מסכת חולין דף ס״ח עמוד ב׳

הבשר כל העובר והבהמה נגעו באבר טמאין:

מגע טריפה שחוטה שאבר היוצא עדיין הוא מחובר בשעת שחיטה אע"פ שאין שחיטה מתירתו באכילה מטהרתו מידי נבילה כטרפה ששחיטתה מטהרתה וטעמייהו מפרש במתני'. ולקמן (חולין דף עג.) מפרש בפירקין בטרפה שחוטה מאי מגע שייך למימר בה ומפרש שטרפה שחוטה מטמאה את המוקדשים מדרבנן:

פרסה החזיר אכול פרסות החזיר אכול אקרא קאי דכתיב (דברים יד) כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה וגו' ומהאי קרא נפקא לן לקמן (חולין דף סט.) דעובר ניתר בשחיטת האם ודריש בהמה דרישא אבהמה דסיפא ומשמע בהמה שבבהמה תאכלו ופרסה ופרסות דכתיבי ביה להכי אתו לומר לך פעמים שאתה אוכל כל אבריו ופעמים שאין אתה אוכל אלא מקצתן פרסה החזיר הוציא שתי ידיו והחזיר האחת אכול אותה החזיר שתיהם אכול שתיהן:

למקום חתך והכי קאמר החזיר פרסה אכול מקום חתך שלה החזיר פרסות אכול מקום חתך של שניהם:

והא תרי קראי נסיב לה פרסות ופרסה ואי למקום חתך מדאשמועינן בחדא דאם החזירו אכול ואם לאו לא תאכל ה"ה לתרי:

חד למקום חתך פרסות החזיר למישרי מקום חתך בחזרה וחד למישרי עובר שפרסותיו קלוטות כגמל ונמצא במעי פרה ואליבא דרבי שמעון איצטריך דקאסר קלוט בן טהורה בבכורות (דף ו:) גמל גמל שתי פעמים אחד גמל שנולד מן הגמלה ואחד גמל שנולד מן הפרה ואשמועי' הכא דאם נמצא בתוכה מודה דשרי דהכי קאמר עובר שאין לה אלא פרסה שאין פרסותיו סדוקות אכול והחזיר דרישא לאו דוקא:

עולא פליג אדרב יהודה:

הכל היו כל הנאמר בו מחיצה כגון עובר לשחיטה ובשר קדשי קדשים שנתנה להם תורת מחיצות עזרה בקדשים קלים שחומת ירושלים מחיצה להם כולן היו בכלל איסור זה דמשיצא בשר בשדה הרי הוא כטרפה ובא הכתוב ופרט לך בחטאת שאין חזרה מועלת בה דכתיב (ויקרא י) בשעיר חטאת דראש חדש ששרפוהו אהרן ובניו וקצף עליהם משה מדוע לא אכלתם את החטאת הן לא הובא את דמה אל הקדש שתפסל בכך כדכתיב (שם ו) וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' ופנימה היתה שלא יצתה ממחיצתה הא יצתה בת שריפה היא ולא אמרינן ליהדרה ולא הוצרך לפרוט בה דמהיכא תיתי לן דתשתרי מכלל טרפה לא תאכלו משום חזרה להכי פרט בה למימר דהאי היא דלא מהניא בה חזרה אבל כל שאר היוצאים שחזרו הותרו:

ואליבא דר' שמעון אבל לרבנן דשרו גמל במעי פרה אפילו כשנולד לא צריך קרא להתירו בשחיטת אמו דלא גרע בפנים מבחוץ דשרי ולהכי נקט ואליבא דר"ש ולרבנן איצטריך לשום דרשה אחריתי וליכא למימר דאיצטריך לאסור דמות יונה כדאמר לקמן בעינן פרסות וליכא דהא לר"ש אע"ג דלא מייתר ליה קרא להכי משמע לקמן דאוסר נמי דמות יונה דפריך דמות יונה תשתרי פי' מכל בבהמה ומשני בעינן פרסות וליכא והדר פריך קלוט במעי פרה ליתסר ומשני פרסה בבהמה תאכלו והך קושיא ליתא אלא לר"ש דלרבנן לא גרע בפנים מבחוץ דשרי כדפרישית אלמא דמות יונה לר"ש אע"ג דליכא קרא ממילא מיתסר כיון דליכא לא פרסה ולא פרסות אע"ג דפרסה ופרסות אצטריך חד למקום חתך וחד לקלוט ה"ה דלרבנן לא צריך קרא לאסור דמות יונה אלא לשום דרשה איצטריך ומ"מ הך ברייתא דפרסה החזיר אכול לא אתיא אלא כר"ש:

אמר ר' יוחנן הכל היו בכלל ובשר בשדה כו' תימה דלר' יוחנן תקשה ליה ברייתא דהחזיר פרסה דתרי קראי קנסיב וע"כ מוקמינן חד למקום [חתך] וחד לאבר ור' יוחנן נפקא ליה מקרא אחרינא וי"ל דפריך ליה שפיר טפי מאידך ברייתא:

הכל היו בכלל ובשר בשדה כו' דאסור כל מה שיוצא חוץ למחיצה כטרפה דאין לה היתר כדאמר בסמוך ולמאי דמסיק הא כל מילי כיון דהדור שרי מיתוקמא הא דקרי ליה טרפה למלתא אחריתי:

יכול אף זה כן ת"ל כו' וא"ת וקרא דחטאת דכתיב פנימה האי שלא יצתה חוץ למחיצתה הא יצתה בת שריפה היא ל"ל הא מקרא דבשר בשדה נפקא וי"ל דש"ס למילף ממעשר שני ובכורים דשרו דהוקשו בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך כדדרשי' בפ"ק דמכות (דף ז.) ונדבותיך זו תודה ושלמים ובכורות זה בכור בקרך וצאנך זה חטאת ואשם ונדריך זה עולה:

אבל יצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין וא"ת דלמא הכי קאמר בשעריך הוא דלא תיכול אלא יביאם לירושלים לאוכלן שלא נכנסו מעולם אבל לא מיירי מידי באותן שנכנסו ויצאו וי"ל דבאלו הן הלוקין (מכות יט:) משמע בהדיא דאיירי בנכנסו ויצאו דיליף התם דאין לוקין עליהם עד שיראו פני הבית:

הוציא ידו וחתכה וחזר והוציא וחתכה עד שהשלימו לרובו מהו וא"ת מתני' היא בפרק המפלת (נדה כח.) יצא מחותך או מסורס עד שיצא רובו וי"ל דודאי אשה טמאה לידה ברוב ולדה אבל לא שמעינן מהתם דמיעוט שבפנים הרי הוא כילוד:

בפומבדיתא מתנו אמר רב יש לידה לאיברים ורבי יוחנן אמר אין לידה לאיברים. פירש רש"י ז"ל דאפילו אהאי לישנא דפומבדיתא נמי באבר עצמו פליגי, דרב סבר אסור, דהרי הוא כילוד, ואין חזרה מתרת בו, ור' יוחנן סבר דחזרה מטהרתו דאינו כילוד, ומאי בינייהו דקאמרי היינו בין לישנא דנהרדעי ובין ללישנא דפומבדיתא ואליבא דרב, ואמרינן למיסר מיעוט אבר שבפנים א"ב, אליבא דרב דללישנא דמערבא דמתנו משמיה דרב אבר עצמו דוקא מה שיצא לחוץ ומשום בשר שיצא חוץ ממחיצתו, אבל שנשאר בפנים אכתי לפנים ממחיצתו הוא ושרי, וה"ה (אולי והרי הוא) בכלל כל מה שבבהמה תאכלו, אבל ללישנא דפומבדיתא דמתנו משמיה דרב יש לידה לאיברים אפילו מיעוט שנשאר בפנים אסור דהוה ליה מיעוט לגבי רוב הילוד כמיעוט עובר לגבי רוב עובר הילוד, והרי הכל אסור. ורבים הקשו לפירוש רש"י ז"ל דאם כן היכי מבעיא להו בגמרא הוציא העובר את ידו והחזירה וחזר והוציא ידו והחזירה עד שהשלימו לרובו מהו, פשיטא דלר"י ודאי כיון דהדור הדור, שהרי הועילו חזרתו לאבר עצמו להתירו באכילה כל שכן שלא נצטרף לרוב להיותו כיולד. [ועוד] דהיאך חזרה, ושאלו אליבא דר"י מאחר דאיתותב לעיל. ורבינו חננאל ז"ל פירש דהא דאמר ר' יוחנן אין לידה לאיברים לא להתיר היוצא אומר כן, אלא להתיר מיעוט אבר שבפנים, והא דאמרינן מאי בינייהו, בין רב ור' יוחנן קאמרינן, ובהא הלכתא כר' יוחנן, והיינו דאיבעיא לן אליבא דידיה אי אמרינן כיון דהדור הדור או לא. והא דאמרינן ואם תמצא לומר דכיון דהדור הדור ואף על גב דחזרתו אינה מתירתו, משום דלר' יוחנן מיהא הא ליתיה כילוד, וכיון שכן דין הוא שתועיל לו חזרתו לענין זה שלא יצטרף עם מה שיצא אחר כך לחשבו כילוד, כיון שבתחלה בשעת יציאתו לא חשבנוהו כילוד, והשתא נמי הדר. והפירוש הזה נראה. אלא דק"ל הא דאמר ר"י מחלוקת באבר דעובר אבל באבר דבהמה דברי הכל שחיטה עושה ניפול, ואמר ר"י ב"ח מאי טעמא דר"י אליבא דרבנן האי אית ליה תקנתא בחזרה והאי לית ליה תקנתא בחזרה. והשתא לפירושו של רש"י ז"ל אתי שפיר דהא אפילו לכולהו לישני ר"י אבר עצמו מותר בחזרה ס"ל, אלא לפירושו של ר"ח ז"ל קשיא דהא ר"י אפילו אבר דעובר נמי לית ליה תקנתא בחזרה כלל, וראיתי בשם רבותינו בעלי התוס' ז"ל דאף על גב דחזרה לא מהניא להתירו באכילה, לטהרו מידי נבלה מיהא מהניא ליה, ואינו דלמאן קאמרינן לרבנן, ולרבנן אפילו בלא חזרה נמי שחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה וכדתנן שחט את אמו ואח"כ חתכה הבשר מגע נבלה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה, אלא אם כן נדחוק ונאמר דחזרתו מטהרתו אף מיד טריפה שחוטה ואפילו במוקדשין לא מטמא, ואינו מתחוור כלל דהא בין חזר בין לא חזר מדינא טהור הוא לגמרי בין מטומאת נבלה בין מטומאת טריפה שחוטה, אלא שהחמירו חכמים להטעינו טומאת טריפה שחוטה משום חיבת הקדש, ואם כן היאך נתלי עיקר טעמא דאין שחיטה עושה בה ניפול הואיל וחזרתו מטהרתו ועיקר חזרתו אינה לא מעלה ולא מורידה מעיקרא דדינא, וצ"ע.

מאי ביניהו פי' רש"י ז"ל מאי איכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים אליבא דרב ור' יוחנן לעולם בשיטתו הוא עומד שאבר עצמו מותר כתב רבינו זרחי' הלוי ז"ל וזה הפי' אינו נכון מדאיבעיא להו לדברי האומר אין לידה לאברים הוציא עובר ידו והחזירה וחזר והוציא והחזירה עד שהשלימו לרובא מהו מי אמרינן הא נפיק לי' רובא או דלמא כיון דהדר הדר ואם הי' ר' יוחנן בשיטתו עומד להתיר האבר עצמו מאי תיבעי' הרי הועיל' לו חזרתו להתירו באכילה כאלו לא יצא מעולם והיאך תעלה על דעת ליצטרף לרובא ועוד מאחר דאיתותב ר' יוחנן למה לן למישקל ולמיטרא אליבא דידי' ונראין דברי הרי"ף ז"ל כמו שכתב בהלכותיו דללישנא בתרא הכל מודים שאבר עצמו אסור ומיעוט אבר שבפנים הוא דאיכא בין רב לרבי יוחנן והיינו דקא דייקי' מאי בינייהו כלומר מאחר דקי"ל דאבר עצמו אסור במאי קמיפלגי רב ור' יוחנן.

ולענין ביאור בריתא דאייתי אבימי מבי חוזאי ר"ל פרסה החזיר אכול פרסות החזיר אכול משום דאיהו דרש פרסה בבהמה פרסות בבהמה קס"ד דאאיברים קאי וללמד דוקא כשהיא בבהמה ומדנקט פרסה ופרסות ודאי ביצאו מיירי ולימד שאם לא חזרו לא יאכלו הא חזרו יאכלו ולא דקדק בה עכשו על שדרשה משני מקראות והרי דיו באחד אלא שדקדק שאם לא חזרו אסורות הא חזרו מותרות ומאי לאו אאבר והיינו דקאמר מאי לאו החזיר פרסה אכול פרסה והשיבו לא אלא החזיר פרסה אכול עובר הא פרסה אסירא ואע"ג דעובר אף בלא החזיר מותר אתא למקום חתך על הדרך שביארנו ואחר כך דקדק שלדבר זה דיו באחד ומאחר שהביאה משנים משמע דחד למקום חתך וחד לאבר עצמו ואי אמרת אי אבר שרי מקום חתך מאי עבידתיה בא זה ולימד על זה כשכיר על תושב והשיבו שהשני בא לבאר קלוט במעי פרה כמו שנבאר עכשיו והוא שכבר ידעת בבהמה טהורה שאחד מסימניה הוא שפרסותיה סדוקות כמו שביארנו שחט את הבהמה ומצא במעיה עובר שפרסותיו קלוטים כחמור כשרה כל שבמעי טהורה מן המינים שהם בעלי פרסות אפי' קלוטות טהור כמו שיתבאר אפי' בצורת גמל אפי' בצורת חמור וכל כיוצא בהם מן המינים שהם בעלי פרסה או פרסות והתבאר במסכת בכורות לדעת חכמים שלא סוף שנמצא במעי האם אלא אפי' יצא לאויר העולם חי וגדל מותר הואיל ונתברר לנו שממנה נולד ואע"פ שר' שמעון חולק בזו הלכה כחכמים ומ"מ הניח פרה מעוברת בעדרו ובא ומצא מין טמא כרוך אחריה אע"פ שהוא יונק ממנה הרי זה ספק ואסור באכילה שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחר הטהורה וכן כתבו גדולי המחברים:

כשם שביארנו במחיצת דפני הרחם שהוגבל בהם מקום לאכילת העובר על הדרכים שביארנו שאם יצא ממחיצתו אע"פ שחזר אסור כך הדין בכל דבר שהוגבלו מחיצות לאכילתו שאם יצא משם אע"פ שחזר אסור כגון בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לקלעים או חוץ לחומת העזרה כל אחד כדינו וקדשים קלים שיצאו חוץ לחומת ירושלים וזהו שנאמר בשעיר החטאת שכעס משה על שנשרף שהיתה מן החטאות שהזאתם בפנים ואמר הן לא הובא את דמה אל הקדש אלא פנימה היתה הזאתה ונמצא שלא יצאה חוץ למחיצתה שאם כן ראויה היתה לישרף ומ"מ מעשר שני ובכורים אינן בדין זה אלא אע"פ שיצאו הואיל וחזרו לפנים מחומת העיר הותרו:

זה שביארנו באבר שיצא שהוא אסור עד כנגד היוצא והנשאר בפנים לבד מותר אע"פ שר' יוחנן חלק בה לומר שאבר עצמו מותר ורב הוא שאסרו וכבר אמרו רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן בזו מ"מ שמואל הסכים בה עם רב וכמו שאמרו רב ושמואל דאמרי תרויהו אבר עצמו אסור והלכה כרבים ולא עוד אלא שאף ר' יוחנן לדעתנו חזר בו והוא שאמרו במערבא מתנו רב אמר יש לידה לאיברים ור' יוחנן אמר אין לידה לאיברים מאי ביניהו למיסר מיעוט אבר שבפנים ואע"פ שגדולי הרבנים פירשו יש לידה לאיברים ר"ל שאין חזרתו מועלת ולר' יוחנן אין לידה וחזרתו מועלת והיא היא המחלקת הראשונה עד ששאל מאי ביניהו ר"ל בין לשון יש לידה ואין לידה ללשון אבר עצמו אסור ומותר והשיב דאיכא ביניהו יצא רובו של אבר ונשאר מיעוטו בפנים דללישנא דאבר עצמו אסור דוקא היוצא וללישנא דיש לידה נאסר כלו מ"מ רוב גאונים מפרשים במערבא מתנו כלומר דאף ר' יוחנן מודה דאבר עצמו אסור ולא נחלק אלא במיעוט הנשאר אי שדינן ליה בתר רובא ומאי ביניהו פירושו בין רב לר' יוחנן כלומר במאי קא מיפלגי ומצינו כיוצא בו בשבת פרק המוציא בענין המוציא שטר חוב שנחלקו בו ר' יהודה ורבנן ושאל מאי ביניהו כלומר במאי קא מיפלגי אע"פ שאין דרך התלמוד בכך ומסיק דלרב אף מיעוט שלא יצא אסור ולר' יוחנן לא נאסר אלא היוצא ובזו ודאי אע"ג דרב טעמא דמיסתבר קאמר דהא יצא רובו של עובר הוה ליה כילוד והוה ליה למימר דמיעוט אבר אצל כל האבר כמיעוט עובר אצל העובר מ"מ הוה ליה פלוגתא דרב ור' יוחנן והלכה כר' יוחנן ומעתה יצא מקצת האבר או אפי' רובו אין אוסרין אלא היוצא ואין אומרין שיהא המיעוט הולך אחר רובו ושיאסר כל האבר אלא היוצא ממנו הוא שנאסר ומ"מ אם יצא רוב העובר וחזר אע"פ שלא יצא ראשו הרי כלו כילוד ונאסר אף מה שבפנים ואין לו לעולם עוד היתר בשחיטת האם אלא הרי הוא כיצא ראשו ודין שלו כדין יצא ראשו האמור במשנה:

הוציא את ידו והחזירה ואחר כך הוציא ידו האחרת והחזירה ואחר כך הוציא רגלו והחזירה וכן עד שיצא רובו בדרך זה וחזר אין המיעוט שלא יצא נאסר בזה הואיל ולא יצא אלא אבר אבר וחזר שלא היה רובו ביחד בחוץ אין מה שלא יצא נידון כילוד:

הוציא את ידו וחתכה ואחר כך הוציא את ידו האחרת וחתכה ואחר כך הוציא רגלו וחתכה וכן בכלם אבר אבר עד שיצא רובו ונחתך הואיל ולא חזר אבר ואבר והרי רובו נחתך בחוץ אע"פ שלא יצא ביחד נאסר אף המיעוט הנשאר בפנים ואע"פ ששנינו דבר שאינו גופה מותר ר"ל שאם חתך מן העובר אבר אבר מותר ואם בשהניחו בפנים ולא הוציאו לא הוצרך שהרי הזכיר חותך מעובר שבמעיה והיה לנו לומר שהוא בא לרבות כיוצא בזו להיתר אינו כן שלא בא להתיר אלא מה שבפנים שלא יצא ואע"פ שכבר הזכירה שמא בא לרבות היתר קלוט במעי פרה ולדעת האוסרה אחר שיצאה לאויר העולם אע"פ שאין אנו צריכים לה:

בד"ה אמר רבי יוחנן הכל כו' וע"כ מוקמינן חד למקום חתך וחד לאבר כו' עכ"ל אין זה מוכרח וא"נ דמוקי ליה חד למקום חתך וחד לקלוט בן פרה תקשי ליה בברייתא דלא אצטריך קרא למשרי מקום חתך דהא נפקא ליה לר"י מקרא אחרינא למשרי אף האבר גופיה ודו"ק:

ד"ה אמר רבי יוחנן וכו' תקשה ליה ברייתא דהחזיר פרסה וכו' ר"ל דממ"נ אם הוא מפרש חד קרא למקום חתך וחד קרא לקלוט א"כ ע"כ ס"ל להברייתא דאבר עצמו אסור דאי ס"ל אבר עצמו מותר משום דרשא ל"ל קרא למשרי מקום חתך ק"ו הוא אלא ע"כ איהו מפרש ברייתא דחד קרא אתי למקום חתך וחד קרא לאבר דהשתא ליכא להקשות למה לי קרא למקום התך כיון דאפילו אבר עצמו שרי משום דאי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה למקום חתך לחוד ולכך אצטריך גם קרא אחרינא דהשתא מוקמינן ליה למישרי גם האבר עצמו א"כ קשה למה לו לרבי יוחנן קרא אחרינא וק"ל:

ד"ה הכל היו בכלל ובשר בשדה וכו' כטרפה דאין לה היתר וכו' כלל הענין דהוקשה לתוס' ממ"נ אי דריש רבי יוחנן טרפה אם כן הוא היאך ס"ל מדפרט הכתוב גבי חטאת מכלל דכל מילי כיון דהדר שרו הא כתיב טרפה כטרפה שאין לה היתר ואי לא דריש טרפה ל"ל למימר מדפרט רחמנא גבי חטאת בלא חטאת הוה אמרינן דניתר בחזרה כמו שמצינו גבי מעשר שני ובכורים כדתניא בברייתא דלק' לכך כתבו התוס' דס"ל לרבי יוחנן דאי לאו דפרט גבי חטאת הוי דרשי' כטרפה שאין לה היתר אבל השתא דפרט רחמנא גבי חטאת וכו' אם איתא דטרפה אתי לאורויי שאין להם היתר בחזרה א"כ חטאת למה לי הא הכל היה בכלל ובשר בשדה טרפה דאתי לאורויי דאין להם היתר בחזרה אלא ודאי מדפרט רחמנא גבי חטאת מכלל דכל מילי כיון דהדר שרו וטרפה אתי למלתא אחריתא וק"ל:

גמ' אמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא למקום חתך עירובין דף יח ע"א: