בר קטלא הוא — ומהיכן נמלט:
ובערת הרע — מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביאן לב"ד כדי לבער רשעים מישראל:
מי מיחייב — אפילו כשהוא חולין:
אלא דחזא קן בעלמא — במקום שאין קנוי לו והביצים אינן שלו דהא כל מקום שהביצים שלו אפילו ע"י זכיית חצר המשתמרת לאדם שלא מדעתו חשיב ליה מזומן בהשואל את הפרה (ב"מ דף קב.):
אלא דאגבהינהו לאפרוחים — וזכה בהו ואקדשינהו ומאחר דאפרוחין קדושים נפטר מלשלח את האם:
והדר אהדרינהו — וחזרה האם עליהן:
פטור מלשלח — דהא כיון דזכה בהו מזומן קרינא בהו:
איחייב ליה בשילוח — כשמצאן ומשום דאקדשה בתר הכי לא פקע ליה שום מצוה מינייהו. דתניא וכו' מוקדשים אין כסוי הדם נוהג בהן כדאמרינן בפרק כסוי הדם (לעיל חולין דף פג:) משום שחיטה שאינה ראויה שאסורים בהנאה:
שחטה ואחר כך הקדישה חייב לכסות — דחיובא דחייל עליה לא פקע:
רב אמר — לתרוצי למתני':
במקדיש פירות שובכו — גוזלות שובכו למזבח לעולת נדבה ואחר כך כשגדלו אותן פירות מרדו ויצאו וקננו במקום אחר דמעיקרא כי אקדשינהו דידיה הוו וחל הקדש עלייהו והשתא דמצאן לאו מזומן הוא ואי הוו חולין הוו מיחייבי. והאי דנקט פירות ולא אמר מקדיש שובכו עצמו משום דיונים אינן ראויין אלא כשהן קטנים ורב לא אמר למילתיה אלא בקדשי מזבח:
דקא מוקים ליה אפילו בקדשי בדק הבית — ואשמועינן רבותא דאע"ג דקדושת דמים בעלמא הוא פטור מלשלח כדאמרן טעמא שאתה מצווה להביאו לידי גזבר:
לא פקעה קדושתייהו — במרידתן לא יצאו מכח הקדש:
פקעה קדושתייהו — ומיחייבי בשילוח:
לה' הארץ — אינן אבודין שבכל מקום שהם של הקדש הן:
הא מקמי דשמעיה מר' יוחנן רבו — הוה קים ליה כיון דמרדה פקעה לה קדושתה ובתר דשמעיה מרבי יוחנן דתריץ ליה לה' הארץ ומלואה קבלה ממנו ומשום הכי פטור במקדיש ואבד:
הא דאמר הרי עלי — להביאו וכשהפרישה אחר כך נגנבו ואבדו אע"ג דבי גזא דרחמנא הוא לא קיים נדרו:
נדר האומר הרי עלי עולה — ואח"כ הפריש בהמה ואמר הרי זו לנדרי אם מתה חייב באחריותה הואיל ומעיקרא ארכבה אכתפיה:
דמיחסר הקרבה — דכי אמר עלי הכי קאמר עלי להביאו לעזרה אבל בדק הבית גמרו בהפרשתו ואי משום דלא הביאו ליד גזבר הכל גזברים הן דלה' הארץ:
ובית זה קרבן — לבדק הבית שאף הן נקראים קרבן כענין שנאמר (במדבר לא) ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב וקדושת דמים הם:
שור זה עלי עולה — אע"ג דאמר זה כיון דקאמר עלי עלי להביאו קאמר וכן בבית לבדק הבית למוכרו להביא דמיו ליד גזבר:
אבל היכא דאיתנהו — כגון מעות שאבדו בי גזא דרחמנא אתנהו ואם הוציאן הגנב הוא מעל ועליו לשלמן להקדש:
בערכין — האומר ערכי עלי והפריש ערכו:
דלא מיתמר ליה בלא עלי — דלא אפשר למימר הרי זה בלשון ערך דהא עדיין לא קבל חובת ערך עליו:
דאי נימא ערכי — ולא עלי אמאן רמי האי נדר לשלומי:
אם אמר ערך פלוני — ולא אמר עלי אמאן רמי:
ועוד תניא — דחייב באחריותו:
ונתן את הערכך — בפודה שדה מקנה מן ההקדש כתיב וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן את הערכך הו"ל למכתב ונתן אותו או ונתנו מה ת"ל הערכך ש"מ אערכין קמהדר:
לפי שמצינו בהקדשות ומעשר שני שהן מתחללין על המעות — כשהפריש פדיונן ואבד אינו חייב באחריותן דהא כתיב ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו ולא כתיב ביה נתינה אלא משהפרישו ואמר הרי זה מחולל על זה נקרא ערך להקדיש דמיו ויצא לחולין ההקדש:
