מסכת שבת דף קי״ח עמוד ב׳

נחלת יעקב ולא נחלת אברהם ויצחק:

לארכה ולרחבה ארץ זו ולא יותר:

הארצות האל ותו לא:

תבשיל של תרדין חשוב הוא:

ראשי שומין חשובים היו להן:

כסא דהרסנא דגים קטנים מטוגנים בשמן קרביהן ובקמח:

דור אנוש התחילו לעבוד ע"ז דכתיב (בראשית ד׳:כ״ו) אז הוחל לקרוא וגו':

בתריה בתר ההיא פרשתא:

רובם של צדיקים מתים בחולי מעיים פי' בקונטרס למרק עונותיהם ור"י אומר כי יש במדרש למרק אכילה מן המעיים להיות נקיים וטהורים כמלאכי השרת:

אימא ה' בעילות בעלתי ושניתי ובירושלמי משני דיבמות היו ולא רצה לקיים בהן מצות עונה אלא רק כדי לקיים מצות יבום דהיינו ביאה ראשונה:

אילו היו אומרים לי חברי עלה לדוכן לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה של כהנים אמרה תורה לברך את ישראל:

עיון תפלה פי' בכוונת הלב וכן ההיא דאלו דברים שאוכל מפירותיהן בעולם הזה (לקמן שבת דף קכז.) דחשיב עיון תפלה אבל הא דאמר בברכות (דף לב: ונה.) המעיין בתפלתו סוף בא לידי כאב לב ההוא עיון דמצפה מתי יעשה הקב"ה בקשתו שסבור שתפלתו מקובלת כדמייתי עלה תוחלת ממושכה מחלה לב וכן ההיא דאמר ר"י שלשה דברים מזכירין עוונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה [ומוסר דין לשמים על חבירו] והא דאמר בפרק גט פשוט (ב"ב קסד:) שלשה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום לשון הרע והרהור עבירה ועיון תפלה אין לפרש שמצפה מתי תיעשה בקשתו שהרבה בני אדם ניצולים מזה אלא הוה כי ההוא דשמעתין כלומר שאינו מתכוין בתפלה שאי אפשר ליזהר כדאמרינן בירושלמי מחזיקנא טיבו לרישא דכי מטא למודים מנפשיה כרע:

אמר ר' יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ועם מוציאי שבתות בציפורי. לפי שטבריא היתה נמוכה והחמה שוקעת שם בעוד יומם והיו יושביה מקבלין עליהן השבת משקיעת החמה אצלם ושקיעתה לשם קודם שקיעתה במקומות הגבוהין ומי שמקבל עליו הכנסת השבת מאותה השעה הרי עשה סייג לעצמו והוא משובח ומעולה מן היושבים במקומות הגבוהין ובהרים וכנגדן מוציאי שבת בציפורי שהיא גבוהה טפי ומאחרין לשם פני המזרח להכסיף ושוהין ומאדימין והיו מקבלין עליהן שימור השבת עד שמכסיפין פני המזרח התחתון והעליון ולפיכך הן משובחים בזה הענין יותר מאנשי טבריא ובמסכת ראש השנה בפרק יו"ט של ראש השנה (דף לא) משכחת וטבריא עמוקה מכולן שנאמר (ישעיהו כ״ט:ד׳) ושפלת מארץ תדברי ובמסכת מגילה בפרק מגילה נקראת (מגילה דף ו) ולמה נקראת שמה ציפורי אמר רב פפא שיושבת בראש ההר כצפור והרי נתברר לך מיכן כי טבריא נמוכה וציפורי גבוהה:

מצות עונג שבת גדולה עד מאד וענינה הוא לפי ממונו של אדם ולפי מה שרגיל בו בחול והוא שאמרו אפי' דבר מועט ועשאו לכבוד שבת הרי קיים מצות עונג שבת וכלל הדברים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ובירושלמי אמרו במה מענגו מר אמר בשינה ומר אמר בתלמוד תורה ולא פליגי כאן בתלמיד כאן בבעל הבית ופירשו בה רבותי שהתלמיד מענגו בתלמוד תורה ובעל הבית בשינה ואני אומר הפך הדברים שהתלמיד ששונה כל ימי השבוע מקיים בשבת עונג שינה שלא יהא שכלו לואה יותר מדאי אבל בעל הבית שמתעסק כל ימות החול בעסקיו ראוי לו להתעסק מעט בשבת בתלמוד תורה דרך עונג והוא שראיתי שם לא ניתנו ימים טובים ושבתות אלא לעסוק בהם בדברי תורה על ידי שהוא טריח בחול ואין לו פנאי ניתנו לו ימים טובים ושבתות לעסוק בהם בדברי תורה ואף במדרש מתן תורה ראיתי בסוף פרשתא תליתאה ר' יוחנן בשם ר' יוסה לא ניתנה שבת אלא לתענוג ר' חגאי בשם ר' שמואל לא ניתנה שבת אלא לתלמוד תורה ולא פליגין מאן דמר לתענוג אלו תלמידי חכמים שיגעים בתורה כל ימי השבוע ובשבת מתענגים מאן דמר לתלמוד תורה אלו הפועלים שעוסקים במלאכתן כל ימות השבוע ובשבת באים ומתענגים בתלמוד תורה:

הקורא הלל בכל יום הרי הוא כפורק עול מן התפלה שהלל לא נתן אלא להודאה על מה שעבר באיזה נס או באיזה גאלה וכל שקובעו בכל יום דומה כמי שאין לו לצעוק ולהתפלל לזמן העומד או להבא ועל דבר זה הוא קוראו מחרף וי"מ הטעם שמתוך שאומרו תמיד ושלא בטעם אינו מרגיש להתעורר עליו בימים שנקבע בו להודאה על הנסים שארעו בהם ויבא מזה להכחיש בהם ובירושלמי פירשו שמתוך שגירותו ורגילותו אינו מכוין בו והרי הוא קורא י"י עשה עצביהם ונמצא מחרף אבל פסוקי דזמרה והוא מתהלה לדוד עד סוף תלים מצוה לאומרם בכל יום:

ועקר המצוה בתפלה בין בשחרית בין במנחה להתחילה עם דמדומי חמה כמו שביארנו במקומו:

לעולם יזהיר אדם בביתו להקדים בקבלת שבת ולאחר ביציאתה דרך צחות אמרו יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאיה בצפורי והוא שטבריא היתה בבקעה והיה נראה להם כחשיכה ומקדימין וההפך בצפורי וכן אמרו יהא חלקי ממושיבי בית המדרש ולא ממעמידיו ויהא חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקיה ויהא חלקי עם מי שחושדים אותו בדבר ואין בו ומ"מ דוקא שיתרחק הוא מדבר המביא לידי חשד כמו שאמרו הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו:

לעולם יהא אדם מסולסל בדבורו דרך צחות אמרו לעולם לא קראתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי וכן יהא צנוע בארחותיו אף בדברים שבינו לבין עצמו אמרו עליו על רבינו הקדוש שלא הכניס ידו תחת אבנטו מעולם וכן העידו על אחד מחכמיהם שלא ראו קורות ביתו אמרי חלוקו:

לעולם יהא אדם נשמע לחבריו ומקבל את דבריהם אפי' היו חוץ מדעתו דרך הפלגה אמרו אני איני כהן ואם אומרים לי חברי עלה לדוכן הייתי עולה:

לעולם יהא אדם קיים בדבורו ולא יהא הדריין והפכפך דרך הערה אמרו לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי וי"מ שלא יאמר דבר ויצטרך לחזור בו כשישאלוהו שאם יאמר על חבירו דבר שאינו והולכי רכיל ספרו לזה והלך אצלו לומר היאך אתה אומר דבר זה עלי הוא צריך לחזור אם אינו כן וי"מ לא ספרתי לשון הרע על אדם עד שאהא צריך להחזיר פני לאחורי אם שום אדם שומע במה שאני אומר:

בד"ה אילו היו כו' מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם כו' עכ"ל הקשה מהרמא"י בטור א"ח סי' קכ"ח דהא יש איסור עשה בזר הנושא כפיו כדאמרינן בפ"ב דכתובות ופירש"י שם מדכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה ויש ליישב דמשמע ליה עלה לדוכן בעלמא שעלה ועמד במקום דוכן שהכהנים עומדים שם אבל הוא לא היה מברך עמהם וע"כ אמר דלא ידע ר"י מאי רבותיה דרבי יוסי כי מה איסור יש בזר העולה לדוכן ואינו מברך אם לא שנאמר שהיה מברך ורבותיה משום ברכה לבטלה דלא תשא זה אינו דודאי משום דלא עבר על דברי חביריו לא עבר על לאו דלא תשא והוא הדין דהוי מצי למימר דודאי דלא היה בירך משום איסור עשה דזר נושא כפיו אלא דחדא מתרתי נקט וק"ל:

גמ' יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא ברבינו יונה פ"ח דברכות דף מג ע"א כתב די"מ שבטבריא היו מגמרים הכלים בע"ש מפני כבוד שבת שיריחו ריח טוב ובציפורי היו מגמרים במ"ש והיו עושין כן לכבוד שבת שהיו מראין הצער שיש להם מהנפש יתירה שהיה להם בשבת ועתה בפרידת השבת צריכין למוגמר להריח ריח טוב עיין שם. וכעין זה כ' באגודה. והר"י מיגאש בתשובה סימן מ"ה כ' יהא חלקי וכו' היינו עם אותם שבתחלת שבת המה בטבריא ובאפוקי יומא הם בציפורי כי טבריא וציפורי תוך חתום אחד ומקדמי ומאחרי שבת:

תוס' ד"ה אילו וכו' לא ידע ר"י ובזה לקמן קלא ע"ב תוס' ד"ה קמ"ל. וקלח ע"א תוס' ד"ה מי סברת ובכתובות דף צג ע"א תוס' ד"ה תימא:

אֶלָּא כְּיַעֲקֹב שֶׁכָּתוּב בּוֹ "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה". נראה לי בס"ד טעם שיהיה כיעקב, דאיתא בילקוט ראובני בשם רבינו האר"י ז"ל, דזווג הראשון של יעקב אבינו ע"ה כשבא על לאה היה בליל שבת עיין שם. ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון על אשר החליף לבן את רחל בלאה ולא ראה אותה יעקב אבינו ע"ה בחוש הריאות, דאמרו רבותינו ז"ל במדרש (בראשית רבה ע, יט) קודם שנכנס יעקב אבינו ע"ה לחדר, שלח לבן את התינוקת לכבות הנרות, וקשא היה לו להדליק הנר ויראנה בחוש הריאות ולמה סמך על הסימנים? אך כיון דשבת היה והאבות שמרו שבת לכך לא הדליק הנר. ובזה פרשתי בס"ד הטעם שקראתו לבנה הראשון ראובן, כי היא נתעברה בו באותה לילה, ומי גרם לה שיהיה לה זה הבן האור אשר נסתלק אותה לילה מן החדר, ולזה קראתו ראובן שהוא 'אור בן' ונראה שכך היה בדעתו של יעקב אבינו ע"ה לעשות זווגו בשבת מעת בואו לפדן ארם, ונתן הסימנים לרחל כדי שלא יחליף לבן, ועל כן לא סמך על אור הנר שיראנה בחוש הריאות, אך כיון דרצה להזדווג בשבת אמר אולי יהיה מקרה שיכבה הנר. על כן נמצא יעקב אבינו ע"ה חיבב את השבת ביותר שלא רצה להזדווג אלא בשבת, כי גם לילה ראשונה הקפיד לעשותה בשבת וכל שכן שאר זווגים שלו, לכן זה הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ כְּיַעֲקֹב שחיבב את השבת ביותר. או יובן בס"ד, כי יעקב אבינו ע"ה הוא קו האמצעי שהוא בתפארת, והשבת הוא אמצעי דה"ו מכאן ואב"ג מכאן, לכך הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת שהוא אמצעי זוכה לְנַחֲלָה כְּיַעֲקֹב שהוא אמצעי. ועוד נראה לי בס"ד טעם לזה, דנחלת יעקב אבינו ע"ה קֵ דְמָה וְ צָ פֹנָה וְ יָ מָּה וָ נֶ גְבָּה שהוא ראשי תיבות 'קצין' והוא תואר מלכות וממשלה, וְהַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת שנקרא מלך כמו שאמרו (שבת דף קיט.) בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת מַלְכְּתָא יזכה לנחלת יעקב אבינו ע"ה שהיא ראשי תיבות 'קצין'. ונראה דנחלת יעקב אבינו ע"ה ד' צדדין כנגד ד' שמותיו דשם יעקב נכפל. ומה שאמר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק נִצּוֹל מִשִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת, נראה לי בס"ד, דאיתא בזוהר הקדוש (זהר חלק ב, רז:) יומא דא מתעטרא בשבעין עטרין לכך ניצול משעבוד מלכיות שהם שבעים אומות. ועוד נראה לי בס"ד דשבת הוא אחד שאין לו זוג בימים, ולכן בזכותו יבא אות אלף שמספרו אחד בתוך אותיות גולה ותהיה גאולה.

כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת, נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה דשומר שבת במעשה ודבור אין נחשב בזה מענג את השבת, כי בזה האדם חייב מן הדין ואין עונג אלא במותרות, לכן השומר שבת גם בהרהור זה נקרא מענג שבת, דהרהור אינו אסור מן הדין ואין עונג אלא במותרות, ולכן מדה כנגד מדה נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּוֹ, דשמירתו בהרהור הוא בלב. או יובן בס"ד השבת הוא כ"ד שעות, ועם ז' דיום ששי דמתחיל הארת שבת משעה חמשית בסוד ה"א יתירה דיום השישי הרי ל"א, ועם שעה ראשונה דליל מוצאי שבת שצריך להוסיף ממנה על קדושת שבת ומקצתה ככולה הרי הם ל"ב, לכך נוֹתְנִין לוֹ מִשְׁאֲלוֹת לִבּ וֹ בזכות ל"ב שעות הנזכר.

כָּל הַמְשַׁמֵּר שַׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ, אֲפִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כֶּאֱנוֹשׁ, מוֹחֲלִין לוֹ. יש להקשות תיבת כְּהִלְכָתוֹ לשון יתר הוא? ונראה לי בס"ד דהלכות שבת הם 'טל' [39] מלאכות, ואמרתי טעם למספר זה מאת השם יתברך היה כך לעשות אזהרת שבת כמספר ט"ל, לרמוז אף על פי שחומר האדם מצד טבעו יראה את השבת כמשא כבד מכח אזהרותיו, הנה האדם צריך להתגבר על חומרו וישמור שבת במנוחה, שיהיה נח לו בשמירתו כמו הטל שיורד בנחת, וכמו שנאמר (דברים לב, ב) תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי. וזה שאמר כָּל הַמְשַׁמֵּר שַׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ דייקא, רצונו לומר תהיה נוחה עליו שמירתו כמו ה'טל' הרמוז בהלכות השבת. או יובן הכונה כמו הטל שיורד בהסתר כן האדם ישמור השבת בהסתר שהוא הרהור הלב, וכיון דשומרו גם בהרהור שהוא בהסתר אז כדאי הוא לכפר אפילו על עון עבודה זרה.

אִלְמָלֵי שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה, לֹא שָׁלְטָה בָּהֶם אֻמָּה וְלָשׁוֹן נראה לי בס"ד הטעם כי בשבת ראשונה שה"ס [שהוא סוד] מלכות היו מתקנים מדרגה השביעית של עילוי המלכות שהיא סוד שני מלכים בכתר אחד, ואמר רבינו האר"י ז"ל כאשר תהיה מדריגה זו השביעית לא ישלטו בישראל אומה ולשון. ובזה פרשתי בס"ד (משלי ט, א) חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. ובזה יובן בס"ד (איוב ה, יט) בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע, רצונו לומר בְּשֵׁשׁ המדרגות אז יהיו צָרוֹת ויצילך מהם, אבל בְשֶׁבַע כשתגיע למדרגה השביעית של שני מלכים בכתר אחד לֹא יִגַּע בְּךָ רָע שלא תהיה צרה מעיקרא כדי שתצטרך להצלה. ועל פי מאמר הנזכר מובן בס"ד הטעם דהנשים נכנסין לשבת בהדלקת הנר קודם האנשים, מפני כי האנשים בלבד חללו ויצאו ללקוט ולא הנשים. ובזה מובן הטעם שהאשה צריך שתקח בשבת פרוסת המוציא מן לחם משנה כפלים על בעלה, כי בעלה יבצע כזית לעצמו וכביצה לאשתו, מפני שהזכרים יצאו ללקוט ולא הנשים, ועל זה נאמר (משלי כז, יח) נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ, ואין הקב"ה מקפח שכר בריה!

אִלְמָלֵי מְשַׁמְּרִים יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן, מִיָּד נִגְאָלִים נראה לי בס"ד 'יד' רמז על חסרון אותיות השם והכסא, דכתיב בהו (שמות יז, טז) יָד עַל כֵּס יָהּ, שאלה יושלמו בגאולה העתידה בב"א [במהרה בימינו אמן], ועל זה הביא פסוק (ישעיהו נו, ה) יָד וָשֵׁם טוֹב, והיינו יד קאי על אותיות ו"ה שיש במילוי מילואם י"ד אותיות כמ"ש רבינו האר"י ז"ל, וָשֵׁם טוֹב קאי על אלף דכס א שצורתו יו"ד, כנזכר בסוד הכונה של אכילה שבלחי התחתון יש א' תתאה שצורתה יו"ד והיא רומזת בבינה עיין שם, וידוע דכסא הוא בבינה וצורת יו"ד מספרו עשרים כמנין טוֹב [17] עם האותיות [20]. ואמר שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת רצונו לומר לילה ויום, כי לילה הוא בחי' שבת בפני עצמו, והיום בחי' שבת בפני עצמו, ובזכות קדושת לילה יושלם א' דכסא, שבלילה יש סעודה אחת, ובזכות קדושת היום שיש בו ב' סעודות יושלמו אותיות ו"ה שבשם. ולזה אמר אם משמרין שני שבתות שהם לילה ויום כְּהִלְכָתָן מִיָּד רמז להו"א של השם והכסא, דכתיב בהו (שם) יָד עַל כֵּס יָהּ נִגְאָלִין. ועוד נראה לי בס"ד שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת הם אחד שבת העיקרי, והב' התוספות, ולכן אחר אותיות יִשְׂרָאֵל יש אותיות שַׁבַּתְּכֶם, שיש לכם שבת הנקרא שַׁבַּתְּכֶם שיתייחס לכם דאתם העושים אותו והוא שבת התוספות. ובזה פרשתי בס"ד (דברים לב, כט) לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם, דאמרו רבותינו ז"ל במדרש 'זֹאת' כינו לשבת שנקרא זאת. ועוד יובן בס"ד שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת רמז לתיקון לאה ורחל שכל אחת נקראת שבת. ולפי פשט המאמר דקאמר שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת ממש בזה פרשתי בס"ד (ישעיהו נד, יב) וְשַׂמְתִּי 'כַּדְכֹד' שִׁמְשֹׁתַיִךְ, כ"ד שעות וכ"ד שעות שהם שני שבתות שיאירו לך.

יְהֵא חֶלְקִי מֵאוֹכְלֵי שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת פירוש שאינו אוכל שלשה בחול אלא רק בשבת, ויתכן שהוא היה חולני ומוכרח לאכול שלש גם בחול. אי נמי נראה לי הכונה שהם מתגברים על עצמם ואין מכוונים להנאת גופם אלא רק בשביל כבוד שבת. או יובן על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל במספר השבת שעולה עסמ"ב, וג' מלואו אהי"ה ושם י"ה, וחסידים ואנשי מעשה המקובלים אוכלים ג' סעודות וממשכים הארה משמות הנז' הרמוזים בשבת. או יובן הכונה על עולם הבא הנקרא שַׁבָּת כמו שאמרו באדרא בההוא עלמא יזכה באלין. או יובן ג' מיני סעודות יש בשבת, האחת אכילה פשוטה בלחם גשמי, והב' אכילה רוחנית בלחם רוחני הוא עסק התורה דכתיב בה (משלי ט, ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי, והג' אכילה של תשמיש באשתו, שגם האשה נקראת לחם דכתיב (בראשית לט, ו) כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל, וחסידים מקיימים ג' סעודות אלו בשבת ביחד, שאין מזדווגים עם נשיהם אלא בשבת כמו שאמרו בזוהר הקדוש בפסוק (ישעיהו נו, ד) כִּי כֹה אָמַר הֳ' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי.

יְהֵא חֶלְקִי מִגּוֹמְרֵי הַלֵּל בְּכָל יוֹם פרשו בגמרא על פסוקי דזמרה, וקשא ודאי כל אדם זהיר לומר זה בכל יום? ונראה לי בס"ד אומרו גּוֹמְרֵי הַלֵּל על פסוק (תהלים קג, ו) כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, שהוא גמר של ההלל בכל יום שזה אומרים אחר כל פסוקי דזמרה, ופסוק זה מגיד לאדם שעל כל נשימה ונשימה תְּהַלֵּל יָהּ במחשבה ולא יסור זה מלבבך (בראשית רבה יד, ט), ואשרי המקיים מה שאמר הכתוב הזה שהוא גמר ההלל, שיהיה מהלל להשם יתברך במחשבתו על כל נשימה ונשימה באמת.

מִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה נראה לי בס"ד הטעם, מפני כי אותה שעה רואה בעיניו חסדו יתברך עם הבריות שאינו מוציא חמה בתוקפה אחר החשך הרב, וגם אינו מביא החשך הרב בשקיעת החמה בעודה בתוקפה, אלא עושה בין הביניים זמן ממוצע שהוא דמדומי חמה כדי שלא יזוק האדם באור עיניו, וכמו שאמרו המפרשים על מאמר, הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים. ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם שֶׁמִצְוָה לְהִתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה, דאיתא בגמרא דבתרא (דף פד) דמתאדמת השמש בצפרא משום דחלפי אבי וורדי דגן עדן, יען כי בבוקר היא במזרח וגן עדן הוא במזרח דכתיב (בראשית ב, ח) גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, ולכן הַמִּתְפַּלֵּל עִם דִּמְדּוּמֵי חַמָּה בשחרית זכור יזכור אותה שעה את גן עדן, כי הדמדומי חמה באה מגן עדן, וכיון דזוכר גן עדן תתעורר בלבו יראת שמים, ואם על הלב שורה יראת שמים בעת התפילה אזי תתעלה תפילתו עילוי רב ותקובל ברצון! וכן בדמדומי חמה דמנחה זכור יזכור אותה שעה את גיהנם, דאמרו בגמרא שם הא דמתאדמת לעת ערב משום דחלפא אפתחא דגיהנם, משום דלעת ערב שוקעת במערב ומתאדמת מכח אש גיהנם, וכיון דזוכר גיהנם יהיה לו שברון לב והרהור תשובה ואז יהיה עילוי רב לתפילתו ותקובל ברצון.