בוני התלמוד

    מסכת חולין דף ע״ז עמוד ב׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    לטומאת נבלותאם נעשה בשר להחשב כנבלת החמור עצמה:

    לא נצרכהלמעוטינהו דהא ודאי לאו בשר נינהו:

    אלא שנעשה ציקי קדרהבשלן הרבה עם תבלין:

    לעולם לטומאת אוכליןומתני' לא איפשיט דהתם עור ששלקו תניא ובעור בהמה אחרת קמיירי אבל עור חמור מאיס:

    אלא שאין עמה ולדבאותה שבפנים:

    אבל יש עמה ולדורואים אנו ראשו ורובו לפנים:

    אין חוששיןשמא עוד היה ולד אחר עם זה ויצא ושליא זו שלו היא וזה שבפנים כבר יצתה שליתו ומ"מ שליא זו אסורה דשמא של ולד אחר היתה:

    והאמר ר' ירמיה לחומרא אמרה ר' אלעזרדבר זה שהיה מחמיר מר' יוחנן:

    לא שנודאסורה באכילה דמשמע אפילו יש עמה ולד בפנים:

    אלא שאינה קשורה בודהתם איכא למימר לזה שבפנים היתה שליא אחרת ונמוחה ויצתה ושליא זו של ולד אחר היתה ונמוח ויצא:

    אבל קשורה בוודאי שליא זו שלו היתה ומותרת באכילה:

    ור' יוחנן אמר אנו אין לנושתהא אסורה באכילה:

    אלא שליאשיצתה מקצתה ואין עמה ולד בפנים דהתם חיישינן שמא יצא מיחוי הולד שם:

    אבל יש עמה ולדאפי' אינה קשורה בו מותרת דבדידיה תלינן לה:

    מין בהמה חיה ועוףורבנן היא דאמרי במסכת נדה (דף כא.) כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד:

    אין חוששין לולד אחרואם נפתח הקבר בלא דם דהואי לידה יבישתא טהורה:

    אינה קשורה בהן הריני מטילעל אשה הזאת:

    חומר שתי ולדותדחוששין שמא היה בשליא זו ולד גמור נקבה ותשב עליו לנקבה ואפי' בלידה יבישתא טמאה שבועים כדין נקבה מחמת ספק ולד אחר וגם חומרו של זה נטיל עליה ונאמר ולד זה משליא זו ולא היה בה ולד אחר וזו אינה ולד ואין לה שום ימי טוהר והיינו חומר שאם לא נמצא זה עמה קיי"ל במסכת נדה (דף כד:) המפלת שליא תשב לזכר ולנקבה ונותנין לה מיהא ימי טוהר של זכר דאין שליא בלא ולד אבל לזו אין ימי טהרה:

    שמא נימוח שפיר של שליא זווהוא היה ולד גמור:

    ושמא נימוחה שליתה של שפיר זהושליא זו לאו שלו היתה. אלמא שאני לן בין קשורה לשאינה קשורה:

    מ"טישליכנה לכלבים ולא מספקינן לה בשלית הבכור:

    דבר הקדוש בבכורהאם היה זכר:

    נדמהקונטרפייט"א. רחל שילדה מין עז או עז שילדה דומה לרחל ואמרינן בבכורות (דף יב.) דלא קדיש דכתיב אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור:

    וכל היולדות דרכן לילד מחצה זכרים ומחצה נקבותהלכך ולד זה ספק זכר ספק נקבה ונקבה לא קדשה ואת"ל זכר הוא שמא נדמה הוא:

    הוו להו זכרים מיעוטאולמיעוטא לא חיישינן:

    רובא בר מיקדש הואבין זכר ובין נקבה חוץ מנדמה:

    יש בו משום רפואהכגון משקה או סם או לחש שלוחש על המכה:

    אין בו משום רפואהכגון שעושין שלא על החולי כגון קבורת שליא בפרשת דרכים וכיוצא בהם שדומין לניחוש:

    מהדורה: Vilna Edition · רישוי: Public Domain

    חולין 77 עמוד ב

    1אי לטומאת נבלות תנינא.

    2טומאת אוכלין דתניא: העור והשליא אין מטמאין טומאת אוכלין עור ששלקו, והשליא שחישב עליה מטמאין טומאת אוכלין׃

    3טומאת נבילות נמי תנינא: (ויקרא יא, לט) ״בנבלתה״ ולא בעור, ולא בעצמות ולא בגידין, ולא בקרנים, ולא בטלפים.

    4ואמר רבה בר רב חנא: לא נצרכה אלא שעשאן ציקי קדרה.

    5לעולם טומאת אוכלין ושאני עור חמור דמאיס.

    6שליא שיצתה. א"ר אלעזר: לא שנו אלא שאין עמה ולד, אבל יש עמה ולד אין חוששין לולד אחר. ור' יוחנן אמר: בין אין עמה ולד בין יש עמה ולד חוששין לולד אחר.

    7איני? והא א"ר ירמיה: לחומרא אמרה ר' אלעזר.

    8אלא אי אתמר הכי אתמר א"ר אלעזר: לא שנו אלא שאינה קשורה בולד אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר׃

    9ור' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא שליא בלא ולד אבל יש עמה ולד בין קשורה בולד בין אין קשורה בולד אין חוששין לולד אחר והיינו דאמר ר' ירמיה לחומרא אמרה ר' אלעזר׃

    ברייתא

    10תניא כוותיה דר' אלעזר המפלת מין בהמה חיה ועוף ושליא עמהן בזמן שקשורה בהן אין חוששין לולד אחר אינה קשורה בהן הריני מטיל עליה חומר שני ולדות׃

    11שאני אומר שמא נימוח שפיר של שליא שמא נימוחה שליתו של שפיר:

    12המבכרת שהפילה [וכו]: מאי טעמא אמר רב איקא בריה דרב אמי רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט בהמות דבר שאינו קדוש בבכורה ומאי ניהו נדמה׃

    13וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות והוו להו זכרים מיעוטא:

    14ובמוקדשין תקבר: מ"ט רובא בר מיקדש הוא:

    15ואין קוברים אותה: אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל דבר שיש בו רפואה אין בו משום דרכי האמורי. אין בו רפואה יש בו משום דרכי האמורי׃

    16והתניא: אילן שמשיר פירותיו, סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים. בשלמא טוענו באבנים כי היכי׃

    תוספות

    עור ששלקו מטמא טומאת אוכליןוא"ת א"כ יאכל עור בפסח דהא תנן (פסחים דף פד.) כל הנאכל בשור גדול בשלקא נאכל בצלי בגדי הרך וי"ל דבעינן שיהא נאכל בשלקא שלא ע"י הדחק:

    בנבלתה ולא בעור ולא בעצמותוא"ת אמאי לא מייתי מתני' דהעור והרוטב (לקמן חולין קיז:) דתנן בהדיא דהעור אינו מצטרף לטמא טומאת נבלות וי"ל דמייתי מהכא משום דרבה בר רב חנא קאמר עלה לא נצרכה אלא עשאן לציקי קדרה דאמתני' לא מצי למימר דמתני' איצטריך לאשמועינן משום צירוף דאין מצטרפין:

    ולא בעורכשאין עליו כזית בשר דהכי אמר בהעור והרוטב (לקמן חולין קכו:) והתם נמי דרשינן בנבלתה ולא בקולית סתומה ושקולין הן:

    המפלת מין בהמה וחיהלא הוי מצי למינקט נפל משום דתוך שלשה תולין בו את השליא כדאמר רבא בפ' המפלת (נדה דף כו:):

    הריני מטיל עליה חומר ב' ולדותבקונטרס פי' דאתא כרבנן אבל מתוך הלשון דחומר שני ולדות משמע כר"מ דחשיב ולדות בהמה חיה ועוף וכגון דהך בהמה הויא זכר דאי הויא נקבה לא נפקא מינה מידי בחששא של שליא אם לא היכא דחד קודם שקיעת החמה וחד לאחר שקיעה כדאמרינן גבי סנדל בפרק המפלת (נדה דף כה:) אי נמי י"ל דאתיא מתני' כרבנן דלא חשבינא ליה ולד וחומר שני ולדות הוי משום שליא גופה ולא משום בהמה ונותנין לה חומר זכר ונקבה ומיהו אי כרבנן אתיא הוה ליה למימר תשב לזכר ולנקבה ולנדה דשמא אין כאן ולד אחד ולפירוש הקונטרס אתי שפיר הא דלא קאמר ולנדה דהיינו חומר שני ולדות דקאמר וא"ת לפי מה שפירש דנקט בהמה וחיה דוקא אבל הפילה נפל לא חיישינן לולד אחר כיון דילדה כי אורחא הא מתני' ילדה כי אורחא וחיישינן באינה קשורה לולד אחר ומאי סייעתא מייתי לר' אלעזר אדרבה קשיא ליה מהך ברייתא דנקט חיה ועוף דווקא וסייעתא לר' יוחנן וי"ל דאין הדבר תלוי בכי אורחיה אלא פשיטא ליה למסדר הש"ס דבצורת האדם תלוי הטעם שרגילה שליתה להתעכב אבל אחר בהמה וחיה ועוף לא שנא במעי אשה ולא שנא במעי בהמה אין השליא רגילה להפרד מן הולד אפי' ילדה הבהמה בר קיימא וא"ת דהכא קתני שמא נימוח משמע דספקא הוא וא"כ אמאי אסורה השליא באכילה כשיצתה מקצתה ויש עמה ולד והא ספק ספיקא הוא שמא אין כאן ולד אחר ואפי' את"ל יש כאן שמא אין באותו מקצת רובא ולד ובספ"ק דבבא קמא (דף יא.) משמע דבספק ספקא שרי דדייקינן מיניה דאין מקצת שליא בלא ולד הא יש מקצת שליא בלא ולד הוה ליה למשרי מספק ספיקא וי"ל דבברייתא דקתני שמא היינו בשליא הבאה אחר הולד ולעיל איירי בשליא הבאה קודם ולד אי נמי אסורה באכילה משום דגזרינן מקצתה אטו רובא כדמסיק בב"ק:

    סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות כו'והא דתנן בפ"ג דבכורות (דף כא:) בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה תקבר ונפטרה מן הבכורה ולא אמרינן ישליכנה לכלבים מהאי טעמא דהכא דהתם לא אמרינן תקבר אלא כדי לפרסם דנפטרה מן הבכורה כדאמר התם ומה שאין דוחה לומר שם כן אלא משום קושיא דפריך אר' חייא דאמר וכי מאחר דאינה מטמאה במגע ובמשא אמאי תקבר ומשני כדי לפרסמה כו' בלאו הכי נמי היה צריך לטעם פרסום אלא דאדרבי חייא לא ניחא ליה כל כך שתקבר מטעם פרסום כיון דאפילו ילדה דבר הקדוש לא בעי קבורה משום דבטל:

    רובא בר מיקדש הואמשום דאיכא נדמה דלא קדיש קאמר רובא ולא כולה וא"ת והא בולד קדשים הכל קדוש כדמוכח בתמורה בסוף פרק (כל הקרבנות) (דף יז.) דקאמר אבל כלאים טומטום ואנדרוגינוס אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים אלמא כלאים הנולד מבהמה קדושה קדיש וכ"ש נדמה כדמוכח במרובה (ב"ק עח.) דקאמר השתא כלאים מרבה ליה נדמה מבעיא וי"ל דסוגיא דהתם כמאן דאמר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים והכא למאן דאמר בהויתן הן קדושים והא דנפל קדוש הכא היינו משום דילפינן מבכור דקדוש בבכורה כדדרשינן בכריתות מדכתיב שגר אי נמי אפילו למאן דאמר במעי אמן הן קדושים נקט הכא רובא משום דאיכא דמות דיונה דלא קדיש [וע' היטב תוספות זבחים פד: בד"ה ומוציא ועוד שם קיד. סד"ה וקסבר]:

    מהדורה: Vilna Edition · רישוי: Public Domain

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רשב"א

    נותנין עליה חומרא שני ולדותפירוש מחמת השיליא ואתיא כרבנן דאמרי כל שאין בו מצורת אדם ולד וכבר כתבתיה בארוכה במסכת נדה פרק המפלת (נדה כו, ב) בס"ד.

    מתני'מבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים. והא דתנן בפרק (בתרא) [שלישי] דבכורות (כא, ב) בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה יקבר (ונטרפה) מן הבכורה, ולא אמר ישליכנה, אף על גב דלא עדיפא משליא, ואיכא למימר בה נמי כטעמא דאתמר בגמרא גבי שליא דסמוך מיעוטא דנדמה למיעוטא דנקבות הוו להו רובא, הא דאמרינן התם טעמא בגמרא דתקבר כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה, אבל כאן כיון שהפילה שליא בלא קבורה נמי יש פירסום שנפטרה מן הבכורה, אבל כאן כיון שהפילה שליא בלא קבורה נמי יש פירסום שנפטרה מן הבכורה דהכל יודעין שאין שליא בלא ולד.

    גמראובמוקדשין תקבר מאי טעמא רובא בר מקדש הוא דמיעוטא נינהו. ואם תאמר אמאי לא אמר הכל בר מקדש הוא דאפילו נדמה בולדות קדשים קדוש [כדאיתא] בתמורה [בפרק יש] בקרבנות (תמורה יז, א) גבי הא דתנן רבי אליעזר אומר הכלאים והטרפה לא קדושים ולא מקדישין, דקאמרינן בגמרא וכי מאחר דאינן קדושים מהיכן מקדישין וכו' עד כלאים טומטום ואנדרוגינוס אין אתה מוצא אלא בוולדות קדשים, אלמא כלאים הנולד מן בהמה קדושה קדש, וכל שכן נדמה, דכלאים גרוע מנדמה כדמוכח בבא קמא פרק מרובה (בבא קמא עח, א) דקאמר השתא כלאים אירבי ליה נדמה מיבעיא, ובפרק קמא דבכורות (יב, א) דקאמר השתא בכלאים פרקינן בנדמה מיבעיא, ויש לומר דסוגיא התם כמאן דאמר ולדות קדשים ממעי אמן קדושה, אבל הכא כמאן דאמר בהוייתן קדושים, ומשום הכי נקט רובא, ומכל מקום נפל קדוש אפילו למאן דאמר בהויתן קדושים דילפינן מבכורות כדדרשינן בבכורות (ג, א) מדכתיב שגר, ועוד יש לומר דאפילו למאן דאמר במעי אמו קדושים נקט רובא משום דאיכא דמות יונה דלא קדיש.

    כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמוריפירש רבינו שלמה ז"ל במס' שבת בשלהי פרק במה אשה (שבת סז, א) דבר שאינו ניכר בו משום רפואה אף על פי שיש בו רפואה יש בו משום דרכי האמורי, והיינו דפריך מסוקרו בסיקרא שאין בו רפואה ניכרת, דאי לאו הכי מאי קא פריך אטו עד השתא מי לא ידעינן דיש דברים הרבה אסורין משום דרכי האמורי, אלא לאו כדפרישית, ותמיהא לי דהא איכא שן של שועל ומסמר הצלוב והיאך רפואתן ניכרת, ועוד דאם כן סוקרו בסיקרא יש בו רפואה אלא שאינה ניכרת, דאי לא מאי פריך ליה מינה דאי אין בה רפואה כלל, אף לדידיה נמי קשיא, אלא מסתברא דהכי קא פריך, וכי כללא הוא דכל שאין בו רפואה כלל יש בו משום דרכי האמורי והא איכא סוקרו בסיקרא.

    מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · רישוי: Public Domain

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת חולין דף ע״ז עמוד ב׳

    מסכת חולין דף ע״ז עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־276 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    לטומאת נבלות אם נעשה בשר להחשב כנבלת החמור עצמה:

    לא נצרכה למעוטינהו דהא ודאי לאו בשר נינהו:

    אלא שנעשה ציקי קדרה בשלן הרבה עם תבלין:

    לעולם לטומאת אוכלין ומתני' לא איפשיט דהתם עור ששלקו תניא ובעור בהמה אחרת קמיירי אבל עור חמור מאיס:

    אלא שאין עמה ולד באותה שבפנים:

    אבל יש עמה ולד ורואים אנו ראשו ורובו לפנים:

    אין חוששין שמא עוד היה ולד אחר עם זה ויצא ושליא זו שלו היא וזה שבפנים כבר יצתה שליתו ומ"מ שליא זו אסורה דשמא של ולד אחר היתה:

    והאמר ר' ירמיה לחומרא אמרה ר' אלעזר דבר זה שהיה מחמיר מר' יוחנן:

    ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Chullin 77b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין וא"ת א"כ יאכל עור בפסח דהא תנן (פסחים דף פד.) כל הנאכל בשור גדול בשלקא נאכל בצלי בגדי הרך וי"ל דבעינן שיהא נאכל בשלקא שלא ע"י הדחק:

    בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות וא"ת אמאי לא מייתי מתני' דהעור והרוטב (לקמן חולין קיז:) דתנן בהדיא דהעור אינו מצטרף לטמא טומאת נבלות וי"ל דמייתי מהכא משום דרבה בר רב חנא קאמר עלה לא נצרכה אלא עשאן לציקי קדרה דאמתני' לא מצי למימר דמתני' איצטריך לאשמועינן משום צירוף דאין מצטרפין:

    ולא בעור כשאין עליו כזית בשר דהכי אמר בהעור והרוטב (לקמן חולין קכו:) והתם נמי דרשינן בנבלתה ולא בקולית סתומה ושקולין הן:

    המפלת מין בהמה וחיה לא הוי מצי למינקט נפל משום דתוך שלשה תולין בו את השליא כדאמר רבא בפ' המפלת (נדה דף כו:):

    הריני מטיל עליה חומר ב' ולדות בקונטרס פי' דאתא כרבנן אבל מתוך הלשון דחומר שני ולדות משמע כר"מ דחשיב ולדות בהמה חיה ועוף וכגון דהך בהמה הויא זכר דאי הויא נקבה לא נפקא מינה מידי בחששא של שליא אם לא היכא דחד קודם שקיעת החמה וחד לאחר שקיעה כדאמרינן גבי סנדל בפרק המפלת (נדה דף כה:) אי נמי י"ל דאתיא מתני' כרבנן דלא חשבינא ליה ולד וחומר שני ולדות הוי משום שליא גופה ולא משום בהמה ונותנין לה חומר זכר ונקבה ומיהו אי כרבנן אתיא הוה ליה למימר תשב לזכר ולנקבה ולנדה דשמא אין כאן ולד אחד ולפירוש הקונטרס אתי שפיר הא דלא קאמר ולנדה דהיינו חומר שני ולדות דקאמר וא"ת לפי מה שפירש דנקט בהמה וחיה דוקא אבל הפילה נפל לא חיישינן לולד אחר כיון דילדה כי אורחא הא מתני' ילדה כי אורחא וחיישינן באינה קשורה לולד אחר ומאי סייעתא מייתי לר' אלעזר אדרבה קשיא ליה מהך ברייתא דנקט חיה ועוף דווקא וסייעתא לר' יוחנן וי"ל דאין הדבר תלוי בכי אורחיה אלא פשיטא ליה למסדר הש"ס דבצורת האדם תלוי הטעם שרגילה שליתה להתעכב אבל אחר בהמה וחיה ועוף לא שנא במעי אשה ולא שנא במעי בהמה אין השליא רגילה להפרד מן הולד אפי' ילדה הבהמה בר קיימא וא"ת דהכא קתני שמא נימוח משמע דספקא הוא וא"כ אמאי אסורה השליא באכילה כשיצתה מקצתה ויש עמה ולד והא ספק ספיקא הוא שמא אין כאן ולד אחר ואפי' את"ל יש כאן שמא אין באותו מקצת רובא ולד ובספ"ק דבבא קמא (דף יא.) משמע דבספק ספקא שרי דדייקינן מיניה דאין מקצת שליא בלא ולד הא יש מקצת שליא בלא ולד הוה ליה למשרי מספק ספיקא וי"ל דבברייתא דקתני שמא היינו בשליא הבאה אחר הולד ולעיל איירי בשליא הבאה קודם ולד אי נמי אסורה באכילה משום דגזרינן מקצתה אטו רובא כדמסיק בב"ק:

    סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות כו' והא דתנן בפ"ג דבכורות (דף כא:) בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה תקבר ונפטרה מן הבכורה ולא אמרינן ישליכנה לכלבים מהאי טעמא דהכא דהתם לא אמרינן תקבר אלא כדי לפרסם דנפטרה מן הבכורה כדאמר התם ומה שאין דוחה לומר שם כן אלא משום קושיא דפריך אר' חייא דאמר וכי מאחר דאינה מטמאה במגע ובמשא אמאי תקבר ומשני כדי לפרסמה כו' בלאו הכי נמי היה צריך לטעם פרסום אלא דאדרבי חייא לא ניחא ליה כל כך שתקבר מטעם פרסום כיון דאפילו ילדה דבר הקדוש לא בעי קבורה משום דבטל:

    רובא בר מיקדש הוא משום דאיכא נדמה דלא קדיש קאמר רובא ולא כולה וא"ת והא בולד קדשים הכל קדוש כדמוכח בתמורה בסוף פרק (כל הקרבנות) (דף יז.) דקאמר אבל כלאים טומטום ואנדרוגינוס אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים אלמא כלאים הנולד מבהמה קדושה קדיש וכ"ש נדמה כדמוכח במרובה (ב"ק עח.) דקאמר השתא כלאים מרבה ליה נדמה מבעיא וי"ל דסוגיא דהתם כמאן דאמר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים והכא למאן דאמר בהויתן הן קדושים והא דנפל קדוש הכא היינו משום דילפינן מבכור דקדוש בבכורה כדדרשינן בכריתות מדכתיב שגר אי נמי אפילו למאן דאמר במעי אמן הן קדושים נקט הכא רובא משום דאיכא דמות דיונה דלא קדיש [וע' היטב תוספות זבחים פד: בד"ה ומוציא ועוד שם קיד. סד"ה וקסבר]:

    Tosafot on Chullin 77b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רשב"א

    נותנין עליה חומרא שני ולדות פירוש מחמת השיליא ואתיא כרבנן דאמרי כל שאין בו מצורת אדם ולד וכבר כתבתיה בארוכה במסכת נדה פרק המפלת (נדה כו, ב) בס"ד.

    מתני' מבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים. והא דתנן בפרק (בתרא) [שלישי] דבכורות (כא, ב) בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זה יקבר (ונטרפה) מן הבכורה, ולא אמר ישליכנה, אף על גב דלא עדיפא משליא, ואיכא למימר בה נמי כטעמא דאתמר בגמרא גבי שליא דסמוך מיעוטא דנדמה למיעוטא דנקבות הוו להו רובא, הא דאמרינן התם טעמא בגמרא דתקבר כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה, אבל כאן כיון שהפילה שליא בלא קבורה נמי יש פירסום שנפטרה מן הבכורה, אבל כאן כיון שהפילה שליא בלא קבורה נמי יש פירסום שנפטרה מן הבכורה דהכל יודעין שאין שליא בלא ולד.

    גמרא ובמוקדשין תקבר מאי טעמא רובא בר מקדש הוא דמיעוטא נינהו. ואם תאמר אמאי לא אמר הכל בר מקדש הוא דאפילו נדמה בולדות קדשים קדוש [כדאיתא] בתמורה [בפרק יש] בקרבנות (תמורה יז, א) גבי הא דתנן רבי אליעזר אומר הכלאים והטרפה לא קדושים ולא מקדישין, דקאמרינן בגמרא וכי מאחר דאינן קדושים מהיכן מקדישין וכו' עד כלאים טומטום ואנדרוגינוס אין אתה מוצא אלא בוולדות קדשים, אלמא כלאים הנולד מן בהמה קדושה קדש, וכל שכן נדמה, דכלאים גרוע מנדמה כדמוכח בבא קמא פרק מרובה (בבא קמא עח, א) דקאמר השתא כלאים אירבי ליה נדמה מיבעיא, ובפרק קמא דבכורות (יב, א) דקאמר השתא בכלאים פרקינן בנדמה מיבעיא, ויש לומר דסוגיא התם כמאן דאמר ולדות קדשים ממעי אמן קדושה, אבל הכא כמאן דאמר בהוייתן קדושים, ומשום הכי נקט רובא, ומכל מקום נפל קדוש אפילו למאן דאמר בהויתן קדושים דילפינן מבכורות כדדרשינן בבכורות (ג, א) מדכתיב שגר, ועוד יש לומר דאפילו למאן דאמר במעי אמו קדושים נקט רובא משום דאיכא דמות יונה דלא קדיש.

    כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי פירש רבינו שלמה ז"ל במס' שבת בשלהי פרק במה אשה (שבת סז, א) דבר שאינו ניכר בו משום רפואה אף על פי שיש בו רפואה יש בו משום דרכי האמורי, והיינו דפריך מסוקרו בסיקרא שאין בו רפואה ניכרת, דאי לאו הכי מאי קא פריך אטו עד השתא מי לא ידעינן דיש דברים הרבה אסורין משום דרכי האמורי, אלא לאו כדפרישית, ותמיהא לי דהא איכא שן של שועל ומסמר הצלוב והיאך רפואתן ניכרת, ועוד דאם כן סוקרו בסיקרא יש בו רפואה אלא שאינה ניכרת, דאי לא מאי פריך ליה מינה דאי אין בה רפואה כלל, אף לדידיה נמי קשיא, אלא מסתברא דהכי קא פריך, וכי כללא הוא דכל שאין בו רפואה כלל יש בו משום דרכי האמורי והא איכא סוקרו בסיקרא.

    Rashba on Chullin 77b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    מאירי

    בהמה שמתה העצמות והגידין והקרנים והטלפים והעור אין מיטמאין טומאת נבלות אחר שפרשו מן הבהמה כמו שיתבאר במסכתא זו ויש חולקין בגידין ועור שאמרו שאינו מטמא כל עור במשמע ואפי' שלקו ואפי' בתבלין בציקי קדרה:

    כבר ביארנו למעלה במפלת דמות בהמה חיה ועוף שאין אלו נקראין ולד ואין האם טמאה לידה הפילה שיליא עמהם בזמן שקשורה בהם אין חוששין לולד אחר אבל אם אינה קשורה בהם חוששין לולד אחר ומטילין עליה חומר זכר וחומר נקבה שאני אומר שפיר היה בשיליא זו ונימוח ושיליא היה בשפיר זה וחיה ונימוחה:

    המשנה השמינית והיא מענין החלק השני המבכרת שהפילה שיליא ישליכנה לכלבים ובמוקדשין תקבר ואין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין [אותה] באילן משום דרכי האמורי אמר הר"מ פי' וידוע שאינו מתקדש בבכורה אלא הזכר ולא כל זכר גם כן לפי שאם היה אותו זכר משונה ממנו בצורתו אינו קדוש כמו שיתבאר במסכת בכורות והשיליא הזאת שהפילה המבכרת אפשר שהוא שליית זכר או נקבה ואפי' אמרנו שיהיה זכר שמא אינו קדוש הנה נתבאר שרוב המבכרות יולדות ולד שאינו קדוש בבכורה ולפיכך מותר לו שישליכנה לכלבים אלא אם היתה בהמת קדשים והפילה הרי זו תקבר לפי שכל מה שתלד זכר או נקבה הרי הוא קדוש כמו שיתבאר בתמורה:

    אמר המאירי המבכרת שהפילה שיליא וזהו פטר רחם שלה ישליכנה לכלבים שאינה קדושה ואע"פ שאין שיליא בלא ולד שמא נקבה היתה או נדמה שאין קדושים בבכורה והרי בין שני אלו רוב שיליות שלא בקדושה ואע"פ שבמסכת בכורות בבהמה שהפילה חררת דם אמרו תקבר כבר ביארו הטעם שאין בחררה קדושה ולא אמרו תקבר אלא כדי לפרסמה שהבא אחריו אינו בכור אבל בשיליא אין צריך פרסום שהכל יודעין שהשיליא פוטרת את הבא אחריה ואם היתה בהמה של קדשים תקבר אותה שיליא ואסור להשליכה שהרי אין שיליא בלא ולד והרי בין זכר בין נקבה קדוש ונמצאו רוב שיליות בקדושה ואין קוברין אותה בפרשת דרכים משום דרכי האמורי שהיו עושים כן ואומרין שזה דרך נחש שלא להפיל עוד וכן אין תולין אותה באילן מטעם זה:

    זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

    כל דבר שהוא נעשה מדרך רפואה לפי טבע הדברים וענינם או סגולותיהם אין בו משום דרכי האמורי אבל כל שנעשה דרך נחש וכשוף הרי זה אסור משום דרכי האמורי וכן הדין בכל הלחשים אלא שגדולי המחברים כתבו בהלכות ע"ז שמי שנשכו נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה אפי' בשבת כדי לישב דעתו ולחזק את לבו אע"פ שאין הדבר מועיל כלום כדי שלא תטרף דעתו עליו וכבר הרחבנו בענינים אלו בששי של שבת ובשביעי של סנהדרין:

    אילן שמשיר פירותיו מרוב שמנו יכול לטענו באבנים כדי להכחישו ורשאי הוא גם כן לסמנו בחוט של סיקרא לא מדרך נחש אלא מצד שיכירו העוברים את טיבו ויבקשו עליו רחמים וכן המצורע שהוא יושב חוץ למחנה היה צוח טמא טמא להודיע טיבו לרבים או סימן אחר המוכיח לבריות על כך כדי שיבקשו עליו רחמים ועל דרך זה אמרו על כל מי שאירע בו דבר שהוא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים וכן נמשך מן הענין שמוכיחין אותו ומפשפש במעשיו וישוב אל י"י וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח:

    ונשלם הפרק תהלה לאל:

    Meiri on Chullin 77b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה הריני מטיל כו' וי"ל דברייתא דקתני שמא היינו בשליא הבאה אחר הולד כו' עכ"ל בפ' המפלת בתוס' דבריהם יותר מבוארים ומה שיש לדקדק בזה ע"ש בחידושנו ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Chullin 77b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מהר"ם

    ד"ה הריני מטיל עליו וכו' אם לא היכי דחד קודם שקיעת החמה וחד לאחר שקיעת החמה. פי' נפקא מינה אי חוששין לולד אחר לענין מאימתי מתחילין ימי טומאה וימי טהרה או מיום שעבר או מיום שבא:

    בא"ד הל"ל תשב לזכר ולנקבה ולנדה פי' שאין לה ימי טוהר כלל משום דשמא אין כאן ולד אחר כ"א הבהמה או החיה ועוף שהפילה ואותן אינן חשובין ולד לרבנן וכ"ת כיון שאין לה ימי טוהר כלל למאי נפקא מינה דליתני לזכר נפקא מינה לענין שאם תראה יום ל"ד ותחזור ותראה יום מ"א תהא מקולקלת שלא תדע אם אותה הראייה של ל"ד היתה תחלת נדה והראייה של יום מ"א הוה בתחלת ימי זיבה והויא שומרת יום כנגד יום או אותה ראייה של יום ל"ד דם טוהר היה דשמא זכר היה וא"כ אותה ראייה של יום מ"א הוי תחלת נדה וכן לענין נקבה אם תראה יום ע"ד ויום פ"א ועיין בפרק המפלת (נדה דף ל':)

    Maharam on Chullin 77b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    גליון הש"ס

    תוס' ד"ה רובא וכו' והא דנפל קדוש עיין זבחים דף פד ע"ב תוס' ד"ה ומוציא:

    Gilyon HaShas on Chullin 77b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    בן יהוידע

    תַּנְיָא אִילָן שֶׁמַּשִּׁיר פֵּרוֹתָיו סוֹקְרוֹ בְּסִיקְרָא, וְטוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים ונראה לי בס"ד דרך רמז אִילָן רמז ללשון שהוא עיקרו של גוף הנקרא אילן דכתיב 'כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה' (דברים כ, יט) שֶׁמַּשִּׁיר פֵּרוֹתָיו רצונו לומר שמדבר לשון הרע שעל ידי כך לוקחים ממנו תורה ומצות שלו ונותנים לאותו שסיפר עליו וכמו שאיתא בספר חסידים באותו חסיד שבזהו אחד בבית הכנסת וכשהלך לביתו שלח לו מנחה כלכלה של תאנים באומרו זהו תמורת הדורון שקבלתי ממך שהוא תורה ומצות שלך, זה הוא תקנתו ורפואתו סוֹקְרוֹ בִּסְקִירָה רצונו לומר מייפהו בתורה וסקירה לשון יפוי כמו מְסַקְּרוֹת עֵינָיִם (ישעיה ג, טז) והוא מייפהו בתורה דכתיב מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים (משלי טו, ד) וְטוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים אלו התפילות שנקראים אבנים וכמו שאמרו בזוהר על פי אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה (דברים כז, ו) שיהיו תפילות שלמים.

    Ben Yehoyada on Chullin 77b · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת חולין, דף ע״ז, עמוד ב׳, בהיקף של כ־276 מילים ב־16 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 16 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 14 מילים

      נפתחת ב״אי לטומאת נבלות תנינא.…״

    2. קטע 217 מילים

      נפתחת ב״טומאת אוכלין דתניא: העור והשליא אין מטמאין…״

    3. קטע 318 מילים

      נפתחת ב״טומאת נבילות נמי תנינא: (ויקרא יא, לט)…״

    4. קטע 411 מילים

      נפתחת ב״ואמר רבה בר רב חנא: לא נצרכה…״

      חכמים: רב חנא, רבה.

    5. קטע 57 מילים

      נפתחת ב״לעולם טומאת אוכלין ושאני עור חמור דמאיס.…״

    6. קטע 632 מילים

      נפתחת ב״שליא שיצתה. א"ר אלעזר: לא שנו אלא…״

    7. קטע 78 מילים

      נפתחת ב״איני? והא א"ר ירמיה: לחומרא אמרה ר'…״

    8. קטע 820 מילים

      נפתחת ב״אלא אי אתמר הכי אתמר א"ר אלעזר:…״

    9. קטע 933 מילים

      נפתחת ב״ור' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא…״

    10. קטע 1027 מילים

      נפתחת ב״תניא כוותיה דר' אלעזר המפלת מין בהמה…״

    11. קטע 1112 מילים

      נפתחת ב״שאני אומר שמא נימוח שפיר של שליא…״

    12. קטע 1226 מילים

      נפתחת ב״המבכרת שהפילה [וכו]: מאי טעמא אמר רב…״

      חכמים: רב איקא, רב אמי.

    13. קטע 1316 מילים

      נפתחת ב״וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות…״

    14. קטע 147 מילים

      נפתחת ב״ובמוקדשין תקבר: מ"ט רובא בר מיקדש הוא:…״

    15. קטע 1525 מילים

      נפתחת ב״ואין קוברים אותה: אביי ורבא דאמרי תרווייהו…״

      חכמים: אביי, רבא.

    16. קטע 1613 מילים

      נפתחת ב״והתניא: אילן שמשיר פירותיו, סוקרו בסיקרא וטוענו…״

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: חולין דף ע״ז ע״ב

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026