בשלמא לריש לקיש — דאמר באיברין נמי פליגי הא אע"ג דר' מאיר קאמר לה לא תקשה ולדבריהם דרבנן דמטהרי בעוברין ובאברין קאמר להו דאע"פ שאתם מטהרין באבר בהמה היה לכם לטמא באבר העובר שאינו גופה:
אלא לר' יוחנן — דאמר דברי הכל אבר המדולדל טמא היכי תני ואת האבר המדולדל:
אלא אי אתמר כו' — והך מתני' דקאמר ר"מ לא אם טהרה כו' לריש לקיש כדשנינן לדבריהם דרבנן קאמר להו:
אין שחיטה עושה ניפול — וטהור מלטמא אע"פ שאסורה באכיל':
מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דר"מ — דנותן חילוק בין אבר בהמה לאבר העובר:
הכל מודים — ר"מ ורבנן:
שמיתה עושה ניפול — אבר המדולדל בבהמה ומתה המיתה מפלת אותו ואינו טמא כאבר מן הנבלה אלא כאבר מן החי והפרש יש ביניהם דאמרינן בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכח:) אבר מן החי בשר הפורש ממנו טהור דאין מטמא אלא כשהוא אבר שלם בשר גידים ועצמות אבל נבלה כזית ממנה טמא אב הטומאה:
מיפלג פליגי — ר"מ ורבנן בשחיטה:
מיתה תנינא — דעושה ניפול:
שחיטה תנינא — דאין עושה ניפול:
מתה הבהמה — שהיו בה אבר ובשר מדולדלין אבר בפני עצמו ובשר בפני עצמו ומשנה היא בהעור והרוטב:
הבשר צריך הכשר — מים שאם יגע בטומאה יקבלנה דמיתה עושה ניפול והוה ליה בשר מן החי שהבשר הפורש ממנו טהור ואינו מטמא משום אבר מן החי:
ואינו מטמא משום אבר מן הנבלה — שיהא בשר הפורש ממנו טמא משום דמיתה עושה ניפול כמו שנגמרה נפילתה קודם שמתה:
דברי ר"מ — וליכא דפליג עליה במיתה עושה ניפול אלא לר"ש מטהר קתני התם ומוקמינן ליה אפלוגתא אחריתי אבל רבי ודאי לא פליגי עליה אף על גב דפליגי עליה בשחיטה ואמרי אין עושה ניפול גבי אבר דעובר דהא ר"מ נמי שחיטה אין עושה ניפול בבהמה סבירא ליה כרבנן כדמפרש ואזיל וקא חזינן הכא דבמיתה מודי:
הוכשרו בדמיה — לקבל טומאת אוכלין. אלמא סבירא ליה אין בהן טומאת עצמן כאבר מן החי דשחיטה הועילה להם אפילו לרבי מאיר דפליג באבר דעובר:
לא הוכשרו — וצריכין הכשר אחר לקבל טומאה דקסבר אין בהמה נעשית יד לאבר להביא הכשר עליה:
אי מההיא הוה אמינא — כי היכי דפליג ר"מ באבר דעובר פליג נמי באבר בהמה דשחיטה עושה ניפול ומטמא כאבר מן החי:
ומאי הוכשרו — דמשמע דאין בהן טומאה דעצמה:
אבשר — קאמר דאי נמי סבירא לן שחיטה עושה ניפול הוה ליה בשר הפורש מן החי וטהור הלכך איצטריכא דרב יצחק בר יוסף:
והא הוכשרו — לשון רבים קאמר:
חד לבשר הפורש מן הבהמה — שהיה מדולדל בה קודם שחיטה כדקתני האבר והבשר המדולדלין בבהמה:
וחד לבשר שיפרוש מן האבר — לאחר שחיטה:
ומאי אולמיה — דבשר הפורש מן האבר מהפורש מן הבהמה דאצטריך למתנייה:
סד"א הואיל — ועם האבר מטמא אדם כנבלה אימא לא תיבעי הכשר לאחר פרישתן ויקבל טומאת אוכלין בלא הכשר:
קמ"ל — הוכשרו בדמיה דבעי הכשר. ונפקא מינה להיכא דנחתך כל האבר קודם שחיטה דלא הוכשר בדמיה ואח"כ פירש בשר ממנו דבעי הכשר. ואשמעינן דאע"ג דקי"ל במסכת נדה (דף נא.) מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה וצריכין הכשר אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה פרט לנבלת עוף טהור שסופה לטמא טומאה חמורה אם אכלה לפיכך אין צריכה הכשר לטמא טומאת אוכלין דוקא סופו אבל תחלתו כי האי דתחלתו טמא טומאה חמורה ואין סופו לטמא טומאה חמורה משפירש צריך הכשר:
נקוט דרב יצחק בידך — דאמר משמיה דר' יוחנן הכל מודים שאין שחיטה עושה ניפול ולא מיהדר לשנויי לישנא דאמרינן ברישא לר' יוחנן דברי הכל שחיטה עושה ניפול:
דרבה בר בר חנה קאי כוותיה — משמיה דר' יוחנן:
