מסכת חולין דף צ״ח עמוד א׳

אפרוח שהבשר נותן טעם ולא שנא טמאה ול"ש טהורה דנבלה היא:

אבל טמאה בלא אפרוח לא:

כיון דאית בה אפרוח קרי לה טמאה ואפילו של עוף טהור:

ביצים טהורות ששלקן כו':

מכלל דרישא דנקט טמאה טמאה ממש קאמר ולאו אפרוח דאי בטהורה ואפרוח תרתי למה לי:

כיצד ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהם וזו היא טומאתו וכולן מן הטהור:

השתא דלית בה אפרוח אשמועינן דיהבא טעמא ואסורה ואע"ג דמיא בעלמא הוא:

יש בה אפרוח אפילו טהורה:

בביצת אפרוח וה"ה בשאר בנמצא בה דם דשדא תיכלא בכולה ונראה דטמאה שהיא קלופה אפשר דאסורה ובירושלמי גבי גיעולי ביצים משמע דיש חילוק בין קלופות לשאין קלופות ושמא לענין זה נמי יש חילוק והא דלא משני הכא הא בקלופה הא בשאינה קלופה משום דסתם ביצים מבשלים אותן בקליפתן:

פירושי קא מפרש הכא לא פריך א"ה אסורות אסורות למה לי וכן בכמה דוכתין ובכמה דוכתין פריך:

דנפל בדיקולא דבשרא בערוך חברו בהדי היא ניימא ודיקולא שפיל פירוש קלתא וכתוב בתשובת הגאונים דהכי קאמר דנפל ליורה גדולה שיש בה שיעור דיקולא וקשה כיון דלאו לדיקולא נפל מאי קאמר סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלעה דיקולא ובקונטרס פירש דיקולא קלחת וקלחת הוא כלי שמבשלין בה בשר כדאמר בהמוכר את הספינה (ב"ב עד.) כל שלשים יום מהפך להם גיהנם כבשר בקלחת ואפשר דקרי ליה דיקולא משום הרתיחות שעולות בתוכו שנקראים דקולי כדאמר פרק כל שעה (פסחים דף לט:) אמר רב יוסף לא ליחלט איניש תרתי חיטי בהדי הדדי דילמא אזל חדא בצדי דחברתה ולא סליק ליה דיקולא דמיא מד' רוחתא:

ואיבעיא להו בששים ואחד כו' ומדלא פירש בהדיא בששים והיא מותרת ליכא למיפשט מידי דשמא רבי יהושע בן לוי עצמו הוא מסופק ומיהו קשה דלקמן קאמר רבי יהושע בן לוי כל איסורין שבתורה בששים משמע בששים של היתר כמו גיד בששים ואין גיד מן המנין ויש לומר דהתם משמיה דבר קפרא קאמר לה אבל הכא מדקאמר בששים אסור משמע שפיר דבששים של היתר נמי אסור להכי אית לן למימר דלדידיה הוה מספקא ליה:

כל איסורין שבתורה בששים פירש בקונטרס דאף כי לא יהיב טעמא בעי ששים ואין נראה ומה שהביא ראיה מלקמן אפרש לקמן בעזרת הש"י:

הא דאמרינן היא משום הא לא איריא תנא סיפא לגלויי רישא וכו' תנא סיפא דאית בה אפרוח מכלל דרישא דלית בה אפרוח ואפילו הכי אסורה. לאו למימרא דהכין הלכתא, אלא למאי דקאמר הכי נמי מסתברא הוא דמהדר ליה הכין, כלומר דמהא לא תסברא, אלא מיהו לענין הלכתא אסיקנא דמיא דביעי בעלמא. וכבר הארכתי בה בפרק אלו טריפות (חולין סד, ב) גבי געולי ביצים מותרין.

ההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא פירש רש"י ז"ל דיקולא קלחת כגון שנפל שם חלב ולא נודע שיעורו בשעת נפילה, ועכשיו כשבא לפנינו נמצא כזית (או) [ו]לא היה עכשיו בקלחת ששים זיתים לבטל האיסור, ורצה רב אשי לשער הכזית כמות שהוא עכשיו [ו]ההיתר (בשעת) [כשעת] נפילה ולצרף מה שבלעה הקדרה, ואמרו לו רבנן כשם שנצטמק ההיתר כך נצטמק האיסור והכל כשעה שבא לפנינו משערין אותו. ומיהו קשה קצת שאין הלשון מיושב היטב, דההיא כזיתא דנפל משמע דבשעת נפילה היה כזיתא ונודע שיעורו, ועוד דדיקולא אינו קלחת אלא סל, וע"ש שעושין אותו מחריות של דקל קורין אותו דיקולא, אלא שהוצרך רש"י ז"ל לפרש כך שאם נפל הכזיתא על בשר שנמלח לא היה מצטרפות האחרות שבסל לבטל הכזיתא, לפי שאין איסור הנופל ביבש יוצא מחתיכה לחתיכה, ואף על פי שחתיכות נוגעות זו בזו, ואפילו חם בצד חם, כמו שעתידין אנו לכתוב בע"ה בפרק כל הבשר (חולין קח, א), דכיון שאין האיסור יוצא מחתיכה לחתיכה לאסו' אם כן אם אין שם רוטב לצרף לא היו מצטרפין החתיכות לבטל הכזיתא, וזה הצריכו לרש"י ז"ל לפרש דיקולא קלחת שיש שם רוטב, ואם כן בשלא נודע באיזו חתיכה נפל והיו כולן באותו ספק ואפילו אלף כולן אסורות כדעת ר"י דאמר מין במינו לא בטיל, ורש"י ז"ל לטעמיה שפסק כר"י, ולפיכך הוצרך להעמידה בקלחת ובשיש שם רוטב וסלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו מבטלו. והראב"ד פי' באיסור משהו כי להתיר ולאסור הדיקולא הנזכר (בענין) [בעינן], וכגון שנפל שם כזית ידוע (ונפל לפי חשבון ההיתר) [וכנפלה היה לפי חשבון ס' בההיתר] ועכשיו לא היה ששים בהיתר לבטל את האיסור, [ו]היה כל הבשר והרוטב שבסל אסור לדברי הכל, אלא שהיה סבור רב אשי להכשיר הסל ולומר דכיון (שנעשה) [שבשעת] נפילה היה שם ס' לבטלו כל מה שבלע הדיקולא היתרא בלע, ולא היה נותן דעתו על השהיה ששהה האיסור לתוך ההיתר ונאסר הכל לאחר [ש]בלע הדיקולא מן האיסור, ואמרו ליה רבנן וכי הדיקולא בפעם אחת בלעם הכל ובעוד [כ]שהיה כל מה שבסל היתר, כלומר שהיה בו ס' בלעה דאיסורא [לא] בלע [כ]לומר גם לאחר שנתמעט ההיתר וחזר האיסור לאסור הכל בלעה, אם כן הדיקלא אסורה ועלתה השמועה לאסור כו שהקשו על רב אשי, אבל אם לא היה האסור בעין והיה הדבר ידוע שהיה בשעת נפילה ששים בהיתר לבטלו היה הכל מותר התבשיל והקדרה, ולא היינו חוששין שמא לא היה מתמעט לפי חשבון, אלא מעמידין הדבר על חזקתו והכל מותר.

איתמר אמר ר' חלבו אמר רב הונא ביצה בס' והיא אסורה בששים ואחת והיא מותרת. רבינו אלפסי ז"ל פסק כי הא דרבי חלבו. והקשה עליו הראב"ד ז"ל מדפסק ההיא דרב נחמן דלעיל דאמר גיד בס' ואין גיד מן המנין, ובביצה פסק בס' והיא אסורה, ואין אנו יודעין מאיזה טעם פסק בזה בס' והיא, ובזו בששים ואחת והיא, ויש מתרצים שמפני חשיבותיה של ביצה החמירו בה להוסיף אחת כשיעורה, ואינו מחוור כלל כי לא באנו כאן לבטל את הביצה בעצמה אלא פליטתה, דכולה שמעתין בהכי קא מיירי ובביצת אפרוח, ואי נמי בטמאה קלופה וכדעת הירושלמי (תרומות פ"י, ה"ו) ופליטתה אינו דבר חשוב ואפילו מפרש בבטול הביצה בעצמה וכגון שנטרפו בקערה כיון שנטרפה בטל חשיבותיה כדאמרינן באגוזי פרך וברמובני באדן כנ"ל. והרמב"ם ז"ל כתב (פט"ו מהל' מּאכלות אסורות הי"ט) מפני שהוא בריה בפני עצמו עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה, כלומר שיש אפרוח שהוא בריה שלמה וכ"כ (ה"כ) אבל אם נתערבה ביצת עוף טמא או ביצת טריפה עם ביצים אחרים שיעורן בס', כלומר בשטרפן אלו עם אלו, גם זה אינו מחוור בעיני, ומן הטעם שכתבתי דפליטת הבריה בטלה היא בששים כשאר האיסורין, והרמב"ן ז"ל כתב די"ל דלפי שיש בבצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש, לפיכך הוסיפו אחת ולא הצריכו לשער (על) כל אחת ואחת ע"כ.

כל איסורין שבתורה בס' פירש רש"י ז"ל אפילו טעמיניה ולית ביה טעמיה בששים אבל נתן טעם אפילו באלף לא בטיל כדאמרינן בכמה דוכתי דטעמא לא בטיל, ולקמן (חולין צט, א) נמי אמרינן יש בה בנ"ט בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה אסור, אלמא טעמא לא בטיל, וקתני סיפא אין בהן בנותן טעם בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה מותרין ואוקימנא בששים, אלמא כי אין בהן בנותן טעם הוי בששים. ומדברי רש"י ז"ל נלמוד דכל היכא דאיכא למיקם אטעמא אף בס' אין מתירין עד דטעים ליה קפילא, והיינו כלכית באלפס דרבי יוחנן, והא דאמר רבא לעיל (חולין צז, א) אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בס', היינו במין ומינו, דליכא למיקם אטעמיה וכגון דליכא קפילא, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל אם כן כלכית באלפס בס' שיעורה, ואם לא היה שם קפילא מותרת, וקפילא לא בא אלא להחמיר, אם כן היכי מוכח מינה רבה דסמכינן אקפילא. אלא נראה שהענין כך הוא, כל איסורין שמכירין אותן ולא נתערב בהיתר אלא צירן ורוטבן, והיה מן הדין שלא לשער אלא במאי דנפיק מינייהו, אלא דלא ידעינן כמה הוא, בכי הא אזלינן בטעמא, וטעים ליה קפילא, ואי לית ביה טעמא בידוע שנתבטל ציר ורוטבו במיעוט בתוך ההיתר, וסמכינן בהא אקפילא, ואף על גב דליכא ס' כשיעור גופו וממשו של איסור שנפל שם והיינו כלכית באלפס, אבל בשגוף האיסור נתערב ונמוח שם או שאינו ניכר וצריכין אנו לבטלו, אז אין סומכין אטעימת קפילא לפחות מס', ולעולם בס', ואף על גב דליכא טעמא, וכן נמי אין אנו צריכין לחזור אחר קפילא כלל אלא מתירין אותו מיד, והיינו דכיילינן בכוליה תלמודא כל איסורין שבתורה בס', כאן, ובעבודה זרה (סט, א) נמי אמרינן גבי עכברא בשיכרא, והילכתא בס', וכן לכל איסורים שבתורה, אלא מיהו אם נמצא וניכר בו טעם האיסור אסור דטעמא לא בטיל וזה נכון.

ההיא כזיתא דתרב' דנפל לדיקולא דבישרא פרש"י ז"ל דיקולא קלחת וכתבו בתו קלחת היא יורה גדולה שמבשלין בה בשר כי האי דאמרינן בפ' המוכר את הספינה כל שלשים יום מהפך להו גיהנם כבשר בקלחת. ואפשר דקרו ליה דיקולא על שם הרתיחות שעולות מתוכו דדיקולא הוא לשון רתיחה כדאשכחן בפ' כל שעה אמר ר' יוסף לא ליחלוט אינש חיטי בהדי הדדי דדילמא אזל חדא בצידי דחברתה ולא תלך לה דיקוליה מארבע רוחותיה ע"כ ותימא מי הביאו לרש"י ז"ל לפרש בכאן דיקולי קלחת שהרי בכל התלמוד הוא לשון סל על שם שעשוי מחריות של דקל וכדאמרינן ריש פרק אין עומדין ריש תורא בדיקולא ובריש גמ' דסנהדרין היא ניימא ודיקול' שפילי ובפ' לא יחפור הנהו דיקוליא. והרבה כיוצא בזה וכל אלו לשון סל וקלתותיהם וכן פרש"י ז"ל וי"א שהכריחו לרש"י ז"ל לומר כן משום דס"ל דהלכתא כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל ואם החלב הזה נפל בסל של מליחה שאין בו רוטב הרי חלב עם הבשר מין במינו הוא כדאמרינן לעיל בריש שמעתין גבי שמנונית דגיד הנשה וכדמשמע נמי בסוף פירקן בפלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן מאי האי דמשע' רב אשי והני רבנן דהא מין במינו לית ליה שיעור' אלא ביורה היא שיש בה רוטב דחשיב עם החלב מין בשא"מ וסילק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ועי"ל דס"ל למרן ז"ל מאי דכתיבנא לעיל דע"י מליחה או צלי כיון שאין בו רוטב ואין בו ניער וכיסה אין שום איסור מתבטל בס' אפילו לרבנן. הילכך אם החלב הזה נודע מקומו בקליפה או בנטילת מקום סגי ואם לא נודע מקומו אין לו ביטיו ואסור אעפ"י שיש בו ס' ואסור לבשל בקדרה של רוטב כדי שיתבטל ע"י ניער דה"ל כמבטל איסור לכתחילה:

והא דאמרינן סבר רב אשי לשיעורא במאי דבלע דיקולא פי' רש"י ז"ל שהיה תולה להקל לשער בס' מאי דבלע דיקולא כדי לבטל איסור והי' משער איסור כמות שהוא עכשיו ואמרו ליה רבנן אטו דיקולא דהתירא בלע דאיסורא לא בלע כשם שנצטמק הבשר כך נצטמק האיסור ותמי' מלתא האיך טעה רב אשי בזה ועוד לעיל בר' חנינא דאמרי לה במאי דבלעה קדרה אמאילא פריך תלמודא הכי ולא משמע דתרי לישנא דר' חנינא הוי בפלוגתא דרב אשי והני רבנן מדלא מפרש תלמודא. אבל י"ל דהא דהכא לא נודע שיעורו של חלב כמה היה בתחלת נפילתו ומשום דס' שיעורא דרבנן היא דמדאורייתא חד בתרי בטיל היה מיקל רב אשי לשער אותו כשעת מציאתו כיון שלא שהם שם הרבה אבל הרוטב שבקדרה שנודע בתחלה שיעורו וידענו ודאי שנצטמק הוה משער כדמעיקר' וכלישנא בתרא דר"ח דלעיל דהנהו תרי לישנא לא פליגי ומ"ד בקדירה היינו משום דלא משערינן הרוטב שכבר נשרף ואינו עומד לפלוט ומ"ד במאי דבלעי הקדירה היינו הבליעה העומדת לפלוט. ואמרו ליה רבנן לרב אשי דהכא אע"ג דספק הוא לא נזלזל בשיעור דרבנן וכיון שדרך החלב הנופל בקדירה להצטמק חיישינן שמא נצטמק וגם בשעת נפילה לא הי' ס' ודיקולא זו אסורה ומאי דאמר ר"ח דמשערינן במאי דבלעה קדירה היינו כי משערינן נמי בליעה דאיסורא שנודע שיעורו של איסור ואפ"ה יש בו ס' דהיתרא עם מאי דבלעה קדירה. והא דאמרינן האי כזיתא דתרבא פירושו שהי' נראה קרוב לזית או פחות או יותר ולאו מלישנא דייקינן ליה דהא כל מקום שאמרו כזית וכביצה יש בו שיעור זית וביצה גמור אלא שהענין מכריח לפי שיטה זו שזה הלשון כך פירושו בכאן והלשון נמי יפה כך נראה לפרש שיטת רש"י ז"ל ובמקום אחר כתבתי פי' רבינו והתוס' בקיצור:

ראה שאתה מטיל בה גבול היתר פי' רש"י שמא תכשיל את הרבים במה שאתה סותם את דבריך שהרי שני גדולי הדור וכו' ותימא האיך יכשלו בדבריו דהא פשוט דלישנא להחמיר היא דכל היכא דאמרי בס' או בס' ואחת בר מאיסורא משמע וזהו להחמיר וי"ל דהיינו דקאמר דכיון דשני גדולי הדור היו מסופקים בלשון זה אם להקל ולא איפשט לית ליה למינקט האי לישנא בפשיטותי' בדלא מפרש לי'. וא"ת ולמה לא הקשה על ר' יהושע בן לוי עצמו שלא פי' דבריו וי"ל שגם ר' יהושע הי' מסופק כן פי בתוס' ותו לא מידי אבא לא שיער במ"ז ואני אשער במ"ה פי' רש"י ז"ל שתי לשונות הפי' הראשון וכי לא שיער במ"ז אלמא לא בעינן ס' וגם אני אשער במ"ה ומיירי בפלגא זיתא והפי' השני אבא לא רצה לשער אפי' במ"ז ואני אשער במ"ה בתמי' הא ודאי ששים בעינן:

כל איסורין שבתורה בס' פי' בין במינו בין שלא במינו מדכייל ואמר לה סתמא וכן פרש"י ז"ל ודוקא דאי איכא טעמא לא בטיל כדאמרינן בכמה דוכתי ולקמן נמי אמרינן יש בהן בנ"ט אפי' יש בהן בק"א כולן אסורות וכי ליכא טעמא נמי בעי ס' כדאמרינן לקמן אין בהן בנ"ט אע"פ שאין בהן להעלות בק"א וכו' ואמרינן דק"א ליכא אבל ס' איכא וכן פרש"י ז"ל:

ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה פי' מזרוע בשלה דשלמי נזיר שהבשר נאכל לבעלים חוץ מן הזרוע שהוא לכהנים ואסור לזרים ואעפ"י שנתבשל עם האיל מותר האיל לבעליו מר סבר שיש באיל מאה ומר סבר שאין באיל מאה אלא ס' כדמפרש תלמודא בסמוך וכתב רש"י ז"ל ואע"ג דאי אתית למילף מיני' שרית אפי' דיהיב טעמא דהא הכא איכא למימר דאי שלא במינו הוי יהיב טעמא אפ"ה רבנן אחמור ואמרי טעמא לא בטיל ע"כ וק"ל דא"כ דהתם הוי יהיב טעמא שלא במינו כיון דאמור רבנן דטעמא לא ליבטול היכי ילפינן מיניה למישרי מין בשא"מ בס' או במאה דהא אפשר דהתם יהיב טעמא ושרי' רחמנא משום דכל מין במינו דלא מינכר טעמי חד בתרי בטיל. וכי הוי מין בשא"מ דיהיב טעמא לא ואשמעתי' נמי ק"ל דהא רבנן בעי בטולי טעמא בין במינו בין שלא במינו ולהכי בעי ס' או מאה כדאמרן וא"כ מנלן דהתם לא יהיב טעמא בשא"מ בס' דדילמא יהיב טעמא ושרי' רחמנא דכל בדאורייתא כל שהוא מין במינו חד בתרי בטיל ואע"ג דאי הוי שלא במינו הוי יהיב טעמא ודאי והנכון בזה מ"ש תוס' שלא למדוה מזרוע בשלה דרשה גמורה אלא דמאה או ששים קבלה היתה בידם דבטיל בי' טעמו וכן היתה קבל' בידם דאהאי קרא אסמכי רבנן מ"ס דאסמכתא לששים הוא ומ"ס דאסמכתא למאה הוא ודכ"ע דשיעור שיש בזה הותירו רבנן בכל האיסורים. והיינו דפרכינן לקמן מדתניא זהו היתר מכלל איסור וכו' ר"ל שיעור כזה אסור הוא בעלמא מדרבנן מיהת שעדיין יש בו טעם:

ביצה שיש בה אפרוח או קורט דם שבשלה עם האחרות אפי' בשלן בקליפתן צריך ששים ואחת של היתר לבטלה הן לבטל את הביצה עצמה אם לא הוכרה הן לבטל פליטתה אם הוכרה שמאחר שיש בה אפרוח הרי הוא כבשר האיסור שפולט והאחרות בולעות מצד שהיא פליטת בשר ומפני מה הוסיפו בשיעור זה חלק אחד פירשו חכמי האחרונים מפני שהביצים אינם שוים אלא קצתם גסים וקצתם דקים הוסיפו בו אחד להשוות השיעורין אבל ביצת עוף טמא או של טרפה אם נתבשלה בקליפתה אינה אוסרת כלל אם הוכרה ואם לא הוכרה הרי היא בטלה ברוב לדעת קצת כמו שהתבאר למעלה שלא נאמרה באפרוח אלא מפני שהבשר מפליטתה ומבלעת את האחרות כמו שנאמר בסוגיא והדם דינו כבשר אלא שיש חולקים בדם לומר שאינו כבשר אלא שרוב מפרשים מוחים בה אבל של עוף טמא או של טרפה אין בו טעם וכמו שאמרו מיא דביעי וכל שלא הוכרה בטילה ברוב כדין יבש ביבש במינו במה שאינו דבר חשוב וכן פרשוה כאן גדולי המפרשים במה ששאלו למימרא דיהיב טעמא והא אמרי אינשי מיא דביעי בעלמא וכו' והקשו הם ולימא ליה לבטולי גופה ובשאין מכירה ותירצו בה דאי הכי ברובא בטילה ויש מתרצין בה דהיא גופה לא בטילא משום דבריה היא וזו היא שכתבנו למעלה שיש למדין כן מסוגיא זו אלא שלדעתנו אינה בריה כמו שכתבנו:

נתבשלה בלא קליפה וכן האחרות הרי היא נותנת טעם וכן אם נטרפה עם האחרות וצריך להיתרה ששים ואחת והיא וכן יראה מתלמוד המערב במסכת תרומות ויש אומרים שאף אם נתבשלו בלא קליפה אינה נותנת טעם כלל ואם הוכרה זורקה והשאר מותר ומ"מ אם לא הוכרה צריך ששים ואחת והיא וכבר כתבנו מזה בפרק אלו טרפות ס"ד ב' ובמסכת יום טוב ג' ב':

זהו שאמרנו בביצה טמאה שאין פליטתה כלום לא שלא תהא פולטת כלל שהרי החוש מראה לעין שהיא מזיעה ופולטת כשאדם מניחה אצל האור אלא שאין פליטתה דבר בנותן טעם והוא ענין מיא דביעי וכן האחרות שנשלקו עמה בולעות אלא שאין בליעתם כלום הא בביצת אפרוח פליטתה פליטת איסור ובליעת האחרות בליעת איסור ונאסרו כלם אלא בשיעור ששים ואחת כנגדה ואפי' היו כלן בקליפתן וזהו שאמרו ביצים טהורות ששלקן עם טמאות אסורות והעמדנוה כאן בביצת אפרוח ושלקן בקליפתן משמע ואם כן כל ששלק ביצה בקדרה אסורה בת יומה אסורה וכל שכן בתוך תבשיל האסור וכן אם נתבשלה בקדרה תבשיל שיש בו בשר אף בקליפתה אסור לאכילה עם גבנה הא בקדרה של בשר ולא היה בה בשר בשעת הבשול אף בבת יומא מותר דנותן טעם בר נותן הוא שמותר בבשר בחלב כמו שיתבאר וקצת רבני צרפת אסרו אף פליטת ביצת עוף טמא ושל טרפה ודחו מה שהעמדנוה כאן בביצת אפרוח כמו שביארנו בפרק טרפות ואין דבריהם נראין ומ"מ ביצת אפרוח או מרוקמת בקורט דם שנמצאת במחבת שניטגנה עם האחרות דינה כצלי וזורקה וקולף את הסמוכות לה והאחרות מותרות וכן היו רבותי מורים בה למעשה:

חצי שיעור אסור מן התורה אע"פ שאין שם מלקות ולא כרת ומתוך כך נפל חצי זית חלב בקדרה צריך לשיעור ששים והוא שלשים זיתים של תבשיל ולא סוף דבר מפני שהוא מן התורה אלא אף באיסורי סופרים אנו מצריכים ששים להיתר את תערובתן אלא אם כן הוא איסור חכמים שאין לו עקר מן התורה כמו שביארנו למעלה ועל זו אמרו ההוא פלגא זיתא דנפל לדיקולא דבישרא סבר רב אשי לשעורה בתלתין פלגי זיתא כלומר שאחר שלא היה בו שיעור איסור לא היה מצריך אלא חצי ששים כנגד האיסור ואמרו ליה לא תזלזל בשיעורא דרבנן כלומר שאף באיסור סופרים צריך ששים של היתר כנגד האיסור ועוד דהא אמר ר' יוחנן חצי שיעור דאוריתא:

סל שרגילין למלוח בו בשר ונמלח בו עם הבשר כזית של איסור ואין בבשר ששים כנגד האיסור אין אומרין שהלחות הפולט מן הסל יצטרף להעלות את ההיתר שהרי כשם שפולט מלחות ההיתר שבלע כך הוא פולט מן הדם שבלע ואין איסור מעלה היתר ואפי' היה איסור זה חלב שאינו מפעפע שאמרנו בצלי ובמליח שאינו אוסר מ"מ בכיוצא בזה יש מי שאוסר ולא נאמר כן לדעתו אלא בחלב הדבוק כגון שנצלה הגדי שלם או חתיכה ממנו שלימה והראיה שהרי צריך להניח כדי קליפה סמוך לחלב אבל כזית חלב גמור שנצלה או נמלח עם בעור מתמסמס הוא ונבלע בבשר ולפיכך משערין אותו בששים ועוד שהרוטב שבשולי הסל מוליך הטעם ומערבו ולא נאמר כן לדעתו אלא במליח שאין הרוטב מתעכב לשם ויש חולקים באלו:

לפי דרכך אתה למד דרך פירושנו בההוא זיתא דתרבא דנפל לדיקולא שלא כדברי גדולי הרבנים שהזכרנו פירושם למעלה ושפירשו דיקולא קלחת שאע"פ שלענין פסק נראין דבריהם לענין פי' מיהא דיקולא אינו קלחת אלא לשון סל ועל הדרך שביארנו ומ"מ גדולי המפרשים דחו פי' זה מפני שאם היה אותו סל הסל שמולחין בו המליחה הראשונה הרי צריך שיהא אותו הכלי מנוקב ואין מתעכב בו כלום ואם הוא הסל שמולחין בו המליחה השניה הרי אין בו איסור כלל ועוד שאף הלשון אינו מוכיח בפירוש זה שלפירוש זה היה לו לומר אטו דהיתרא פליט דאיסורא לא פליט ומתוך כך פירשו בזה דיקולא קלחת של תבשיל כפי' גדולי הרבנים ולא בא כלל להתיר התבשיל דודאי לענין התבשיל הכל לפי מה שרואין אותו עכשיו אלא על היתר הדיקולא אמרה שבשעה שנפל כזית זה לתוך הקלחת של תבשיל היה בו ששים או יתר מששים ועכשיו אע"פ שנימוח שיעור הזית התבשיל נצטמק יותר עד שאין בו ששים כנגד הנשאר משיעור הזית של חלב והתבשיל אף רב אשי היה אוסרו אלא שהיה סבור להתיר את הקלחת לומר שאינו בולע עכשיו כלום משנאסר מפני שכבר בלע הרבה בעוד שהיה בו ששים ואמרו ליה וכי מהיכן אתה יודע שלא בלע בשעת האיסור כמו שבלע בשעת ההיתר הילכך אף הכלי אסור:

לפי דרכך למדת שאע"פ שבשעה שנפל האיסור היה שם ששים כל שנצטמק ההיתר עד שאין בו עכשיו ששים חוזר ואוסרו מכאן כתבו קצת רבני צרפת שכל שנפל איסור לתוך התבשיל ויש בו ששים יוציא האיסור תחלה קודם שיערה מן התבשיל שאם יערה תחלה שמא ישאר האיסור בפחות מששים ויחזור ויאסור ומ"מ אם נימוח האיסור כבר הותר הכל וכבר הוזכרו דברים אלו למעלה:

תד"ה ואיבעיא להו בס' ואחד כו' דשמא ריב"ל הוא עצמו מסופק עכ"ל ואיבעיא להו בס"א כו' דקאמר היינו נמי משמיה דריב"ל הוא אבל רב שמן בר אבא אי הוה נמי מסופק הוה להו למבעי הכי בהדיא כדאבעיא להו משמיה דריב"ל ודו"ק:

תד"ה ואיבעיא להו בס' ואחד וכו' ויש לומר דהתם משמיה דבר קפרא קאמר להו וכו'. דברי התוס' אינם מסודרים וכאילו אמר דהתם משמיה דבר קפרא קאמר וליה לא ס"ל והדר קאמר וכ"ת מ"ש בין האי לישנא דהכא להאי לישנא דקאמר משמיה דבר קפרא דהתם פשיטא דבששים דהיתר מותר והכא קא מבעיא ליה וקאמר דהתם קאמר סתמא כל איסורים וכו' דששים משמע שפיר בששים בהיתר מותרין אבל הכא קאמר בששים אסור דיכולין לפרש בששים עם האיסור ומשמע נמי שפיר בס' של היתר נמי אסור ולכך אבעיא לן וכ"ת אם איתא דבס' של היתר מותר ה"ל למימר בהדיא בס' והיה מותר איכא למימר דלדידיה נמי מספקא ליה כדלעיל כן נ"ל כוונת התוס' ודו"ק: