מסכת חולין דף ק״י עמוד א׳

איכא תנא בהאי דוכתא:

דאתנייה לרב כחל יש כאן מי ששנה לרב כחל שבשלו בלא קריעה אסור באכילה ולישנא בתרא דרב הוה שמיעא ליה לרבי אלעזר:

אחוייה בני המקום:

לרב יצחק אמרו לו לרבי אלעזר זה שנאה לו:

אני לא שניתי לו כחל כל עיקר כלומר שום כחל לא שניתי לו לאיסור בין כחל מניקה ובין כחל שאינה מניקה:

ורב ששנה להם כחל שאסור:

בקעה מצא כלומר ראה שהיו מזלזלים באיסור בשר בחלב והחמיר עליהן:

לטטלפוש:

איכא תנא דאתנייה לרב כחל אחוייה ליה לרב יצחק בר אבודימי וכן בפרק המוכר את הספינה (ב"ב דף פז.) איכא תנא דאתנייה לרב מידות אתוי ליה רב יצחק בר אבודימי והקשה רבינו שמואל דהא רב יצחק בר אבודימי היה רבו של רבא כדאמר בריש יבמות (דף ג.) ובריש פ' אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עו.) אמר רבא א"ל רב יצחק בר אבודימי אתיא הנה הנה וכו' ואיך יתכן דרב יצחק בר אבודימי שהיה רבו של רב שהיה חי עד רבא והלא ביום שמת רב יהודה שהיה תלמידו של רב נולד רבא וגרס התם רבינו שמואל איכא תנא דאתנייה רב מדות וקשה לר"ת דהכא בשמעתין אין שייך לומר כן דקאמר אני לא שניתי לו ומיהו יש לפרש לו כמו ממנו כמו (ב"מ דף לג.) תלמיד ורבו צריך לו אבל הא דקאמר ומתוך פלפולו של רבי חייא שנה לו כחל סתם לא אתי שפיר ואור"ת דשנים היו אחד היה בימי רבינו הקדוש דאמרינן פרק כירה (שבת דף מ:) דאמר רב יצחק בר אבודימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ואותו יכול להיות שהיה רבו של רב וקשה קצת דאם רב יצחק בר אבודימי דהמוכר את הספינה היה רבו של רב היכי קאמר לרבי אלעזר התם הא איתמר עלה אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן והלא ר' יוחנן שהיה רבו של ר' אבהו היה קורא לרב רבינו כדאמרינן באלו טרפות (לעיל חולין דף נד):

דאתנייה לרב כחל פי' בקונטרס יש כאן מי ששנה לרב כחל שבשלו בלא קריעה אסור באכילה ולישנא בתרא דרב הוה שמיע ליה לר' אלעזר ונראה דלא קאי אהנהו לישני דלעיל אלא שמע שהיה רב אוסר כחל ואפילו בקריעת שתי וערב כדאמרינן בסמוך בסורא לא אכלי כחלי אע"ג דמתניתין שריא ליה בקריעה והיה תמיה ר"א והשיב לו רבי יצחק בר אבודימי דרב בקעה מצא וגדר בה גדר ורב יוסף קאמר דכחל מניקה שנה לו דאסור אפילו בקריעה ומתניתין כשאינה מניקה ור' חייא שנה לו כחל סתם והיה סבור שיבין רב מעצמו ולא הבין וטעה בדבריו והיה סבור שמכח שום ברייתא היה בא לחלוק על משנתנו לאסור כל כחל אפילו בקריעה ואנן דאכלינן כחלי אפילו של מניקה בקריעה סמכינן אלישנא דרב בקעה מצא ואין חילוק בין מניקה לשאינה מניקה וגם אעובדא דרבין ורב יצחק בר יוסף דאייתו קמייהו תבשיל דכחלי ואכל רב יצחק ומסתמא של מניקה היה מדלא רצה רבין לאכול ורב יצחק עיקר מדאמר אביי רבין תיכלא אמאי לא אכל וגם מעובדא דרמי בר תמרי דנקטינהו לכולהו כחלי ואפילו של מניקה ואכל:

הא דאמר ליה רבי אלעזר לר' זעירא איכא תנא דאתנייה לרב כחל פירש רש"י דרב אלעזר שמיע [ליה] לישנא בתרא דרב דאמר שאם בשלו בלא קריעה שאסור באכילה. והר"ז הלוי זצ"ל כתב דאינו מחוור, מדאהדר ליה רב בקעה מצא וגדר בה גדר, אל[מ]א שמיע ליה דרב לגמרי אסר ואפילו בקריעה כמנהג דסוריא ופומבדיתא וכעובדא דרמי בר תמרי, דהוא רבי בר דיקולי, דמשמע מכולהו דלא אכלי כחל כל עיקר, מדאתא רב לבבל משום דבקעה מצא וגדרה, והא דמתני' רב כהנא אני כחל מיניק' שניתי לו דמשמע דכחל מיניה אסור לגמרי, יחידאה הוא ולא סמכינן עליה, וכל כחל ואפילו של מיניק' מותר בקריעה לדידן דלית לן כמנהגם דבבל, ואין הפרש בין מניקה לשאינה של מניקה. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל דבתוספתא קתני כחל של מניקה קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו, ואף על גב דמפשטא דתוספתא הוה משמע דאין צריך קריעה אלא לשל מניקה, אפילו הכי איכא למימר דתוספתא לרבותא נקטי, כלומר אפילו של מניקה אם לא קרעו אינו עובר עליו ומשום סופא נקט ליה אבל אפילו אינה של מניקה צריך קריעה.

גרסת הספרים והוא גרס' רש"י ז"ל איכא תנא דאתנייהו לרב כחל ולא גרסי' דאתנייהו רב כחל דא"כ היכי אמר רב יצחק אני לא שניתי לו כחל לא שניתי עמו מבעי' ליה אלא ודאי כדאמרן והא דאמרי' אחויי' לר' יצחק בר אבדימי אע"ג דר' יצחק בר אבדימי היה. בימי רבא כדאמרי' התם אמר רבא אמר רב יצחק בר אבדימי אתי' הנה וכו' וכמה דורות היה בין רב לרבא פר"ת ז"ל דתרי ר' יצחק בר אבדימי הוה וחד הוה בימי רבא וחד הוה בימי רב כדאמרי' בפרק כירה אמר רב יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר ר' לבית המרחץ. והא דבעי ר"א איכא תנא דאתנייהו לרב כתל פירש"י ז"ל יש כאן מי ששנה לרב כחל שבשלו בלא קריעה אסור באכילה ולישנא בתרא דרב הוי שמיע' ליה לר"א. אחויי' בני המקום לר' יצחק בן אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר ר' לבית המרחץ. והא דבעי ר"א איכא תנא דאתנייהו לרב כחל פירש"י ז"ל יש כאן מי ששנה לרב כחל שבשלו בלא קריעה אסור באכילה ולישנא בתרא דרב הוי שמיע' ליה לר"א אחוייה בני המקום לרבי יצחק בר אבדימי ואמרה לו זה שנאה לו. ואמר אני לא שניתי לו כחל לאיסורא כל עיקר ואפי' של מניקה ורב ששנה לכם בבבל בקעה מצא גדר בה גדר. ראה שהיה מזלזלים בבשר וחלב והחמיר עליהם: והר"ז הלוי ז"ל הקשהעל פי' זה דאי משום לישנא בתרא דרב בעי ליה היכא מהדר ליה רב בקעה מצא וגדר בה גדר. דהא מסתמא לישנא דרב דלעיל דינא הוי ולא תקנתא וכדמוכח סוגיא דלעיל ולא אמריה דסוגין דלעיל כולה לאו כי האי לישנא. לכך היה הוא ז"ל וכן פי' בתוספות דר' אלעזר שמיעה ליה כי במקומו של רב לא היו אוכלין כחל כל עיקר ואפי' בקריעה שתי וערב וכדאמרי' בסמוך בסורא לא אכלי ועל זה היה תמה רב אלעזר דהא במתני' כולה משמע דשרי בקריעה מיהת אפי' לכתחלה ואמר לי רב יצחק אני לא שניתי לו שום כחל לאיסורא ואפי' של מניקה ורב בקעה מצא וגדר בה גדר. רבי יוסא בר אבא מתני אנא כחל מניקה שניתי לו. ומתוך פלפולו של רב חייא שנה ליה כחל סתם פרש"י ז"ל אני כחל מניקה שניתי לו שיש בדדיה חלב כנוס הרבה. ומתוך פלפול של רב חייא שנה ליה כחל סתם והיה סבור שיבין רב דבריו שאינו אוסר אלא של מניקה ולא הבין ואסר אפי' בשאינה של מניקה עכ"ל. ולפי שיטתו שלרש"י ז"ל י"ל כי רבי אלעזר שמע לישנא בתרא דרב שהיה אוסר בלא קריעה כחל סתם ואפי' כחל שאינה של מניקה. והיה תמה דהא מתני קתני שבשלה בחלבה ומתני' נמי אינו משמע אלא בכחל של מניקה וע"ז אמר לו אני כחל של מניקה שניתי לו וכו' אבל לפי שיטת התוס' פי' אני כחל של מניקה שניתי לו לאסור אפי' בקריעה ודעתי על כחל של מניקה: ומתוך פלפולו סתם דבריו כסבור שיבין רב והוא לא הבין וסבר דאפי' כחל שאינה של מניקה היה אוסר ושהי' בא מכח שום תנא דפליג אמתני' ולכן אסר במקומו כל כחל אפי' בקריעה וטעה בהוראתו. ואנן דאכלינן כחלי סמי' אלישנא קמא דמתני רב כהנא. ואסוגין דלעיל דכולהו מסתמא בכחל של מניקה שריה וכפשטיהו דמתני ומתנית' דשרו לה גם על ר"נ דאמר זויקו לה כחלי. וגם מעובדא דרבין ורב יצחק דאתייה לקמייהו תבשילא דכחלי ואכלו רב יצחק ורבין דלא אכיל קרי ליה אביי רבין תיכלא. והתם בשל מניקה הוי מדלא אכיל מיניה רבין וגם מעובדא דרמי בר תמרי דנקיט ליה לכחלי ואכיל להו ואפי' של מניקה. וכן פי' בתוס'. ולכאורה היה נראה דכחל שאינה של מניקה שרי בלא קריעה כדאמר רב יצחק בר אבדימי ולא אשכחן דפליג עליה ובתוספות נמי הכי קתני כחל של מניקה קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו. ואע"פ שבמשנה ובדברי אמוראים שנו כחל סתם. י"ל כי מתוך פלפולם שנו כן כמו ששנה רב חייא וכן התירו מקצת הפוסקים ז"ל.

והגאונים והרמב"ם ז"ל לא חלקו בין כחל לכחל וסמכו על סתם משנתינו וכולהו אמוראי שהזכירו כחל סתם ולא חלקו בדבר ומיהו כחל של גדיים קטנים שאין דרך להיות בהם חלב אין להחמיר בה ובקריעה כל דהו סגי אפי עם הבשר ואם פשעו ונתנוה בקדרה של בשר בלא קריעה אין אוסרים אותה דלא שכיח בהו חלבא וכי שכיח נמי מיעוטיה הוא ולא סגיא דלא בטיל בס' והא פשיטא דאפילו בכחל של מניקה לא אסרו אלא שלא לבטלה אלא עם הבשר ממש וכדאמרן אבל מותר לבשלה בכל כלי בשר ואפי' הן בני יומן שלא גזרו בה על פליטת כלים והא חזינן לקמן דטוי כחלא ובשרא בשפוד אחד ולא חששו אלא שמא יהיה נוטף מן הכחל על הבשר או מן הבשר על הכחל אבל משום שפוד עצמו לא חששו ואע"ג דכלי מתכות שתשמישו ע"י האור חם מקצתו חם כולו ואפי' היה חדש היה ראויה לחוש שבולעו כאן ופולטו כאן אלא ודאי שלא גזרו לענין כחל בפליטת כלים ואוכלין אותו בכלי בשר ומבשלין אותו בקדרה וחותכין אותו בסכין שחותכין בו בשר ואין חוששין ואצ"ל שאין להקפיד בו לאכלו באפיקורן עם הבשר או עם הגבינה: ומיהו נראה שאין לבשלו בקדרה חולבת דהא עיקר הכחל בשר גמור הוא דאורייתא וכדפרישית בפרק גיד הנשה ובהא סליקא לה שפיר שמעתא דכחל בס"ד.

כל מה שביארנו בדין כחל אין בו הפרש בין כחל של מיניקה שיש בו חלב הרבה לכחל של קטנה שלא היה לה עובר מעולם אלא הכל אסור מדברי סופרים והכשירו על הצדדין שביארנו שלא חלקו חכמים בכחל וגדולי פורווינצא פירשוה בחבוריהם דוקא בכחל של מיניקה וממה שאמרו בתוספתא כחל של מיניקה קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו ואין זה כלום שלא תפשה בלשון זה אלא לרבותא שאף של מיניקה דיו בקריעה ואם לא קרעו אינו עובר ומ"מ לשון הסוגיא עיקר דקאמר כלישנא בתרא דרב דקאמר דלא קרעו אסור אף בדיעבד בשל מיניקה (מששא) [משמע] דבשאינה מניקה צריך קריעה לכתחלה אף בפני עצמו:

כבר ביארנו בפרק ראשון על מי שיצא ממקומו והלך למקום אחר שאם דעתו להשתקע ושלא לחזור למקומו הרי הוא כבני מקום זה מכל וכל ואין עליו חומרי מקום שיצא כלל ואם דעתו לחזור יש עליו חומרי מקומו אבל חומרי מקום זה אינם עליו מן הדין אלא שיש צדדין שהוא צריך לאחוז בהם והוא שאם בני מקום זה כותיים או עמי הארץ אין להתירם בפניהם אלא שיאכלם בייחוד אבל אם הם בני תורה או שיש להם מנהיגים בני תורה נוהג היתר אף בפניהם במה דברים אמורים בשנודע שהוא מותר אלא שמפני הגדר היו נוהגים איסור אבל אם היו נוהגים איסור בטעות מתירה בפניהם בכל ענין:

יראה לי משמועה שבכאן שאם לא היה זה המיקל מפורסם בחכמה כל כך אינו רשאי להתיר בשום צד ומ"מ כל חוץ לתחום מותר אף למי שאינו מפורסם שאר מפרשים פירשו השמועה באדם מפורסם ופירשו שכל חוץ לתחום מותר אף בפניהם ולא יראה לי כן שהרי מ"מ היה בכאן מנהיג בן תורה והיה לו לומר שאף בעיר היה רשאי לעשות כן אף בפניהם פירשו רבותי שאם דעתו להתעכב כאן שלשים יום ודעתו לחזור צריך לנהוג כחומרי שני המקומות בכל צד כמו שביארנו בפרק ראשון:

תלמיד חכם צריך לדקדק בעניניו שלא להכניס עצמו בספקות אע"פ שאין בהם שרש של איסור לשאר בני אדם:

ספק ערלה יתבאר במסכת קדושין שהוא מותר ומ"מ ראוי לתלמיד חכם שלא לאכול מהם עד שידע בודאי שאינן של ערלה ואם עשה רשאי גדול הימנו לתפשו על כך דרך ויכוח וכן שלא ישתמש בכל מה שיש לחוש לאיסורי הנאה כחרצנים הנמצאים ולא נודע אם הם של יין נסך אם לאו וכן שלא להשתמש בדבר אא"כ נתברר לו שאין לו עליו באותו תשמיש דין גזל וכן כל כיוצא בזה:

כבר ידעת על התפילין שקדושתן חמורה ושצריכין גוף נקי לפיכך חולי מעים וכן כל מי שאין יכול להשהות את נקביו אלא בצער פטור מן התפלין כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

טלית שאולה מן התורה פטורה מן הציצית לעולם שנא' כסותך ולא של אחרים ומדברי סופרים לחייבה בציצית אחר שלשים יום מפני שכל הרואה אותו שלבשה שלשים יום סבור שהיא שלו שאין דרך להשאיל ביתר משלשים יום ויביא עצמו בכך לידי חשד:

בא"ד ויש לומר משום דלישנא בתרא כו' בין בהדי בשר בין בלא בשר כו' עכ"ל הכי משמע דאמתניתין קאי לישנא בתרא דסתמא איירי בין בהדי בשר בין בלא בשר אבל הרא"ש פירש דכיון דמחמיר דקריעה קצת לא מהניא דיעבד עם הבשר מחמיר נמי בלא בשר לכתחלה והך ברייתא פליגא כו' ואפי' לכתחלה כדמפרש רב נחמן דהיינו תניא כו' עכ"ל והוא דחוק דנהי דרב נחמן מהדר לתרוצה למימר דלכתחלה נמי סבירא ליה דשרי ואיידי קתני מ"מ לישנא דברייתא דיעבד משמע ומאי קאמר תניא כלישנא קמא דאדרבה טפי משמע כלישנא בתרא ודו"ק:

בא"ד דאי בהדי בשר נעשה הבשר נבלה כו' דטעמא דלב דשיע לא קאי כו' עכ"ל כתב מהרש"ל נראה כו' אלא לרווחא דמלתא קאמר שאף אם תחלוק ותאמר דשיעתו מהני קצת שלא יבלע דם של עצמו כו' אבל לפרש"י כו' עכ"ל אין דבריו מבוררים דודאי כן הוא כמ"ש הר"ן שיש לחלק בשיעת וחלוקת הלב דדם של עצמו אינו בולע אבל לגבי איסור אחר לא אמרינן דשיע כ"כ התוס' בפרק כיצד צולין וכ"ה במרדכי והגהת אשר"י ע"ש אבל כל זה לדעת רש"י דשנויא דלב שיע קיימא אבל לדעת מי שאומר דטעם דשיע לא קאי ודאי דליכא לפלוגי בהא ודם של עצמו בלא בשר נמי בולע כמ"ש בהדיא התוס' שם דכבולעו כך פולטו לא שייך בקדירה וע"כ הנראה להגיה כאן מלת ועוד וכצ"ל וחוזר ואוסר הלב ועוד דטעם דלב שיע כו' והשתא קושייתם מעיקרא אף לפרש"י דשנוייא דלב שיע קאי מכל מקום בהדי בשר נאסר גם הלב דלגבי איסור דאחר לא אמרי' דשיע כמ"ש התוס' והגהות אשר"י ומרדכי ושוב הקשו ועוד לשיטת ר"ת דקיימינן השתא הא לפירושו טעם דלב שיע לא קאי כלל ואפי' בלא בשר נאסר וק"ל:

בד"ה איכא תנא כו' היכי קאמר לר' אלעזר התם כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד וה"פ הכחל קרעו וכו' כדמפרש בגמרא ומוקי לה ר' אלעזר לקדרה וכו' כצ"ל דכי פריך בגמרא א"ר אלעזר דאמר לשמעיה קרע לי ואנא איכול. מאי קמ"ל מתני' היא גרסי התוס' הכי הא קמ"ל דלא בעי שתי וערב אלא לקדירה והא דכתבו התוס' בתר הכי משום דמתני' סתמא קתני וכו' ר"ל ומוקי לה ר' יהודה מתני' בקרעו שתי וערב ולא מוקי לה בלא קרע שתי וערב ובלא בשר משום דמתני' סתמא קתני:

בא"ד וי"ל משום דלישנא בתרא דרב קאמר אינו עובר עליו ואסור בין בהדי בשר בין בלא בשר. ויש להקשות מנא ליה הא דלמא לישנא בתרא לא אסר אלא היכא דבשלו בבשר ויש ליישב דכיון דמתני' קתני סתמא ואיירי בכל ענייני בישול ובשתיהן דהיכי דלא קרעו כדינו דהיינו כשרוצה לבשלו בהדי בשר דהוי דינו קריעה שתי וערב ובלא בשר קריעה מועטת אינו עובר עליו ועלה קאי לישנא בתרא דרב וקאמר דאינו עובד עליו ואסור משמע דבכל ענין בישול איירי היכא דלא קרעו כדינו דהיינו בהדי בשר ש"ו ובלא בשר קריעה מועטת אינו עובר עליו אבל איסורא מיהא איכא: