ע"ב בלשון התוס' שכתב שם דמה שכתבו דמדאורייתא אין חילוק בין י"ג לי"ו היינו דבי"ג ושליש לר"י נמי הוי רה"ר גמור מדאורייתא ובאמת אין שום סברא לומר כן דבכל הש"ס משמע בפשיטות דשיעור רה"ר דאורייתא לא הוי אלא בי"ו אמות וילפינן לה מעגלות דמשכן וגם לא ידעתי מי הכריחו למהרש"א לפרש כן ואין כאן מקומו להאריך והנלענ"ד כתבתי בכוונת התוס' ודוק היטב:

בא"ד וא"ת והא מדקתני סיפא דמבואות המפולשין כו' וי"ל דמסיפא כו' דקסבר לחי וקורה משום מחיצה כו' עד סוף הדיבור. וקשיא לי בדבריהם היאך אפשר לומר כן הא מדקתני סיפא במבואות שאינן מפולשין עירבו מותרין והאי עירבו ע"כ היינו בלחי או קורה דהא בלא"ה אסור מיהא מדרבנן וא"כ משמע להדיא דבמבואות המפולשין דרישא לא מהני לחי וקורה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי איצטריך למעוטי דר"י דמגופה דברייתא שמעינן לה שפיר ויש ליישב אמנם לפי מה שיבואר בסמוך יתיישב הכל על נכון בעזה"י:

בד"ה ואמאי קרי ליה גמורה כו' אומר ר"י דלשון גמורה אדרבא איפכא מסתברא כו' ורש"י יישבה בדוחק לפי הגמרא עכ"ל. אמנם לע"ד תמה אני על אבות העולם רש"י ותוס' ורשב"א בחידושיו שנתקשו ביותר לפרש לשון גמורה ולפמ"ש לעיל בלשון הברייתא א"ש סוגיא דהכא לפרש לשון גמורה בתכלית הפשיטות והיינו למאי דפרישית דפשטא דלישנא דזו היא רה"י גמורה היינו לאשמועינן דגדר וחריץ שגבוהין עשרה ורחבן ארבעה אע"ג דלאו היינו רה"י גמור' שכתוב בתורה בקרא דאל יצא איש ממקומו ומקרא דויעבירו קול במחנה דהנך ודאי איירי בסתם רה"י ממש שעשויין לדירה ויש להן ג' או ד' מחיצות משא"כ הך דגדר וחריץ שאין עשויין לדירה וקס"ד דלא הוי רה"י גמור מדאורייתא לחייב המכנים והזורק מרה"ר לתוכו. וקמ"ל דהנך כהנך דכולהו הוי רה"י גמורה הנזכר בתורה לחיוב כרת וסקילה. אלא דאפ"ה ל' מיותר הוא כיון דקתני סיפא בהדיא ענוש כרת ונסקל. ומש"ה מסיק הכא שפיר דל' גמורה איצטריך לדיוקא דדוקא הנך דגדר וחריץ דינן כרה"י גמורה שנזכר בתורה לחיוב משא"כ הך דיתר על כן כיון דליכא אלא שתי מחיצות תו לא הוי כרה"י גמורה לרבנן דר"י אפי' לחומרא לחייב הזורק מרה"ר לתוכו וכ"ש שאין דינו כרה"י לקולא להתיר לכתחלה לטלטל בתוכו מדרבנן כיון דאפילו אי הוי דינו ככרמלית הוי אסור כנ"ל נכון בעזה"י בלי שום גמגום ואולי הניחו לי מקום מן השמים:

בגמרא אמר מר כו' בשוגג חייב חטאת פשיטא כו' ופירש"י ניתני סתמא אם הוציא חייב עכ"ל. נראה דכוונתו דאין לפרש שלא ליתני לגמרי חייב דממילא ידעינן דכיון דחייבין על זדונו כרת פשיטא דחייב חטאת כמו בכל אבות מלאכות הא וודאי ליתא דודאי איצטריך למיתני היא גופא דהנך דקחשיב הוי רה"י גמורה כמו רשות היחיד שיש לו ארבע מחיצות ממש דמש"ה חייב חטאת לכן פירש"י דניתני חייב סתמא וממילא ידעינן דלענין כרת וחטאת קאי אלא דאכתי קשיא לי הא ודאי איצטריך למיתני חייב חטאת דאי הוי תני חייב סתמא הו"א דכיון דהוצאה מלאכה גרועה היא לא הוי בכלל כל העושה מלאכה יומת לענין כרת וחטאת ומיתה והא דקתני חייב היינו לענין מלקות גרידא דכיון דלא שמעינן לה אלא מלאו דאל יצא דכתיב במן או מויעבירו קול במחנה דכתיב במשכן כדאיתא בריש פרק הזורק גבי הוצאה גופא היכא כתיבא דמהתם משמע דלא הוי בכלל מלאכה דמהאי טעמא אמרינן בפ"ק דביצה דאין עירוב והוצאה לי"ט זולת לפירוש ר"ח בריש פרק הזורק וא"כ לפ"ז שפיר איכא למימר דחייב דקתני היינו מלקות גרידא ומש"ה איצטריך למיתני חייב חטאת וענוש כרת ונסקל. ולענ"ד נראה ליישב דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר פשיטא כיון דעיקר חיוב חטאת נפקא לן מקרא דכתיב ונפש כי תחטא מעם הארץ בעשותה ומהאי קרא גופא דרשינן לעיל בעשותה היינו זה עוקר וזה מניח א"כ משמע להדיא דעיקר חיוב חטאת היינו לענין הוצאה דשייך ביה שנים שעשאוהו זה עוקר וזה מניח. מיהו אי לאו דאשכחן איסור הוצאה בהדיא בקרא לא הוי שייך למילפה מקרא דבעשות' כיון דמלאכה גרועה היא והוי דרשינן האי קרא למלאכה אחריתא משא"כ השתא דאשכחן מיהת דהוצאה מיקרי מלאכה והוי בכלל ל"ת כל מלאכה ממילא הוי דרשינן קרא דבעשותה לזה עוקר וזה מניח ואם כן מקשה הכא שפיר פשיטא דליתני סתמא חייב וממילא ידעינן כפירש"י כנ"ל נכון בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה ואמר ר"י שאם עשאן כולן כו' אלא מדברי איסי נמי יש לדקדק כן עכ"ל. עיין במהרש"א. מיהו יש לדקדק לפי' התוס' מאי מייתי הגמרא האי דר"י הו"ל לאתויי מדאיסי גופא ויש ליישב מיהו לולי דברי תוס' היה נ"ל דמדאיסי גופא לא מוכח מידי דאע"ג דקתני אינו חייב אלא אחת אפ"ה שייך למיתני מניינא דארבעים חסר אחת למעוטי שובט ומדקדק כדאיתא לקמן ולעולם לענין מלקות איירי ולענין התראה כדאיתא בריש בבא קמא ע"ש בתוספת. ועוד דאיצטריך נמי מניינא דארבעים חסר אחת לאפוקי תחומין דלא הוי אב מלאכה כלל ותחומין דרבנן דלא כר"ע או למעוטי מחמר והא דאמרינן בפרק כלל גדול דמניינא איצטריך לכדר"י היינו משום דלמעוטי הנך דכתיבא לא איצטריך למיתני תרי זימני דהא בסיפא נמי קתני הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת אע"כ דחד למעוטי הנך וחד לכדר"י כנ"ל ודו"ק:

גמ' דאמר רב מצאתי מגילת סתר' בי ר"ח בב"מ צב ע"א:

תוס' ד"ה יתר היינו מדרבנן ולא זכיתי להבין הא מה דקתני ונותן לחי כו' ונושא ונותן היינו אף מדרבנן דמדאוריי' ל"צ ללחי דהא סבר ב' מחיצות דאורייתא:

תוס' ד"ה כאן כו' ששים רבוא כו' עי' עירובין ו' ע"א תוד"ה כיצד:

גמרא, איני [להא דמצא רב כתוב במגילת סתרים, איסי ב"י אומר אבות מלאכות מי חסר א' ואינו חייב אלא אחת, והתנן אבות מלאכות מי חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי] ואר"י שאם עשאן כולן בהעלם א' חייב על כל אחת ואחת. מלשון איסי עצמו פריך, דהרי איסי נמי מנינא קתני, וע"כ אתא לאשמעינן דחייב על כל א' וא', ואיך מסיים ואינו חייב אלא אחת, אבל אין לפרש דקושייתם מטעם דלא ניחא לי' להש"ס לומר דיפלוג איסי על מתני' דלקמן, דא"כ לא הי' צריך להביא דברי ר"י כלל, והו"ל למפרך ממתני' דריש פרק כלל גדול, דתני להדיא עשה מלאכות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה. מיהו זה אין ראי', דהא זה יקשה על מתני' גופא למה לי דתנא מנינא לומר שחייב על כל אחת ואחת, הא כבר תנא לה רישא במפורש, אבל באמת לק"מ, דמרישא הוי ידעינן רק היכא שעשה מלאכות הרבה בהעלם אחת, אבל מ"מ ידע לשבת באינך מלאכות. אבל בנתעלם ממנו כל המלאכות הי' ס"ד דמקרי שגגת שבת ואינו חייב אלא אחת. לזה אשמעינן דמ"מ משכחת דחייב ל"ט חטאות, וזהו שדקדק רש"י לקמן (דף עג ריש ע"ב) בדברי ר"י שאם עשאן כולן בהעלם אחד וכתב בזה"ל ובא להודיעך שאם נתעלמו כל הלכות שבת חייב כמה חטאות. ר"ל דאם לא נתעלמו כולן כבר אשמעינן במתני' דריש פרקין כדאמרן, וא"כ י"ל שפיר דפריך משום דלא ניחא לי' שיחלוק על מתני', ומ"מ מריש פרקין לא הו"מ למיפרך דהי' א"ל דגם איסי ס"ל דיש חילוק מלאכות לשבת, אלא דאיסי אמר בעשה כל הל"ט מלאכות בהעלם אחת בזה אינו חייב אלא אחת, כיון דנעלם ממנו כל הלכות שבת מקרי שגגת שבת, ולזה פריך מהך מתני' דהמנינא ע"כ אשמעינן דאפילו בכה"ג חייב על כל מלאכה ומלאכה. אך אכתי תקשה, הא באמת לא משכחת לה אלא בידע בשבת בלאו ושגג בכרת או דידע בתחומין אליבא דר' עקיבא, וא"כ דלמא איסי ס"ל כרבי דיליף דבעי זדונו כרת מגז"ש דעלי' עלי' מאחות אשתו, וממילא בעי ג"כ ששגג בלאו וכמ"ש בתוס' לקמן פ' כלל גדול (דף סט ע"א ד"ה כגון ששגג) וס"ל ג"כ כרבנן דרע"ק דתחומין לאו דאורייתא, ומש"ה ס"ל דא"א לחייב ל"ט כיון דלא ידע לשבת בכלום, ואינו חייב אלא אחת, ואף דמשכחת לה בידע בעשה דשבת, הא חזינן דסוגיא לא ניח' לי' בכך (ובתוס' דף מט ע"א ד"ה דידע הניחו בקושי' אמאי לא משני לר' דמיירי בשגג בעשה, עכ"פ כיון דסוגיא לא ניחא לי' בכך יהי' מאיזה טעם שיהי' ממילא ליכא קושי' על איסי] אלא ע"כ כדכתיבנא דהקושיא מלשון איסי עצמו.

ובתוס' כתבו דאין צורך לפרש דפריך דמסתמא לא פליג איסי, ולדברינו הוא גם בלתי אפשרי לפרש כן, וע"כ הפירכא רק מדאיסי גופא. ואף דעדיין יש להקשות ודלמא מנינא דאיסי היינו דדוקא בעשה כל ל"ט מלאכות אינו חייב אלא אחת דהוי שגגת שבת דס"ל דלא כר' עקיבא וס"ל כרבי, י"ל דס"ל להש"ס דסתם לשון ואינו חייב אלא אחת דקאמר איסי משמע דלא משכחת גוונא כלל דלחייב יותר מאחד, ואף בעשה רק איזה מלאכות מן הל"ט, והו"מ למיפרך ממתני' דריש פרקין דעשה מלאכות הרבה, אלא דרצה למיפרך מדברי איסי עצמו מדנקט מנינא. והבן: