מסכת שבת דף קי״ג עמוד א׳

חדא מינייהו אחד מן הראשים [ולל"א] חד מיניהו מבטל ליה כשיוציא הבהמה לא יתיר אלא תחתון ויוציאנה בדוחק:

מכלל דפליגי בתמיה ואמאי איפלגו הא דמי להנך דלעיל:

מתני' קושרין דלי בפסקיא ע"פ הבור דפסקיא לא מבטל [ליה] התם:

אבל לא בחבל דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא שהרי קשור ותלוי שם תמיד:

ורבי יהודה מתיר בגמרא מפרש:

גמ' בחבל דגרדי פליגי דצריך לה ולא מבטל לה:

חבל דלי שנפסק באמצעיתו:

לא יהא קושר דקשר של קיימא הוא לעולם:

כלל אמר ר"י תימה היכא קאי אי אמילתיה קמייתא התם מתיר לגמרי והכא קתני אין חייבין עליו משמע הא איסורא איכא כדדייק הש"ס לעיל וי"ל דה"ק כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו הא של קיימא חייבין עליו ואפי' עניבה לאפוקי מדרבנן דאמרו עניבה לאו היינו קשירה א"נ אמאי דקתני ברישא אין חייבין עליהם קאי רבי יהודה:

התם חבל דעלמא הכא חבל דגרדי וקמ"ל רב דלא גזרינן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא וכר' יהודה א"נ אפי' רבנן מודו דאפי' בחבל דעלמא לא שכיח שיהיה קשר של קיימא כשקושרו בפרה ובאבוס ולהכי לא גזור בחבל דגרדי:

מקפלים כלים כו' מכאן למדנו דאסור לקפל טליתות של ב"ה לפי שהם צורך מחר:

אבל יש לו להחליף לא ולנו שיש לנו להחליף אסור ומסתפק ר"י אי קרי יש לו להחליף כשאין לו יפה כזה:

משכחת עיקר דילה באבות דר' נתן (פרק ח) וזהו המעשה מעשה בחמורו של ר' חנינא בן דוסא שגנבוה ליסטים וחבשוה בחצר והניחו לה שעורים תבן ומים ולא היתה אוכלת ולא היתה שותה אמרו מה אנו מניחין זו עד שתמות ותבאש החצר עלינו פתחו לה דלת והוציאוה לחוץ הלכה עד שהגיעה אצל פתחו של ר' חנינא בן דוסא שמע בנו קולה והכירה אמר דומה קולה לקול בהמתנו אמר לו בני עמוד לפניה ופתח לה דלת והנח לה שעורים תבן ומים עמד והניח לפניה שעורים תבן ומים והיתה אוכלת ושותה לפיכך אמרו כשם שהצדיקים הראשונים חסידים כך בהמתן חסידין ומעשה חמורו של פנחס בן יאיר מפרש בפרק א' מן שחיטת חולין (דף ז) ר' פנחס בן יאיר הוה אזיל לפדיון שבויים כו' איקלע לההוא אושפיזא רמו שעריה לחמריה ולא אכלה נקרונהו ולא אכל המושינהו לא אכל אמר להו דילמא לא מעשרן עשרונהו ואכל אמר להו עני זה הולך לעשות רצון קונו ואתם מאכילין אותו טבלין ואיתא נמי במסכת דמאי (פרק א) ובמסכת שקלים דבני מערבא (פרק ה): י ש לו להחליף יחליף אין לו להחליף ישלשל בבגדיו. בבראשית דר' הושעיא (פרשה יא) משכחת לה ומפרש בתוספתא ויברך אלהים את יום השביעי ברכו בעטיפה ר' הונא אמר צריך להחליף אבין בר חסדאי אמר צריך לשלשל ר' ירמיה ור' זעירא אמרו צריך לשלשל.

הכף של סנדל שהוא מן הסנדל גופו אם ניטל רובו טהור ואקשי' ומי סבר לה ר' יוחנן כר' יהודה והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה. ותנן סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס.

מאי לאו לא שנא פנימית ול"ש חיצונה כיון דמשתריא חדא מינייהו טמא ודחי' לא נפסקה פנימית שנינן אבל נפסקה חיצונה טהור ואמרי' אי אישתביקא בכללא אפשר לשנויי כדקאמרת. אלא מדקתני סיפא נפסק שניה ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס דהא פריט בה ומפרש סוף מאי דאית בה ואי דוקא פנימית קתני אדמפרש אם נפסקה אח"כ שניה ותיקנה נפלוג בקמייתא וניתני בד"א שנפסקה פנימית אבל נפסקה חיצונה טהור ופרקי' אמר רב יצחק ב"ר יוסף תהא משנתנו בסנדל שיש לו ד' אזנים וד' תרסיותים ובהאי סנדל תנינן נפסקה אחת מאזניו סתם משמע אפי' חיצונית והוא כגון סנדל שיש לו ב' אזנים פנימיות זו מצד זו וב' חיצונות זו מצד זו שאם תפסק אחת מן החיצונות הא קיימא חברתא בדוכתא דהיא נמי חיצונית ובחדא פנימית וכנגדה חדא חיצונה סגיא ומשום הכי טומאתו של סנדל בדוכתא קיימא אבל היכא דליכא חיצונה אלא חדא ונפסקה בטל ההוא סנדל מתורת כלי דפנימית לחיזוק בעלמא עבידא. ודרך הסנדל אזן אחת חיצונה ואזן אחת פנימית ויש שעוש' שתים שתים אם תפסק האחת תשאר האחרת במקומה ועל זה שנינו נפסקה טמא. כי אתא רבין אמר משמיה דרב הלכה כר' יהודה ור' יוחנן אמר אין הלכה כר' יהודה ואסיקנא אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן כלומר יש אמורא שאומר מדמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה ש"מ הלכתא כר' יהודה ויש מי שאומר כי בפירוש א"ר יוחנן אין הלכה כר' יהודה ואע"ג דמספקא לן הי מנייהו דוקא כיון דאשכחנא רב יוסף דעבד עובדא כר' יהודה ורב נמי אמר הלכה כר' יהודה ורב יצחק בר יוסף נמי מתרץ וא' תהא משנתנו בסנדל שיש לו ד' אזנים וד' תרסיותים כדי שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן עבדינן כר' יהודה:

תנן כל כלי בעלי בתים שיעורן כרימונים בעי חזקיה ניקב כמוציא זית וסתמן וחזר וניקב נקב אחר דהוו נקבים זה בצד זה וכל אחד סותמו קודם שניקב הנקב האחר והוו להו כולהו במוציא רימון מי אמרינן כיון דאית בהו ככולהו שיעור רימון טהור אותו כלי מטומאתו או דלמא כיון דבעידנא דכד ניקב האי ניקבא הנקב הראשון סתום היה וכיון שנסתם כאילו לא ניקב הוא וכיוצא בה בעי בעושין פסין [כ"ד ע"א] פרץ אמה וגדרה פרץ אמה וגדרה עד שהגיע [ליותר מי'] מהו וא"ל ר' יוחנן לא שנית לנו סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס. פי' כשתפסק אחת מאזניו והוא טמא מדרס עדיין טומאתו עליו שבפסיקת אוזן אחת לא יצאה מתורת כלי ועמד ותיקנה כשתפסק השניה אע"פ שהראשונה מתוקנת היתה בשעה שנפסקה השניה בפסיקה שניה טהר מן המדרס שהיה טמא ופרחה אותה הטומאה אבל דומה כאלו נגע באותו ראשון שהיה טמא מדרס ונמצא זה השני טמא מגע מדרס ואליבא דרבנן איזו אוזן שנפסקה תחלה בין הפנימית בין החיצונית ונפסקה שניה אחריה כך דינה אבל אליבא דר' יהודה אם נפסקה החיצונית לאלתר טהור אבל אם נפסקה פנימית תחלה הרי היא בטומאתו וכשתפסק החיצונית טהור מן המדרס ולא יכלת לאוקומה הא מתני' אליבא דר' יהודה ולפום הדין פירושה דחזקיה ור' יוחנן בסנדל שיש לו ב' אזנים דקאמר מ"ש ראשונה אי מיפסקה אינו טהור דהא קיימא שניה אי אמרת חיצונה נפסקה תחלה הרי טהור מאלתר ואי אמרת פנימית נפסקה תחלה הכי [היכי] מקשי ליה שניה נמי אי מיפסקא לא לטהר דהא קיימא ראשונה ומ"ש (פנימית) [מפנימית] בדקיימא לר' יהודה אלא הכין אליבא דר' יוחנן איכא לאוקומה להאי בעיא כי ראשונה לר' יוחנן בסנדל שיש לו ד' אזנים וכו' מימרא באזניו החיצונות בלבד דאי מפסקא חדא סמיך על חבירתה והכי קאמר מאי שנא ראשונה דהא קיימא שניה ומקשינן שניה נמי הא מתקנא ראשונה [ודוקא] אי פסקי תרוייהו טהור.

מתני' קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל. כתבו בתוס' דלא מיירי בדליים שלנו שאינם קבועים בבור, אלא בדליים הקבועים, אבל שלנו אפילו חבל דעלמא דלאו דגרדי אינו קשר של קיימא כיון דאינו עשוי לעמוד שם זמן מרובה.

כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו איכא למידק מדקתני אין חייבין עליו משמע הא איסורא איכא, ואם כן היכי קתני ר"י מתיר דמשמע לכתחילה, ועוד דהא אפילו רבנן לא מחייבי ביה חטאת אלא מיסר אסרי. ויש לומר דר"י לאו אדרבנן קאי אלא מילתא באפי נפשה היא, ונקט האי לישנא לומר הא של קיימא חייבין ואפילו בעניבה וכדאמרינן בגמרא דלר"י עניבה גופא קשירה היא, ולאפוקי מדר"מ אתי דאמר עניבה לאו קשירה היא.

גמרא אם היו מקצת עלין שלו מגולין וכו'. כך גריס רש"י ז"ל: והגאונים ז"ל אינם גורסין אלא אם היה מקצת עליון שלו מגולה, וכבר כתבתיה בארוכה שלהי פרק במה טומנין (לעיל שבת נ, ב) בסייעתא דשמיא.

העניבה מותרת ומעתה חבל דלי שנפסק מחבר שתי קצותיו וכורך עליהם חוטין של משיחה או חתיכת בגד ועונבה ואין גוזרים מעניבה לקשירה שאין עניבה מתחלפת בקשירה:

חבל שהיה קשור בבהמה קושרו באבוס וכן אותו שקשור באבוס קושרו בבהמה אבל אסור להביא חבל מתוך ביתו לקושרו בבהמה או באבוס מפני שמבטלו שם ונמצא עושה קשר של קיימא ובחבל של גרדי מותר שאינו מבטלו ומשום טלטול אין כאן שמותר הוא לטלטלו כמו שיתבאר בסמוך וכן למדת שהלכה כר' יהודה כמו שבארנו במשנה וכן פסקו גדולי המפרשים:

כלי קיואי והם כל כלי האורג שחבל הגרדי בכללם מותר לטלטלם בשבת והוא שכלים אלו ראוים לשאר דברים ואין דרך הגרדי להיות מקפיד עליהם עד שיהו מיוחדים לאותה מלאכה ויקראו מלאכתן לאיסור והיתר טלטולן אף מחמה לצל ככלי שמלאכתו להיתר ויש מפרשה דוקא לצורך גופו או מקומו וללמדך שלא יצאו מתורת שאר כלים אע"פ שהם מיוחדין במקום אחד שאדם קפיד אף על שינוי מקומם כדרך שאמרו בסיכי זייארי ומסרי דאפי' רבנן מודו כמו שיתבאר ואפי' כובד העליון וכובד התחתון אע"פ שאין תשמישן נוח כל כך לדברים אחרים ומ"מ העמודים התחובים בארץ אסור לטלטלם שמא יטלם ממקומם ונמצא עושה גומות ואע"פ שהגומא כבר היתה שם מאליה שמא יבא להשוותם ואע"פ שבטומן לפת וצנונות תחת הגפן אמרו שאם מקצת עליו מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום מעשר ולא משום שביעית וניטלין בשבת כמו שביארנו בפ' במה טומנין אינו דומה שהשדה אין אדם קפיד להשוות בו גומות כל כך אבל בית אדם קפיד בכך הרבה ויש לשאול בסוגיא זו והיאך אמרו גומא ממילא הויא והלא בענין דקר נעוץ אמרו במסכת יום טוב והא עביד גומא עד שהוצרך לתרץ כר' אבא דאמר החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה והואיל ובשבת פטור בי"ט לצורך שחיטה מותר ופירשו בה שלא על הגומא הבאה מצד נטילת הדקר הוא אומר כן אלא על העפר שנוטל משם כדי לכסות וי"מ שזו שבכאן אינן תחובים כל כך אבל הדקר נעוץ בדוחק ונמצא עושה בהוצאתו גומא ואין זה כלום שאף העמודים צריכים הם להיות תחובים שם בדוחק אלא ראשון עיקר ויש פוסקי' בכלי קיואי שכובד העליון והתחתון אסור לטלטלם:

חותלות של תמרים ושל גרוגרות מותר להתירן כדי לאכול מהם בשבת ואפי' להפקיע ולחתוך כמו שיתבאר:

במקום אחר התבאר שקשר שאינו של קיימא מותר לעשותו לכתחילה בשבת כגון למדידה של מצוה ונימת כנור שנפסקה במקדש קושרין אותה אבל במדינה לא יקשרנה לכתחלה אפי' בשבת:

המשנה השניה מקפלין את הכלים אפי' ארבעה חמשה פעמים ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת ר' ישמעאל אומר מציעין את המטות מיום הכפרים לשבת וחלבי שבת קרבים ביום הכפרים וחלבי יום הכפרים קרבים לשבת ר' עקיבא אומר לא של שבת קרבים ביום הכפרים ולא של יום הכפרים קרבים בשבת אמר הר"ם פי' מקפלין בכאן ר"ל הבגדים שמנהג בני אדם לקפלן ולהצניען ואמרו בכאן כי זה הקפול יש לו ארבעה תנאים ואז יהיה מותר להטיל קפולו ואלו הן שיהיה המקפל אדם אחד ולא שיהיו שנים המקפלים ושיהיה הבגד המקופל חדש ושלא יהיה צבוע אלא לבן ושלא יהיה אצלו בגד אחר להחליף משום כבוד שבת ולפיכך הוא מותר לקפלה ולהתיר קפולו כדי שיראה כי עתה הותר מקפולו ומציעין הצעות בגדים על המטות לישן עליהם והרבה יש כמו מטה מוצעת והיה מלה עברית יצועי עלה ואין הלכה כר' ישמעאל:

אמר המאירי המשנה השניה וענינה לבאר החלק השני והוא שאמר מקפלין את הכלים ר"ל את המלבושים בשעה שהוא פושטן מפני שמתוך רכותם אם מניחם פשוטים בלא קפול הם מתקמטים ומקפלן אפי' ארבעה או חמשה פעמים ר"ל שאם אינו מקופל כרצונו חוזר ומקפל עד שיהא מקופל כרצונו כל זמן שדעתו לחזור וללבשן בו ביום או בליל שבת על דעת ללבשן למחרתו לשבת ומ"מ בגמ' פי' שאין קיפול זה מותר אלא בארבעה תנאים ע"י אדם אחד שאם בשנים הרי הוא כתקון גמור ובחדשים שאין הקמוט מצוי בהם כ"כ ואין התקון תקון גמור וכן שיהו לבנים שהצבועים קפולם צריך להם הרבה להעמדת הצבע והיא מתקן גמור וכן בשאין לו בגדים אחרים של שבת להחליף וכל שחסר אחד מתנאים אלו אסור לקפל וכן מציעין את המטות מלילי שבת לצורך השבת ואף ביום השבת לצורך עצמו אבל לא משבת למוצאי שבת וכן הלכה ור' ישמעאל אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המטות מיום הכפרים לשבת אם חל יום הכפרים להיות בערב שבת לפי ששבת חמור מיום הכפרים וכן חלבי שבת ר"ל אברי תמיד של בין הערבים שנשארו עד הלילה שהרי זמנם כל הלילה קרבים ביום הכפרים שחל להיות במוצאי שבת אבל לא חלבי (שבת ביום הכפרים) [יום הכפרים בשבת] שיום הכפרים לגבי שבת עולתו כעולת חול ור' עקיבא אומר שיום הכפרים ושבת שוין אין זה נדחה אצל זה בשום דבר וא"כ אף של (יום הכפרים) [שבת] אין קרבות (בשבת) [ביום הכפרים] וכן אין מקפלין כלים ולא מציעין מטות מזה לזה והלכה כר' עקיבא וכל שכן בזמן הזה שאין יום הכפרים בא לא בערב שבת ולא במוצאי שבת והיאך מתירים מיום הכפרים לשבת אחר שיש חול באמצע והרי אמרו שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

בד"ה כלל אמר כו' וי"ל דה"ק כל קשר כו' ואפילו עניבה ולאפוקי מדרבנן כו' עכ"ל ר"ל דכל קשר דאר"י משמע אפילו בעניבה ולאפוקי מדרבנן דנקטו קושרין כו' אבל לא בחבל דמשמע דוקא קשירה וק"ל:

בפירש"י בד"ה ובלבד שלא יענבנו לחבל כו' עכ"ל ולאפוקי שלא נפרש ובלבד שלא יענבנו לפונדא ולפסקיא ועיין בתוס' בפרק קמא דפסחים וק"ל:

גמרא אמר רבי אבא א"ר חייא בר אשי אמר רב מביא אדם כו' כצ"ל מדברי הרא"ש ובתוס' והוא מימרא א' מסימן שבסוף פ' במה מדליקין ע"ש בחידושינו וק"ל:

בגמ' וחלבי שבת קריבין ביוה"כ ולא של יוה"כ קריבין בשבת ר"ע כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מותר לטלטלן ולא הוה מלאכתן לאיסור ע"ל קכב ע"ב תד"ה רחת:

שם ד"ה מהו וכו' והו"ל דבר שמלאכתו לאיסור ע"ל קכג ע"א תד"ה בסיכי:

גמרא, אר"י א"ש, כלי קיואי [כלי אורגים] מותר לטלטלן בשבת פירש"י דאין גרדי מקפיד עליהן, ולא הוי מלאכתו לאיסור. קשה לי וכי בשביל שאינו מקפיד עליו, לא מקרי מלאכתו לאיסור, דאינו מקפיד מועיל דלא הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, אבל מ"מ הוי מלאכתו לאיסור, ומיירי באמת לצורך גופו ומקומו:

'וְכִבַּדְתּו' שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חֹל קשא הוה ליה למימר 'וְכִבַּדְתּוֹ' שֶׁתַּחֲלִיף בְּגָדֶיךָ בְּשַׁבָּת? ונראה לי בס"ד רמז לפי דרכו בזה, דאף על פי שמחליף יזהר שלא יהיו מלבושיו דומין במראיהם וצורתם וגופם למלבוש של חול דהרואהו חושב שלובש מלבוש של חול ולזה דייק לומר שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חֹל, רצונו לומר דומה לו ואף על פי שהוא בגד אחר משום דאין ניכר בזה כבוד שבת. אך עדיין קשא למה מפרש הכבוד על מלבושים דוקא ולאו מפרש ליה על אכילה גם כן? דהא בכיבוד אב ואם אמרינן (קדושין לא:) איזהו כבוד? מאכילו ומשקהו ומלבישו. ונראה לי בס"ד דעל אכילה לא אפשר לומר שלא יהא מאכלך של שבת כמאכלך של חול, יען כי עיקר האכילה הוא הלחם והבשר וזה גם בחול מוכרח לאכל. אי נמי נראה לי בס"ד דמסתברא לפרש 'וְכִבַּדְתּוֹ' על מלבושים טפי מאכילה, כי באכילה אינו ניכר הכבוד אלא בשעה אחת שאוכל בה, וגם הוא דוקא בביתו על שלחנו, מה שאין כן כבוד המלבושים הוא כל היום, וגם הוא כל היום שלובש הוא נראה בחוץ לעיני בני אדם.