דף ביאור
מסכת שבת דף קי״ג עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת שבת דף קי״ג עמוד א׳
מסכת שבת דף קי״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 14 קטעים ממוספרים, כ־528 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
חדא מינייהו אחד מן הראשים [ולל"א] חד מיניהו מבטל ליה כשיוציא הבהמה לא יתיר אלא תחתון ויוציאנה בדוחק:
מכלל דפליגי בתמיה ואמאי איפלגו הא דמי להנך דלעיל:
מתני' קושרין דלי בפסקיא ע"פ הבור דפסקיא לא מבטל [ליה] התם:
אבל לא בחבל דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא שהרי קשור ותלוי שם תמיד:
ורבי יהודה מתיר בגמרא מפרש:
גמ' בחבל דגרדי פליגי דצריך לה ולא מבטל לה:
חבל דלי שנפסק באמצעיתו:
לא יהא קושר דקשר של קיימא הוא לעולם:
ועוד 29 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Shabbat 113a · Sefaria
תוספות
כלל אמר ר"י תימה היכא קאי אי אמילתיה קמייתא התם מתיר לגמרי והכא קתני אין חייבין עליו משמע הא איסורא איכא כדדייק הש"ס לעיל וי"ל דה"ק כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו הא של קיימא חייבין עליו ואפי' עניבה לאפוקי מדרבנן דאמרו עניבה לאו היינו קשירה א"נ אמאי דקתני ברישא אין חייבין עליהם קאי רבי יהודה:
התם חבל דעלמא הכא חבל דגרדי וקמ"ל רב דלא גזרינן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא וכר' יהודה א"נ אפי' רבנן מודו דאפי' בחבל דעלמא לא שכיח שיהיה קשר של קיימא כשקושרו בפרה ובאבוס ולהכי לא גזור בחבל דגרדי:
מקפלים כלים כו' מכאן למדנו דאסור לקפל טליתות של ב"ה לפי שהם צורך מחר:
אבל יש לו להחליף לא ולנו שיש לנו להחליף אסור ומסתפק ר"י אי קרי יש לו להחליף כשאין לו יפה כזה:
Tosafot on Shabbat 113a · Sefaria
רב נסים גאון
משכחת עיקר דילה באבות דר' נתן (פרק ח) וזהו המעשה מעשה בחמורו של ר' חנינא בן דוסא שגנבוה ליסטים וחבשוה בחצר והניחו לה שעורים תבן ומים ולא היתה אוכלת ולא היתה שותה אמרו מה אנו מניחין זו עד שתמות ותבאש החצר עלינו פתחו לה דלת והוציאוה לחוץ הלכה עד שהגיעה אצל פתחו של ר' חנינא בן דוסא שמע בנו קולה והכירה אמר דומה קולה לקול בהמתנו אמר לו בני עמוד לפניה ופתח לה דלת והנח לה שעורים תבן ומים עמד והניח לפניה שעורים תבן ומים והיתה אוכלת ושותה לפיכך אמרו כשם שהצדיקים הראשונים חסידים כך בהמתן חסידין ומעשה חמורו של פנחס בן יאיר מפרש בפרק א' מן שחיטת חולין (דף ז) ר' פנחס בן יאיר הוה אזיל לפדיון שבויים כו' איקלע לההוא אושפיזא רמו שעריה לחמריה ולא אכלה נקרונהו ולא אכל המושינהו לא אכל אמר להו דילמא לא מעשרן עשרונהו ואכל אמר להו עני זה הולך לעשות רצון קונו ואתם מאכילין אותו טבלין ואיתא נמי במסכת דמאי (פרק א) ובמסכת שקלים דבני מערבא (פרק ה): י ש לו להחליף יחליף אין לו להחליף ישלשל בבגדיו. בבראשית דר' הושעיא (פרשה יא) משכחת לה ומפרש בתוספתא ויברך אלהים את יום השביעי ברכו בעטיפה ר' הונא אמר צריך להחליף אבין בר חסדאי אמר צריך לשלשל ר' ירמיה ור' זעירא אמרו צריך לשלשל.
Rav Nissim Gaon on Shabbat 113a · Sefaria
רבנו חננאל
הכף של סנדל שהוא מן הסנדל גופו אם ניטל רובו טהור ואקשי' ומי סבר לה ר' יוחנן כר' יהודה והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה. ותנן סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס.
מאי לאו לא שנא פנימית ול"ש חיצונה כיון דמשתריא חדא מינייהו טמא ודחי' לא נפסקה פנימית שנינן אבל נפסקה חיצונה טהור ואמרי' אי אישתביקא בכללא אפשר לשנויי כדקאמרת. אלא מדקתני סיפא נפסק שניה ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס דהא פריט בה ומפרש סוף מאי דאית בה ואי דוקא פנימית קתני אדמפרש אם נפסקה אח"כ שניה ותיקנה נפלוג בקמייתא וניתני בד"א שנפסקה פנימית אבל נפסקה חיצונה טהור ופרקי' אמר רב יצחק ב"ר יוסף תהא משנתנו בסנדל שיש לו ד' אזנים וד' תרסיותים ובהאי סנדל תנינן נפסקה אחת מאזניו סתם משמע אפי' חיצונית והוא כגון סנדל שיש לו ב' אזנים פנימיות זו מצד זו וב' חיצונות זו מצד זו שאם תפסק אחת מן החיצונות הא קיימא חברתא בדוכתא דהיא נמי חיצונית ובחדא פנימית וכנגדה חדא חיצונה סגיא ומשום הכי טומאתו של סנדל בדוכתא קיימא אבל היכא דליכא חיצונה אלא חדא ונפסקה בטל ההוא סנדל מתורת כלי דפנימית לחיזוק בעלמא עבידא. ודרך הסנדל אזן אחת חיצונה ואזן אחת פנימית ויש שעוש' שתים שתים אם תפסק האחת תשאר האחרת במקומה ועל זה שנינו נפסקה טמא. כי אתא רבין אמר משמיה דרב הלכה כר' יהודה ור' יוחנן אמר אין הלכה כר' יהודה ואסיקנא אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן כלומר יש אמורא שאומר מדמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה ש"מ הלכתא כר' יהודה ויש מי שאומר כי בפירוש א"ר יוחנן אין הלכה כר' יהודה ואע"ג דמספקא לן הי מנייהו דוקא כיון דאשכחנא רב יוסף דעבד עובדא כר' יהודה ורב נמי אמר הלכה כר' יהודה ורב יצחק בר יוסף נמי מתרץ וא' תהא משנתנו בסנדל שיש לו ד' אזנים וד' תרסיותים כדי שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן עבדינן כר' יהודה:
תנן כל כלי בעלי בתים שיעורן כרימונים בעי חזקיה ניקב כמוציא זית וסתמן וחזר וניקב נקב אחר דהוו נקבים זה בצד זה וכל אחד סותמו קודם שניקב הנקב האחר והוו להו כולהו במוציא רימון מי אמרינן כיון דאית בהו ככולהו שיעור רימון טהור אותו כלי מטומאתו או דלמא כיון דבעידנא דכד ניקב האי ניקבא הנקב הראשון סתום היה וכיון שנסתם כאילו לא ניקב הוא וכיוצא בה בעי בעושין פסין [כ"ד ע"א] פרץ אמה וגדרה פרץ אמה וגדרה עד שהגיע [ליותר מי'] מהו וא"ל ר' יוחנן לא שנית לנו סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס. פי' כשתפסק אחת מאזניו והוא טמא מדרס עדיין טומאתו עליו שבפסיקת אוזן אחת לא יצאה מתורת כלי ועמד ותיקנה כשתפסק השניה אע"פ שהראשונה מתוקנת היתה בשעה שנפסקה השניה בפסיקה שניה טהר מן המדרס שהיה טמא ופרחה אותה הטומאה אבל דומה כאלו נגע באותו ראשון שהיה טמא מדרס ונמצא זה השני טמא מגע מדרס ואליבא דרבנן איזו אוזן שנפסקה תחלה בין הפנימית בין החיצונית ונפסקה שניה אחריה כך דינה אבל אליבא דר' יהודה אם נפסקה החיצונית לאלתר טהור אבל אם נפסקה פנימית תחלה הרי היא בטומאתו וכשתפסק החיצונית טהור מן המדרס ולא יכלת לאוקומה הא מתני' אליבא דר' יהודה ולפום הדין פירושה דחזקיה ור' יוחנן בסנדל שיש לו ב' אזנים דקאמר מ"ש ראשונה אי מיפסקה אינו טהור דהא קיימא שניה אי אמרת חיצונה נפסקה תחלה הרי טהור מאלתר ואי אמרת פנימית נפסקה תחלה הכי [היכי] מקשי ליה שניה נמי אי מיפסקא לא לטהר דהא קיימא ראשונה ומ"ש (פנימית) [מפנימית] בדקיימא לר' יהודה אלא הכין אליבא דר' יוחנן איכא לאוקומה להאי בעיא כי ראשונה לר' יוחנן בסנדל שיש לו ד' אזנים וכו' מימרא באזניו החיצונות בלבד דאי מפסקא חדא סמיך על חבירתה והכי קאמר מאי שנא ראשונה דהא קיימא שניה ומקשינן שניה נמי הא מתקנא ראשונה [ודוקא] אי פסקי תרוייהו טהור.
Rabbeinu Chananel on Shabbat 113a · Sefaria
רשב"א
מתני' קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל. כתבו בתוס' דלא מיירי בדליים שלנו שאינם קבועים בבור, אלא בדליים הקבועים, אבל שלנו אפילו חבל דעלמא דלאו דגרדי אינו קשר של קיימא כיון דאינו עשוי לעמוד שם זמן מרובה.
כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו איכא למידק מדקתני אין חייבין עליו משמע הא איסורא איכא, ואם כן היכי קתני ר"י מתיר דמשמע לכתחילה, ועוד דהא אפילו רבנן לא מחייבי ביה חטאת אלא מיסר אסרי. ויש לומר דר"י לאו אדרבנן קאי אלא מילתא באפי נפשה היא, ונקט האי לישנא לומר הא של קיימא חייבין ואפילו בעניבה וכדאמרינן בגמרא דלר"י עניבה גופא קשירה היא, ולאפוקי מדר"מ אתי דאמר עניבה לאו קשירה היא.
גמרא אם היו מקצת עלין שלו מגולין וכו'. כך גריס רש"י ז"ל: והגאונים ז"ל אינם גורסין אלא אם היה מקצת עליון שלו מגולה, וכבר כתבתיה בארוכה שלהי פרק במה טומנין (לעיל שבת נ, ב) בסייעתא דשמיא.
Rashba on Shabbat 113a · Sefaria
מאירי
העניבה מותרת ומעתה חבל דלי שנפסק מחבר שתי קצותיו וכורך עליהם חוטין של משיחה או חתיכת בגד ועונבה ואין גוזרים מעניבה לקשירה שאין עניבה מתחלפת בקשירה:
חבל שהיה קשור בבהמה קושרו באבוס וכן אותו שקשור באבוס קושרו בבהמה אבל אסור להביא חבל מתוך ביתו לקושרו בבהמה או באבוס מפני שמבטלו שם ונמצא עושה קשר של קיימא ובחבל של גרדי מותר שאינו מבטלו ומשום טלטול אין כאן שמותר הוא לטלטלו כמו שיתבאר בסמוך וכן למדת שהלכה כר' יהודה כמו שבארנו במשנה וכן פסקו גדולי המפרשים:
כלי קיואי והם כל כלי האורג שחבל הגרדי בכללם מותר לטלטלם בשבת והוא שכלים אלו ראוים לשאר דברים ואין דרך הגרדי להיות מקפיד עליהם עד שיהו מיוחדים לאותה מלאכה ויקראו מלאכתן לאיסור והיתר טלטולן אף מחמה לצל ככלי שמלאכתו להיתר ויש מפרשה דוקא לצורך גופו או מקומו וללמדך שלא יצאו מתורת שאר כלים אע"פ שהם מיוחדין במקום אחד שאדם קפיד אף על שינוי מקומם כדרך שאמרו בסיכי זייארי ומסרי דאפי' רבנן מודו כמו שיתבאר ואפי' כובד העליון וכובד התחתון אע"פ שאין תשמישן נוח כל כך לדברים אחרים ומ"מ העמודים התחובים בארץ אסור לטלטלם שמא יטלם ממקומם ונמצא עושה גומות ואע"פ שהגומא כבר היתה שם מאליה שמא יבא להשוותם ואע"פ שבטומן לפת וצנונות תחת הגפן אמרו שאם מקצת עליו מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום מעשר ולא משום שביעית וניטלין בשבת כמו שביארנו בפ' במה טומנין אינו דומה שהשדה אין אדם קפיד להשוות בו גומות כל כך אבל בית אדם קפיד בכך הרבה ויש לשאול בסוגיא זו והיאך אמרו גומא ממילא הויא והלא בענין דקר נעוץ אמרו במסכת יום טוב והא עביד גומא עד שהוצרך לתרץ כר' אבא דאמר החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה והואיל ובשבת פטור בי"ט לצורך שחיטה מותר ופירשו בה שלא על הגומא הבאה מצד נטילת הדקר הוא אומר כן אלא על העפר שנוטל משם כדי לכסות וי"מ שזו שבכאן אינן תחובים כל כך אבל הדקר נעוץ בדוחק ונמצא עושה בהוצאתו גומא ואין זה כלום שאף העמודים צריכים הם להיות תחובים שם בדוחק אלא ראשון עיקר ויש פוסקי' בכלי קיואי שכובד העליון והתחתון אסור לטלטלם:
חותלות של תמרים ושל גרוגרות מותר להתירן כדי לאכול מהם בשבת ואפי' להפקיע ולחתוך כמו שיתבאר:
במקום אחר התבאר שקשר שאינו של קיימא מותר לעשותו לכתחילה בשבת כגון למדידה של מצוה ונימת כנור שנפסקה במקדש קושרין אותה אבל במדינה לא יקשרנה לכתחלה אפי' בשבת:
המשנה השניה מקפלין את הכלים אפי' ארבעה חמשה פעמים ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת ר' ישמעאל אומר מציעין את המטות מיום הכפרים לשבת וחלבי שבת קרבים ביום הכפרים וחלבי יום הכפרים קרבים לשבת ר' עקיבא אומר לא של שבת קרבים ביום הכפרים ולא של יום הכפרים קרבים בשבת אמר הר"ם פי' מקפלין בכאן ר"ל הבגדים שמנהג בני אדם לקפלן ולהצניען ואמרו בכאן כי זה הקפול יש לו ארבעה תנאים ואז יהיה מותר להטיל קפולו ואלו הן שיהיה המקפל אדם אחד ולא שיהיו שנים המקפלים ושיהיה הבגד המקופל חדש ושלא יהיה צבוע אלא לבן ושלא יהיה אצלו בגד אחר להחליף משום כבוד שבת ולפיכך הוא מותר לקפלה ולהתיר קפולו כדי שיראה כי עתה הותר מקפולו ומציעין הצעות בגדים על המטות לישן עליהם והרבה יש כמו מטה מוצעת והיה מלה עברית יצועי עלה ואין הלכה כר' ישמעאל:
אמר המאירי המשנה השניה וענינה לבאר החלק השני והוא שאמר מקפלין את הכלים ר"ל את המלבושים בשעה שהוא פושטן מפני שמתוך רכותם אם מניחם פשוטים בלא קפול הם מתקמטים ומקפלן אפי' ארבעה או חמשה פעמים ר"ל שאם אינו מקופל כרצונו חוזר ומקפל עד שיהא מקופל כרצונו כל זמן שדעתו לחזור וללבשן בו ביום או בליל שבת על דעת ללבשן למחרתו לשבת ומ"מ בגמ' פי' שאין קיפול זה מותר אלא בארבעה תנאים ע"י אדם אחד שאם בשנים הרי הוא כתקון גמור ובחדשים שאין הקמוט מצוי בהם כ"כ ואין התקון תקון גמור וכן שיהו לבנים שהצבועים קפולם צריך להם הרבה להעמדת הצבע והיא מתקן גמור וכן בשאין לו בגדים אחרים של שבת להחליף וכל שחסר אחד מתנאים אלו אסור לקפל וכן מציעין את המטות מלילי שבת לצורך השבת ואף ביום השבת לצורך עצמו אבל לא משבת למוצאי שבת וכן הלכה ור' ישמעאל אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המטות מיום הכפרים לשבת אם חל יום הכפרים להיות בערב שבת לפי ששבת חמור מיום הכפרים וכן חלבי שבת ר"ל אברי תמיד של בין הערבים שנשארו עד הלילה שהרי זמנם כל הלילה קרבים ביום הכפרים שחל להיות במוצאי שבת אבל לא חלבי (שבת ביום הכפרים) [יום הכפרים בשבת] שיום הכפרים לגבי שבת עולתו כעולת חול ור' עקיבא אומר שיום הכפרים ושבת שוין אין זה נדחה אצל זה בשום דבר וא"כ אף של (יום הכפרים) [שבת] אין קרבות (בשבת) [ביום הכפרים] וכן אין מקפלין כלים ולא מציעין מטות מזה לזה והלכה כר' עקיבא וכל שכן בזמן הזה שאין יום הכפרים בא לא בערב שבת ולא במוצאי שבת והיאך מתירים מיום הכפרים לשבת אחר שיש חול באמצע והרי אמרו שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:
ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Shabbat 113a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה כלל אמר כו' וי"ל דה"ק כל קשר כו' ואפילו עניבה ולאפוקי מדרבנן כו' עכ"ל ר"ל דכל קשר דאר"י משמע אפילו בעניבה ולאפוקי מדרבנן דנקטו קושרין כו' אבל לא בחבל דמשמע דוקא קשירה וק"ל:
בפירש"י בד"ה ובלבד שלא יענבנו לחבל כו' עכ"ל ולאפוקי שלא נפרש ובלבד שלא יענבנו לפונדא ולפסקיא ועיין בתוס' בפרק קמא דפסחים וק"ל:
גמרא אמר רבי אבא א"ר חייא בר אשי אמר רב מביא אדם כו' כצ"ל מדברי הרא"ש ובתוס' והוא מימרא א' מסימן שבסוף פ' במה מדליקין ע"ש בחידושינו וק"ל:
Chidushei Halachot on Shabbat 113a · Sefaria
מהר"ם
בגמ' וחלבי שבת קריבין ביוה"כ ולא של יוה"כ קריבין בשבת ר"ע כו' כצ"ל:
Maharam on Shabbat 113a · Sefaria
גליון הש"ס
רש"י ד"ה מותר לטלטלן ולא הוה מלאכתן לאיסור ע"ל קכב ע"ב תד"ה רחת:
שם ד"ה מהו וכו' והו"ל דבר שמלאכתו לאיסור ע"ל קכג ע"א תד"ה בסיכי:
Gilyon HaShas on Shabbat 113a · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
גמרא, אר"י א"ש, כלי קיואי [כלי אורגים] מותר לטלטלן בשבת פירש"י דאין גרדי מקפיד עליהן, ולא הוי מלאכתו לאיסור. קשה לי וכי בשביל שאינו מקפיד עליו, לא מקרי מלאכתו לאיסור, דאינו מקפיד מועיל דלא הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, אבל מ"מ הוי מלאכתו לאיסור, ומיירי באמת לצורך גופו ומקומו:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 113a · Sefaria
בן יהוידע
'וְכִבַּדְתּו' שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חֹל קשא הוה ליה למימר 'וְכִבַּדְתּוֹ' שֶׁתַּחֲלִיף בְּגָדֶיךָ בְּשַׁבָּת? ונראה לי בס"ד רמז לפי דרכו בזה, דאף על פי שמחליף יזהר שלא יהיו מלבושיו דומין במראיהם וצורתם וגופם למלבוש של חול דהרואהו חושב שלובש מלבוש של חול ולזה דייק לומר שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חֹל, רצונו לומר דומה לו ואף על פי שהוא בגד אחר משום דאין ניכר בזה כבוד שבת. אך עדיין קשא למה מפרש הכבוד על מלבושים דוקא ולאו מפרש ליה על אכילה גם כן? דהא בכיבוד אב ואם אמרינן (קדושין לא:) איזהו כבוד? מאכילו ומשקהו ומלבישו. ונראה לי בס"ד דעל אכילה לא אפשר לומר שלא יהא מאכלך של שבת כמאכלך של חול, יען כי עיקר האכילה הוא הלחם והבשר וזה גם בחול מוכרח לאכל. אי נמי נראה לי בס"ד דמסתברא לפרש 'וְכִבַּדְתּוֹ' על מלבושים טפי מאכילה, כי באכילה אינו ניכר הכבוד אלא בשעה אחת שאוכל בה, וגם הוא דוקא בביתו על שלחנו, מה שאין כן כבוד המלבושים הוא כל היום, וגם הוא כל היום שלובש הוא נראה בחוץ לעיני בני אדם.
Ben Yehoyada on Shabbat 113a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קי״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־528 מילים ב־14 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 14 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 138 מילים
נפתחת ב״חֲדָא מִינַּיְיהוּ בַּטּוֹלֵי מְבַטֵּיל, קָא מַשְׁמַע לַן.…״
- קטע 223 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ קוֹשְׁרִין דְּלִי בְּפָסִקְיָא, אֲבָל לֹא בְּחֶבֶל.…״
- קטע 331 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ חֶבֶל דְּמַאי? אִי לֵימָא חֶבֶל דְּעָלְמָא,…״
- קטע 420 מילים
נפתחת ב״וּרְמִינְהוּ: חֶבֶל דְּלִי שֶׁנִּפְסַק לֹא יְהֵא קוֹשְׁרוֹ…״
- קטע 58 מילים
נפתחת ב״קַשְׁיָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה, קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן…״
- קטע 631 מילים
נפתחת ב״דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא: חֶבֶל בְּחֶבֶל —…״
- קטע 754 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר…״
- קטע 843 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּלֵי קִיוָּאֵי…״
- קטע 940 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאי שְׁנָא…״
- קטע 1039 מילים
נפתחת ב״בְּשָׂדֶה — לָא אָתֵי לְאַשְׁווֹיֵי גּוּמּוֹת, הָכָא…״
- קטע 1157 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ מְקַפְּלִין אֶת הַכֵּלִים אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה…״
- קטע 1249 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ…״
- קטע 1353 מילים
נפתחת ב״תָּנָא: שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ…״
- קטע 1442 מילים
נפתחת ב״״וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ״. ״וְכִבַּדְתּוֹ״ — שֶׁלֹּא יְהֵא…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי ישמעאל · דור שני לתנאים
סתם רבי ישמעאל האמור במקור התנאי הוא רבי ישמעאל בן אלישע.
מקור: מסכת שבת דף קי״ג עמוד א׳ · קטע 11 — “…מִשַּׁבָּת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מְקַפְּלִין אֶת הַכֵּלִים,…”
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת שבת דף קי״ג עמוד א׳ · קטע 11 — “…יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשַׁבָּת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא שֶׁל שַׁבָּת…”
- רבי ינאי [רבה] · דור רביעי לתנאים
רבי ורבי חייא הגדול היו רבותיו.
מקור: מסכת שבת דף קי״ג עמוד א׳ · קטע 12 — “גְּמָ׳ אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּאָדָם…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת שבת דף קי״ג עמוד א׳ · קטע 1 — “…מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת שבת דף קי״ג עמוד א׳ · קטע 1 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת שבת דף קי״ג עמוד א׳ · קטע 1 — “…יַעֲקֹב. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הֲלָכָה, מִכְּלָל דִּפְלִיגִי. אֲמַר לֵיהּ:…”
לשון המקור
חֲדָא מִינַּיְיהוּ בַּטּוֹלֵי מְבַטֵּיל, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הֲלָכָה, מִכְּלָל דִּפְלִיגִי. אֲמַר לֵיהּ: מַאי נָפְקָא לָךְ מִינַּהּ? אֲמַר לֵיהּ: גְּמָרָא גְּמוֹר זְמוֹרְתָּא תְּהֵא?!
מַתְנִי׳ קוֹשְׁרִין דְּלִי בְּפָסִקְיָא, אֲבָל לֹא בְּחֶבֶל. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: כׇּל קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קַיָּימָא — אֵין חַיָּיבִין עָלָיו.
גְּמָ׳ חֶבֶל דְּמַאי? אִי לֵימָא חֶבֶל דְּעָלְמָא, רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר? קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּימָא הוּא! אֶלָּא חֶבֶל דְּגַרְדִּי. לְמֵימְרָא דְּרַבָּנַן סָבְרִי גָּזְרִינַן חֶבֶל דְּגַרְדִּי אַטּוּ חֶבֶל דְּעָלְמָא, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לָא גָּזְרִינַן?
וּרְמִינְהוּ: חֶבֶל דְּלִי שֶׁנִּפְסַק לֹא יְהֵא קוֹשְׁרוֹ אֶלָּא עוֹנְבוֹ. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹרֵךְ עָלָיו פּוּנְדָּא אוֹ פָּסִקְיָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעַנְבֶנּוּ.
קַשְׁיָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה, קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן.
דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא: חֶבֶל בְּחֶבֶל — מִיחַלַּף. עֲנִיבָה בִּקְשִׁירָה — לָא מִיחַלְּפָא. דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא: הָתָם — לָא מִשּׁוּם דְּמִיחַלְּפָא עֲנִיבָה בִּקְשִׁירָה, אֶלָּא עֲנִיבָה גּוּפָהּ קְשִׁירָה הִיא.
אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: מֵבִיא אָדָם חֶבֶל מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, וְקוֹשְׁרוֹ בַּפָּרָה וּבָאֵיבוּס אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַחָא אֲרִיכָא דְּהוּא רַבִּי אַחָא בַּר פָּפָּא לְרַבִּי אַבָּא: חֶבֶל שֶׁבָּאֵיבוּס — קוֹשְׁרוֹ בַּפָּרָה, וְשֶׁבַּפָּרָה — קוֹשְׁרוֹ בָּאֵיבוּס, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָבִיא חֶבֶל מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וְיִקְשׁוֹר בַּפָּרָה וּבָאֵיבוּס! הָתָם — חֶבֶל דְּעָלְמָא הָכָא חֶבֶל דְּגַרְדִּי.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּלֵי קִיוָּאֵי מוּתָּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב יְהוּדָה: כּוֹבֶד הָעֶלְיוֹן וְכוֹבֶד הַתַּחְתּוֹן מַהוּ? אִין וְלָאו וְרַפְיָא בִּידֵיהּ. אִיתְּמַר אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּלֵי קִיוָּאֵי מוּתָּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת, אֲפִילּוּ כּוֹבֶד הָעֶלְיוֹן וְכוֹבֶד הַתַּחְתּוֹן, אֲבָל לֹא אֶת הָעַמּוּדִים.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מַאי שְׁנָא עַמּוּדִים דְּלָא? אִילֵּימָא דְּקָעָבֵיד גּוּמּוֹת, גּוּמּוֹת מִמֵּילָא קָא הָוְיָין, דִּתְנַן: הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת תַּחַת הַגֶּפֶן, אִם מִקְצָת עָלָיו מְגוּלִּין — אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לֹא מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וְלֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית, וְלֹא מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר, וְנִיטָּלִין בְּשַׁבָּת.
בְּשָׂדֶה — לָא אָתֵי לְאַשְׁווֹיֵי גּוּמּוֹת, הָכָא בְּבַיִת — אָתֵי לְאַשְׁווֹיֵי גּוּמּוֹת. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן מֵרַבִּי יְהוּדָה בַּר לֵיוַאי: כְּלֵי קִיוָּאֵי, כְּגוֹן כּוֹבֶד הָעֶלְיוֹן וְכוֹבֶד הַתַּחְתּוֹן, מַהוּ לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מְטַלְטְלִין. מַה טַּעַם? לְפִי שֶׁאֵין נִיטָּלִין.
מַתְנִי׳ מְקַפְּלִין אֶת הַכֵּלִים אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים, וּמַצִּיעִין אֶת הַמִּטּוֹת מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְשַׁבָּת, אֲבָל לֹא מִשַּׁבָּת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מְקַפְּלִין אֶת הַכֵּלִים, וּמַצִּיעִין אֶת הַמִּטּוֹת מִיּוֹם הַכִּיפּוּרִים לְשַׁבָּת. וְחֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵיבִין בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים, אֲבָל לֹא שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשַׁבָּת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא שֶׁל שַׁבָּת קְרֵיבִין בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים, וְלֹא שֶׁל יוֹם הַכִּיפּוּרִים קְרֵיבִין בְּשַׁבָּת.
גְּמָ׳ אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּאָדָם אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם — לֹא. וּבְאָדָם אֶחָד נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא בַּחֲדָשִׁים, אֲבָל בִּישָׁנִים — לָא. וָחֳדָשִׁים נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּלְבָנִים, אֲבָל בִּצְבוּעִים — לָא. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ לְהַחֲלִיף, אֲבָל יֵשׁ לוֹ לְהַחֲלִיף — לָא.
תָּנָא: שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ מְקַפְּלִים כְּלֵי לָבָן שֶׁלָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לָהֶן לְהַחֲלִיף. אָמַר רַב הוּנָא: אִם יֵשׁ לוֹ לְהַחֲלִיף — יַחֲלִיף, וְאִם אֵין לוֹ לְהַחֲלִיף — יְשַׁלְשֵׁל בִּבְגָדָיו. מַתְקִיף לַהּ רַב סָפְרָא: וְהָא מִיתְחֲזֵי כְּרָמוּת רוּחָא. כֵּיוָן דְּכׇל יוֹמָא לָא קָעָבֵיד, וְהָאִידָּנָא הוּא דְּקָא עָבֵיד — לָא מִיתְחֲזֵי כְּרָמוּת רוּחָא.
״וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ״. ״וְכִבַּדְתּוֹ״ — שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חוֹל, וְכִי הָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן קָרֵי לְמָאנֵיהּ ״מְכַבְּדוֹתַי״. ״מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ״ — שֶׁלֹּא יְהֵא הִילּוּכְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּהִילּוּכְךָ שֶׁל חוֹל. ״מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ״ — חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִין, חֶפְצֵי שָׁמַיִם מוּתָּרִין. ״וְדַבֵּר דָּבָר״ —