מסכת חולין דף נ״ט עמוד א׳

עיקרא דמרירתא שורש של תור"א:

אליבא ריקנא קודם אכילה:

משתלח משכיה נפשט עורו שהחלתית מחממתו מאד ואוחזתו קדחת שקורין שקלפישו"ן:

דיתבי במיא לקרר עצמי:

שב בוטיתא דפרחי גרעיני של צלף שקורין קרפי"ר:

תליא דליביה כל עיקר חיבור לבו נעקר וכגון דאכיל לכולהו:

צומת הגידין בשוק הוא סמוך לארכובה ברגליה האחרונים:

באומצא אינו צלי כל כך בתנור אלא מולחו מאד וצולהו כל דהו על הגחלים:

עיקרא דמרירתא פ"ה תור"א בלע"ז ובפרק כל שעה (פסחים דף לט.) פירש אמרופיי"ל. וע"ע תוס' סוכה יג. ד"ה מרריתא]:

גמל ניבי אית ליה תימה דהשתא תיקשי איפכא הרי גמל יש לו שינים דהכי פריך בסוף משפן וארנבת:

ניבי פירש בקונטרס שני שינים יש לו למעלה אחת מכאן ואחת מכאן עוד פירש לשון אחר ניבי שקורין יינציב"ש בלעז ובולטין וניכר מקום בליטתן זה אצל זה כשינים וראשון נראה לי כמו שקיל ניביה ושקיל טופריה דבפרק במה אשה (שבת סג:) גבי כלב שהן שינים גדולות שיש לו לפנים שהוא נושך בהן ובפרק כיצד הרגל (ב"ק כג:) דאפקי לניביה וסרטיה:

בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה וכגון שהוא מכיר בן גמל כדאמר רב חסדא:

אין לך מעלה גרה וטמא אלא גמל פירוש ושאר הכתובים עמו שפן וארנבת ושסועה:

והרי גמל דמעלה גרה ואין לו שנים למעלה וטמא כלומר ואם כן היכי כאילת ותנית דכל בהמה שמעלת גרה ואין לו שנים למעלה טהורה ושני ליה גמל ניבי אית ליה והן השינים שלועסין בהם והגמל יש לו אחת מכאן ואחת מכאן בקצות הלסתות וכנגדן בסוס נכר כן פירש רבינו שלמה ז"ל וכן עיקר. וכן פירשו בתוס' ואם תאמר ואכתי היכי מיתרצא מתניתא דהא דתני כל שמעלת גרה בידוע שאין לה שינים למעלה ואפילו ניבי קאמר דלית ליה, אם כן ליקשי [ד]מכל מקום קשיא דהא גמל מעלה גרה ויש לו שינים למעלה, וברייתא קתני דכל מעלת גרה אין לו שינים למעלה כלל, וכדאקשינן לבסוף משפן וארנבת. ויש לומר דמעיקרא אקשי ליה אדינא דכאיל ואמר דכל שאין לה שינים כלל למעלה טהורה שהרי גמל דאין לו ואפילו הכי טמא, ומהדר לאוקומי לקושייה ולבט(ו)ל דינא דברייתא, ופריך והרי בן גמל דאפילו ניביה נמי לית ליה וטמא, ובתר דקמא ליה קושייה בבטולי דינא הדר ופריך אכללא דברייתא ולמימר דברייתא ודאי משבשתא היא דבר מן דין, והרי שפן וארנבת דמעלין גרה ואפילו הכי אית להו שינים הרבה, ופרקינן דברייתא הכי קתני כל שאין לה שינים למעלה בידוע שמעלת גרה וטהורה חוץ מבן גמל, והלכך כל שמצא בהמה במדבר ואינו יודע אם טמאה ואם טהורה בודק בפיה אם אין לה שינים למעלה בידוע שהוא טהורה ואף על פי שפרסותיה חתוכות סומך על בדיקת שניה והולך ואוכל ואינו נמנע, ובלבד שיכיר בן גמל, דהא ליכא מינא אחרינא דדמי לבן גמל.

הא ד תנו רבנן אלו הן סימני חיה כל שיש לה קרנים וטלפים ר' דוסא אומר יש לה קרניים אין צריך לחזור על הטלפים יש לה טלפים אתה צריך לחזור על הקרנים. ותרצה רב זעירא ד להתיר חלבה קאמר דכל שיש קרנים וטלפים חלבה מותר. קשיא להו לרבוותי ז"ל ולהתיר חלבה [ב]טלפים למה דבהמה נמי טלפים יש לה. ותירץ רבינו יצחק ב"ה רבי מאיר זצ"ל דתרתי קאמר, טלפים להתיר בשרה וכדאמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום בודק בפרסותיה והוא שיכיר חזיר, והכא אין צריך להכיר אפילו חזיר שהרי אין בחיות כמותו. וקרנים להתיר חלבה, ורבי דוסא פליג, ואמר דאין אתה צריך לחזור על הטלפים כלל דאין לך חיה טמאה שיש לה קרנים וכל שיש לה קרנים בידוע שיש לה טלפים. והא דתנן בנדה (נא, ב) כל שיש לה קרנים יש לה טלפים, רבי דוסא היא. ור"ת אחיו ז"ל פירש דטלפין משונין קאמר, שאין כיוצא בהן לבהמה, ושני סימנין קאמר, דכל שיש לה קרנים אתה צריך לחזור על הטלפים וכל שיש לה טלפים אי אתה צריך לחזור על הקרנים דבכל חד מינייהו סגי, ורבי דוסא פליג אטלפים, ולחומרא פליג, ומתני' דפרק בא סימן כולי עלמא היא. ונראין דברי רבינו יצחק ז"ל דשקלינן וטרינן בגמרא להפריש בין קרני החיה לשל בהמה ובטלפים לא מפרש כלל.

המשנה הששית והכונה להתחיל בה בביאור החלק החמשי והוא בדיקת סימני בהמה חיה ועוף ודגים למי שאינו מכיר איזה מהן טמא ואיזה מהן טהור סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה והם מפריסי פרסה ומעלה גרה ואין הבהמה טהורה אלא בשניהם וידוע שכל מעלה גרה מפריס פרסה חוץ מן הגמל והארנבת והשפן וכן ידוע שכל מפריס פרסה מעלה גרה חוץ מן החזיר אלו הן סימנין שנאמרו בתורה בענין זה ובגמרא הוסיפו רבותינו עליהם שני סימנין והם שידוע להם שכל בהמה טהורה אין לה שנים למעלה ר"ל בלחי העליון וכל בהמה טמאה יש לה שנים למעלה חוץ מן הגמל הבחור שהזקן אע"פ שאין לו שנים גמורים יש לו מ"מ רושם שנים וכן ידוע להם שכל בהמה טהורה בשרה שתחת עצם האליה מהלך שתי וערב ואינו כן בבהמה טמאה אלא בערוד הרי לך עכשיו ארבעה סימני טהרה שנים של תורה ושנים מדברי סופרים:

ולענין פסק כל שאתה יכול לבחון בשל תורה אי אתה בוחן בשל סופרים וכל שסימני תורה אי אפשר לבדוק בהן אתה בודק בשל סופרים מעתה היה מהלך ומצא בהמה ורואה בה שמעלה גרה ופרסותיה סדוקות אין לו אצל בדיקה אחרת כלום מצאה מעלה גרה אבל פרסותיה חתוכות ואי אפשר לבדקן כשרה ובלבד שיכיר שפן וארנבת וגמל מצאה מפרסת פרסה אבל אינו רואה אותה עכשיו מעלת גרה שהעלאת גרה אינה סימן שבגופה אלא ממקרים שבה ואינו מצוי בכל עת אא"כ ישהא זמן מרובה אחר אכילתה מ"מ הואיל ורואה אותה מפרסת פרסה כשרה והוא שיכיר חזיר ואם היו לה קרנים יצאה מספק חזיר היו פרסותיה חתוכות ואי אפשר לו לבדקן וכן לא ראה אותה עכשיו מעלת גרה אם מצא שאין לה שנים למעלה כשרה ובלבד שיכיר בן גמל היו פרסותיה חתוכות ופיה גמום ר"ל חתוך ואין לה בדיקה לא בפרסות ולא בשנים וכן אינו רואה אותה עכשיו מעלת גרה בודק בבשרה שתחת עצם האליה אם מהלך שתי וערב ר"ל שחוטי הבשר הולכים אחד לאורך ואחד לרוחב כשרה ובלבד שיכיר ערוד והיאך אתה יודע שחיה בכלל בהמה לסימנין אלו שהרי בטהורות פתח בבהמה וסיים בחיה דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור וגו':

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שהתבאר בגמרא ושאר דברים שבאו עליה בגמרא אלו הן:

גמ' אלא ה"ק כל בהמה שאין לה שיניים כו' ומפרסת פרסה וליבדוק כו' ק"ק מי הכריחו לכך דלא הל"ל אלא בידוע שהוא מעלה גרה וקושטא הוא דבודק בפרסותיה ואפי' בשאינו מכיר בן גמל ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה אלו הן סימני חיה כו' יש לה טלפים כטלפי חיה אכתי איכא לספוקי בבהמה דיש טלפי חיה דומות כטלפי בהמה עכ"ל מפירוש מהרש"ל וממילא נמי איכא לספוקי שמא ישתנה מין עז וכה"ג שיהיה דומה בטלפים לחיה עכ"ל ואין זה בכח מאמר דבריהם ואינו אלא דברי נביאות שהרי עיקר קושייתם לפר"ת דבהמות המנויין שור כשב ועז אינן משתנין בקרניהן ובטלפיהם ואם נימא דמשתנין בטלפים איכא למימר נמי דמשתנין נמי בקרניהן אלא דבתרוייהו אין משתנין בשום בהמה ואין כאן קושיא כלל לפר"ת וע"כ הנראה דסברתם זאת קיימת דאין בהמות משתנין לא בקרנים ולא בטלפים אלא דהחיות טהורין אינן מצוין כולן בינינו ויש טלפי חיה דומות כטלפי בהמה וה"ק רבי דוסא דההוא סימנא דקרנים הוא סימן מובהק דאם יש לו קרנים כקרני חיה חלבו מותר ואם לאו ודאי בהמה הוא וחלבו אסור אבל סימנא דטלפים אינו מובהק דאף אם אין לו טלפי חיה אין זה ודאי בהמה דאפשר דחיה הוא דיש טלפי חיה שאינן מצויין בינינו דומות לטלפי בהמה ודו"ק:

בא"ד והשתא מתניתין דפ' בא סימן כו' אתי ככ"ע דרבנן מודו כל שיש לו קרנים יש לו פרסות סדוקות עכ"ל פי' והשתא היינו בין לפר"ת בין להאי וי"ל כו' שכתבו ולאפוקי מפי' ריב"ם דלא מצי אתי הך מתניתין אלא כר' דוסא כמ"ש לעיל:

ודע לפי' זה קרנים וטלפים דהתם בכל קרנים וטלפים איירי ולענין טמאה וטהורה וה"ק כל שיש לו קרנים אפי' של בהמה ואפי' קרן א' כמ"ש התוס' לקמן יש לו טלפים פרסות סדוקות וטהור וכל שיש לו פרסות סדוקות אין לו קרנים כגון חזיר וכן נראה מפרש"י שם אבל הרמב"ם לא פי' שם כן ועיין בחדושינו שם ודו"ק:

בא"ד אך קשה על פי' זה דכי פריך והרי עז שיש לו קרנים וטלפים מסתמא הוי ההוא טלפים דעז כטלפי חיה כו' עכ"ל אין עיקר קושייתם לדברי המקשה דאימא בין אקרנים לחוד ובין אטלפים לחוד פריך והרי עז דיש לו קרנים וטלפים דה"נ בברייתא דקתני קרנים וטלפים או או קתני אבל עיקר קושייתם לדברי המתרץ מאי קמשני כרוכות בעינן דאכתי תקשי לן מטלפים כיון דבחד סגי ומהרש"ל דחק בזה לאין צורך ואין להאריך וק"ל: :

קָרִי רַב עֲלֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל "וְכָל רָז לָא אָנֵס לָךְ". יש להקשות הלא שמואל חכם גדול היה בחכמת הרפואה ואין ידיעה זו שידע לבדוק הבשר באש מארס הנחש חשובה חכמה כל כך שראוי לפארו בעבורה? ונראה לי בס"ד דידוע רב לא היה אוכל בשר בבית אחרים וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים במסכת מנחות דף ק"י שהביא מספר הפרדס לרש"י ז"ל בכתבי יד עשרה מילי דחסידות היה נוהג רב וחד מנייהו דלא הוה אכל מסעודת הרשות משום חלב ודם וגיד הנשה פן לא הוזהרו בהם כהלכה והוא לא היה אומר להם שנמנע לאכול בשביל חשש זה אלא הוה אמר טעמא משום סעודת הרשות וכשהיה מזדמן סעודת מצוה היה אומר אמתלא אחרת עד כאן דבריו עיין שם. והנה בודאי היה נמנע מלאכול בבית אחרים שום סעודה אפילו שאינה של בשר כדי שלא ירגישו שהוא אינו אוכל בשר בשביל שחושדם שאין נזהרין כהלכה בניקור הבשר מן החלב ובמליחה ובהסרת הגיד אך כיון שנזדמן בבית ריש גלותא היה מוכרח לאכול מפני כבוד הנשיא אך בשר זה של הצבי אין בו חשש של ניקור החלב כי הצבי חלבו מותר ורק יש בו חשש בשביל המליחה בלבד לכך צוה אותם שלא ימלחו אותו אלא יצלוהו על האש כי צלי אינו צריך מליחה דנורא משאב שאיב ונמצא שלא נשאר בו חשש שמונעו מלאכול אבל עם כל זה לבו לא היה חפץ לאכול ונתן להם רשות לצלות לו בעל כרחו וכל זה הוא מתוכיות לבו לא ניכר לשום אדם ורק שמואל הרגיש ברוח קדשו שאין לבו של רב חפץ באכילה כלל לא זה ולא אחר ומה שאמר לצלות הוא בעל כרחו על כן נתחכם שמואל ללמדנו טענה ואמתלה שיאמר להם כדי כלא יהיה אוכל כלל. לכך אמר לו שמואל ' לָא חַיִשׁ מַר לְנִקּוּרִי ' רצונו לומר שמא הנחש נשך את הצבי הזה שחסר ויש בו ארס נחש ואף על גב דידע שזו חששה רחוקה עם כל זה אמר כן אליו כדי ללמדו לעשות התנצלות מצד זה כדי שעל ידי כך יעשה התנצלות לבלתי יאכל כלל. וכשאמר לו רב מה תקנה יש לזה? השיב לו לצלותו באויר התנור באופן שאינו מניחו על גבי הגחלים אז אם יש ארס נופל חתיכות חתיכות כיון שהוא תלוי באויר התנור ואז ניכר ונודע לכל וגם לבית ריש גלותא שיש בו ארס נחש לכך צוה לעשות כן ונתברר שיש בו ארס נחש ואחר שהבין רב ששמואל עשה זאת בחכמה שהבין ברוב חכמתו מה שהיה רב מצטער בלבו על אשר הוא מוכרח לשנות מנהגו שיהיה אוכל משל אחרים דבר עמו בחכמה שהשיאו להתנצלות אחרת ועל כן קרא עליו מקרא זה וְכָל רָז לָא אָנֵס לָךְ (דניאל ד, ו).