מסכת שבת דף ד׳ עמוד ב׳

ובתוך י' דאילו למעלה מי' לאו אויר ר"ה הוא אלא אויר מקום פטור הוא ואפי' קלוטה ליכא:

זורק ממושיט דאילו במושיט מרה"י לרה"י דרך ר"ה אפי' למעלה מי' קיימא לן בפ' הזורק דחייב דיליף מעגלות של מדבר שמושיטין את הקרשים מזו לזו והן רה"י וביניהם ר"ה ולא היו זורקים אותן שלא יתקלקלו:

ודילמא הנחה הוא דלא בעיא מדקתני ר"ע מחייב אבל עקירה בעי מעל גבי מקום ד' מדלא קתני ר"ע מחייב שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה:

זרק מר"ה מתחלת ד' לסוף ד' ונח' ע"ג זיז. כל עץ היוצא מן הכותל קרי זיז:

רבי מחייב אלמא דלא בעי הנחה על מקום ד':

שדי נופו בתר עיקרו והוי כמונח בר"ה על מקום ד' דעיקר מחשב ליה לנוף:

מחייב היה ר' שתים דהוי כאלו נח ברה"י וחזר ונעקר משם והכניס לר"ה אלמא לא עקירה בעי ולא הנחה בעי ע"ג מקו' ד':

אבל למעלה מי' ד"ה פטור יש להוכיח קצת מכאן דמושיט חייב נמי למטה מי' דאם תמצא לומר פטור לפי שלא מצינו במשכן מושיט למטה מי' שהעגלות היו גבוהים י' א"כ לימא הכא אבל למעלה מי' ד"ה חייב דילפינן זורק ממושיט אבל עתה דמושיט חייב למטה מי' אז לא מצי למימר למעלה מי' ד"ה חייב דא"כ למטה מי' מ"ט פטור זורק ומיהו אינו הוכחה דלא מצי למימר דלכ"ע ילפינן זורק ממושיט דא"כ הא דתנן לקמן בהזורק (שבת דף צו.) היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב אלמא לא ילפי' זורק ממושיט אמאן תרמייה ותדע דהא כי נמי נימא דמושיט חייב למטה מי' הוי מצי למימר דלכ"ע ילפי' זורק ממושיט ובדיוטא אחת בין למטה מי' בין למעלה מי' ד"ה חייב ופליגי למטה מי' בזו כנגד זו דמר סבר אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ומר סבר לא אמרינן אלא דלא מצי למימר דלכ"ע ילפינן זורק ממושיט משום מתני' דהזורק ולמאי שנפרש בסמוך אתי נמי שפיר דלא נקט הכי:

דרבי עקיבא סבר ילפי' זורק ממושיט וא"ת והא ע"כ זורק מרשות היחיד לרה"י דרך רשות הרבים לא היה במשכן דאם היה במשכן מה צריך למילף ממושיט ומ"ט נמי דרבנן דפטרי וכיון דלא היה במשכן אמאי מחייב ר"ע דבתולדה דהוצאה שהיא מלאכה גרועה אין לנו לחייב אלא דוקא אותן שהיו במשכן כדפרישית לעיל (שבת ד' ב.) וי"ל דר"ע סבר דזורק דמי טפי למושיט ממאי דדמו שאר תולדות להוצאה:

אבל למטה מי' ד"ה חייב דאמר קלוטה כמי שהונחה כשהחפץ בידו של עני או של בע"ה לא שייך קלוטה דהא כשנותן בע"ה לתוך ידו והוציא לא מחייב תימה לר"י אם ברייתא היא בשום מקום דבעינן הנחה על גבי מקום ד' וכדמשמע קצת בסמוך דא"ר זירא הא מני אחרים היא משמע דפליגי רבנן עליה אם כן היכי קאמר הכא ד"ה חייב אם כן ההיא ברייתא מני ונראה דלא קשה מידי שיעמיד ר"ע ורבנן כמתניתין ולא כההיא ברייתא דניחא ליה להעמיד מתני' ככ"ע: דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא. וקשה לר"י דמאי פריך למימרא דפשיטא ליה לרבה מנא ליה דפשיטא ליה לרבה אי משום דקאמר הא מני ר"ע היא היינו משום דלר"ע אית ליה ממה נפשך קלוטה כמי שהונחה דמיא אבל אליבא דרבנן מספקא ליה ולהכי לא הוה מצי למימר הא מני רבנן היא ואם היינו אומרים הא דקאמר לעיל רבי עקיבא סבר קלוטה כמי שהונחה דמיא ורבנן כו' הכל מדברי רבה היא הוה אתי שפיר אך אין נראה שיהא מדברי רבה ואומר ר"י דהכי פירושו והא מיבעיא בעי לרבה וכיון דאיכא לספוקי בפלוגתייהו איכא נמי לספוקי דילמא לכולי עלמא לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה ובזו כנגד זו לכ"ע פטור כי פליגי בדיוטא אחת דר"ע סבר ילפי' זורק ממושיט ורבנן סברי לא ילפינן אלא דרבה לא חש לפרש כל הבעיות ועוד אומר ר"י דהא דקאמר הש"ס אבל למטה מעשרה ד"ה חייב דאמרינן קלוטה כמי שהונחה היינו לרבנן אבל לר"ע קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא ומחייב משום דילפינן זורק ממושיט דאי סבר כמי שהונחה דמיא לא הוה מצי למילף זורק ממושיט דהא לא דמיא כלל דכיון דכמי שהונחה דמיא הוי [זורק למעלה מעשר'] כזורק מרה"י למקום פטור וממקום פטור לרה"י ולא דמי כלל למושיט שהוא מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע אלמא ע"כ כיון דסבר ילפינן זורק ממושיט סבר קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא והשתא אתי. שפיר דפריך למימרא דפשיטא ליה כו' ואתי נמי שפיר דלא מצי למימר לעיל אבל למעלה מי' ד"ה חייב דילפינן זורק ממושיט דלר"ע לא מצי למילף כיון דסבר כמי שהונחה דמיא וכן משמע קצת דהא רב חסדא בעי נמי בהזורק (לקמן שבת דף צז.) כמו רבה דהכא ואי הא דקא מסיים קלוטה כמי שהונחה דמיא קאי נמי אדר"ע היכי מצי למימר לרב חסדא דלכ"ע כמי שהונחה דמיא ולקמן בפירקין (שבת דף ח.) משמע דדוקא ברה"י לא בעי רב חסדא הנחה ע"ג מקום ארבעה ומיהו רשב"א פירש בסמוך אף ברה"ר לא בעי רב חסדא מקום ד':

ודילמא הנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעיא פירש"י דדייק מדלא מחייב ב' אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה וקשה דילמא הא דלא מחייב ב' משום דלא מחייב אתולדה במקום אב ועוד דבסמוך קאמר רב יהודה מחייב היה רבי ב' אע"ג דקתני סתם רבי מחייב ה"נ לר"ע מנ"ל דלא מחייב שתים ונראה לפרש דפריך הא עקירה בעיא דילפינן ממשכן שהיו נוטלין מתיבתן שהיו בהן ארבע על ארבע ונותנין ליד עושי המלאכה ולפי מה שפירשתי לעיל דדרשינן מאל יצא איש ממקומו אתי נמי שפיר דבעקירה מיירי:

אלא א"ר יוסף כו' קשה לרשב"א מה צריכין רבה ורב יוסף להעמיד המשנה כתנאים והא סבירא להו בפ"ב דעירובין (ד' צט. ושם) דמחשבתו משויא ליה מקום דקאמר התם רב יוסף השתין ורק חייב חטאת ופריך והא בעינן מקום ד' וליכא ומשני מחשבתו משויא ליה מקום דאי לא תימא הכי הא דאמר רבה זרק בפי כלב או בפי כבשן חייב וכו' ותי' ר"ת דהא דאמר מחשבתו משויא ליה מקום היינו היכא דלא ניחא לי' בענין אחר אלא בענין זה כמו משתין ורק שאינו יכול להשתין או לרוק בענין אחר וכן זרק בפי כלב שרצונו שיאכלנו הכלב או שישרוף העץ בכבשן ול"ג התם ונח בפי כלב דנח משמע דאין כוונתו לכך אבל הכא אינו חושש אם מקבל בידו או בכלי אחר והא דאמר לקמן (שבת ד' ה.) ה"א ה"מ היכא דאחשבה לידו אע"ג דניחא ליה שיקבלנו בע"א כמו בידו היינו משום דקאמר דידו של אדם חשובה לו כד' על ד' אבל בשאר דברים לא משוי ליה מחשבתו אלא היכא דלא ניחא ליה בע"א:

זרק ונח ע"ג זיז כל שהוא ר' מחייב וא"ת אכתי תקשה לך דילמא הנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעיא וי"ל דבלאו הכי פריך שפיר אבל קשה לספרים דגרסי לקמן בהזורק (שבת ד' צז.) על מילתא דרב יהודה דאמר בסמוך מחייב היה רבי שתים ויתיב רב חסדא וקא קשיא ליה למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב וכו' א"ל רב יוסף מר אדר' מתני לה וקשיא ליה אנן אדר' יהודה מתנינן לה לדברי ר"י דאמר חייב ב' אבל לר' לא מחייב ב' דלא מחייב ר' אתולדה במקום אב אם כן מה תירץ רב יוסף הא מני ר' היא אכתי תקשה דילמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי וי"ל דסבר רב יוסף דדוקא אקלוטה דר"ע דליכא הנחה כלל איכא למיפרך הא עקירה בעי אבל אר' דבעי הנחה ע"ג זיז כל שהוא ה"ה דלעקירה סגיא בכל שהוא ומיהו להש"ס בסמוך לית ליה סברא דרב יוסף דפריך ארבי זירא דילמא אחרים בעו עקירת מקום ד' ולא סגיא בכל שהוא כמו בהנחה ולר"ת נראה דגרסינן בהזורק יתיב רב יוסף וקא קשיא ליה א"ל רב חסדא וכו' ואתי שפיר דרב יוסף הוה מתני דברי רב יהודה אדר' ובסמוך דפריך והא איתמר כו' הוה מצי למיפרך הא דקשיא ליה לרב יוסף בהזורק (שם:) דרבי לא מחייב אתולדה במקום אב דתניא ר' אומר דברים הדברים אלה הדברים וכגירסת ר"ת נראה דלההוא גירסא דמתני רב יוסף מילתא דרב יהודה דמחייב ב' ארבי יהודה קשה דרב יוסף אדרב יוסף דהתם אומר בהדיא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא מחייב ר"י אלא אחת ויש לדחות דרב יוסף משמי' דרב יהודה קאמר ורב יהודה מחייב שתים וליה לא סבירא ליה:

באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לרשות הרבים הכא בשמעתין הוה מצי לאוקמי באילן שעיקרו ונופו כולו קאי ברה"י ויש בעיקרו ד' דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו וחשיבא מקום ד' ורבנן סברי לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו ולא הוי מקום ד' דברה"י נמי סברא שמעתין דבעינן מקום ד' על ד' מדאמר בסמוך תני טרסקל שבידו הא תינח ברה"י משמע דברה"י נמי מהדרינן לאשכוחי מקום ארבע אלא נקט בכה"ג משום דמילתא דאביי איתמר בפרקין אמילתא דרב חסדא דאמר נעץ קנה ברה"י וזרק ונח על גביו אפילו גבוה מאה אמה חייב ופריך לימא דרב חסדא דאמר כרבי ומשני דברה"י כ"ע לא פליגי כדרב חסדא והכא באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר ומיירי אפילו אין בעיקרו ד' דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו דהויא כרה"י וחייב אע"ג דלא הוי מקום ד' כדרב חסדא ורבנן סברי לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו אבל קשה אמאי לא משני אביי לקמן באילן העומד כולו ברה"ר ויש בעיקרו ד' דרבי סבר שדי נופו כו' וחשיב מקום ד' ולרבנן לא הוי מקום ד' דברה"ר מודה רב חסדא דבעינן מקום ד' דברה"י דווקא קאמר רב חסדא כדמשמע לקמן דקאמר ברשות היחיד כולי עלמא לא פליגי כדרב חסדא ויש לומר דברה"ר לא מצי לאוקמי דאי הנוף למטה מג' לא הוו פטרי רבנן אע"ג דליכא ד' דכארעא סמיכתא היא ואי למעלה מג' לא הוה מחייב ר' דכרמלית היא אם רחב ארבע או מקום פטור אם אינו רחב ד' ולרשב"א נראה דברשות הרבים נמי משכחת לה למימר שדי נופו בתר עיקרו כגון שעיקרו פחות משלשה או גבוה ט' ורבים מכתפים עליו דהוו רה"ר ונופו עולה למעלה מג' דלרבי הוי נוף רשות הרבים דשדינן ליה בתר עיקרו כי היכי דשדינן ליה בתר עיקרו לשויא רה"י ולרבנן לא הוי כרה"ר והא דלא מוקי ליה אביי הכי משום דרב חסדא לא בעי מקום ד' גם ברשות הרבים דמ"ש ורב חסדא נקט רשות היחיד משום דבעי לאשמעינן אפילו גבוה מאה אמות משום דרה"י עולה עד לרקיע ואיידי דנקט איהו רשות היחיד נקט נמי בתר הכי ברה"י כ"ע לא פליגי כו' ולמאי דמוקי לה אביי לקמן אליבא דרב חסדא הא דנקט זיז כל שהוא דהא אפי' ברוחב ד' נמי פליגי אומר רשב"א דנקט כל שהוא משום למעלה מי' דאי הוי רחב ד' הוי רה"י ולא הוו פטרי רבנן) (אי אין) גדיים בוקעין תחתיו אי סברי כר' יוסי בר' יהודה בהזורק (לקמן שבת ד' קא.) ואין נראה לר"י דמשמע דמשום רבותא דר' נקט לה ואומר ר"י דאי הוה נקיט זיז סתמא הוה סלקא דעתך דמיירי ברחב ארבע וטעמא דר' לאו משום שדי נופו בתר עיקרו אלא ה"א דסבר כרבי יוסי בר"י דנעץ קנה ברה"ר ובראשו טרסקל להכי נקט כל שהוא לאשמעינן דטעמא דרבי משום שדי נופו כו' ורש"י שפירש כאן משום שדי נופו בתר עיקרו והוי כמונח ברשות הרבים ע"ג מקום ד' אי אפשר להעמידה דאי למטה מג' לא בעי רחב ד' לכ"ע ולמעלה מג' לא הוי רה"ר אם לא נעמיד בדבילה שמנה וטח בצד הנוף:

עיקרו במשנה בפרק הזורק (שבת דף צו) היו שתיהן בדיוטי אחת הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים ב' עגלות זו אחר זו ברה"ר משיטין את הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין ולפום דהויין אבות המלאכות ילפי ממלאכות המשכן כמו שאמרו בפרק במה טומנין (שבת דף מט) אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן וכו' והיתה עבודת הלוים בעגלות שמושיטין את הקרשים ולא זורקין גם כן המושיט בשבת מגזוזטרא לגזוזטרא שהן בדיוטא אחת חייב והזורק פטור ועל העיקר הזה אמרו לא ילפינן זורק ממושיט:

וקשי לן מכדי רדיית הפת חכמה ואינה מלאכה דגרסי' בפ' כל כתבי הקדש תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו. יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. וכיון שאינה מלאכה אמאי לא פשטי בה להיתרא. וקבלנו מרבותינו כי בעיא זו להתיר לו בפטור ומותר היא לפיכך לא איפשיטא וי"א כי רדיית הפת האפויה היא חכמה ואינה מלאכה. אבל רדייתה בעודה עיסה קודם שיקרמו פניה מלאכה היא. הלא תראה הפת האפויה אפשר לרדותה בסכין וכיוצא בה. אבל העיסה אי אפשר לרדותה אלא בידים שנמצא כמו לש ועורך. ומתקן הוא ואינו מקלקל. ולפיכך לא הזכירו במקום הזה. הא דתנא דבי שמואל כלל ללמד כי אינו דומה זה לזה כלל:

פיסקא פשט העני את ידו לפנים אקשי' והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה וליכא דהא כל חיובי שבת לא מחייבי עד שיעקור ממקום ד' וינוח במקום ד' ואוקמה רבה לר' עקיבא דסבר קלוטה באויר כמי שהונחה בקרקע דמיא. דתנן מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרין.

ודחינן ודילמא הנחה ע"ג מקום ד' לא בעי אבל עקירה מע"ג מקום ד' בעי דהא לא שמעי' ליה לר' עקיבא מהא מתניתין אלא בהנחה בלבד.

אלא אמר רב יוסף ר' היא כו' ונדחת ואוקמה ר' זירא כאחרים.

הא דאמרינן לכולי עלמא לא ילפינן זורק ממושיט. הקשו בתוספות: נהי דלא ילפינן זורק ממושיט, ממעביר מיהא ליליף, דחייב מעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים אפילו למעלה מעשרה, כדאמרינן בפרק הזורק (לקמן שבת צז, א) בעי רב חסדא למטה מעשרה פליגי וכו', ופשטה ניהליה רב המנונא מרשות היחיד לרשות היחיד ועובר ברשות הרבים עצמה רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרים, מדקאמר ברשות הרבים עצמה מכלל דבלמטה מעשרה פליגי, ובמאי אילימא במעביר למטה מעשרה מחייב למעלה מעשרה לא מחייב והאמר ר' אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת כו' אלמא במעביר כהאי גוונא חייב, וזורק ודאי ממוציא ילפינן ליה כדאמרינן בריש פרק הזורק (לקמן שבת צו, ב) מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבא, דהא דאמרינן התם כל ד' אמות ברשות הרבים גמרא גמירי להו, היינו בין בזורק בין במעביר ברשות הרבים עצמה, אבל זורק מרשות היחיד לרשות הרבים ילפינן ממוציא, והכי נמי הוה לן למילף זורק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ממעביר דמאי שנא. ותירצו דלא ילפינן ממוציא אלא זורק מרשות היחיד לרשות הרבים, דזריקה זו היתה במשכן, אבל מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים לא היתה במשכן ולא ילפינן לה ממוציא, ואין לנו לחייב בתולדה דהוצאה אלא אותן שהיו במשכן. ואף על גב דבסמוך בעינן למימר דלר' עקיבא ילפינן זורק ממושיט אף על גב דלא הוה במשכן. איכא למימר דהוה סלקא דעתך דלרבי עקיבא טפי דמי זורק למושיט ממאי דדמי שאר תולדות להוצאה.

אבל למטה מעשרה דברי הכל חייב מאי טעמא דאמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא. קשיא אם כן זורק ד' אמות ברשות הרבים היכי משכחת לה. ויש מי שתירץ (תוס' ישנים כאן) דלא אמר רבי עקיבא אלא לחייב אבל לפטור לא קאמר. ואינו מחוור בעיני, דהא לענין גיטין אמרו כן נמי בפרק הזורק (גיטין עט, א), והתם מאי חיוב איכא ומאי פטור איכא. ויש מי שפירש דלא אמרו אלא בקלוטה ברשות אחרת אבל ברשות אחת לא אמרינן. ואיכא למימר דזורק ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה, כדאיתא בפרק הזורק (לקמן שבת צו, ב).

זרק ונח על גבי זיז כל שהוא חייב קשיא לן מאי קא מתרץ, דהא אכתי תקשי לן דילמא הנחה הוא דלא בעינן הא עקירה בעינן. ויש מי שתירץ (בתוד"ה כך) דדוקא על דברי ר"ע דלא בעי הנחה כלל איכא למיפרך הכין דאין נראה לומר גבי עקירה כן, אבל לרבי דבעי הנחה על גבי משהו הוה סבירא ליה לרב יוסף דאף בעקירה כן. ומיהו אי לאו דאיכא לאקשויי עליה עדיפא מיניה הוה מקשה ליה הכין כדפרכינן לקמן (שבת ה, א) על ר' זירא דאמר הא מני אחרים היא.

הא דפרכינן גבי הא דר' עקיבא ודילמא הנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעינן. פירש רש"י ז"ל: מדלא קאמר ר"ע מחייב שתים. ואינו מחוור בעיני, חדא, דמחייב כללא הוא ואיכא למימר מחייב שתים קאמר, וכדאמרינן בסמוך גבי הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים. ועוד, דאף לכשתמצא לומר דלא מחייב אלא אחת, דילמא לא משום עקירה אלא משום דלא מחייב אתולדה במקום אב, וכדאמרינן בפרק הזורק (לקמן שבת צז, ב) דלא מחייב אתולדה במקום אב. ועוד קשיא לי, דאי מדיוקא דלישניה קא דייק לא הוה ליה למימר בלשון דילמא. אלא סברא בעלמא קאמר, דדילמא בגמר מעשה כל דהו סגי ליה אבל בתחילת מעשה עקירה חשובה בעיא.

הא דאמרינן התם כדבעינן למימר לקמן כדאביי דאמר אביי הכא באילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים וכו'. פירש רש"י ז"ל בשזרק מתחילת ד' לסוף ד', דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו והוי כמונח ברה"ר על מקום ארבעה, דעיקר מחשב הנוף כשם שיש בעיקרו ארבעה כך אנו חושבין שיש בנופו ארבעה, דהכל הולך אחר העיקר. ואינו מחוור, דאם כן מאי דוחקיה דאביי דאוקומה בשתי רשויות העיקר ברשות היחיד ונופו ברשות הרבים, לימא באילן העומד ברשות הרבים רבי סבר שדי נופו בתר עיקרו ורבנן סברי לא אמרינן, אלא דעל כרחין לא מצי לאוקומה בכי הא, דאי נופו למטה משלשה בכי הא לא פטרי רבנן דכארעא סמיכתא היא בין איכא ארבעה בין ליכא ארבעה, ואי למעלה משלשה מקום פטור הוא ולא הוה מחייב רבי, והלכך בנופו נוטה לרשות הרבים נמי אי אפשר דמחייב רבי משום טעמא דחשבינן כאילו יש בנופו ארבעה ומשום זורק מתחילת ארבע לסוף ארבע כדפירש רש"י ז"ל מהאי טעמא דאמרן. ובתוס' פירשוה משום זורק מרשות הרבים לרשות היחיד, דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו והוי ליה כזורק מרשות הרבים לרשות היחיד, וכיון דשדיא נופו בתר עיקרו להחשיבו כרשות שהוא עומד שדיא ליה נמי בתר עיקרו להחשיבו כארבעה כעיקרו. ובודאי טעמיה דאביי לאו משום דשדיא ליה בתר עיקרו למהוי כארבעה על ארבעה קאמר אלא למהוי כרשות היחיד שהעיקר עומד בו, דהא אביי לתרוצה אליבא דרב חסדא דאמר דברשות היחיד בהנחה כל דהו סגי כדאיתא לקמן (שבת ז, ב) קא אתי, והלכך אפילו אין בנופו ולא בעיקרו ארבעה חייב לרבי דאמר שדי נופו בתר עיקר, כלומר: למהוי כרשות שהעיקר עומד בו, אלא שהוצרך לפרש כן בכאן משום דמשמע להו דסוגיין דהכא אזלא דבעינן הנחה על גבי מקום ארבעה אפילו ברשות היחיד. והביאו ראיה מדפריך לקמן (שבת ה, א) והא ידו קתני תני טרסקל שבידו ובתר הכי פריך התינח טרסקל ברשות היחיד, דאלמא אף ברשות היחיד מהדרינן לה לאשכוחי מקום ארבעה, אלא דלא מייתי הא דאביי אלא לומר כשם שאמר אביי דשדיא נופו בתר מקום עיקרו, דאלמא מקום עיקרו הוא העיקר וכאילו נח בעיקרו, אף אנו נאמר שהוא כמונח בעיקרו שיש בו ארבעה. ובודאי לכאורה כולה שמעתין הכין מוכחא, ויש לי ללמד מדאמרינן אלא הא רבי דתניא זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים, ואם איתא מאי קא מייתי מינה ראיה דשאני התם דעברה דרך רשות היחיד דסגי לן בזה בעקירה והנחה כל שהוא. ועוד, למה לן לאתויי הא דרב יהודה אמר שמואל ההיא ברשות היחיד וברשות היחיד לא מיפלגי בין עקירה והנחה. ועוד, מאי קא מייתי ראיה מדתניא זרק ונח על גבי זיז כל שהוא דההוא על כרחין בזיז העומד ברשות היחיד היא והתם איכא למימר דבכל שהוא סגי. ועוד, דאמרינן תינח רשות היחיד מקורה רשות הרבים מקורה מי מחייב. ועוד, דאמרינן לקמן (שבת ה, א) גבי הכניס ידו לחצר חברו וקיבל מי גשמים והא בעיא עקירה מעל גבי מקום ארבעה וליכא, אלמא אף ברשות היחיד בעינן עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה. אלא דקשיא לי דאם איתא דלא מייתי הכא הא דאביי אלא לומר דשדיא נופו בתר עיקרו כדאביי ולא כדאביי לגמרי, אם כן לא הוה ליה למימר סתמא כדאביי כדבעינן למימר קמן דאדרבה היפך דאביי היא, דאילו לאביי לא שדיא נופו בתר עיקרו לאחשוביה לנוף כארבעה דאם כן קשיא ליה לרב חסדא דלא בעי הנחה על גבי ארבעה ברשות היחיד והכא בעינן, אלא הוה ליה לפרושי בהדיא כאביי ולא כאביי, או לימא התם משום דשדיא נופו בתר עיקרו ולא לידכריה לאביי כלל. ועוד, דאם כן תקשי לן דהכא משמע דבעינן עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה אפילו ברשות היחיד, ולקמן משמע דלכולי עלמא ברשות היחיד בכל דהו סגי לן כרב חסדא וקיימא לן כוותיה. ומשום הכי נראה לי דהכא נמי לא קשיא ליה אלא מפשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה, אבל מידו של בעל הבית לא קשיא ליה דברשות היחיד [בהנחה] כל דהו סגי. והא דאמרינן: אילימא הא רבי דתניא זרק ונח על גבי זיז כל שהוא חייב דילמא התם כדאביי, הכי קאמר אילימא הא רבי זרק ונח, ההיא על כרחך ברשות היחיד הוא וטעמא כדאביי [ו]ברשות היחיד לא מיבעיא לי. ואם תאמר אם כן למה ליה לאורוכי כולי האי ולמימר התם כדאביי, לימא ליה התם ברשות היחיד וברשות היחיד לא קא אמינא ותו לא. לא היא, דאילו אמר הכי אכתי תקשי לן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי, משום הכי איצטריך להא כדאביי לתרוצי דרבי ורבנן ולומר דרבי מחייב היינו משום דשדי נופו בתר עיקרו וכאילו נח ברשות היחיד ולהכי סגי ליה בכל שהוא, ורבנן דפטרי משום דלא שדי נופו בתר עיקרו והוה ליה כזורק מתחילת ארבע לסוף ארבע (וזרק) ונח למעלה משלשה דפטור דמקום פטור הוא. והא דאמרינן: אלא הא רבי דתניא זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע, היינו משום דקלוטה גריעא טובא מהנחה על גבי משהו. ותדע לך דבקלוטה קיימא לן דלאו כמי שהונחה דמיא ואפילו הכי קיימא לן דברשות היחיד בהנחה כל דהו סגי, ומשום הכי קא מייתי ראיה מקלוטה דרשות היחיד להנחה כל דהו דרשות הרבים, לומר דאי אמרת בשלמא דברשות הרבים בהנחה כל דהו סגי היינו דברשות היחיד סגי לן בקלוטה משום דאלים כחו של רשות היחיד למהוי קלוטה דידיה כהנחת כל דהו דרשות הרבים, אלא אי אמרת דברשות הרבים הנחת ארבעה בעינן מי עדיף רשות היחיד כולי האי דנחשוב ביה קלוטה כמונחת. והא דאמרינן: תינח רשות היחיד מקורה תינח טרסקל ברשות היחיד, לאו למימרא דניבעי הנחה על גבי מקום ארבעה ברשות היחיד אלא רבותא בעלמא היא, כלומר: תינח רשות היחיד דאפילו תמצא לומר דהנחה על גבי ארבעה בעינן משכחת לה, ומשום דקתני ברישא דמתניתין פשט העני את ידו קא מדכר הכא רשות היחיד, ומיהו לא איצטרכינן לתרוצי ולא לאדכורי כלל אלא רשות הרבים בלבד דהיינו פשט בעל הבית את ידו לחוץ. והא דאמרינן: גבי הכניס ידו לחצר חברו (ולקט) [וקלט] מי גשמים והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה לאו דוקא מקום ארבעה, אלא הכי קאמר והא בעינן עקירה מעל גבי מקום וליכא. ותדע לך דהתם לאו משום שיעור מקום אתי אלא משום דבעינן מקום לאפוקי קולט. ומיהו אכתי קשיא לי מהא דתנן בעירובין פרק המוצא תפילין (עירובין צח, ב) לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים וכו' וכן לא ירוק, ואמרינן עלה בגמרא אמר רב יוסף השתין ורק חייב חטאת, ואקשינן והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה, והא הכא דעומד ברשות היחיד ואפילו הכי בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה. ויש לומר דאסיפא דמתניתין קאי דקתני ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד ועלה קא מקשה והא בעינן עקירה מעל גבי מקום ארבעה. אי נמי יש לומר דהנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעיא, ולעולם לכולי עלמא ברשות היחיד בהנחה כל דהו סגי כרב חסדא וכאביי דמתרץ ברייתא דרבי ורבנן אליבא דידיה. וכן פסקו רב אלפסי ורבנו חננאל ז"ל. והא דתניא בפרק הזורק (לקמן שבת ק, א): זרק למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהוא ר' מאיר מחייב, כלומר: משום דחוקקין להשלים וחכמים פוטרין, דאלמא אי לאו דחוקקין להשלים אפילו ר' מאיר מודה דרשות היחיד בעי מקום ארבעה, נראה לי דטעמא דהתם לאו משום דבעינן הנחה ברשות היחיד על גבי ארבעה, אלא דאינו רשות היחיד אלא אם כן יש בחור ארבעה על ארבעה דחורי רשות הרבים הוא, אבל לר' מאיר דאמר חוקקין הרי זה כמונח על גבי מקום ארבעה. כך נראה לי.

ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים איכא דקשיא ליה והא אנן אהא דאמר רב יוסף רבי היא אתינן לפרושי, ורב יוסף הא אמר בפרק הזורק (לקמן שבת צז, ב) דלא מחייב רבי אלא אחת דלא מחייב אתולדה במקום אב. ויש לומר דרב יוסף לא אמר אלא רבי היא סתם, וכיון דדחינן לה מהא דרבי דזיז, קא מהדר תלמודא לאוקמוה כאידך דרבי אליבא דרב ושמואל כי היכי דלא תקשי ליה ודילמא הנחה הוא דלא בעינן הא עקירה בעינן.

ואמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים פירוש: וסבירא ליה להאי מתרץ השתא דהאי דנקטה רבי בזורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע לאו דוקא, אלא הוא הדין זורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע.

זה שביארנו שהזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע שהוא פטור פירושו אע"פ שנחה ברה"ר כל שלא נחה על גבי מקום ארבעה וכמו שאמרו זרק ונח על גבי זיז והוא עץ היוצא מן הכותל פטור ומ"מ כל שעבר בפחות משלשה סמוך לארץ ונחה על גבי משהו אע"פ שנתגלגל משם לשעתו חייב ויש מחייבים בפחות משלשה אף בלא הנחה כמו שיתבאר בפרק הזורק:

אילן העומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר וזרק מרה"י לנוף שאין בו ד' על ד' או מרשות הרבים והוא חוץ לארבע אמות הרי זה פטור ואין אומרין שדי נופו בתר עיקרו עד שנדונהו במקום ד' על ד' ומ"מ אם היה עקרו ונופו ברשות אחד וירק מרשות אחר לנוף או מרה"ר והוא חוץ לארבע אמות ודאי דנין אותו כמקום ד' על ד' וחייב:

כל שאנו מזקיקין בהנחה או עקירה מקום ד' דוקא בשלא כיון הזורק להניח שם אבל אם כיון להניח שם מחשבתו עושתהו מקום וראיה לדבר ממה שאמרו באחרון של עירובין לא יעמוד אדם וישתין או ירוק ברה"ר ואם עשה כן חייב אא"כ פי האמה ברשות שניה ואע"פ שאין כאן עקירה ממקום ארבעה מחשבתו עושה אותם מקום וכן זרק ונחה בפי הכלב ופי הכבשן ר"ל שהוא מכוין לכך וכן היה אוכל והוציא אוכלין בפיו מרשות לרשות הואיל וחישב לכך חייב שמחשבתו משימה פיו מקום ואע"פ שהוציא שלא כדרך המוציאין ודוקא באלו וכיוצא בהן שאין כאן דעת אחרת מעכבת מחשבתו אבל כל שיש שם דעת אחרת אין מחשבתו מועלת כגון אם כיון לזרוק על רגלו של חבירו וכיוצא בזו הא היד מיהא אין צריכה מחשבה מתוך חשיבותה לקלוט ולהקליט מקום גמור היא ואף ידו של חבירו נעשית מקום לזה על כרחו על הדרך שביארנו במשנה:

הזורק מרה"ר לרה"ר שלא בהעברת ארבע אמות ברה"ר ורה"י באמצע ועבר הדבר הנזרק באויר רה"י אפי' רה"י מקורה ועבר תחת הקירוי שהיה לנו לומר ביתא כמאן דמלי דמי וכבר הונחה ברה"י אין אומרים ביתא כמאן דמלי דמי ואין כאן הנחה במקום ארבעה ואפי' נח על גבי משהו ומ"מ אם עבר בפחות משלשה סמוך לארץ ונח ע"ג משהו אע"פ שנתגלגל לשעתו ויצא לרה"ר חייב אע"פ שלא כיון להנחה באותו משהו:

בד"ה זרק ונח כו' ויש לומר דבלאו הכי פריך שפיר אבל קשה לספרים דגרסי כו' אם כן מה תירץ רב יוסף הא מני רבי היא כו' עכ"ל. משמע להו דרב יוסף ודאי ידע הך קושיא דפריך לעיל מיניה לרבה דמוקי לה כרבי עקיבא ודילמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי וע"ז תירצו דבלאו הכי פריך תלמודא שפיר ודחי ליה דרב יוסף לא מההיא דזיז קאמר הא מני רבי אלא מההיא דתניא זרק מרשות הרבים כו' קאמר רב יוסף הא מני רבי ואהא קשיא להו לספרים דגרסי לקמן בהזורק כו' דהשתא ע"כ רב יוסף לאו מההיא דזרק מרשות הרבים כו' קאמר הא מני רבי היא דהא רב יוסף לא ס"ל דמחייב רבי שתים אלא דקושטא הוא דמההיא דזיז קאמר רב יוסף הא מני רבי היא ומההיא דזרק מרה"ר כו' תלמודא גופיה קאמר לה דרבי היא וכמ"ש מהרש"ל וא"כ הדרן קושיין לדוכתין מה תירץ רב יוסף מהך דזיז אכתי תקשי דילמא הנחה הוא דלא בעי כו' כדפרכינן לעיל לרבה וק"ק אמאי לא תקשי להו בפשיטות משמעתין מה תירץ ר' זירא מהא דאחרים דאכתי תקשי ליה דילמא הנחה כו' כדפרכינן לעיל לרבה וע"ק לתירוצם דקושטא דרב יוסף מההיא דזיז קאמר וכיון דבעי הנחה ע"ג זיז כל שהוא ה"ה דלעקירה כו' הא ע"כ רבי לא בעי זיז כל שהוא מההיא דזרק מר"ה לרה"י כו' דהא רב יוסף ידע לה כדמוכח בפרק הזורק ואכתי תקשי כדפרכינן לעיל לרבה דמוקי לה כרע"ק דהא מתני' נמי בהנחה כל שהוא איירי אלא כיון דלרבי עקיבא בלאו הנחת כל שהוא סגי פרכינן ודילמא הנחה כו' ה"נ הכא לרבי כיון דע"כ סגי בלאו הנחת כל שהוא מההיא דזרק מר"ה כו' אם כן נפרוך נמי ודילמא הנחה כו' ויש ליישב בזה כיון דרבי בעי כל שהוא בההיא דזיז אית לן למימר בההיא דזרק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע כו' דהיינו נמי בהנחת כל שהוא ברה"י א"נ דר"י מפרש לההיא דזרק מרה"ר לרה"ר כו' ברה"י מקורה כדמסיק תלמודא ודו"ק:

בד"ה באילן העומד כו' וי"ל דברה"ר לא מצי לאוקמא דאי הנוף למטה מג' כו' עכ"ל. ולפי זה ליכא נ"מ הכא בנוף הא דבעי מקום ד' ברה"ר וי"ל דלענין קלוטה כמי שהונחה ברה"ר נ"מ הא דבעי מקום ד' ודו"ק:

בא"ד והא דלא מוקי לה אביי הכי משום דרב חסדא לא בעי מקום ד' גם ברה"ר כו' עכ"ל. הקשה מהרש"ל ותימה סוף סוף נוקי הכי ונימא דרבנן חשבי ליה למקום פטור מאחר דלא שדינן נופו בתר עיקרו ומצאתי בגליון תוס' כו' ואני אומר אפשר דרשב"א סבר דאף רבנן מודו דשדינן נופו בתר עיקרו ולא הוי מקום פטור אלא רה"ר כו' עכ"ל ע"ש ותירוץ זה הוא סברא בלי שום ראיה ול"נ במה שכתבו דרב חסדא לא בעי מקום ד' גם ברה"ר דמ"ש ואין זה גמר תירוצם דבהא לא יתורץ רק קושיית התוס' דמעיקרא אמאי לא מוקי לה דכולו עומד ברה"ר ויש בעיקרו ד' כו' אבל קושיית רשב"א דמשכחת להו דשדי נופו בתר עיקרו בנוף למעלה מג' לא יתורץ בזה כקושיית מהרש"ל שכתב בשם הגליון אבל הוא מתורץ בסוף דבריו שכתב ורב חסדא נקט רה"י משום כו' ואיידי דנקט איהו רה"י נקט נמי אביי בתר הכי ברה"י כ"ע לא פליגי כו' ומסיים ומוקי פלוגתייהו נמי באילן העומד ברה"י כו' מיהו פשיטא דה"מ נמי לאוקמא פלוגתייהו באילן שעומד כולו בר"ה כמ"ש הרשב"א וכקושיית מהרש"ל בשם הגליון דרבנן פליגי וחשבי ליה מקום פטור דלא שדינן נופו בתר עיקרו אלא דניחא ליה לאוקמא פלוגתייהו דומיא דכ"ע לא פליגי דקאמר דמיירי ברה"י ובהכי יתיישב מה שהקשה מהרש"ל ותימה לרש"י דמפרש דברה"ר בעי מקום ד' א"כ למה כו' לא מוקי באילן העומד ברה"ר כמו שהקשו התוס' כו' עכ"ל דלפי תירוץ רשב"א בסוף דבריו הוא מתורץ דמוקי לה פלוגתייהו בעומד ברה"י דומיא דנקט רב חסדא רשות היחיד ותו לא מידי ודו"ק:

ברש"י ד"ה זרק מרשות הרבים ונחה על גבי זיז כל עץ וכו' הכל דבור אחד:

בתוס' ד"ה ודלמא הנחה הוא דלא בעי ועוד דבסמוך אמר ר"י וכו' כלל הענין החילוק שיש בין פירושו של רש"י ובין פירוש התוס' הוא זה דהא דפריך גמרא ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי ס"ל לרש"י דמסברא לא מצי למיפרך דמהיכא תיתי לן לחלק בין הנחה לעקירה ולזה הוכרח רש"י לפרש דלא מסברת עצמו קא פריך אלא מכח הדיוק שהוכיח בהדיא שמחלק ר"ע בין עקירה להנחה דהיינו מדלא מחייב שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה ולכך הקשו התוספות דמדיוק זה אינו מוכרח דהא אפשר הוא דאין ה"נ דמחייב ר' עקיבא שתים אע"ג דאינו מפורש בדבריו דהא בדברי רב נמי דאינו מפורש בדבריו ואפ"ה קאמר ר"י וכו' ה"נ ר"ע אע"ג דלא פירש כן שום אמורא דבריו שמחייב שתים מכל מקום אינו מוכרח דאפשר הוא דגם הוא מחייב שתים וא"כ היאך יכולה הגמרא להכריח מדבריו דמחלק בין עקירה להנחה אבל התוספות מפרשים דהא דפריך הגמרא ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי היינו משום דס"ל להגמרא דהסברא נותנת כן דיש לחלק בין הנחה לעקירה משום דכן מצינו במשכן וכו' או דכן מוכיח קרא דאל יצא דילפינן מיניה הוצאות שבת דמשמע מיניה דבעינן מקום חפץ איירי בעקירה וא"כ אי אפשר לתרץ פירכא זו דפריך הגמרא אלא מצינו תנא דמפרש בדבריו בהדיא דלא מחלק בין הנחה לעקירה וממילא נהיה מוכרחים לומר דלא ס"ל סברא זו כלל דנבעי הנחה או עקירה ממקום ד' על ד' ולכך ר"ע אף על גב דאפשר הוא דמחייב שתים מטעם דס"ל קלוטה כמי שהונחה מכל מקום כל כמה דלא מפרש כן בהדיא בדבריו איכא למפרך ודלמא הנחה הוא דלא בעי אבל עקירה בעי ולא מחייב כ"א אחת וכ"ת מאי מייתי מרבי הא בדברי רבי עצמו ג"כ אינו מפורש דמחייב שתים אלא שרב יהודה מפרש כן דבריו וכמו כן היה יכול לפרש דברי ר"ע צ"ל דס"ל להגמרא מדמפרש רב יהודה דברי רבי דמחייב שתים ע"כ הוא שכך קבל רב יהודה מרבותיו שהיה רבי מחייב שתים אבל ר"ע דלא מצינו שום אמורא שפירש דבריו שמחייב שתים ולכך פריך הגמרא עליה ודלמא ר"ע הנחה הוא דלא בעי אבל עקירה בעי ולא מחייב שתים וק"ל:

ד"ה אלא אמר רב יוסף וכו' והא דקאמר לקמן הוה אמינא ה"מ היכא דאחשביה היינו משום דקאמר דידו של אדם חשובה לו וכו' ר"ל דכל מה דעדיין דלא מסיק גמרא דידו של אדם חשובה לו כד' וכו' לא היה אפשר לתרץ דמחשבתו משויא ליה מקום כיון דאין כאן הקפדה אם מקבל ליה בידו או בענין אחר אלא שגם לאחר שמסיק טעמא דידו של אדם חשובה לו כד' על ד' קאמר דאי לאו מימרא שניה דרבי יוחנן ה"א אפילו טעם זה דידו של אדם חשובה לו וכו' אינו מועיל לבדו אלא היכא דיש עוד לצרף לזה גם כן מחשבתו אף על גב דמחשבה זו אינה חשובה בפני עצמה מחמת דאינו מקפיד אם נתנה לו בידו בע"א מכל מקום בצירוף אל זה טעם דידו של אדם חשובה כד' מטעם שני הטעמים יחד מתחייב אבל לעולם מטעם מחשבתו זו לבד לא עלה על שום דעת לשוויה מקום וק"ל:

ד"ה זרק ונח על גבי זיז וכו' וי"ל דבלאו הכי פריך שפיר ר"ל דלא בעי גמרא לומר שיהא האמת כן שמה שאמר רב יוסף הא מני רבי היא היה כוונתו למשנה זו של רבי אלא כוונתו היה לרבי דמסיק בתר הכי דהיינו רבי דברייתא דקאמר עלה ר"י שמחייב היה רבי שתים דליכא למפרך עליה תו דלמא הנחה לא בעי עקירה בעי ולא הביא גמרא האי רבי דזיז כל שהוא אלא דרך משא ומתן ודרך דחייה קאמר אילימא דלזה רבי נתכוון רב יוסף זה אינו דהתם כדאביי והיה יכול למדחייה בקושיא זו דדלמא הנחה הוא דלא בעי וכו' אלא שבלאו הכי דחי ליה שפיר והקשו התוספות על זה דא"כ הוא דאמת הוא שרב יוסף נתכוין לרבי דברייתא דאמר עליה ר"י מחייב היה רבי שתים יש להקשות דזה אינו דהא לרב יוסף לא היה מחייב רבי שם שתים ולא תני רב יוסף להא דרב יהודה כלל על דברי רבי ופירשו בענין אחר ויש לומר דסבר רב יוסף וכו' ר"ל דלעולם האמת הוא דרב יוסף במה שאמר הא מני רבי היא רצונו לומר האי רבי דזרק ונח על גבי זיז כל שהוא ס"ל האי אוקימתא דאביי דלקמן והא פירכא דפריך גמרא לעיל אמילתא דר"ע ודלמא הנחה לא בעי הא עקירה בעי סבר רב יוסף דלא קשיא כלל כ"א על דברי ר"ע דקאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא ולא בעי להנחה שום מקום כלל אפילו כל שהוא לא בעי ועליה יש לפרוך דדלמא גבי עקירה דבעינן מקום בעינן דוקא מקום ד' על ד' אלא שגבי הנחה לא בעי מקום כלל משום דלא מצינו בקרא דליבעי להנחה שום מקום אבל רבי דהצריך גבי הנחה מקום כ"ש א"כ ע"כ צריך אתה לומר דגם גבי הנחה ס"ל לרבי דצריך מקום כמו גבי עקירה דאל"כ כל שהוא נמי לא ליצטריך דס"ל דמקום כל שהוא חשיב מקום א"כ ה"ה נמי גבי עקירה סבירא ליה לרבי דמקום כל שהוא חשיב מקום ולא ס"ל לרבי דקלוטה כמי שהונחה דמיא כלל והא דתניא בברייתא זרק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע רבי מחייב וכו' שפיר ידע רב יוסף דלא מחייב רבי אלא ברה"י מקורה ומטעם דביתא כמאן דמליא דמיא ומיהו גמרא דבסמוך לית להו סברא דרב יוסף דפריך ארבי זירא וכו' ולא סגי בכל שהוא וכו' דס"ל להתוספות דלאחרים נמי צריך עכ"פ כל שהוא מדקתני עמד במקומו וקיבל חייב דמשמע דקבלו בידו או בתוך איזה כלי ועכ"פ אינו פחות ממקום כל שהוא אבל אינו מוכרח דדלמא נקט ליה הכי משום דבעי למתני אחר זה עקר ממקומו וקבל פטור וכבר הארכתי בזה ע"פ דרכי לימוד החידוד בישיבה ולפי דרך זה דרכ יוסף לא נתכוון אלא לההיא דרבי דזרק ונח על זיז כל שהוא גמרא דחי ליה במאי דקאמר התם כדבעינן למימר לקמן כדאביי ולא נתכוון רב יוסף כלל להביא דרבי דברייתא דקתני זרק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע והא דקאמר גמרא אלא הא רבי דתניא זרק מרה"ר לרה"ר וכו' אין רצונו לומר דלהא רבי נתכוון רב יוסף דהא רב יוסף לא מתני ליה כלל למילתיה דרב יהודה דמחייב שתים אמלתיה דרבי אלא גמרא קאמר דאנן דסבירא לן דרב יהודה תני מילתיה דמחייב שתים אמילתא דרבי א"כ אנן נוקמי מתני' דידן דלא הצריכה מקום ד' על ד' כהאי דרבי ודחי לה ג"כ דאפילו לדידן ליכא לאוקמי מתניתין כהאי רבי משום דהא איתמר עלה דרבי איירי ברה"י מקורה ולר"ת נראה וכו' ואתי שפיר דרב יוסף הוה מתני דברי רב יהודה ארבי ר"ל ורב יוסף דקאמר הא מני רבי לא היתה כוונתו להאי רבי דזרק ונח ע"ג זיז כ"ש אלא להאי רבי דזרק מרה"ר לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע דעלה אמר ר"י דמחייב רבי שתים וא"כ בין להנחה בין לעקירה לא בעי רבי מקום ד' על ד' וגמרא דחי לה גם האי אוקימתא מטעם דהא אתמר דרבי לא מחייב אלא ברה"י מקורה והארכתי בביאור דבור זה מפני שראיתי הרבה תלמידים נבוכין בו:

ד"ה באילן העומד ברה"י וכו' דאי הנוף למטה מג' לא הוי פטרי רבנן אע"ג דליכא וכו' כצ"ל:

בא"ד ולהרשב"א נראה וכו' כגון שעיקרו פחות מג' או גבוה ט' וכו' כצ"ל רוצה לומר דכל למטה מג' הוי כארעא סמיכתא והוי רה"ר או גבוה ט' דרבים מכתפים עליו אע"ג דאינו רוחב ד' הוי נמי רה"ר כדלקמן (שבת דף ח') אבל אי לא מכתפי עליו כל למעלה מג' אי הוי רוחב ד' הוי כרמלית ואי לא הוי רוחב ד' הוי מקום פטור ואי הוי גבוה עשרה אינו ראוי לכתף ואי הוי רוחב ד' הוי רה"י ואי לא הוי רוחב ד' הוי מקום פטור ולכך לא משכחת לה שיהא רה"ר כ"א בגבוה ט' ונופו עולה למעלה מג' דהוי כרמלית או מקום פטור וכן אם עולה למעלה מט' ולא הוי רוחב ד' הוי נמי מקום פטור ואיירי שזרק ברה"ר מתחלת ד' לסוף ד' ונח על גבי הגוף דלרבי שדי נופו בתר עיקרו והוי הנוף רה"ר וא"כ כשנח בסוף ד' נח ברה"י וחייב ולרבנן לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו והוי הנוף מקום פטור וא"כ זרק למקום הפטור לכך פוטרים רבנן כך הם פשטי הדברים של דברי הרשב"א אך מה שמסיים והא דלא מוקי לה אביי הכי משום דרב חסדא לא בעי מקום ד' גם בר"ה דמ"ש לא יתיישב כלל דהא השתא לא בעי למימר דליפלגי בשדי נופו בתר עיקרו לענין מקום ד' אלא לענין דליקרי רה"ר ולא ליקרי מקום פטור ויש ליישב קצת דה"ק דכיון דס"ל דגם ברה"ר לא בעי מקום ד' לא שייך ג"כ דליפלגי אי אמרינן שרי נופו בתר עיקרו לענין דלא ליקרי מקום פטור דפשיטא הוא דמקרי רה"ר גמור לכולי עלמא משום דכיון דעיקרו שלמטה מן הנוף הוי רה"ר מפני מה אית לן למימר שהנוף שעליו לא לקרי רה"ר כמו עיקרו אי משום שאינו רחב ד' הא סבירא ליה דלא בעינן מקום ד' גם ברח"ר ולא דמי לעמוד ברח"ר (ולא) שגבוה יותר מג' דאי הוה רחב ד' הוי כרמלית ואם אינו רחב ד' הוי מקום פטור משום דהתם כיון שהעמוד הוא דבר מסויים בפני עצמו ולא הוי כקרקעית ררה"ר וגם בעמוד גופיה אין בו שום חילוק רה"ר ולכך הוי או כרמלית או מקום פטור אבל הכא דעיקרו של הנוף רה"ר גמור א"כ גם הנוף היוצא ממנו כמוהו דלמה יגרע אי משום דאין מקום ד' הא השתא ס"ל לרב הסדא דלא בעינן מקום ד' לא ברה"ר ולא ברה"י וק"ל כך יש ליישב דברי הרשב"א קצת בדוחק:

בא"ד ועוד אומר ר"י כו' היינו לרבנן אבל לר' עקיבא קלוטה לאו כמי שהונחה דמי כו' עכ"ל. לכאורה בזבחים פרק דם חטאת דף צ"ג משמע ממימרא דרבה גופא דר"ע ורבנן פליגי לענין טומאה אי אמרינן קלוטה כמו שהונחה ולר"ע אית ליה טפי קלוטה אף שיש לחלק (ובמשניות דמסכת פרה כתב הרמב"ם והברטנורה בזה דר"ע לטעמיה דס"ל קלוטה כמי שהונחה ע"ש) מ"מ הו"ל כסברות הפוכות. תו קשיא לי בדבריהם דא"כ מעיקרא מאי מספקא ליה לרבה דמהיכי תיתי נוקמי פלוגתא דר"ע ורבנן לומר דפליגי בתרתי ויותר ראוי לומר דלא פליגי אלא בקלוטה לחוד:

אלא דלענ"ד בלא"ה הוי מצי לפרש דלפום איבעיא דרבה אף את"ל דר"ע נמי סבר קלוטה וחייב אף למטה מעשרה היינו משום דלא בעינן מקום ד' בזורק דיליף זורק ממושיט דידו של אדם לא הוי מקום ד' ואפ"ה חייב וה"ה לזורק אבל במוציא מרה"י לרה"ר דאיירי מתניתין לעולם דר"ע נמי מצריך מקום ד' והאיך פשיט מוציא מזורק כן נ"ל ודוק היטב. ומה שיש להקשות על פירוש ר"י יבואר לקמן פרק הזורק דף צ"ז ע"ש ותמצא נחת:

בא"ד דהא לא דמי כלל דכיון דכמו שהונחה דמי הו"ל כזורק מרה"י למקום פטור כו' עכ"ל. נראה מדבריהם דמאן דאית ליה קלוטה כמו שהונחה אף לקולא נמי אמרינן הכי ודלא כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דלקולא ליתא למ"ד דאמרינן קלוטה דאל"כ זורק ד' אמות ברה"ר היכי משכחת לה דחייב עכ"ל ולהתוס' צ"ל דמשום הא לא איריא דשאני ד' אמות ברה"ר דהלכתא גמירי לה כמ"ש התוספות לקמן דף הסמוך בד"ה בשלמא לבן עזאי ע"ש:

בד"ה ודלמא הנחה כו' פירש"י דדייק מדלא מחייב שתים כו' וקשה דלמא משום דלא מחייב אתולדה במקום אב ועוד דבסמוך קאמר ר"י כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה דלא משמע ליה לרש"י כלל דהמקשה יקשה בפשיטות אמתני' דלא מיתוקמא אפילו כר"ע ולחלק בין עקירה להנחה דמהיכי תיתי נוקי מתני' דלא כמאן משום הך סברא. לכך הוכרח לפרש דמילתא דר"ע גופא הכי דייק ליה דאל"כ ליתני דר"ע מחייב משום הכנסה ומשום הוצאה. דאע"ג דלא מחייב אתולדה במקום אב. אפ"ה משכחת לה שפיר בנודע לו וחזר ונודע לו כמו שהקשה מהר"י פור"ת לקמן פרק הזורק (דף צ"ז ע"ב ד"ה למימרא) ע"ש ובחידושינו. ומה שתירצו התוספות שם דכה"ג מלתא דפשיטא היא מ"מ לר"ע ודאי איכא רבותא דלא תימא דר"ע לא ס"ל קלוטה כמו שהונחה והא דמחייב היינו משום דיליף זורק ממושיט משא"כ אי הוי תני חייב משום הוצאה ומשום הכנסה הוי ידעינן שפיר דחייב משום קלוטה אע"כ דלעולם לא מחייב אלא משום הוצאה ולא משום הנחה דעקירה ודאי בזה. ובזה מתורץ ג"כ קושיא השני' של תוס' ועיין עוד בסמוך:

בפרש"י בד"ה זרק מרשות הרבים מתחלת ד' עד לסוף ד' כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לתמוה מי הכריחו לפרש כן דמלבד מה שהקשו בתוספות דבכה"ג מקום פטור הוא והוצרכו לידחק אלא דרש"י ז"ל גופא לקמן דף ז' ע"ב מהא דמקשה הש"ס אדר"ח בנעץ קנה לימא כרבי ס"ל ומייתי הך ברייתא דזרק ונח ע"ג זיז כל שהוא ומפרש רש"י שם דקס"ד דמרה"ר לרה"י איירי וא"כ אמאי מפרש כאן בענין אחר ונראה ליישב דמדמייתי הש"ס הכא למילתא דאביי דקאמר לה אדר"ח דנעץ קנה א"כ משמע דבשמעתין ידע שפיר להא דרב חסדא ומשמע לרש"י כאן דהא דר"ח הלכה פסוקה היא למסקנא דהתם וליכא מאן דפליג עליה דברה"י לא בעינן ד' והיינו כלשון אחר שכתב רש"י ז"ל שם וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ואם כן קשיא ליה לרש"י דמעיקרא מאי ס"ד לאוקמי מתני' דידן כרבי דזיז דאכתי תיקשי אמתניתין תינח ברה"י אבל ברה"ר ביד העני אמאי חייב הא בעינן מקום ד' כדמקשה נמי בסמוך. לכך הוכרח רש"י לפרש דהכא קס"ד דרבי איירי בזורק ברה"ר גופא מתחלת ד' לסוף ד' דסתם לשון זרק הכי משמע ועוד דסתם זיז יוצא מכותל רה"י וא"כ כיון דכל שהוא הוא לא מקרי רה"י ולא משמע ליה לאוקמי שיוצא מכותל לתוך אויר החצר וזורק מרה"ר לרה"י דרך אויר חצר אע"כ דבזרק ברה"ר גופא איירי ואע"ג דזיז כל שהוא מיקרי מקום פטור ברה"ר אפ"ה כיון דהשתא בעי למימר דרבי ס"ל קלוטה אף ברה"ר דמסתמא כר"ע ס"ל אם כן כיון דמטי לאויר הזיז שהוא תוך עשרה מיד נתחייב מטעם קלוטה וא"כ במה שנח אח"כ על זיז כל שהוא אין לפוטרו כנ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל כאן משא"כ לקמן דמייתי לה מעיקרא למימר דרב חסדא כרבי א"כ ע"כ הוצרך רש"י לפרש דקס"ד דאיירי מרה"ר לרה"י והיינו דרך אויר החצר שהוא ג"כ רה"י ודוק היטב:

בתוס' בד"ה זרק ונח כו' וא"ת אכתי תקשה לך דלמא הנחה כו' אבל קשה לספרים דגרסי כו' אכתי תקשי דלמא הנחה עכ"ל. עי' במהרש"א ז"ל שהקשה אמאי לא תיקשי להתוס' בפשיטות אשינויא דרבי זירא דמוקי לה כאחרים ולענ"ד יש ליישב דר' זירא גופא אפשר דלא חייש כלל לקושיא דודלמא הנחה כי היכי דלא חייש רבה להך קושיא ואפ"ה לא שייך להקשות אדרבי זירא מאי דוחקיה לאוקמי כברייתא דאחרים ולא מוקי לה כרבה כר"ע דמתניתין דפרק הזורק אלא דאיכא למימר דרבי זירא סובר דטעמא דר"ע לאו משום קלוטה אלא משום דיליף זורק ממושיט כדמספקא להו לרבה ולרב חסדא מעיקרא משא"כ אליבא דרב יוסף דקאי אקושיא דמקשינן לרבה ודלמא. ועוד דהא רב יוסף גופא קאמר בפרק הזורק דרב המנונא פשיט ליה לרב חסדא דטעמא דר"ע ורבנן דפליגי בקלוטה ואם כן מדלא מוקי רב יוסף נמי כר"ע ע"כ היינו משום הך קושיא דודלמא הנחה דלא בעי אם כן מקשו התוספות שפיר כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וי"ל דסבר רב יוסף דדוקא אקלוטה כו' אבל ארבי דבעי הנחה כו' ה"ה דלעקירה סגי בכל שהוא עכ"ל. גם בזה עיין במהרש"א. מיהו בעיקר דברי התוס' לא זכיתי להבין דבריהם. דלפי הטעמים שכתבו לעיל בד"ה ודלמא לחלק בין הנחה לעקירה שייכי הנך טעמי טפי לחלק נמי לענין כל שהוא:

ועוד דאדרבא לענין כל שהוא שייך להקשות יותר ודלמא הנחה הוא דלא בעי משום דמחשבתו משויא ליה מקום משא"כ לענין עקירה דמתניתין דנטלו מידו של חבירו לא שייך לומר כן. דאפשר דהוי ניחא ליה טפי ליטלו ממקום ד'. אלא דממילא איתרמי ליה ולא אחשביה. ואף שהתוספת כתבו בדיבור הקודם דלא אמרינן מחשבתו משויא מקום. אלא היכא דאי אפשר בענין אחר. היינו לפי האמת אבל ודאי דשייך מיהו שום סברא לחלק בין עקירה להנחה מה"ט כדמחלקינן לענין קלוטה וכדפרישית:

גמרא, דר' עקיבא סבר ילפינן זורק ממושיט [ומה דמחייב ר' עקיבא בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע למעלה מעשרה מיירי]. קשה מכדי זורק תולדה דהוצאה היא והרי הוצאה כיון דמלאכה גרוע היא אין לחייב בתולדה אלא דוקא אותן שהיו במקדש, וכמ"ש בתוס' ריש מסכתין ד"ה פשט בעה"ב, וא"כ אמאי מחייב רבי עקיבא, כיון דזורק כזה ע"כ לא הי' במשכן, וי"ל דבזה עצמו פליגי רבי עקיבא ורבנן, דרבי עקיבא סבר במלאכה גרוע לא צריך שיהי' התולדה במשכן, ומש"ה ילפינן זורק ממושיט, ורבנן סברי כיון דהוי מלאכה גרוע צריך שיהא במשכן וא"א ללמדו, מיהו התם לקמן (דף צו) שפיר פריך הזורק ד' אמות ברה"ר, מנ"ל דקאי על מתני' דהתם דקתני דהזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע פטור, דלא ילפינן ממושיט, אלמא דבמלאכה גרוע צריך שיהי' במשכן:

ובתוס' הקשו קושי' זו ודחקו ליישבה, ובל ידעתי על מה:

גמרא, ודלמא הנחה הוא דלא בעי [ר' עקיבא דהא מחייב בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע] אבל עקירה בעי אר"י הא מני רבי היא. הקשו בתוס' למה להו לרבה ור"י להעמיד המשנה כתנאי הא הם ס"ל דמחשבתו משוי ליה מקום ותירצו דל"א מחשבתו משוי ליה מקום אלא היכא דלא ניחא ליה כ"א בענין זה כמו משתין ורק וכן זרק בפי הכלב שרצונו שיאכלנו הכלב. תמיהני דהו"ל לחלק רק לענין עקירה דל"ש מחשבתו כו' דעוקרו מ"מ שמוצאו רק ברק והשתין דא"א בענין אחר, משא"כ בהנחה י"ל דבכל ענין שמניחו בכוונה לשם הוי אחשביה ופרכת הש"ס ממתני' באמת רק על העקירה. שוב ראיתי בבעל המאור שכתב כן. ונ"ל דתוס' קאי בהך סברא שכתבו דפירכת הש"ס, ודלמא הנחה לא בעי היינו דומיא דמקדש דנוטלין מתיבה ונותנין ליד עושי מלאכה, וא"כ הי' קשה בממנ"פ, אם בההיא דר' עקיבא דזורק דרך רה"ר הוי ג"כ מחשבתו כו' כיון דזורקו דרך אויר זה דהוי כמניחו א"כ לא מוכח מר' עקיבא דלא בעי ד', ואי דלא נקרא מחשבתו כו' דכוונתו רק שילך לרה"י ולא לאויר שברה"ר א"כ מאי פריך ודלמא הנחה לא בעי הא אם נילף ממשכן נילף גם הנחה, דמה שנתנו ליד עושי מלאכה הוי מקום ד' דמחשבתו משוי ליה מקום, אע"כ דנתינה ליד לא מקרי מחשבתו: