בוני התלמוד

    מסכת חולין דף מ״ה עמוד ב׳

    פרק ג׳ - אלו טרפות

    Also cited as: Chullin 45b, Chapter 3 Ellu Terefot

    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    פולין - גלנ"ץ:

    על פי הקדרה - למקום חבור הצואר והגולגולת:

    ופולין עצמן - מוח שכנגד הפולין:

    חלל גדול - חלל האמצעי:

    חלל קטן - הרבה חדרים קטנים יש לו סביב:

    סמפון גדול - אמצעי שבאומה:

    התם לבית הסמפונות קתני - ולא תני לבית הסמפון אבל הכא לא תני לבית החללים אלא לבית חללו:

    קנה הלב - לקמן מפרש:

    במשהו - אם ניקב: כל חלב מקרי חלב בין טמא בין טהור ושומן אינו אלא לשון חכמים כגון גבי שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דעל כרחך קרי ליה שומן משום דגבי חלב תנייה:

    על גבי דפנות - היורד על הצלעות מן השדרה:

    על גבי דפנות ס"ד - ומאי חיותא תליא ביה:

    שעל גבי דופני ריאה - קנה שומן שיורד בין שתי ערוגות הריאה ודבוק בשדרה ומחובר לחלל הלב:

    תלתא קני הוו - לאחר שהקנה נכנס לחזה מתפצל לשלשה:

    חד פריש לריאה - ומתחלק בתוכה והן הן סמפונות:

    דריאה כי ריאה - בנקב משהו:

    דכבדא כי כבדא - עד שינטל כולו כדתנן (לעיל חולין מב.) גבי כבד ולא נשתייר ממנה כלום:

    דליבא פליגי - רב ושמואל לעיל:

    מתני איפכא - דריאה עד שינטל ככבדא ודכבדא כי ריאה במשהו ודליבא פליגי רב ושמואל. וכלישנא קמא מסתברא דהא קם ליה רבי יוחנן כוותיה דאמר לעיל ניקב למטה מן החזה נידון כריאה:

    אמרה לשמעתא דרב - דאמר במשהו קמיה דשמואל ואכתי לא הוה שמיע ליה דרב בסורא הוה ראש ישיבה והתם הוה אמר שמעתתיה ושמואל הוה בנהרדעא:

    אבא - רב. הכי הוה קרי ליה שמואל דרב הוה עדיף מיניה אני שמעתי אבא ואית דגרסי אבא חברי:

    הורה רבי - שבא מעשה לידו והורה להחמיר ולא סמך על דבריו:

    רוב עורו - אם נחתך רוב היקף עורו סביב אע"פ שהמוח לא נפרד כלום טרפה:

    ואמרי לה רוב מוחו - דכיון שנפסק ונפרד המוח מבפנים אע"ג שהעור כולו קיים טרפה:

    כ"ש רוב עורו - שהרי רוב העור מחזיקו וכיון שנפסק העור סוף המוח לפרד ולצאת:

    ניולי - שם חכם:

    בדיק ברוב עורו - ואשכח דלא איפסיק רוביה והדר בעי למיבדק ברוב מוחו דניהוי נמי קיים:

    נתמרך פסול נתמסמס פסול גרסינן - ואחוט השדרה קאי. אע"ג דהמסמסה קילא מהמרכה כדמפרש ואזיל אפילו הכי תנא תרווייהו דאי תנא המסמסה לחודה הוה מפרשינן דהיינו נשפך כקיתון. המרכה לשון מורך שנתרככה ונעשית המוח בתוך הקרום כמים ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו ואם היו נוקבין אותו היה יוצא דרך הנקב:

    ואינו יכול לעמוד - מפני שנעשה צלול אבל לא כל כך שיהיה נשפך כקיתון של מים אבל כשאוחזין אותו ומניח קצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל:

    מפני כבדו - שהוא עב וכבד אבל לא נתרכך מבפנים מהו חולי הוא זה שמכבידו או לא. וכל הני נתמרך ונתמסמס בכלל נפסק החוט הן דקים להו לרבנן שמתוך ליקוי זה עתיד לינקב וליפסק אי נמי אין פיסוק גדול מזה אע"ג דאמרן מוח זה לא מעלה ולא מוריד ה"מ בהפרדה אבל בהמרכה לא:

    תיקו - וכל תיקו דאיסורא לחומרא:

    נתמסמס פסול - כדקאמרת:

    נתמזמז כשר - ולהכי הדר נקט נתמסמס פסול דלא תימא נתמזמז ונתמסמס חדא הוא ולאיפלוגי עליה אתא:

    נתמזמז - נתרוקן מהמוח מקצתו מאליו:

    טרייה - מינציי"ר בלע"ז:

    נתמזמז מוחיה דדין - דואג היה עליו ואומר אוי לו לזה שנתמזמז מוחו:

    שאינו מוליד - תולדות האיש מן המוח היא באה שגיד הנשה של ירך וגיד הגוייה כולן מחוברין לחוט השדרה שהוא מתפצל ויוצא מתחת השדרה ונעשה גיד אצל הירכים ונכנס לתוכו:

    עד היכן חוט השדרה - עד היכן כחו של חוט להיות בהמה טרפה בפסיקתו. החוט יוצא מן המוח והולך על פני כל השדרה והאליה עד סוף הזנב:

    עד בין הפרשות - עד מקום שהוא מתפרש ומתפצל פצולין. כנגד הירכים הוא מתחיל ליפצל ויוצא ראש א' לירך זו ואחד לזו והאמצעי יורד לזנב ולמטה מאותן פיצולין כנגד שתי אצבעות הוא חוזר ומתפצל עוד לג' ולמטה מהם עוד מתפצל וכן בהרבה מקומות עד סופו. ואם נפסק מן המוח ועד בין הפרשות הללו כל מקום שנפסק שם רובו טרפה ואם למטה מבין הפרשות נפסק כבר תשש כחו והיריכים מעמידין את שדרתו ואינה מתה בכך:

    אייתי ליה גדי שמן - שחוט ומופשט ולא היה לו שהות לעכב עד שיקרענו ויראה לו הפיצולין מבפנים והיה מראה לו מבחוץ שהחוט לבן הוא ונפרד מבחוץ כשנכנס בבשר האליה לכאן ולכאן מתחת לעצם:

    ולא ידיע - החוט מבחוץ והוא צריך לכוון עד מלא חוט השערה שאם נפסק לכאן טרפה ואם נפסק לכאן כשרה:

    בליטן טפי - והעצם של בוקא דאטמא דוחק הבשר ומדובק ודוחק בו את מוח החוט הנפצל עליו עד שנעשה דק ואינו ניכר:

    עד אחת - כ"מ שיפסק מן הצואר עד בין הפרשה ראשונה טרפה נפסק בין הפרשה שלישית כשרה שניה איני יודע:

    חולין 45 עמוד ב

    1פולין יש מונחין על פי הקדרה, מן הפולין ולפנים כלפנים, מן הפולין ולחוץ כלחוץ, ופולין עצמן איני יודע. ומסתברא כלפנים.

    2רבי ירמיה בדק בעופא, ואשכח כמין שני פולין מונחין על פי הקדרה.

    3ניקב הלב לבית חללו, בעי רבי זירא: לבית חלל קטן או לבית חלל גדול? א"ל אביי: מאי תיבעי לך? מי לא תנן: ר"ש אומר ״עד שתנקב לבית הסמפונות״, ואמר רבה בר תחליפא אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב: עד שתנקב לסמפון גדול.

    4הכי השתא? התם לבית הסמפונות קתני, להיכא דשפכי סמפונות כולהו, והכא לבית חללו קתני מה לי חלל גדול, מה לי חלל קטן!

    5קנה הלב, רב אמר: במשהו, ושמואל אמר: ברובו.

    6הי ניהו קנה הלב? אמר רבה בר יצחק אמר רב: חלב שעל גבי דפנות. דפנות סלקא דעתך? אלא: שעל גבי דופני ריאה.

    7אמר אמימר משמיה דרב נחמן: תלתא קני הוו, חד פריש לליבא, וחד פריש לריאה, וחד פריש לכבדא. דריאה כריאה, דכבדא ככבדא, דליבא פליגי.

    8מר בר חייא מתני איפכא: דריאה ככבדא, דכבדא כריאה, דליבא פליגי.

    9אזל רבי חייא בר יוסף אמרה לשמעתא דרב קמיה דשמואל, א"ל אי הכי אמר אבא לא ידע בטרפות ולא כלום.

    10נשבר השדרה, ת"ר חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי; רבי יעקב אומר: אפילו ניקב.

    11הורה רבי כרבי יעקב. אמר רב הונא: אין הלכה כרבי יעקב.

    12וכמה רובו? רב אמר: רוב עורו, ואמרי לה: רוב מוחו.

    13מאן דאמר רוב מוחו כ"ש רוב עורו, למאן דאמר רוב עורו רוב מוחו מאי?

    14ת"ש דאמר ניולי אמר רב הונא: רובו שאמרו רוב עורו, מוח זה לא מעלה ולא מוריד.

    15רב נתן בר אבין הוה יתיב קמיה דרב, בדק ברוב עורו, וקא בדיק ברוב מוחו. א"ל אם רוב עורו קיים, מוח זה אינו מעלה ואינו מוריד.

    16אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: נתמרך פסול, נתמסמס פסול. איזוהי המרכה ואיזוהי המסמסה? המרכה כל שנשפך כקיתון, מסמסה כל שאינו יכול לעמוד.

    17בעי רבי ירמיה: אינו יכול לעמוד מפני כבדו, מאי? תיקו. בי רב אמרי: נתמסמס פסול, נתמזמז כשר. מיתיבי: רשב"א אומר: בהמה שנתמזמז מוחה טרפה! ההיא נתמסמס איתמר.

    18איני, והא לוי הוה יתיב בי מסותא, חזייא לההוא גברא דטרייה לרישיה, אמר: נתמזמז מוחיה דדין, לאו דלא חיי? אמר אביי: לא, לומר שאינו מוליד.

    19עד היכן חוט השדרה? אמר רב יהודה אמר שמואל: עד בין הפרשות.

    20רב דימי בר יצחק הוה קא בעי למיזל לבי חוזאי, אתא לקמיה דרבי יהודה, אמר ליה: ליחוי לי מר בין הפרשות היכא? א"ל זיל אייתי לי גדי ואחוי לך. אייתי ליה גדי שמינה א"ל בליעה טפי ולא ידיע. אייתי ליה כחוש, א"ל בליטן טפי ולא ידיע.

    21א"ל תא אגמרך גמרא, הכי אמר שמואל: עד אחת טרפה, שלישית כשרה, שניה איני יודע.

    22בעי רב הונא בריה דרב יהושע:

    תוספות

    מר בר חייא מתני איפכא - פי' בקונטרס דמסתברא כלישנא קמא דקים ליה רבי יוחנן בשיטתיה לעיל דאמר ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה ונראה דאזלינן בכולהו לחומרא מדלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וגם רבי יוחנן דאמר ניקב הקנה למטה מן החזה משמע בין דריאה בין דכבדא נדון כריאה וכן רבינו חננאל פסק לחומרא דשלשתן נקובתן במשהו בין דכבד בין דלב בין דריאה:

    מאן דאמר רוב עורו רוב מוחו מאי - דדלמא ה"ה ברוב מוחו לבד טרפה ונקט רוב עורו לאשמועינן דאפילו עורו בעי רוב ורבינו תם מפרש דמבעי ליה אי בעי נמי רוב מוחו ועורו דנקט מפני שהוא עיקר ומכל מקום בלא מוחו נמי אינה טריפה:

    נתמזמז מוחיה דדין - תימה לריב"ם דמייתי ראיה ממוח דראש דשיעורו בנקב משהו למוח חוט השדרה דשיעורו ברובו:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רשב"א

    אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו דריאה כריאה דכבדא ככבדא דליבא פליגי מר בר חייא מתני איפכא דריאה ככבד דכבד כריאה וכו'. פסק רש"י ז"ל כלישנא קמא, והביא ראיה מדברי רבי יוחנן דאמר לעיל (חולין מה ע"א) ניקב הקנה למטה מן החזה נדון כריאה, ומיהו מדברי ר' יוחנן ליכא סייעתיה טפי ללישנא קמא מלישנא בתרא, דמאי חזית דמוקמת ליה טפי בקנה הריאה מקנה הכבד דלמא אמר איפכא דתרוייהו למטה מן החזה נינהו. ורבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ז ה"א) פסקו כתרי לישנא לחומרא, אף על גב דאמר שמואל אי הכי אמר אבא לא ידע בטרפות כלום, [לית] הילכתא כותיה אלא קיימא לן כרב באיסורי, והלכך כל היכא דאינקיב קנה למטה מן החזה במשהו. ואלו הן נקובין, נקב ב' קרומי של וושט ואפילו זה שלא בצד זה, וכן תורבץ הושט (ברוב) ונקובת הגרגרת בכל מקום למטה מן החזה, וקרומי המוח שנקבו שניהן, ולב לבית חללו בין לחלל גדול בין לחלל קטן כדאמרינן בשמעתין דלבית חללו קתני מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן, וריאה שניקבו ב' קרומיה וסימפון הריאה שניקב לחברו, ניקבה הריאה לחללה, ניקבה המרה, דקיימא לן כרבי יוסי בר' יהודה, [ד]אמרינן לעיל (חולין מג, א) אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי בר' יהודה, והוא שניקבה שלא כנגד הכבד, אבל אם נקבה המרה וכבד סותמה כשרה, ואם ניקבה הכבד כנגדו טריפה, ניקבו הדקין ואף על פי שליחה סותמתן דלית הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דמכשר כדאיתא לקמן (נ, א), והדרא דכנתא שניקבה והוא הדקין הסובבין את הכרס כנחש, וכנתא הוא אינטרי"ל, ואם ניקב לחברו כשרה שחברו סותמו כדאמר רב נחמן לקמן (חולין מח, ב) הדרא דכנתא דאינקוב לחבריה כשרה חבריה מגין עליה, הכרס הפנימי שנקב, ולקמן בע"ה נכתב כרס הפנימי איזה הוא. המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ, נקב הטחול (נה, ב) בעוביו של טחול נקב מפולש עד כדי שלא ישתייר תחתיו כעובי דינר זהב, אבל בקולשו כשירה, ובעוף ניקב הקרקבן וכיסו (מג, א) זה כנגד זה, אבל ניקב זה שלא כנגד זה כשירה, וכן גג הזפק שנקב במשהו (נו, ב), וגג הזפק הוא השיעור ממנו שנמתח מן הוושט כשהעוף פושט צוארו.

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת חולין דף מ״ה עמוד ב׳

    מסכת חולין דף מ״ה עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 22 קטעים ממוספרים, כ־430 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: חולין דף מ״ה ע״ב

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026