מסכת שבת דף קי״ב עמוד ב׳

ומי אמר ר' יוחנן הכי דהלכה כר' יהודה:

טמא מדרס אם היה של זב והיה טמא מדרס לא טהר מטומאתו כשנפסקה ועודנו אב הטומאה:

מאי לאו אפילו חיצונה ומשום דחזי לאפוכי ולתקנה וה"ה אע"ג דלא תיקנה דע"כ אי כשנפסקה פרחה לה טומאתה תו לא הדרה אלא להכי נקט תקנה משום סיפא לאשמעינן רבותא דאע"ג דתיקנה לראשונה כי הדר נפסקה שניה טהור מן המדרס:

אדתני נפסקה שניה אע"פ שתקנה טהור מן המדרס דכיוון שנפסקו שתיהן בטיל ליה:

אבל טמא מגע מדרס והוי ראשון לטומאה דעדיין כלי הוא דחזי למילתיה דהא מיתקנה ראשונה ואף למדרס הוא ראוי אי הוה נעיל ליה זב מכאן ולהבא מיהו מטומאת מדרס קמייתא דהויא עליה טהו' כדאמרינן לקמן פנים חדשות באו לכאן וכל תורת מנעל שהיתה עליה בשעת קבלת טומאה ראשונה הלכה לה וכיון דכלי הוא הוי ראשון שהרי נגע בעצמו כשהיה אב הטומא' וכל זמן שהוא כלי וראוי לקבל טומאה לא טהר מטומאת המגע:

ליפלוג כו' למה לי למינקט נפסקה שניה דנפסקו שתיהן הא ע"כ הא שניה החיצונה היא ומשום היא לחודה הוה ליה למיתני טהור מן המדרס:

תהא משנתנו הך דמדרס:

ד' אזנים ד' תרסיותים והך דנפסק' שניה דקתני תרווייהו בחיצונות קאמר וסתמא כרבי יהודה דכיון דנפסקו חיצונות טהור:

סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה כו' פירש בקונטרס דהוא הדין לא תיקנה טמא מדרס דאי כשנפסקה פרחה לה טומאה תו לא הדרה לה והדין עמו דלא מצינו טומאה ישנה אלא בכלי מתכות ולעיל נמי אמרי' ניטלה אחת מאזניו ואחת מתרסיותיו טמא והא דנקט ותיקנה פירש בקונטרס דנקט משום סיפא לאשמעינן דאע"ג דתיקנה כי נפסקה שניה טהור מן המדרס אבל משום דקתני סיפא אבל טמא מגע מדרס לא נקט ותיקנה דאפילו לא תיקנה ונפסקה שניה טמא מגע מדרס כדפי' בקונט' משום דעדיין כלי הוא לאישתמושי ביה תשמיש אחרינא וקשה דתנן בהדיא בסיפא דהך משנה במסכת כלים בפ' כ"ו (משנה ד) לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שניה טהור ורש"י בעצמו חזר בו והגיה אבל טמא במגע מדרס דעדיין כלי הוא וחזי למילתיה דהא איתקנה לראשונה והשתא נקט ברישא דוקא ותיקנה דאי לא תיקנה כי נפסקה שניה אינו טמא אפילו מגע מדרס כדקתני סיפא בהדיא ואגב דנקט ברישא ותיקנה נקט נמי בסיפא:

אבל טמא מגע מדרס הקשה ה"ר שמעון אמאי טמא מגע מדרס הא שבע לה טומאה ובהקומץ רבה (מנחות כד.) בעי רבא גבי עשרון שחלקו מי אמרינן שבע לה טומאה או לאו וליכא למימר כיון שדרס עליו הזב ברגלו יחף דבא לו מדרס ומגע מדרס יחד דבבת אחת לא אמרינן שבע לה טומאה כדמוכח בהקומץ רבה (ג"ז שם) א"כ איכא פנים חדשות למגע מדרס כמו למדרס אלא על כרחך אחר שנטלה הראשונה וניתקנה בא לו מגע מדרס כמו שפירש בקונט' שנוגע בעצמו ואם כן נימא דשבע לה טומאה ולפי' הקונט' קמא ניחא דאפילו נפסקו שתי אזניו טמא מגע מדרס ומפרש ה"ר שמעון דלא אמרינן שבע לה טומאה כשהטומאה באה לו מגופו כמו הכא שטומאת מגע באה לו שנוגע בעצמו כדפי' בקונטרס ולפירושו אתיא כרבי מאיר דאמר טומאת בית הסתרים מטמא דמה שנוגע בעצמו טומאת בית הסתרים היא וזהו דוחק דבפ' בהמה המקשה (חולין דף עב:) ובפ' העור והרוטב (חולין דף קכט:) פריך בפשיטות טומאת בית הסתרים היא משמע דלא קי"ל כר"מ ובפרק שני דעירובין (דף כד.) פירש בקונטרס דבשעת פרישתו דאוזן קיבל טומאה מאביו ואין נראה דבפרק בהמה המקשה (חולין דף עב:) אמרינן דבעינן דבאות מבגד גדול ונראה לר"י כשתיקן אוזן ראשונה באה לו לאוזן טומאת מדרס ומגע מדרס יחד והסנדל בטל לאוזן דאי אפשר להיות טומאה לזה בלא זה:

נפלוג וניתני בדידה בד"א קשה לר"י אדפריך ניפלוג וניתני בדידה תיקשי ליה גופה (דברייתא) אמאי טמא מגע מדרס הלא כיון שנפסקה החיצונה בטל לה מתורת כלי ואומר ר"י דהוה בכלל קושיית הש"ס דניפלוג וניתני בדידה וממילא ידעינן דטמא מגע מדרס אינו אמת:

עד שהשלימו למוציא רמון מהו והא דתנן במסכת כלים (פי"ז מ"ד) רימונים שאמרו שלשה אחוזים זה בזה לא שהשיעור בשלשה רימונים אלא מפרש מה שאמר למעלה הרימון לא גדול ולא קטן אלא בינוני וקאמר דהיינו בינוני כשלשה האחוזים זה בזה וגדילים יחד אבל הרימונים הגדילים אחד אחד או שנים הם גדולים ואותן שגדילים ארבעה יחד הם קטנים:

רבי שנית לנו סנדל תמוה לה"ר אלחנן אמאי לא מייתי ההיא סייעתא דמטה דמתניה מקמי הך (כלים פי"ח משנה ו) מטה שהיתה טמאה מדרס נשברה ארוכה ותיקנה טמאה מדרס נשברה שניה ותקנה טהורה מן המדרס אבל טמא מגע מדרס אם לא הספיק לתקן את הראשונה כו':

לא צריכא דאית לה שלאכא לא גרסינן דאית לה תרי שלאכי דלמה צריך לתרי שלאכי כיון שיש לו פתח:

פרק טו אלו קשרים אם ראשונים מלאכים אנן בני אנשים [ואם ראשונים כבני אנשים אנו כחמורים ולא] כחמורו של ר' חנינא בן דוסא.

אבל לענין חליצה טומאה אינו כשר ולאו ככלי הוא והא לדברי הכל אם נפסקה האוזן הפנימית כלי גמור הוא. ואי מפסק החיצונה מהפיך ליה לסנדל ומשוי ליה פנימית. ותנינן בהדיא לענין חליצה דאי אפיך לסנדל של שמאל בימין וחלץ כשר. דתנן חלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשרה. אלא כי קאמר ר' יוחנן אבל לא לחליצה אליבא דר' יהודה דסבר בפסיקת אוזן החיצונה יצא מתורת כלי לגמרי ולענין שבת ולענין טומאה מודה ליה ר' יוחנן לר' יהודה וסבר לה כותיה. אבל לא לחליצה. דסבר ר' יוחנן לחליצה כלי כשר הוא. ומדתנן חלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשרה. ודחי' אימור דאמר רבנן חלצה בשל שמאל בימין כשר דבמקומו כלי מעליא הוא כלומר ברגלו השמאל סנדל מעולה הוא. אבל הכא שנפסקה אזנו החיצונה דילמא (אליבא דרבנן) קא' בלבד הוי באותה הרגל לאו סנדל מעליא הוא שהרי נפסקה אזנו החיצונה ומן שנפסל באתריה דלא הוי באתריה מנא. איך הוי מנא באתריה דלאו דידיה הוא ונדחו אלו הדברים. ולא עמדה כדרך שאמרנו כי לענין טומאה ושבת וחליצה יש ביניהן הפרש לא אליבא דרבנן ולא אליבא דרבי יהודה והדרנן לתירוצא וכן לחליצה. כלומר תורת כלי בחליצה כתורת כלי בענין שבת ובטומאה ואליבא דרבי יהודה דאמר בפסיקת אוזן החיצונה בלבד הוא יוצא מתורת כלי. ואקשינן וממאי דכי אמר ר' יוחנן וכן לחליצה למיפסל סנדל שנפסקה אוזן החיצונה. דילמא אליבא דרבנן קאמר דלא מיפסל עד דמפסקו ב' אזניו. ושנינן הא לא איצטריך ר' יוחנן לאשמעינן דהא תנינא החולץ משמאל בימין חליצתה כשרה הכא נמי כי משתני חיצונה למיהוי פנימית כשר. דהא לרבנן במקומה נמי כלי הוא. ולא הוה צריך ר' יוחנן למימרה ולא איצטריך אלא אליבא דרבי יהודה ומדקא מתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה ש"מ הלכה כר' יהודה לענין שבת דאע"ג דיכול להפוכה לחיצונה ולהשוייה פנימה לא הויא מנא והני ב' אזנים דאמר ת"ק דמיפסקן לאו הני אזנים שמשני צידי סנדל אלא ב' אזנים מצד אחד. וסנדל זה יש לו ד' אזנים ב' מצד זה וב' מצד זה. רבנן סברי [כיון] דלא מפסקן הני תרתי דמצד אחר לא נפיק מתורת כלי. ר' יהודה סבר מכד מפסקה חיצונה בטל מהיות כלי דסמכיה על אוזן החיצונה והיא שאוחזת את כף הרגל אבל פנימית לאו סמכא עלה והאי דקתני שאם נפסק כל הכף כולו עדיין טמא הוא ואם נפסק רוב הכף שלו טהור דייקינן מדקתני בנפסק רוב הכף שלו ולא קתני שלו בכל כולן אלא קתני כל הכף כולו סתמא והאי כף סתמא שאם נפסק עדיין טמא הוא ככף של תרסיות קתני והוא שבמקום העקב ומאוזן לאוזן הוא סביב העקב והאי דקתני הכף שלו שאם נפסק רובו טהור.

אבל טמא מגע מדרס פירש רש"י ז"ל: מחמת שנגע בעצמו כשהיה אב הטומאה. ואינו מחוור, חדא דהא במסכת מנחות פרק הקומץ רבה (מנחות כד, א) גבי שתי מנחות שלא נקמצו, אבעיא ליה לרבה עשרון שחלקו ונטמא אחד מהם והניחו בכסא וחזר טבול יום ונגע באותו טמא מהו, מי אמרינן שבע ליה טומאה או לא, ולא פשטוה מהא, דלא אמרינן שבע ליה טומאה. ועוד דהתם אתיא למיפשטא מדתנן סדין שנטמא מדרס ועשאו וילון, טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס, אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה, אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב, כי יגע בו הזב מיהא ואפילו לבסוף טמא מדרס ומגע הזב, אמאי לימא שבע ליה טומאה אלמא לא מטמיא ליה מגע מדרס משום מדרס הראשון ומשום דנגע בעצמו.

ועוד דאתי נמי למיפשטא מסיפא דההיא, דקתני מודה ר' יוסי בשני סדינין המקופלין ומונחין זה על גב זה וישב זב עליהן שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מגע מדרס, אלמא התחתון בלחוד הוא דאמרינן דטמא מגע מדרס, משום דנגע בעליון, אבל עליון לא טמא מגע מדרס משום דנגע בעצמו וגם לא משום דנגע בתחתון, דאלמא בעליון אמרינן שבע ליה טומאה, וטעמא דמלתא משום דאפילו לרבא לא איבעיא ליה היכא דמגעו לא מהניא מידי בההיא שעתא דנגע בו, דכבר היה טמא מדרס, דעד כאן לא איבעיא ליה אלא בעשרון שחלקו ונטמא חציו והניחו בכסא וחזר טבול יום ונגע בטמא דמהניא נגיעתו לטמא חציו הטהור, ובכי הא הוא דאיסתפקא ליה דלמא לא אמרינן שבע ליה טומאה, והלכך בסדין העליון לא אפשר לטמויי מגע מדרס מחמת נגיעת עצמו ולא מחמת נגיעתו בתחתון, דטומאת מגעו לא מהניא מידי, אבל התחתון שהיה טהור ובאה לו בהדדי טומאת מדרסו ומגעו בסדין העליון, היה סבירא ליה דלא אמרינן ביה שבע ליה טומאה, ומכל מקום למדנו דלכולי עלמא אמרינן שבע ליה טומאה לגבי מגע עצמו. ובתוס' פירשו, טמא מגע מדרס מחמת האזן הראשונה שהיתה טהורה לגמרי, ונטמאת במגע מחמת חבורה, ואף על גב דגבי מדרס מיטמא מחמת חבור הסנדל דהוי כסנדל עצמו, מכל מקום מקבלת טומאת מגע דלא שייך לומר שבע ליה טומאה הואיל וטומאת מדרס דידה לאו מחמת עצמה באה לו אלא מחמת שנתחברה בסנדל וחזרה להיות כסנדל, ועוד דבהדדי קא אתו לה, וכדבעי' למימר התם גבי ההיא דשני סדינין דהתחתון טמא מדרס ומגע מדרס משום דבבת אחת אתו ליה, ואגב אזן דחיילי עליה שתיהם בבת אחת חייל נמי אסנדל, כיון דאזן וסנדל הכל כלי אחד. ובתוס' עירובין (כד, א ד"ה אבל) מצאתי תירוץ אחר בשם רבינו שמשון ז"ל, שבדבר המקבל מגע מעצמו לא שייך למימר שבע ליה טומאה, דכיון דמגופיה אתיא ליה טומאה אלימא למיחל טפי מטומאה דאתיא ליה מעלמא, ולהכי קיימא טומאת מגע מדרס דסנדל כל שעתא ושעתא, וכן בשר דאבר מן החי דאיתא בפרק העור והרוטב (חולין קכט, ב) דאמרינן התם גבי חתך בשר מאבר מן החי, חשב עליו ואח"כ חתכו טמא טומאת אוכלין, שאחר שנעשה אוכל במחשבתו קבל טומאה מטמאה, וכר"מ דאמר בית הסתרים מטמא, ולא אמרינן שבע ליה טומאה דאבר מן החי. וצריך לי תלמוד, דאם כן אף סדין העליון יהא טמא אף מגע מדרס מחמת נגיעתו בעצמו.

כלי עץ וכלי עצם שנטמאו כמה שיעור שבר המפקיעם מידי טומאה כל כלי בעלי בתים שאינו עומד לימכר שיעורם משינקב במוציא רמון וברמון בינוני לא גדול ולא קטן נקב כמוציא זית או פחות מכאן וסתמו וחזר ונקב כמוציא זית או פחות וסתמו וכן עד שהושלם למוציא רימון טהור אע"פ שהוא סתום שהרי מ"מ פנים חדשות הן שבאו לכאן וכלים קטנים שאין מחזיקים רמון שיעורן במוציא זית וכל כלי האומן שעומדים לימכר שיעורן בכזית:

חליצה צריך שתהא מעל רגלו של יבם הימנית ואם חלצה בשמאל פסולה אבל חלצה בימין אלא שהיה הסנדל של שמאל כשרה ובלבד שיהא הסנדל ראוי לענינו והוא שיהא מקבל רוב הרגל כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה אימא וכן לחליצה כו' ואליבא דרבנן כו' כיון דלמילתיה מנא הוא הא בהדיא תנן לה במתני' ומשום כו' עכ"ל. ק"ק דהיכן מצינו לרבנן בנפסק חיצונה דלמלתיה דהיינו ברגל שעשוי לו הוא מנא לענין טומאה דהא לא הוי מנא נמי אלא משום דאי בעי הוה מפיך ליה ונמצאת חיצונה נעשית פנימית כפרש"י גופיה לעיל ויש ליישב דה"ק לעיל דלענין טומאה ושבת לרבנן בנפסק חיצונה מנא הוא אפילו ברגל שעשו לו כיון דאי בעי הוה מפיך ליה ונמצאת החיצונה פנימית ואם כן לא הוה איצטריך לאשמעינן הכא לרבנן וכן לחליצה כיון דבשל שמאל הוי מנא ודאי דכשירה החליצה בימין כדקתני במתניתין אבל לרבי יהודה שפיר איצטריך לאשמעינן דסד"א דאע"ג דלענין טומאה ושבת ברגל העשוי לו לא הוי מנא מטעמא דאי בעי מפיך ליה מ"מ לענין חליצה דקושטא הוא דבשל ימין חולצו הוי מנא ושל ימין מקרי קמ"ל כיון דלמלתיה לאו מנא הוא דהיינו ברגל שמאל שעשוי לו מעיקרא ברגל ימין נמי לאו מנא הוא לענין חליצה ודו"ק:

תוס' בד"ה סנדל שנפסקה כו' ואגב דנקט ברישא ותקנה נקט נמי בסיפא כו' עכ"ל וכן צריך לפרש לפי' הקונטרס דנקט ברישא ותקנה משום רבותא דאפ"ה כי נפסקה שניה טהור מן המדרס הא דנקט בסיפא אינה אלא משום אגב דנקט ברישא אבל לא ניחא להו למימר בתקנה בסיפא דנקט לרבותא דאפ"ה בנפסקה טהור מן המדרס דהא לא חידוש כלל דהא כיון דבחד אוזן סגי לטמא מדרס כדקתני נפסקה א' כו' טמא מדרס משום דשניה קיימת ואפ"ה בנפסקה שניה אע"ג דתיקן הראשונה טהור מלטמא מדרס משום דפנים חדשות באו לכאן בתקון ראשונה א"כ לא איצטריך בתיקון השניה למתני דטהור כיון דלא איכפת לן בתיקון שלה ולא הוי נמי רק פנים חדשות וק"ל:

בד"ה אבל טמא כו' אלא ע"כ אחר שניטלה הראשונה ונתקנה בא לו מגע כו' עכ"ל דהשתא אפילו בלא דרס הזב יחף בא לו מגע מדרס לפי שנוגע בעצמו אחר שנטמא מדרס ע"י שדרס עליו הזב ומשום הכי קשיא להו השתא דאם כן נימא דשבע לה טומאה אבל הך קושיא דהקשו לעיל דא"כ איכא פנים חדשות למגע מדרס כמו למדרס מיתרצא שפיר דודאי לעיל כיון דמגע מדרס לא בא רק מן הזב גופיה כמו המדרס שלא היה אלא בשעה שדרס עליו הזב אם כן כיון דפרחה טומאת מדרס על ידי שנפסקה השניה ואפילו נתקנה הראשונה משום דפנים חדשות באו לכאן פרח נמי בזה טומאת מגע מדרס שלא היה נמי רק בשעת שנגע בו הזב אבל לפירושם השתא דלא בא טומאת מגע מדרס ע"י הזב גופיה שדרס עליו אלא אחר שדרס הזב עליו ונעשה מדרס הזב בא לו טומאת מגע מדרס בכל שעה משום דנגע בעצמו בכל שעה הך טומאה לא פרחה בשנפסקה השניה כיון דמגע מדרס בא לו גם אחר שנפסק הראשונה שנגע בעצמו שהיה טמא מדרס אז כיון דעדיין השניה היתה אז קיימת ולא שייך בזה פנים חדשות כיון דטומאת מגע בא לו נמי אחר שנפסקה הראשונה והיא עדיין קיימת שהרי תקנה מקודם ומזה דקדקו לומר אחר שנטלה הראשונה ונתקנה כו' ר"ל דאף אחר שנתקנה הראשונה בא לו טומאת מגע מדרס דהשתא לא פרחה טומאתה בשנפסקה השניה כיון דהראשונה עדיין קיימת ולגבי מגע מדרס לא הוי פנים חדשות כיון שאחר שנתקנה הראשונה בא מגע מדרס ומהרש"ל נדחק בזה לאין צורך שכתב דמ"ש התוס' אחר שנטלה הראשונה ונתקנה לאו דוקא שבא אחר התיקון אלא אחר שניטלה כו' ומשום הכי דייקי התוס' אחר שניטלה כו' דאם לא כן לא הל"ל אחר שנתקנה כו' עכ"ל דבר תמוה הוא ואי אפשר לומר כן דאם לא בא טומאת מגע מדרס אלא אחר שנטלה קודם שנתקנה ודאי דאיכא פנים חדשות דהא אפילו בדהוו תרווייהו בשעת טומאה ונפסקו אחר כך ונתקנו שוב תרווייהו הוו פנים חדשות מכ"ש בשלא היה בשעת טומאה רק אחד ונפסק ונעשו ונתקנו תרתי דהוו פנים חדשות שהאחד הוא חדש ממש שלא היה כלל בשעת טומאה ומה שדקדק מהרש"ל דלא הל"ל אלא אחר שנתקנה הראשונה עכ"ל אין כאן מקום דקדוק דאין להם לומר נתקנה בלא ניטלה ואין להאריך עוד בזה בדחוקיו וק"ל:

בא"ד ולפי' הקונט' קמא ניחא דאפי' נפסקו כו' עכ"ל וכמו שפירש מהרש"ל דאיירי שדרס עליו הזב יחף כו' דאפילו נפסקו שניהם שייך מגע וכו' עכ"ל אבל מ"ש עוד מהרש"ל בזה וה"ה שנוכל לומר שלא דרס עליו הזב יחף אלא משום שנגע בעצמו מתחלה כו' עכ"ל אין נראה דהא ודאי דמטמא בדריסת הזב טומאת מדרס מקודם דמטמא טומאת מגע מדרס ע"י טומאת עצמו וא"כ אכתי תקשי דהא שבע ליה טומאה ואין כאן טומאת מגע כלל כדמוכח מקושייתם דלעיל ודו"ק:

בא"ד ולפירושו אתיא כר"מ דאמר טומאת בית הסתרים כו' עכ"ל ר"ל לפי' הקונטרס דטומאת מגע בא לו מטומאת עצמו ועיין בתוספות בפרק ב' דעירובין וק"ל:

בא"ד ונראה לר"י כשתקן אוזן הראשונה באה לו כו' והסנדל בטל לאוזן דא"א להיות טומאה כו' עכ"ל ר"ל דהשתא לא בא לאוזן הטומאה מטומאת בית הסתרים דבנטילתו פרחה לו הטומאה ושוב בנגיעה ממש על ידי תיקון האוזן הראשונה לסנדל בא לו לאוזן שוב טומאת מדרס שהוא בטל לסנדל וגם מגע מדרס שהרי נוגע לסנדל שטמא כבר מדרס ושוב אחר כך הסנדל בטל לגבי אוזן שיבא לו גם כן טומאת מגע מדרס דאע"ג דלגבי הסנדל שיש לו כבר טומאת מדרס אית לן למימר דלא יחול עליו מגע מדרס דשבע ליה טומאה מ"מ כיון דאי אפשר להיות טומאה לזה בלא זה שהרי כלי אחד הוא ע"י תיקון נימא כיון דיש לאוזן מגע מדרס בטל הסנדל לגביה אית ליה נמי טומאת מגע מדרס ודו"ק:

בד"ה ניפלוג כו' תקשי ליה גופה דברייתא אמאי טמא מגע כו' עכ"ל והיינו לר"י דבנפסקה חיצונה לחוד ולא נפסקה הפנימית כלל בטל לה מתורת כלי אבל לרבנן אע"ג דנפסקה גם הפנימית מתחלה בנפסקו ב' אזניו מודו דבטל ליה מתורת כלי מ"מ הכא כיון דנתקנה הראשונה קודם שבא לו טומאת מגע מדרס כמ"ש התוס' לא בטל ליה מתורת כלי דלא הוי אלא כנפסק אחד מהם ובהכי יתיישב נמי הא דפריך אי הכי אדתני נפסקה כו' נפלוג וליתני בדידיה כו' אבל חיצונה כו' דליכא למימר דלהכי קתני דנפסקו שניהם לרבותא דאפילו נפסקו תרווייהו טמא מגע מדרס דהא לר"י דקיימינן אליביה תקשי כמו שהקשו התוס' אמאי טמא כיון דנפסקה החיצונה לבסוף ולרבנן נמי ליכא רבותא דכיון דנתקנה קודם שבא לו טומאת מגע מדרס ה"ל כאלו לא נפסקה כלל לגבי טומאת מגע מדרס ודו"ק:

בתוס' ד"ה סנדל וכו' דהך משנה במס' כלים פ' כ"ו ולא הספיק וכו' ורש"י בעצמו חזר בו והגיה אבל טמא במגע מדרס וכו' כצ"ל:

גמ' שלא לשבור דבריו של ר"י כזה לעיל מו ע"א:

שם שנית לגו סנדל יש לעיין אמאי לא מייתי ממתני' הקודמ' פי"ח מ"ו דכלים וצ"ע: