מסכת שבת דף כ״ב עמוד ב׳

מעשר שני דינרין שחילל עליהם מעשר שני אין שוקלין כנגדן דינרין של חולין לראות שיהיו שלימים:

אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר ממש ולא בקיסם ובהא הוא דשרי שמואל דלא חייש לאכחושי אבל בקינסא דביזוי הוא מודה הא לאו הויא תיובתיה דהנך דינרים דחולין לא גופייהו מצוה ואע"ג דלמצוה קבעי להו לקינסא דמיא אלא אי אמרת בקינסא נמי שרי שמואל הואיל וצורך מצוה הוא הא הויא תיובתיה דאסר לשקול ואע"ג דצורך מצוה:

לא יכוין משקלותיו שמא לא ימצאם טובים או ימצאם יתירים ויחוס עליהן ולא יחלל המעשר עליהן ונמצא שביזה המעשר שלא לצורך:

ומפיק להו לחולין כלומר יניחם בחוליהן כמו שהן:

נר מערבי למ"ד במנחות מזרח ומערב מונחין סדר הקנים קרי מערבי נר שני שבצד החיצון שהוא במזרח ולמ"ד צפון ודרום מונחים אמצעי קרי מערבי על שם שהיה פיו כנגד מערב וכל שאר הנרות כלפי האמצעית דכתיב אל מול פני המנורה דהיינו אמצעי יאירו וגו' של צפון היו פונות לדרום ושבדרום פונות לצפון. נרות לוצ"ש של זהב שנותנין לתוכן שמן ופתילה:

כמדת חברותיה חצי לוג שיערו בה ללילי תקופת טבת הגדולים ואם ידלק ביום (ובלילה) בלילות הקצרים ידלק אבל פחות לא שלא יכבה בטבת בלילה והתורה אמרה מערב עד בקר:

וממנה היה מדליק הנרות בין הערבים:

ובה היה מסיים הטבת הנרות שדלק כל היום ואינו מטיבו עד הערב ומשנה זו בת"כ שנויה וסבירא ליה דמזרח ומערב מונחין והכי תניא לעיל מיניה להעלות נר תמיד שתהא נר מערבי תמיד שממנו יהא מתחיל ובו יהא מסיים ומדלא כתיב להעלות נרות ש"מ הוקבע נר אחד להתחיל בו בכל יום וזהו נר מערבי השני של מזרח והכי תנן (תמיד לג.) נכנס ומצא נרות מזרחים דולקות מדשן המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה כגון משמת שמעון הצדיק מדליקו ממזבח העולה ונראה בעיני דאמור רבנן קביעותא בנר שני משום דאין מעבירין על המצות וכי עייל בהיכל בקמא פגע ברישא וביה לא מצי לאתחולי דכתיב יערוך אותו לפני ה' צריך שיהא אחד חוצה לו דאי לא לא קרינן ביה לפני ה' והכי אמרינן במנחות (דף צח:) דכתיב בנר מערבי לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' כו' ובה היה מסיים ההטבה לפי שהשאר היה מטיב שחרית וזו מטיב בין הערבים ואוחז הישנה בידו או מניחה בכלי עד שנותן שמן ופתילה ומדליקה ומדליק ממנה את השאר והא דאמרינן בסדר יומא (דף לג:) הטבת ה' נרות קודם להטבת ב' נרות משמע כולהו הוה מטיב שחרית ויליף לה מקראי היינו בשלא הי' הנס מתקיים והי' מוצאו שכבה דלא סמך קרא אניסא וכל זמן שהיו ישראל חביבין היה דולק כל היום והיינו עדותה:

וכי לאורה הוא צריך והלא כל אותם מ' שנה כו' תימה אמאי נקט מ' שנה לעולם כל העולם כולו לאורו של מקום הולכין וי"מ וכי אהרן כשהיה נכנס לפנים לאורה היה צריך והלא מ'. שנה היה מאיר להם עמוד ענן בכל המקומות כדאמרינן בברייתא דמלאכת המשכן היה מסתכל בטפיח (ורואה בו) ויודע מה בתוכו בחבית ויודע מה בתוכה וכן משמע בת"כ דאכהנים קאי דגרס התם וכי צריכים לנר והלא כל אותן מ' שנה לא הוצרכו לנר שנא' כי ענן ה' על המשכן וגו' ומיהו בשלהי כל קרבנות (מנחות ד' כו: ושם) משמע דאשכינה קאי דמייתי לה גבי הא דא"ר אליעזר לא לאכילה אני צריך ולא לאורה אני צריך וקאמר נמי התם לפרוכת העדות עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל וא"ת לאורה אני צריך והלא כל אותן ארבעים שנה:

ובה היה מסיים פירש בקונטרס ובה היה מסיים ההטבה שהשאר היה מטיב שחרית וזה היה מטיב בין הערבים ואוחז הישנה בידו או מניחה בכלי עד שנותן לתוך מערבית שמן ופתילה ומדליקה ומדליק השאר ממנה וקשה לריב"א שאם אפשר להדליק מן הישנה א"כ גם השאר ידליק ממנה ומאי פריך לרב כיון דהוציא הפתילה הישנה מן הנר תו ליכא לא משום בזיון מצוה ולא משום אכחושי מצוה אלא ודאי א"א לעשות כן וכשבא להטיב היה מטיב כל מה שבנר והפתילה היתה כבה מאליה אלא בעוד שהפתילה ישנה בנר מערבי דולקת היה מדליק ממנה השאר והיה מטיבה ונותן בה שמן ופתילה חדשה ומדליקה מן השאר ובה היה מסיים היינו ההדלקה:

והא הכא כיון דקביעי נרות כו' כמ"ד בפרק ב' מדות (מנחות ד' פח:) דנר של פרקים היה דמשמע התם דמחובר הוה והיה של פרקים כדי שיוכל להטיבו יפה ואיכא מ"ד התם דלא הוה קבוע אלא היה מסלקו לגמרי בשעת הטבה ואחר כך מניחו:

מאי הוי עלה תימה מאי קמיבעיא ליה ומאי קאמר נמי חזינן אי הדלקה כו' הא לכאורה משמע דהלכה כשמואל דהא רבה עבד כוותיה וא"כ קינסא נמי שרי דהא ע"כ בקינסא פליגי ובביזוי מצוה דהא מאן דמפרש טעמא דרב משום אכחושי מצוה איתותב וצ"ל דאינו תופס דברי רבה עיקר ומבעיא ליה אי הנחה עושה מצוה ואסור לרב מנר לנר משום ביזוי מצוה כמו בקינסא או הדלקה עושה מצוה ושרי כמו במנורה דלא חיישינן לאכחושי מצוה ומסיק דהדלקה עושה מצוה ושרי א"נ מצאתי בשם ריב"ם דמיבעיא ליה אליבא דשמואל דהילכתא כוותיה אי שרי בקינסא אי לאו ומיבעיא ליה אי קי"ל כמו שאמר למעלה דלמ"ד משום בזויי מצוה שרי להדליק מנר לנר לרב ואם כן בקינסא פליגי ושרי שמואל בקינסא או דילמא לא קי"ל הכי ומנר לנר נמי איכא ביזוי מצוה ואסר רב (פי') דהנחה עושה מצוה ולא דמי למנורה ודוקא מנר לנר שרי שמואל אבל בקינסא אפילו שמואל מודה דאסור ומסיק חזינן דאיבעיא לן ואפשיט דהדלקה עושה מצוה ומדליק לרב מנר לנר כמו במנורה ולשמואל אפילו בקינסא שרי:

דאיבעיא להו הדלקה עושה מצוה כו' ונפקא מינה אם הדליקה חש"ו או הניחה:

אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ ואסיקנ' דטעמא דרב משום בזוי מצוה וכיון דנר של מצוה הוא [דמדליק מנר של] מצוה ליכא בזיון מצוה והדלקה היא המצוה ולא הנחת הנר בטפח הסמוך לפתח הלכך מותר להדליק נר של חנוכה מנר של חנוכה שנמצא מדליק מצוה ממצוה שהדלקת נר השני היא מצותו ובעי' (להדליק) [שידליק] מי שהי' חייב ובר מצות והנשים מדליקות עששיות שהיתה דולקת כל היום כולו לערב מכבה ומדליקה ואכסנאי חייב בנר חנוכה ואי משתתף בהדי אושפיזי או אם היה נסיב תו לא צריך.

שממנו היה מדליק ובו היה מסיים פרשתי באר היטב בתשובת שאלה (ח"א סי' עט וסי' שט) בס"ד. בענייני הטבת הנרות לפנינו בחלק התשובות למסכת תמיד.

חזינא אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר דהא ילפינן ממנורה דכל דליכא בזויי מצוה שרי ולא חיישינן לאכחושי מצוה, וכיון שכן הכא ליכא משום בזויי מצוה דבשעה שמדליק מדליק ממצוה למצוה. ואי הנחה עושה [מצוה] הוה ליה כמדליק בקינסא, דבשעה שמדליק לא מקיים המצוה והלכך אסור, ואפילו בפתילות ארוכות אי אפשר דהא בעינן הנחה לבתר הדלקה, ולקמן נמי (כג, א) הכי גרסינן: מכבה מגביהה ומדליקה וחוזר ומניחה מיבעי ליה, דלמאן דאמר הנחה עושה מצוה בעינן הנחה לבתר הדלקה. וקיימא לן דהדלקה עושה מצוה, והלכך מדליקין מנר לנר. ודוקא בפתילות ארוכות, אבל בקינסא אסור לכ"ע דהא איכא בזויי מצוה.

מנורת המקדש נחלקו בה בסדר קדשים על נרותיה כיצד היו עומדות מהם שאמרו מצפון לדרום היו מונחים ונר מערבי הוא אמצעי שנ' אל מול פני המנורה יאירו וכו' מלמד שכולן פונות כלפי אמצעי נמצאו שבצפון פונות לדרום ושבדרום פונות לצפון ואמצעי פניו למערב ומהם שאמרו ממזרח למערב היו מונחים ולדעת זה היו קורים לשניה שכנגד המזרח מערבית שהרי כלם מערביות כשתקישם אל הראשונה ומפני שאין מעבירין על המצות היו קורין לשניה מערבית שכשהיה נכנס פוגע במזרחי ואחריו בשני לו שהוא נקרא מערבי וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים ומשניות של תמיד נר' שהם שנויות על שיטה זו והוא שאמרו במסכת תמיד פרק שלישי מי שזכה בדשון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים מדשן את השאר ומניח את אלו במקומם מצאם שכבו מדשנן ומדליקם מן הדולקים ואח"כ מדשן את השאר ומשנה זו ודאי שנויה על דעת האומר מזרח ומערב היו עומדות וקורא השני למזרחי מערבי על הדרך שביארנו ומתוך כך היו שתי נרות אלו המזרחיים דולקי' כל היום והראשון שהוא המזרחי הגמור לא היה דולק מצד עצמו ולמצותו אלא ליעשות שני לו מערבי שאלו לא היה הראשון דולק נמצא השני מזרחי גמור ונמצא הכרח הדלקת הראשון מפני שיהא השני מערבי והשני היה דולק למצותו משום נר תמיד ואם מצא כלן כבות מדליק את המערבי ממזבח העולה ולא ממזבח הפנימי ולא מבית הכירים והוא שאמרו במסכת תמיד מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה ולא ממזבח הפנימי ופירושה בשכבו כלם הא אם היה במנורה נר דולק מדליקו ממנו וכמו שאמר למעלה מדליקן מן הדולקים:

ויש חולקין לומר שבכל שעה אין מדליקה אלא ממזבח העולה ואין הדברים נראים ובכבו כלם מדליק את זו ממזבח העולה והאחרות ממנה וזה שאמרו במשנה זו מניח את אלו במקומם פירושו עד שידשן את השאר ומפני שממנה היה צריך להתחיל וודאי אף המזרחי הוא מדשן בכל בקר ונותן פתילה חדשה ושמן כמדת היום ומדליק ושאר הנרות מיהא י"א שזה שנאמר בהם שמדשנן פירושו כשמצאן שכבו שאם היו דולקים לא היה מדשנם שלא נאמר להדליק כל היום אלא במערבי מצד עצמו ובמזרחי כדי לעשות שני לו מערבי הא באחרים מצאם שכבו מדשנם ומניחן עד הערב שהוא זמן הדלקה לכל ואם היו דולקים מוחטן ומניחם ולערב מכבם ומדשנם ומדליקם מנר מערבי שמצוה בהדלקה בכל יום ואף נר מערבי אחר שהודלקו האחרות ממנו מדשנו ומדליקו ואפי' בזמן שהיה הנס שלא כבה נר מערבי מאליו מ"מ בכל יום היה הוא מדשן ומכבה ומדליק שבכל ערב וערב מצות הדלקה בכלם וזהו שאמרו במסכת תמיד נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים מדשן את המזרחי ומניח את המערבי שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים וענין משנה זו בבקר ר"ל שאף בבקר מכבהו ומדשנו ומדליקו כדי לעשות שני לו מערבי ונמצא סדר המנורה לדעת זה הטבה בבקר ר"ל דשון ועליו נאמר בבקר בהטיבו והדלקה בערב ואם כבו בלילה מדשנן ומדליקם לאלתר והוא שאמרו במנחות נר שכבה נתדשן שמן נתדשנה פתילה כלומר שמחדש שם שמן ופתילה אבל ביום אם היו חמשה הנרות דולקים לא היה נוגע שם עד הערב וזהו שאמרו ביומא שהטבת חמש נרות קודמת להטבת השתים שמשמען של דברים שכלם היו בהטבת שחרית פירושו כשמצאן שכבו:

ולמדת מ"מ בנר מערבי זה שממנו מתחיל להדליק האחרים אחר שכלה שמנן ובו הוא מסיים שאינו מדשנו עד שיודלקו כלם ואע"פ שאין שם שמן אלא כמדת חברותיה בנס היה עומד והוא שאמרו עדות היא לכל באי עולם ויש מפרשים בסדר המנורה שאף בשחרית היה מדשן כל הנרות ומטיבן ר"ל שהיה מקנח את הנר שיהא יפה ומשים בו פתילה חדשה ומדליק דכתיב בבקר בבקר בהטיבו וכן בערב ובשניהם היה מתחיל במערבי והוא שכשמוצאן דולקים מדשן את השאר ומשים שמן ופתילה והמערבי דולק ואחר שהותקנו כלם להדלקה אוחז את פתילת המערבי ונותנה בכוז עד שיחדש ויתקין בשמן ופתילה ומדליקה מן הישנה או ממזבח העולה ואח"כ מדליק את האחרות ממנה שכשם שבהדלקה ראשונה משה הטיב את כלן והדליק נר מערבי ואח"כ הדליק ממנו את כלן אף הדלקות שאחריו מהדלקה שאחר הטבה הוא מדליקן:

ולדעת זה הדלקה ראשונה התחילה בערב ומשעת חינוך ואילך הטבה בבקר והטבה בערב ושחרית וערבית שוים בה ושתיהן מצוה אחת אלא שבשחרית חמש קודם קטרת ושתים מאחר קטרת ובערב כלן לאחר הקטרת וי"מ שבערב היתה שם הדלקה גמורה ונתינת שמן והיא הקרויה העלאה ובבקר אין שם אלא תקון אלא שמדליק אותם שכבו ויש מפרשים שבשחרית לא היתה שם הדלקה כלל ואפי' מצאן דולקין מכבן ומדשנן לצורך ערב ולא היה שם נר דולק כל היום אלא מערבית והם קורין זו של שחרית הטבה ושל ערבית העלאה ומנו אותם בשתי מצות הטבה והעלאה ויש אומרים כן אף במערבית ואף גדולי הרבנים פירשוה כן בסוף חגיגה ואין שיטת התלמוד מכרעת לנו בזו בכדי הצורך:

נחלקו בגמרא בהדלקת נר חנוכה אם הדלקה עושה מצוה אם הנחה עושה מצוה ועל דעת האומר הנחה עושה מצוה אין קפדים בהדלקתה תדלק במקום שירצה ועל יד מי שירצה ובלבד שיניחנה בן דעת במקום הראוי אחר שהודלקה וכן אם היתה הנר מאליה במקום הראוי לה והודלקה שם צריך להגביהה ולחזור ולהניחה שהנחתה אחר הדלקתה היא המצוה ומ"מ הלכה שהדלקה עושה מצוה וכמו שאנו מברכים להדליק ולא להניח ומעתה צריך שידליקנה בן דעת ובמקומה הראוי הא אם הדליקה חרש שוטה וקטן אפילו במקומה או בן דעת שלא במקומה ואח"כ הניחה במקומה אין זה כלום מעתה היה תופש נר חנוכה ועומד אינו כלום וכן הדליקה לפנים והוציאה בחוץ ואף באלו אתה רשאי לצרף טעם אחר בפיסולו שהרואה אומר לצרכו הדליק וכן אתה למד מדין הדלקה עושה מצוה שעששית שהיתה דולקת והולכת כל היום למוצאי שבת צריך לכבותה ולהדליקה ואין צריך להגביהה כדי להניחה לשם מצוה:

בד"ה ובה היה מסיים כו' אפשר להדליק מהישנה כו' ובד"ה והא הכא כו' כמ"ד בפ"ב דמדות דנר של כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מאי הוי כו' וצ"ל דאינו תופס דברי רבה עיקר ומבעיא ליה אי הנחה כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש בפשיטות כיון דאינו תופס דברי רבה עיקר מבעיא ליה אי הלכה כרב אי כשמואל וכן כתב הרא"ש דאי אינו תופס דברי רבה עיקר ודאי דלא הוה קמבעיא כיון דהלכה כרב באיסורי ועוד לפום הסברא דהדלקה עושה מצוה אכתי לא פשיט מידי דאימא דהלכה כשמואל דשרי אפי' בקינסא ודו"ק:

בא"ד ואסר רב פירוש דהנחה עושה מצוה ולא דמי למנורה ודוקא מנר לנר שרי שמואל כו' עכ"ל ק"ק דאין סברא לומר לשמואל דשרי מנר לנר אפילו אי הנחה עושה מצוה דמשמע מכל דבריהם דאי הנחה עושה מצוה אסור מנר לנר כמו בקינסא ואם נאמר דלשמואל לא קמבעיא ליה דודאי הדלקה עושה מצוה א"כ לא פשיט מהא דרבא סבר דהדלקה עושה מצוה אימא דכשמואל ס"ל דהלכתא כוותיה ויש ליישב ודו"ק:

בתוס' ד"ה ובה היה מסיים וכו' וקשה לריב"א שאם אפשר להדליק מהישנה כצ"ל אלא בעוד שהפתילה הישנה בנר מערבי היה מדליק ממנה השאר והיה מטיב וכו' כצ"ל ור"ל שאין הפירוש כפירש"י שפי' שהוציא הפתילה הישנה מתוך הנר והניחה ע"ג איזה כלי ועדיין היא דולקת והוא מטיב הנר המערבי ונותן לתוכו שמן ופתילה חדשה ואז לקח הישנה הדולקת ומדליק בה את החדשה ואח"כ מדליק ממנה שאר הנרות אין הפירוש כן אלא קודם שהוציא הישנה המערבית מהנר הדליק ממנה שאר הנרות ואח"כ מכבה הנר המערבי ומטיבה ונותן לתוכה שמן ומדליקה מן שאר הנרות וכו':

ד"ה והא הכא כיון דקביעי נרות וכו' כמ"ד במנחות בפרק שתי מדות דנר של פרקים היה כצ"ל ושל פרקים לאו דוקא דהא ההוא מ"ד ס"ל דגם הנרות היה מקשה כמו המנורה עצמה והכל היה מחתיכה אחת אלא ר"ל שהיו הקנים שהנרות מחוברים להם דקים בענין שכשהיו באים להטיבן היו יכולין להפכן לכל צד ולזרוק מתוכן הדשן וע"ש:

ד"ה מאי הוי עלה וכו' וצ"ל דאינו תופס דברי רבה לעיקר וכו' ר"ל אלא ס"ל לגמרא דאפילו בהא קי"ל כרב באיסורי ולכך מיבעי ליה אליביה דרב אי הנחה עושה מצוה וכו':

בגמרא מתיב רב ששת מחוץ לפרוכת העדות יערוך וכי לאורה הוא צריך עיין בתוס' מה שפירשו בזה. אמנם לכאורה יש לתמוה דמה ענין קושיא זו דכי לאורה הוא צריך על פסוק זה דמחוץ לפרוכת העדות יערוך דהא מקמי האי קרא כתיב לעיל מיניה להעלות נר תמיד והתם הוי ליה לאקשויי והנראה בזה דודאי אין עיקר הקושיא על עיקר מצות הדלקת הנרות שאין צורך ליתן טעם על זה כיון דגזירת המקום היא כמו כל הקרבנות אע"פ שלא לאכילה הוא צריך וכמו כן ברוב המצות שאין צריך ליתן הטעם אלא דעיקר הקושיא דברייתא על סדר הכתוב דהאי קרא דמחוץ לפרוכת העדות יערוך אין כאן מקומו כלל לסמכו למצות הדלקת הנרות שהרי בפרשת הקמת המשכן כתיב להדיא ושמת את המנורה נוכח השלחן ושם נקבע מקומן של כל כלי המקדש משא"כ הכא בהאי קרא דפ' תצוה שעיקר מצוה אינו לענין שמן למאור אין צורך להזכיר כלל מחוץ לפרוכת יערוך שמתוך קושיא זו היה נראה לומר שהוא כמו נתינת טעם על עיקר מצות הדלקת הנרות שיהא מחוץ לפרוכת כדי להאיר להכהנים הנכנסים שם להקטיר ולשאר עבודת היכל משא"כ לפנים מן הפרוכת לא היה צורך במנורה להאיר כיון שאין אדם נכנס לשם כל השנה כ"א כה"ג ביה"כ ועל זה מקשה שפיר וכי לאורה הוא צריך פי' דאף מחוץ לפרוכת לא היו צריכים הכהנים לאורה והיינו כמ"ש התוספות שענן היה מאיר להם וע"ז מסיק שפיר שעדות היא לבאי עולם ולפ"ז שפיר הוי נתינת טעם שהיו מעמידין המנורה מחוץ לפרוכת כדי שירגישו הכהנים והעם בנס זה של נר המערבי שהרי פתח ההיכל היה פתוח כל היום כנ"ל נכון:

שם בפירש"י בד"ה ובה היה מסיים הטבת הנרות כו' והכי תניא לעיל מיני' כו' שממנו יהא מתחיל כו' עד סוף הדבור. נראה שהוצרך לכל זה האריכות כדי להכריח פירושו דהא דקאמר רב ובה היה מסיים אהטבת הנרות קאי ולא כמו שפי' התוספות דאהדלקה קאי דזה אי אפשר כיון דברייתא דת"כ קאמר להדיא שממנו יהא מתחיל ובו יהא מסיים אלמא דלענין הדלקה היה מתחיל בנר מערבי תחילה וע"כ דבה היה מסיים היינו לענין הטבה נמצא דלפ"ז ע"כ ממילא נמי דהא דקאמר רב שממנו היה מדליק ולא קאמר ממנו היה מתחיל כדקאמר בברייתא דת"כ אע"כ דרב מילתא אחריתא קאמר דתיכף לאחר שהתחיל להדליק בנר מערבי היה חוזר ומדליק מאותו נר המערבי החדש עצמו לכל שאר הנרות שכ"כ רש"י להדיא בסוף דבריו ומדליקה ומדליק ממנה את השאר ותדע דממימרא דרב גופא נמי הכי שמעינן לה דאי ס"ד כמו שהבינו התוס' בפי' רש"י דהא דקאמר רב ממנו היה מדליק אפתילה ישנה של נר המערבי קאי א"כ איפכא הוי ליה למימר שבה היה מסיים ההטבה וממנה היה מדליק דהא לפ"ז לעולם ההטבה קודם הדלקה לענין פתילה הישנה אע"כ כדפרישית בכוונת רש"י דממנ' היה מדליק אפתילה חדשה של נר המערבי קאי דלפ"ז שפיר הוי הדלקה קודם להטבה. ועוד דרב נמי אקרא דיערוך אותו קאי דפשטא דקרא איירי בשעת הדלקה. ועוד דלפ"ז אתי שפיר נמי דפשטא דקרא שעדות הוא לישראל היה תמיד בכל יום ויום אף בזמן שלא היה נס גדול כ"כ שנר המערבי היה דולק עד לעת הערב אלא דבלא"ה היה הנס ניכר בכל יום בנר המערבי כיון שלא היה נותן בה שמן ופתילה אלא כמדת חברותיה והיה מדליק אותה תחילה ואח"כ מדליק ממנה לכל השאר דלפ"ז וודאי בצר לה שיעורא ואפ"ה היתה דולקת והולכת יותר מחברותיה שהרי היה מסיים בה ההטבה בשחרית:

נמצא דכיון שזה מוכרח בכוונת פי' רש"י ממילא דא"ש טובא השקלא וטריא דשמעתין דעיקר קושיא דקאמר לא סגיא דלא משקל ואדלוקי היינו ממה שהיה מדליק מנר מערבי החדש לכל שאר הנרות אע"פ שכבר הוקצה נר החדש למצותו משא"כ ממה שהיה מדליק מפתילה הישנה לחדשה ליכא קושיא והיינו כמ"ש התוס' כיון שכבר כלתה מצותה כנ"ל נכון ועיין מה שאכתוב בסמוך בל' התוס' ודוק היטב:

בתוס' בד"ה ובה היה מסיים וקשה לריב"א שאם אפשר כו' א"כ גם השאר ידליק ממנה ומה פריך לרב כו' עד סוף הדיבור. כבר כתבתי בסמוך ליישב שיטת רש"י דשפיר פריך לרב כיון דמימרא דרב גופיה ע"כ בהכי איירי דהא דקאמר רב שממנה היה מדליק ע"כ אפתילה חדשה קאי שהיה מדליק ממנ' לכל השאר וכמו שהוכחתי בתרי או תלת טעמי אלא דאדרבא על פי' התוספות קשיא לי טובא דלפירושם קושיית הש"ס דשמעתין במה קמיירי אם נפרש דמקשה ממה שהיה מדליק מפתילה ישנה של נר המערבי לכל שאר נרות החדשים לכאורה אין זו קושיא כלל דלאחר שכלתה זמן מצותה ממה שדולקת והולכת אח"כ לא היה אלא משום הנס כדי להדליק ממנה השאר נרות א"כ אין בזה לא משום ביזוי מצוה ולא משום אכחושי מצוה אף שעדיין היתה הפתילה מונחת בנר המנורה ומ"מ אדרבא זה עיקר מצותה להדליק ממנה השאר. ועוד אם כן אמאי הוצרך רב ששת לאקשויי מברייתא וממימרא דרב דטפי הוי ליה לאקשויי ממשנה ערוכה דפ"ג דתמיד דקתני מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולק אלמא דשרי להדליק מנר לנר ויותר מזה מצי לאקשויי בפשיטות ממשנה ראשונה דפ"ו דתמיד דקתני להדיא ומניח את המערבי דולק שממנה היה מדליק המנורה בין הערביים אע"כ דבפתילה ישנה לא מצי לאקשויי מידי והיינו כדפרישית אי משום שכבר כלתא עיקר מצותה או משום שאפשר לעשות כן להוציא הפתילה מן הנר לגמרי. לפ"ז וודאי דעיקר קושיא דרב ששת היינו מהפתילה חדשה של נר המערבי שחוזר ומדליק ממנה את השאר וכדפרישית:

ואם נפרש כוונת תוספת דלפירושם נמי עיקר קושיא דרב ששת היינו נר מערבי החדש שהיה מדליקה משאר הנרות החדשים אלא דאכתי מה קושיא דמאן יימר דהכי הוי שהיה מדליק הנר מערבי החדש מן חברתה שהרי לא נזכר זה כלל בדברי רב דנהי דלפי' התוספות הא דקאמר ובה היה מסיים היינו אהדלקה אכתי מצינו למימר שלא היה מדליקה מחברתה אלא שהיה מביא פתילה חדשה ממזבח העולה ומדליק בה הנר המערבי כדאשכחן כה"ג במשנה דתמיד מצאו שכבה מדליקו ממזבח העולה. ועוד דאם לפי' התוספות נמי לא שייך איסור בפתילה ישנה אלא דעיקר הקושיא אחדשה קאי א"כ שפיר מצינו למימר דלאחר שהדליק מפתילה הישנה לשאר נרות החדשים היה נוטל פתילה והדליק ג"כ מן הישנה והיה נותנן בנר אחר ואח"כ היה מטיב נר המערבי ונתן בה שמן ופתילה ומדליקה מן אותה הפתילה האחרת אע"כ דלהתו' אפי' בישנה איכא איסורא כל זמן שמונחת בנר א"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מקשה מהמשניות דתמיד וצ"ע גדול ליישב ודוק היטב:

בד"ה מאי הוי עלה תימא מאי קמיבעיא ליה כו' עס"ה ועיין בזה בל' הרא"ש ז"ל ובחידושי מהרש"א ז"ל. מיהו בעיקר תמיהת התוספת לא ידעינא מאי קשיא להו שהרי כבר כתבו התוספות בסמוך בד"ה והא הכא דעיקר קושיית הש"ס בשמעתין היינו למ"ד דנר שבמקדש נר של פרקים היה ובאמת קושטא דמלתא דרב ששת הכי ס"ל התם במנחות וכיון דמרא דשמעתין דהך תיובתא רב ששת גופא קא מותיב לה והיינו משום דבעי לאוקמי הך ברייתא דת"כ כשמעתין או משום דלא אסיק אדעתיה הא דמסקינן התם דפלוגתא דתנאי דאיכא למ"ד דשל חוליות ממש היתה או משום דבעי לאוקמי הך מימרא דרב דאיירי בהך ברייתא נמי כשמעתיה ואם כן לפ"ז שפיר צריך לאוקמי כדתרגם ר"פ בפתילות ארוכות ומש"ה הך טעמא דכחושי מצוה מסקינן בקושיא וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דסתמא דתלמודא דקאמר מאי הוי עלה אינו חושש לאותה קושיא כלל דאפשר דרב מפרש להך ברייתא דת"כ כמ"ד מנורה שבמקדש של חוליות היתה ולא קביעי נרות וא"כ אין מקום לתיובתא דרב ששת ושפיר איכא לאוקמה אפילו בטעמא דכחושי מצוה וכ"ש למאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י ותוספת שכל אחד מפרש הקושיא דוקא לשיטתו דלאידך פירושא לא הוי מקשה רב ששת מידי כמ"ש ג"כ דמדלא מותיב רב ששת ממשניות דתמיד אלא מברייתא דת"כ משמע כפירש"י וא"כ מלתא דפשיטא דלא חיישינן להא דמסיק הש"ס בקושיא טעמא דאכחושי מצוה כיון דכל זה אינו אלא למאי דמפרש רב ששת למימרא דרב כנ"ל ודו"ק:

גמרא ובה היה מסיים עיין חגיגה ד' כו ע"ב תוס' ד"ה מנורה:

וְכִי לְאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ? וַהֲלֹא כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, לֹא הָלְכוּ אֶלָא לְאוֹרוֹ. הקשו התוספות ז"ל אמאי נקיט מ' שנה והלא לעולם כל העולם כולו לאורו הולכין? ונראה לי בס"ד אף על גב דאורו מצוי דהשמש ביום, וירח וכוכבים בלילה, עם כל זה יש מקום סתום שהוא חושך ואין נכנס בו אור השמש וכל שכן אור הירח, אבל אותם ארבעים שנה אמרו רבותינו ז"ל במדרש שהיה אור עמוד של יום ואור עמוד של לילה נכנס בחורין ובסדקין, וכל מקום סתום במחיצות יכנס בו האור כמו פנס, ואפילו כלי גדול שפיו צר ואינו נראה מתוכו יכנס האור דרך פיו עד קרקעיתו ומאיר לעיני האדם, ולזה אמר אם נאמר לְאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ שיאר בפנים במקום שאין השמש נכנסת שם, והלא כל אותם ארבעים שנה הלכו לאורו שהיה נכנס האור בחורין ובסדקין ומקום מוקף מחיצות מכל צד, ואם כן גם בבית קדשו יעשה כן ויכנס אור העולם לפני ולפנים ולמאי נצרכה המנורה?!