מסכת שבת דף קכ״ח עמוד א׳

שלא ניטלה תרומתו קא סלקא דעתך שלא ניטלה תרומת מעשר שלו:

אסימון שאין עליו צורה:

חצב עשב שמשתרש בעומק כנגדו ואין שרשיו מתפשטין ובו תיחם יהושע את הארץ לישראל:

נעמיות בנות היענה:

יטלטלו ראוי הוא להיות לו פילין ולהאכילן:

על מכותיהן בשבת ולא גזר משום שחיקת סממנין:

שכן דרכן לסוך בלא מכה הלכך. לאו מוכחא מילתא דלרפואה:

התקינן הזמינן:

אבל לא את הטבל והא דאמר רבה בפרק כירה (לעיל שבת דף מג.) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן ה"מ לענין ביטול כלי מהיכנו שלא החמירו כמו לענין טלטול בידים:

שפדאו אגב אסימון הא דנקט אסימון היינו דלא כרבי דוסא דפרק הזהב (ב"מ דף מז:) והוה מצי למימר מעות הניתנות סימן לבית המרחץ לד"ה אלא משום דאם כן מאי קמ"ל אבל השתא קמ"ל כרבנן:

ונתן הכסף וקם לו אין הפסוק כן אלא ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו (ויקרא כ״ז:ט״ו) ודרך הש"ס לקצר ולומר בלשון אחר קצר כי ההיא דפרק הדר (עירובין דף סה.) רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי שנאמר בצר אל יורה ובפרק הרואה (ברכות דף נה:) שנאמר כל החלומות הולכים אחר הפה וקשה לר"י נימא כסף דוקא וכ"ת דשוה כסף ככסף חדא דגבי נזקין מצרכינן קרא ישיב לרבות שוה כסף ועוד דאם כן אפילו קרקע נמי ומנלן למעוטי קרקע ואומר ר"י דמכלל ופרט נפקא כדתנן בבכורות בפרק יש בכור לנחלה (דף נא.) אין פודין לא בעבדים ולא בקרקעות ולא בהקדשות ומפרש בגמרא דבעי למימר ולא הקדשות בכל אלו לענין פדיון בכור דרשינן התם כלל ופרט ופדויו מבן חדש כלל כסף פרט תפדה חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המיטלטל כו' ה"נ איכא למימר בפדיון הקדשות ונתן כלל כסף פרט וקם לו חזר וכלל כו' מיהו בת"כ דריש ליה מקרא אחרינא וכל ערכך יהיה בשקל הקדש מה ת"ל לפי שנאמר תפדה יכול בעבדים ושטרות וקרקעו' ת"ל בשקל הקדש אין לי אלא סלעים מניין לרבות כל דבר המיטלטל ת"ל ופדה בערכך א"כ למה נאמר בשקל פרט לעבדים ושטרות וקרקעות אלא כן דרך הש"ס שאינו מביא עיקר הדרשה כמו שרגיל להביא (כתובות דף מו:) בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אע"ג דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב וכן הרבה:

רשב"ג אומר אף מטלטלין שברי זכוכית משמע דמודה לת"ק דמתיר חרדל והא דתנן רשב"ג מתיר בלוף וכל שכן דמתיר בחרדל:

הכניסן לעצים אין מסתפק איכא למימר דה"ק הא סתמא נעשה כמי שהכניסן למאכל בהמה כי היכי דלא תקשה רישא לסיפא:

דחזי לאומצא מכאן ראיה דדם האברים שלא פירש מותר דקאמר דחזי לאומצא אע"ג דלא מליח:

דג תפל אסור לטלטלו תימה מדשרי בשר תפל אלמא כר"ש אתיא אם כן דג תפל נמי לישרי כמו בשר תפל וי"ל דדג תפל אינו ראוי לכלבים אי נמי כר' יהודה אתיא ודג תפל אע"פ שראוי לכלבים אסור לטלטלו דכל מידי דחזי לאינש לא מקצה לכלבים בשר תפל מותר לטלטלו לרבי יהודה מפני שהוא מאכל לחיה:

מטלטלין את העצמות לר' יהודה דאית לי' מוקצה מיירי כגון שלא הי' עליה' בשר מאתמול:

כבר פירשנו דמאי בפרק שלושה שאכלו כאחת כי הוא הדבר הנדמה דמי מתוקן ומי אינו מתוקן ובארנו שם עיקר גזירתו: אסימון הוא מטבע בפ' הזהב (ב"מ דף מז) מאי אסימון פולסא ומה שהוא כענין זה אסור לפדות בו את המעשר שני כי הכתוב פי' שצריך מטבע שיש עליו צורה דכתיב (דברים י״ד:כ״ה) וצרת הכסף בידך דבר שיש עליו צורה:

אסימון מטבע שאין עליו צורה.

ולא את הלוף ולא את החרדל רשב"ג מתיר בלוף וכו' והא דרשב"ג פשוטה חבילי קש וחבילי עצים וכו'. חצבי עשב הוא והוא העשב (שכן) [שבו] תיחם יהושע לישראל את הארץ. הא מתני' סתמא היא וכוותה עבדינן דהא מתנית' נמי דברי הכל הוא. ורשב"ג דאמר אין מותר לטלטל אלא חבילה הניטלת בידו אחת מוקמינן ליה בחבילות שהכניסן למאכל בהמה דכל סתם של תורה לחומרא עבדינן. ותוב מתניתין סתמא תני וכוותה עבדינן וליכא לאוקמא רשב"ג מפרש דהא לא קתני אימתי ולא במה:

חבילי סיאה ציתרי. אזוב אברתא. וקורנית (האשי) [חשי] כולן מיני אזוב הן. הכניסן לעצים להדליק מהן אין מסתפק מהן בשבת למאכל בהמה מסתפק מהן בשבת דקי"ל אכל דחזי ליה וקוטם ואוכל ובלבד שלא יקטום בכלי ובמלילה חלקו ר' יהודה וחכמים והלכה כחכמים שאמרו מולל בראשי אצבעותיו ואוכל ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול.

וכן באמיתא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלין וקי"ל כחכמים אמיתא. נענע:

בשר תפוח חלק בו רב הונא ורב חסדא.

רב הונא אמר מותר לטלטלו ורב חסדא אמר אסור לטלטלו והלכתא כרב הונא דרב חסדא לגבי רב הונא תלמיד הוא.

ותוב רב הונא קאי כר' שמעון דקיי"ל כוותיה ואפילו רב דסבר כר' יהודה במוקצה לאכילה במוקצה לטלטול כר' שמעון סבירא ליה ואי חזי לאומצא פי' ואם ראוי להיאכל נא אפי' רב חסדא מודה שמותר לטלטלו:

מתני' חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן. קשיא לי כיון דראוין למה לי הכין, ומאי שנא משברי זכוכית דאע"ג דאין לו נעמיות ולא הכינן לכך מטלטלין אותן הואיל וראוי להן, והכי נמי יטלטל מיהא את התבן דראוי לבהמה שהיא מצויה. ויש לומר דשאני הני דסתמן להסקה קיימי וזו היא שאוסרתן עד שיכינם בפירוש למאכל בהמה, אבל שברי זכוכית שאינו עומד לדבר אחר בסתמא כיון דחזי מיהא לנעמיות מטלטלין אותן. ונראה לי דבהא נמי פליג תנא דמתניתין אתנא דברייתא בחרדל, דתנא דמתניתין אסר ותנא דברייתא שרי מפני שהוא מאכל ליונים, דתנא דמתניתין סבר סתמא למאכל אדם קאי, וכיון דהשתא לא חזי ליה אע"ג דהשתא הוא מאכל נמי ליונים לא מטלטלין ליה, דמידי דחזי ליה (ד)מקצה ליה מיונים, ותנא דברייתא סבר הואיל והוא מאכל ליונים שהוא ידוע ליונים דעתו נמי איונים, כלומר דלא מקצה להו מנייהו וקיי"ל כתנא דמתניתין.

ומולל ואוכל תוספתא במסכת יום טוב (פ"א, הי"ג): המולל מלילות מערב שבת והמולל מלילות מערב יום טוב והמולל מלילות בשבת, מנפח על יד על יד ואוכל, אבל לא בקנון ולא בתמחוי. וזו מכרעת כדברי הרב אלפסי ז"ל שפסק שמותר למלול בשבת כביום טוב אלא שבשבת על ידי שינוי בראשי אצבעותיו, וביום טוב אפילו כדרכו, שלא כדברי הר"ז הלוי ז"ל.

הכי גריס רש"י ז"ל אתמר בשר חי מותר לטלטלו בשבת, בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו כו'. ואין גרסתו נכונה בעיני, שלא מצאתי בשום מקום בשר חי כנגד בשר תפל, אלא אדרבה בשר חי משמע תפל, ובכל מקום שמפריש בין מליח לשאינו מליח נקיט בשר מליח כנגד בשר תפל, וכדקתני בברייתא לקמן דג מליח מותר לטלטלו בשבת דג תפל אסור לטלטלו, בשר בין חי בין מליח מותר לטלטלו, ותנן (חולין קיג, א) טהור מליח וטמא תפל וכן רבים. ועוד דאי אתפל למה אסר רב חסדא והא חזי ליה לאומצא, וכדמשני איהו נמי בבר אווזא שאני בר אווזא דחזי לאומצא. ואם תאמר בר אווזא דוקא דרכיך אבל בשר דעלמא לא, לא היא, דאם כן אפילו לר' שמעון לא יטלטלו דהא לדידיה לא חזי ליה, ואי משום כלבים נמי לא שרי ליה דמאי דחזי ליה מקצה ליה מכלבים, והיינו טעמא דדג תפל דברייתא דלקמן. ועוד דבשר בהמה נמי חזי לאומצא, כדאמרינן (חולין קטו, ב) השוחט בשבת מותר לבריא באומצא, וסתמא לאו בעוף מיירי. ובפרק כל הבשר (חולין קיג, א) אמרינן, השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה גוזל את הרבים ומבליע דם באברים, ואיבעיא להו התם אי לימא גוזל את הרבים ומבליע דם נמי באברים ואי בעי למיכל מיניה באומצא לא מצי אכיל. וכל אומצא בלא מלח משמע בכל מקום. וגירסת הספרים נכונה דגרסי בשר תפוח. וכן היא בהלכות הריא"ף ז"ל. ואע"פ דקתני בברייתא בשר תפוח מטלטלין מפני שהוא מאכל לחיה ולא הקשו ממנה לרב חסדא, דלמא לא הוו ידעי לה, ואי נמי מוקי לה כר' שמעון ורב חסדא כר' יהודה סבירא ליה. אלא דקשיא אפילו לר' יהודה ליטלטל דהרי הוא מאכל לחיה כדאיתא בברייתא. וההיא ברייתא נמי קשיא לי אמאי נקט מפני שהוא מאכל לחיה, הוה ליה למימר לכלבים כלישנא דמתניתין (קנו, א) מחתכין את הנבלה לפני הכלבים, ועוד שהן מצוין יותר מן החיות. ועוד קשיא לי למה אמרו בין בברייתא בין בפלוגתא דרב הונא בשר תפוח, לנקוט בשר נבלה. ועל כן נראה לי דתפוח מחמת ארס קאמר, והיינו דרב חסדא (דאסור) [דאסר], דסבירא ליה דכיון דלא חזי אפילו לכלבים דאי אכלי מיניה מייתא, כל עצמן אינו משהה אותן לחיה כדי שלא יאכלו ממנו כלביו וימותו, ורב הונא אמר מותר דהא חזי לחיה וכדקא תני בברייתא, וברייתא לא שמיע ליה לרב חסדא והיינו דקתנו לה בברייתא בהדי מים מגולין. כך נראה לי.

וראיתי בפירושי ההלכות לר' אבא מרי בר יוסף ז"ל דבנתפח בשבת פליגי, ורב חסדא אסר משום נולד כרבי יהודה, ורב הונא שרי כרבי שמעון דלית ליה נולד, אבל בנתפח מערב שבת לכולי עלמא שרי, והיינו ברייתא. ונכון הוא. אבל הרב אלפסי ז"ל אינו סובר כן, שהוא הביא סיוע לפסוק הלכה כר' הונא, מדמסייע ליה ברייתא דלקמן דבשר תפוח.

במוקצה לאכילה סבר לה כרבי יהודה פירש רש"י ז"ל: באיסור אכילת מוקצה סבר לה כר' יהודה שאסור לאוכלו אבל שרי לטלטלו דדי לו שאסרתו עליו באכילה אלא מותר לטלטלו כר' שמעון. ויש מקשים והא אמרינן בשלהי פרק קמא (יט, ב) בכרכי דזוגי דרב אסור. ויש לומר דדבר שעומד לאכילה הוא דשרי לטלטלי משום דדי לו שאסרתו באכילה, אבל במה שאינו עומד לאכילה סבירא ליה כר"י. ועדיין קשה דהא אמר רב בפרק כירה (שבת מה, א) מניחין נר על גבי דקל בשבת ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב ואוקימנא התם כר' יהודה, ואע"ג דאיכא שמן בנר דראוי לאכילה, ואפילו הכי אסור לטלטל. יש לומר שאף מותר השמן שבנר אינו ראוי לאכילה. וכל זה כפי גירסתו של רש"י ז"ל דגריס בשר תפל דאף הוא עומד לאכילה, אבל לגירסת הספרים והאלפסי ז"ל דגרסי בשר תפוח, אי אפשר לומר כן. [ויש לומר] ההיא דכרכי דזוגי מוקצה מחמת מיאוס הוא, וכדמפרש ר"ת ז"ל מחצלאות שפורשין על גבי דגים מלוחים וריחן רע ונמאסין, וההיא דנר מוקצה מחמת איסור, ובמוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור סבר לה נמי כותיה דרבי יהודה, וכדמוכח נמי בשלהי פרק בתרא דמכילתין (קנז, א).

דברים הראויים לבהמה חיה ועוף המצויים אצל רוב בני אדם מטלטלין אותם ואף מי שאין לו אותה בהמה או אותה חיה או אותו עוף מטלטלם לצורך של אחרים כיצד מטלטלין את החצב והוא עשב המשתרש בקו ישר ובו תיחם יהושע את הארץ מפני שהוא מאכל הראוי לצבאים ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים וכן העצמות אחר שהן מאכל לכלבים וכן כל הקלפין והגרעינין הראויים לבהמה אבל אותם שאין ראויים אוכל את האוכל וזורק את הקלפין לאחוריו ואסור לטלטלן שכל אלו מצויים הם ליגדל אצל בני אדם אבל הראויים לבהמה חיה ועוף שאין מצויין ליגדל אצל רוב בני אדם אין מטלטלין אותם מעתה אין מטלטלין שברי זכוכית אע"פ שראויים לנעמיות ולא חבילי זמורות אע"פ שראויים לפילים ולא את הלוף אע"פ שראוי לעורבים מפני שאין אלו גדלים אצל רוב בני אדם ומ"מ יראה מסוגיא זו שאם היו לו נעמיות או פילין או עורבים מטלטל הראוי להם לא נאסר אלא למי שאין לו:

בני מלכים סכין על מכותיהם אע"פ שאין בהם סכנה שמן ורד ואין גוזרי' לשחיקת סמנין שכך הוא דרכן לסוך בחול ומ"מ האחרים אסורים ואין אומרים כל ישראל בני מלכים הם:

כבר ביארנו במקומו שמסדרין לבעל חוב כשם שמסדרין בערכין ומניחין לו כסות שנים עשר חדש ומ"מ אין מניחים לו אלא כסות הראויה לו לפי ערכו ומעלתו אבל אם היה לבוש איצטלית ושאר מיני בגדי משי ואינם ראויים לו מפשיטין אותו ומלבישין אותו מתוכו איצטלית הראויה לו:

חבילי קש וחבילי עצים שהזכרנו במשנה שאם הזמינן למאכל בהמה מטלטלין אותן לא סוף דבר בחבילה הניטלת בידו אחת אלא אף בשהיא ניטלת בשתי ידים:

חבילי סאה ואזוב וקורנית והם מיני קטניות פחותים שעיקרן למאכל בהמה אלא שלפעמים אוכלים מהם בני אדם הכניסם לעצים אין מסתפק מהם בשבת למאכל בהמה מסתפק מהם בשבת וקוטם ואוכל ובלבד שלא יקטום בכלי ואם רצה הוא לאכול מהם מולל בראשי אצבעותיו ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול וכשמנפח מנפח אפי' בידו אחת ובכל כחו אפי' בתוך הכף ואם רצה לשנות מיד ליד ולנפח בידו אחרת רשאי אבל לא שינפח בשעת הרקתו מיד ליד וכן באמיתא וכן (בפינס) [בפיגס] ושאר מיני תבלים ומ"מ מיני קטניות המיוחדים למאכל אדם וכל שכן מיני תבואות מלילתן אסורה אלא שאם מלל מערב שבת למחר מנפח בידו אחת על הדרך שביארנו זו היא שיטתנו ומ"מ גדולי הפוסקים והמחברים מדמים קטניות אלו לשאר מיני קטניות ותבואות ופסקו שהמלילה מותרת לגמרי בשבת וכבר ביארנו ענין זה ככל הצורך בראשון של יום טוב:

בשר חי מותר לטלטלו בשבת שהרי ראוי הוא לאוכלו באומצא ולפי דרכך למדת שדם הנבלע באיברים כל שלא פירש מותר לאוכלו אף בלא מלח שהרי המליחה אסורה בשבת וכן בשר תפוח מותר לטלטלו ולא סוף דבר שנתפח מבערב שאף לר' יהודה מותר הואיל ומאתמל עומדת לכלבים אלא אף בנתפח בו ביום שהלכה כר' שמעון בשבת אף במוקצה לאכילה וכ"ש במוקצה לטלטול ומ"מ ביום טוב כל שנתפח בו ביום אסור שהלכה כר' יהודה ביום טוב אף במוקצה לטלטול ויש גורסין בכאן בשר תפל ואע"פ שבשר חי ובשר תפל הכל אחד הם מפרשי' בשר חי שנמלח מעט ותפל שלא נמלח כלל והיה רב חסדא אוסר מצד שאינו סובר שיהא ראוי באומצא אלא עוף וכן נראה שהרי הקשו לרב חסדא מההוא בר אווזא וכו' ותירצו שאני בר אווזא דחזי לאומצא ואלו בתפוח לא היה ראוי לאומצא ומ"מ בין בתפל בין בתפוח הלכה שמותר זו מפני שראוי לאומצא וזו מפני שראוי לחיה כמו שביארנו:

דג מליח מותר לטלטלו שהרי נאכל הוא מחמת מלחו דג תפל אסור לטלטלו שדג תפל אינו ראוי לכלום ולכלבים אינו עומד אבל בשר בין חי בין מליח מותר כמו שביארנו מטלטלין את העצמות בשבת מפני שהם ראויים לכלבים ובשר תפוח מפני שראוי לחיה ומים מגולים מפני שראויים לחתול ואסור לשהותן מפני הסכנה:

בד"ה דג תפל כו' וי"ל דדג תפל אינו ראוי לכלבים כו' עכ"ל ור"ל דמידי דלא חזי כלל אפילו לכלבים ר"ש נמי מודה ביה דאסור לטלטלו וק"ל:

בא"ד ובשר תפל מותר לטלטלו לר"י מפני שהוא מאכל לחיה עכ"ל ומטעם דכל ישראל בני מלכים הן כמ"ש התוס' לקמן ואין להקשות אמאי לא משני לעיל לרב הונא דס"ל כרבי יהודה לגמרי דאסר מוקצה אפילו לטלטל ובשר תפל מותר לרב הונא משום שהוא מאכל לחיה די"ל דא"כ הוה סבר דכל ישראל בני מלכים הן כהנהו תנאי דסברי הכי לעיל ואנן קיי"ל דלית הלכתא כוותייהו דכה"ג שיטה נינהו כמ"ש הרי"ף והרא"ש ודע דלפי תירוץ זה של התוס' ליכא ראייה מהך ברייתא דהלכה כרב הונא דשרי לטלטל בשר תפל כמ"ש הרי"ף והרא"ש דהא לא שרי ליה אלא משום שהוא מאכל לחיה וכל ישראל בני מלכים הן ואפילו לר"י שרי מה"ט ורב הונא נמי מודה דלית הלכתא הכי אלא דשרי ליה משום דס"ל כר"ש דמתיר מוקצה כדמסיק לעיל ודו"ק:

בגמ' ורב כר' יהודה ס"ל דאית ליה מוקצה במוקצה לאכילה סובר וכו' כצ"ל:

בשר בין תפל ובין מליח מותר לטלטלו ת"ר מטלטלין וכו' כצ"ל בתוס' ד"ה מטלטלין את העצמות וכו' כגון שלא היה עליהם בשר מאתמול ר"ל ומאתמול לכלבים קיימי:

גמ' והא ר"ה תלמיד דרב ביצה דף מ ע"א. ב"ק קטו ע"א ועיין ב"ב דף קנג ע"א תוספות ד"ה שלחו ליה (קנ"ב ע"ב):

שם במוקצה לטלטל ס"ל כר' שמעון עיין לעיל דף יט ע"ב תוספות ד"ה הני כרכי דזוזי. ולקמן דף קלט ע"ב השייך לדף קמ ע"ב תוספות ד"ה תלא דבשרא. ועיין במהרש"א ביצה דף לג ע"א בתוספות ד"ה אין סומכין: