מסכת חולין דף ל״ז עמוד א׳

מאי לגופיה הוא דאהני אבל דליטמי איהו אחריני לא או דלמא ל"ש:

מתני' עד שתפרכס דאי לא מפרכס קים להו לרבנן דנטולה נשמתה קודם גמר שחיטתה כדאמרינן בגמרא:

אם זינקה כדרך שהבהמות נופחות בגרונם והדם מקלח ומזנק בכח:

זינוק קילוח:

השוחט בלילה בהמה מסוכנת שצריכה פירכוס ולא ידע אי פירכסה:

ולמחר השכים ומצא כותלי בית שחיטת הצואר מלאים דם כשרה מפני שזינקה:

וכמדת ר"א דמכשר לה בזינוק אמרה ר"ש:

אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה צריכות פירכוס אם היא מסוכנת:

כי מהניא חיבת הקדש לפסולי גופיה השתא מסקינן דמדאורייתא קמיבעי ליה אבל מדרבנן מודו דמונין בו ראשון ושני וכן משמע נמי פרק המנחות והנסכים (מנחות דף קב:) דקאמר נותר עפרא בעלמא הוא אמאי מטמא טומאת אוכלין ומשני בחיבת הקדש תפשוט דבעי ר"ל כו' ומשני קמיבעיא ליה דאורייתא כי אמרינן דרבנן והא דאמר בפ"ק דפסחים (דף כ.) גבי מחט שנמצאת בבשר הבשר טמא האי בשר דאתכשר במאי אי בחיבת הקדש אימר דמהני חיבת הקדש לפסולא דגופיה למימני ביה ראשון ושני מי מהני וכ"ת ה"נ תפשוט הא דבעי ר"ל כו' הוה מצי לשנויי הא דר"ל מדאורייתא בעי אלא שפיר משני שם כגון שהעבירה בנהר ועוד משום דלרב יוסף דלעיל בעי נמי מיניה מדרבנן וא"ת תפשוט דר"ל מדרבי יוסי ב"ר חנינא דאמר משקי בית המטבחים אינו מכשיר ואם מהני חיבת הקדש למימני ביה ראשון ושני מנ"מ בהכשרו וי"ל דנפקא מינה לענין כמה דברים שהיו מביאים בעזרה וגם חולין היו מביאים לאכול עם המנחות והזבחים כדי שיהו נאכלים על השובע כדאמר בהקומץ רבה (מנחות דף כא:):

השוחט את המסוכנת אפילו לכתחלה שרי ונקט לשון דיעבד משום דבעי למיתני עד שתפרכס:

שאינה חיה לא תאכל בריש אלו טרפות (לקמן חולין דף מב.) דריש מהאי קרא דטרפה אינה חיה והיינו לפי המסקנא דשמעתין דלא מיתוקמא במסוכנת:

השתא מחיים אסורה לאחר מיתה מיבעיא השתא סבר דסתם נבלה מסוכנת היא קודם מיתה ולהכי דייק שפיר דאי קודם מיתה אסורה פשיטא דמיתה לא שריא לה כדפירש בקונטרס ומיד הוה מצי למפרך דלמא אתי קרא לנבלה דלא מכח מסוכנת וכגון שעשאה גיסטרא אלא דנטר עד סוף המסקנא אבל אין לפרש דאפילו אפשר לנבלה שלא היתה מסוכנת מעיקרא מ"מ דייק דמדאסר רחמנא מסוכנת משום דקרובה למיתה כ"ש בהמה שמתה לגמרי דאע"ג דאסר רחמנא טרפה אפ"ה איצטריך לאסור נבלה משום דטרפה מיחסרא אין לפרש כך דא"כ אמאי פריך במסקנא דלמא אתא קרא להך נבלה דלא אתא מכח מסוכנת מעיקרא כגון שעשאה גיסטרא אלא פשיטא דאין זה קל וחומר דאיסור מסוכנת חמיר דחל מחיים כדאמר בזבחים בפרק חטאת העוף (זבחים דף ע.) דלא ילפינן נבלה מטרפה משום דחמירא דאסורה מחיים וא"ת למאי דפריך אי אמרת נמי מסוכנת שריא תקשי אמאי אצטריך קרא לאסור נבלה הא אסורה מחיים משום איסור שאינה זבוחה דרחמנא אמר וזבחת וזו לא נשחטה דממ"נ אף לאחר שנתנבלה איכא עשה דשאינה זבוחה כדמשמע בפרק כל שעה (פסחים דף לו.) ובפ"ק דנזיר (דף ד.) דר"ש אומר האוכל נבלה ביוה"כ פטור משום דאין איסור חל על איסור משמע אפילו נתנבלה ביוה"כ פטור משום דאין איסור חל על איסור והשתא כשמתה פקעה איסור אבר מן החי אמאי לא חל איסור יוה"כ עם איסור נבלה בבת אחת אלא ודאי לעולם איכא איסור דשאינה זבוחה ולהכי לא חייל עליה איסור יוה"כ דמחיים נמי הוה בה איסור זה ואכתי לא פקע ויש לומר דהוה מצי למימר ולטעמיך:

דלמא היינו נבלה היינו מסוכנת אין לפרש כההיא דבסמוך דהשתא בעי למימר דקודם מיתה משנסתכנה קרי לה נבלה:

השתא מסוכנת דלא מחסרא אסורה טרפה מיבעיא וכ"ת אצטריך לטרפה דלא מחסרא כגון דיתיר כיון דכל יתר כנטול דמי הא נמי מיחסר ונפלה נמי חשובה כמחסרא:

ודלמא היינו טרפה היינו מסוכנת הא פירושו כההיא דלעיל דהשתא בעי למימר דכל מסוכנת קרי לה טרפה דטרפה לשון מסוכנת כלומר קרובה למות בין מיחסרא בין לא מיחסרא וק"ק דלעיל דפריך היינו נבלה היינו מסוכנת לא קאמר לעבור עליו בעשה ולא תעשה כדקאמר הכא:

ודילמא היינו טרפה היינו מסוכנת פירש רש"י ז"ל דטרפה לאו מחוסרת אלא בין מיחסרא בין לא מחסרא משעה שאינה ראויה לחיות קרויה טריפה, דמאי טרפה שנטרפה בריאותיה ומסוכנת ומפני שהיא קרובה למות, ואקשי אם כן נבלה דכת(י)ב רחמנא למה לי. דאי לעבור עליה בעשה דחיה אכול שאינה חיה לא תיכול ובלא תעשה דנבלה כדאמרינן לעיל, תו לא איצטריך דהשתא מחיים כי הויא מסוכנת הויא טרפה וקא עבר עליה בלאו ועשה לאחר מיתה מיבעיא, איסורא להיכן אזל, ודלמא היינו טרפה היינו מסוכנת, כלומר אפילו בנבלה שמתה לאחר שנסתכנה מצית מוקמת לה ולעבור עליה בב' לאוין ועשה, אלא מהכא (ויקרא ז, כד) וחלב נבלה וחלב טרפה וכו', ואי סלקא דעתך היינו טריפה היינו מסוכנת ומשום שהיא קרובה למות אתי טרפה וחאיל אאיסור חלב, לכתוב חלב טרפה אכול לא תאכלוהו ואנא ידענא דכל שכן חלב נבלה, דהשתא טרפה דמחיים שעדיין לא מתה מפני שהיא קרובה למות וחאיל איסורה אאיסור חלב נבלה ממש שנסתכנה ומתה לא כל שכן, וליכא למימר דצריכי כדמצרכי להו בזבחים (ע, א) דאי כתב רחמנא נבלה משום דמטמיא, ואי אשמועינן טרפה משום דאסורה מחיים דהשתא הא אמרינן דהיינו נבלה היינו מסוכנת ונבלה נמי מחיים היא, אלא מדכתב רחמנא נבלה מכלל דטרפה לאו היינו מסוכנת, דמסוכנת משרא שריא, ומאי טרפה מחוסרת, וכיון שכן איצטריך חלב נבלה וחלב טרפה דלא אתי חד מחבריה, דאיסור טרפה לאו משום מיתה, אלא משום חסרון וכדמצרכינן להו התם בזבחים, דאי כתב רחמנא טרפה משום דחסרה אסורה ואפילו מחיים, ואי כתב נבלה משום דמיטמא, ודלמא לעולם אימא לך היינו טרפה היינו מסוכנת, ונבלה הבאה מכח מסוכנת ודאי לא איצטריך קרא למיכתב, דמטרפה אתינן כדקאמר, אלא נבלה דהכא לאו דאתיא מכח מסוכנת אלא דעשאה גסטרא, וההיא לא אתיא מטרפה, דאיכא למימר כדמצרכינן לה בזבחים כנ"ל שטתו של רש"י ז"ל. [ו]בשם ר"ת ז"ל פירשו ומה מחיים אתי איסור טרפה וחאיל אאיסור חלב ואף על פי שאינה מטמאה נבלה דלאחר מיתה כלומר דמטמאה לכל שכן, ואין להשיב על זה כמו שהשיבו שם בזבחים דאי כתב רחמנא טריפה משום דאסורה מחיים אבל נבילה דלא אסורה בחיים לא, שהרי נבילה אסורה מחיים כשהיתה מסוכנת הואיל ואתה אומר בטריפה היינו מסוכנת היינו נבילה ואף על פי שניתוסף בה איסור לאו מכל מקום מצינו נבילה מחיים.

המשנה השמינית והכונה בה להשלים מה שהתחיל לבאר בחלק השלישי במה שאנו צריכים אחר שחיטה לקצת בהמות ואמר על זה השוחט את המסכנת רבן גמליאל אומר עד שתפרכס ביד ורגל ר' אליעזר אומר דיה אם זינקה אמר ר' שמעון השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כותלים מלאים דם כשרה שזינקה כמדת ר' אליעזר וחכמים אומרים עד שתפרכס ביד או ברגל או עד שתכשכש בזנבה אחת בהמה דקה ואחת בהמה גסה בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש במה דברים אמורים שהיתה בחזקת מסוכנת אבל אם היתה בחזקת בריאה אפי' אין בה אחד מכל הסימנין הללו כשרה אמר הר"מ פי' המסוכנת היא הנוטה למות ושיעור ענין זה כמו שאמרו כל שמעמידין אותה ואינה עומדת ופי' פרכוס שהיא מפרכסת וזינקה גזור מן יזנק מן הבשן והוא הקול הנשמע בנשימת בני אדם בשעת הנומה קורא אותו הדבר בערבי גטיט וכן שמו ומה שאמר והוא מה כותלים מלאים דם ר"ל צואר הנשחט והוא מה שנאמר כתלי בית השחיטה שנינו ומה שאמר שפשטה ידה ולא החזירה זהו ביד בלבד אבל אם פשטה ידה והחזירה כשרה וזו היא פסק ההלכה:

אמר המאירי השוחט את המסוכנת רבן גמליאל אומר אסורה עד שתפרכס אחר שחיטה ביד וברגל שכל שלא עשתה כן הדברים מוכרחים בה שקודם גמר שחיטה מתה ומצד חליה ור' אליעזר מכשיר בזנוק לבד והוא נפיחת הגרון והוצאת הדם בכח אותה נפיחה אמר ר' שמעון השוחט בלילה ר"ל את המסוכנת ולמחר השכים ומצא כותלים ר"ל כותלי בית השחיטה מלוכלכים בדם כשרה שאם אין זנוק אין דם בסביבות בית השחיטה ושמא תאמר הרי אפשר שזנוק זה בתחלת שחיטה היה תדע שר' שמעון סובר שאף פרכוס שבתחילת השחיטה מציל והוא הענין שנתחדש בדבריו ואין הלכה כן וחכמים אומרים או ביד או ברגל והם מחמירים יותר מר' אלעזר ומקילין יותר מרבן גמליאל ואין אנו צריכים אלא לפרכוס יד או רגל או לכשכוש זנב בין בבהמה דקה בין בבהמה גסה ומ"מ יש חלוק בפרכוס יד בין דקה לגסה שבדקה אם פשטה ידה ולא החזירה לצד גופה אין זה פרכוס ובגסה מתוך כבדותה הרי זה פרכוס ומ"מ ברגל אף בדקה דינו בפשטה לבד שאין תנועת הרגל קלה כל כך כתנועת היד במה דברים אמורים שאנו צריכים לפרכוס במסוכנת אבל בבריאה אין אנו צריכים לכלום אלא תשחט ואם פרכסה פרכסה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה לא נשלם ביאורו במשנה זו לאחד מן התנאים שבה ומה שנאמר בגמרא להשלמת ביאור ענין זה עם שאר דברים האמורים בה אלו הן:

במשנה ר"ג אומר עד שתפרכס ביד וברגל כו' כצ"ל וכ"ה לקמן בגמרא ורש"י ותוס' ורי"ף ורא"ש אבל בדפוס חדש הגיהו גם לקמן רשב"ג ואינו נכון דא"כ מאי פריך בסוף שמעתין מאי קא משמע לן הא כולהו תנינהו כו' הא אדרבה כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה השתא מחיים אסור כו' ואם תאמר למאי דפרישית אי אמרת נמי כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמ' לאחר מיתה הוא דקרייה רחמנא נבלה מחיים לא איקרי נבלה כצ"ל:

[שם] חלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו כצ"ל:

בתוס' ד"ה השתא מחיים וכו' כגון שעשאה גיסטרא וכו' אבל א"ל דאפלו אפשר לנבלה וכו' וא"ת למאי דפרישית וכו' דרחמנא אמרה וזבחת וכו' כצ"ל:

בא"ד דאע"ג דאסר רחמנא טריפה אפילו הכי אצטריך לאסור נבלה וכו' כל זה הוא מל' הקושיא דתוס' וכן הא דקאמר אלא פשיטא דאין זה ק"ו וכו' דחל מחיים וכו' כל זה הוא ל' הקושיא ואע"ג דלקמן בדף זה ע"ב כתבו התוס' דאי מסוכנת אסורה גם איסור דנבלה מתחיל מחיים ולא שייך למפרך מה לטריפה שכן מחיים היינו כדאתית למילף נבילה מטרפה אבל אי אתית למילף נבלה ממסוכנת גופא שייך שפיר למיפרך מה למסוכנת דחל מחיים וק"ל והא דקאמרו התוס' הכי בלשון הקושיא דלעיל דאע"ג דאסר רחמנא טרפה אפי הכי אצטריך לאסור נבילה משום דטרפה מיחסרא היו יכולין לסתור זה מטעם דנבלה נמי כיון דמת אין לך חסרון גדול מזה כמו שהקשו התוס' לקמן ע"ב אלא דבלאו הכי דחי לה שפיר: