דקוריא — מחרוזות של צפרים שחוטין. רייש"ט בלע"ז:
אביי — דאמר לעיל יוצא ונכנס לכתחלה לא שרינן גבי שחיטה דייק מרישא:
ורבא — דשרי דייק מסיפא דלא מצריך תנא בדיקה אלא היכא דבא ומצאו:
כעומד על גביו דמי — ועומד על גביו דקתני תנא היינו יוצא ונכנס:
האי הוא דהוי שחיט שפיר — אותו עוף לבדו שחוט יפה וזה היה מכירו ואכלו ואנן היכי נסמוך לאכול האחרים:
במכניסן תחת כנפיו — ישראל זה הבודקו מכניס כל הצפרים תחת כנפי כסותו ואין הכותי מכיר איזה נתן לו:
ממסמס — ממעכו ומכתשו:
אין שחיטה לעוף מן התורה — משום דלא כתיב זביחה בהדיא אלא בבקר וצאן דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך ואנן ילפינן בהקישא לקמן (חולין דף כז:) מזאת תורת הבהמה והעוף:
ולטעמיך — הך זביחה דכתיב בבקר ובצאן מי מפרשן הלכותיה בתורה ואפ"ה סמכי עלייהו משום דאחזיק להו דאחזיקו בה:
ואחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא תנאי היא — מצוה שאינה כתובה בפירוש בתורה וראינו שהחזיקו בה אי אמרינן כיון דאחזוק לדידהו אחזוק נמי לדידן לסמוך עלייהו כי עבדי לצורך עצמן או אי אמרינן אע"ג דאחזוק לדידהו לא אחזוק לדידן כלומר לא חשבינן ליה חזקה למסמך עלייהו תנאי פליגי בה. אחזוק ולא אחזוק כלומר חזקה או אינה חזקה:
מותר — לאוכלה ולא חיישינן לחמץ בפסח:
ואדם יוצא ידי חובתו — שהכתוב קבעו חובה לאכול מצה בלילה ראשונה דכתיב (שמות י״ב:י״ח) בערב תאכלו מצות ואם ישב ולא אכל עבר בעשה. ולקמן פריך כיון דתנא מותר פשיטא דיוצא בה:
אסור — אפילו לאוכלה:
שאין בקיאין — אין יודעין לשומרה ולהבחין בין שיאור לסידוק בין הכסיפו פניו ללא הכסיפו פניו:
פשיטא — דיוצא בה כיון דמותרת:
מהו דתימא — אע"ג דפשיטא לן דלא הניחוה להחמיץ ומותרת באכילה מיהו לא בקיאי בהא דבעי למיעבד שימור לשם מצה של מצוה וכיון דלא עביד בה שימור לא נפקינן בה מידי דהוה אקמחין ובצקות של עובדי כוכבים הבאים לפנינו קודם שאפאה עובד כוכבים וראינו שלא החמיץ דקיימא לן דמותר ולא נפקינן בהו דתנן הקמחין ובצקות של עובדי כוכבים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה:
ורבי אליעזר אוסר — אפילו לאוכלה:
קסבר לא בקיאי בשימור — לא גרסינן. וטעמו משום חימוץ. ולמאן דגריס ליה הכי מפרש לא בקיאי לשומרו מלהחמיץ. וי"מ ור"א אוסר לצאת בה ידי חובתו בפסח ולאו מילתא היא שאין זה לשון איסור:
איכא בינייהו — מילתא דכתיבא באורייתא ולא ידעינן בהו דאחזיקו בה:
ת"ק — דלא איירי בחזקה כלל אכתיבא דאורייתא קפיד ותנא מצה וה"ה לכל הכתובים בתורה אע"ג דלא ידעינן אי אחזיקו בה אי לא אחזוק סמכינן עלייהו דכיון דכתיבא ודאי אחזוק בה ור"א אוסר אפילו אחזיקו בה דהא אינם בקיאין בדקדוקי מצות ורשב"ג אתא למימר אחזוק אין לא אחזוק לא. ולאו היינו תנאי דאמר לעיל עד מסקנא דמילתא:
כל מצוה — משמע דלרבויי אתא אפילו הנך דלא איירי בהו וכיון דאוקמן דאהני דאיירי בהו לעיל קאי דהיינו בדכתיבי למעוטי אתא:
אם החזיקו מיבעי ליה — דהשתא הוי משמע שפיר דפליג אתרוייהו לת"ק דשרי בלא חזקה ולר"א דאוסר אפילו החזיקו ואתא איהו למימר אם החזיקו מדקדקין בה ומותר ודלא כר"א הא לא אחזיקו אסור ודלא כת"ק דשרי בלא אחזיקו אבל השתא דקתני כל משמע דאפילו הנך דלא כתיבין נמי קאמר דסמכינן אחזקייהו:
אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזוק בה ת"ק סבר — מצה וכל דדמיא ליה דכתיבא סמכינן עלייהו בין אחזוק בין לא אחזוק ודלא כתיבא לא סמכינן עלייהו ואפילו אחזוק ור"א סבר אפילו כתיבא ואחזוק לא סמכינן עלייהו ורשב"ג סבר כל מצוה שהחזיקו ואע"ג דלא כתיבא סמכינן עלייהו כיון דאחזוק אחזוק. והיינו תנאי דלעיל ת"ק ורשב"ג:
כיון דאיכא התירא ואיסורא — קמיה שבידו להכשירה ובידו לנבלה:
מטרח לא טרח — אם לא ימצאנה יפה לא יחזור אחר סכין אחרת:
תניא דמסייע לך — דכל מי שאינו עושה להכעיס ואיכא התירא קמיה לא שביק התירא ואכיל איסורא:
של עוברי עבירה — שאין מבערין חמץ בפסח מפני הפסידה:
