ובשר בשדה - כלומר חוץ למחיצתו דהיינו לאויר שרחם זה הוה ליה מחיצה להתירו בשחיטה וכיון שיצא הרי הוא כטרפה ולא תאכלו. וכל מי שיש לו מחיצה ויצא כגון בשר קדשים שיצאו נמי מהאי קרא נפקא לן (מכות דף יח.):

לא אעובר - ואשמועינן דמשום יד לא הוי כילוד:

אפי' לא החזירו נמי - דעובר נפקא לן לקמן מבהמה בבהמה אותה תאכלו:

וסיפא - גופה מאי קמ"ל דקאמרת רישא תני משום סיפא:

בכור לנחלה - בעינן ולד שיהא ראוי לחיות ואי לא ראוי לחיות לא מפקע את הבא אחריו מליטול פי שנים דכתיב (דברים כ״א:י״ז) ראשית אונו מי שלבו דוה עליו יצא ולד שאינו של קיימא שאין לב אביו דוה על מותו אבל מפדיון הבכור פוטר הוא את הבא אחריו שהרי זה פטר את הרחם:

נפל - שלא כלו חדשיו:

אע"פ שיצא ראשו חי - והחזירו ויצא אחיו שכלו חדשיו אין לידת הראשון מפקעתו מלהיות בכור לנחלה שאפילו נולד הנפל כולו אינו מפקיע את הבא אחריו שאין לבו דוה עליו וכל שכן אם יצא ראשו מת. והאי דנקט ראשו משום בכור לכהן נקט ליה וביציאת ראשו הוי ילוד ופוטר את אחיו מבכור לכהן:

או - הבא אחר בן תשעה אפי' יצא ראשו של ראשון מת הויא לידת הראשון לידה ואין הבא אחריו בכור לכהן אבל הבא אחר בן תשעה שיצא ראשו חי בכור לנחלה נמי לא הוי. אלמא ראש הויא לידה:

וכי תימא אשמועינן באדם - דביציאת ראשו הוי כילוד והדר אשמועי' בבהמה דאדם מבהמה לא יליף דבהמה לית לה פרוזדור לפני בית הרחם שלה וגלוי הוא ומכיון שהראש יוצא לידתו ניכרת אבל אשה אין רחמה בגלוי שהירכים הוו לה כעין פרוזדור ואין יציאת הולד ניכרת יפה עד שיצא רובו:

הא נמי תנינא - בבהמה נמי תנינא במתניתין בפירקין דראש הוי לידה דקתני שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה אפילו מה שהיה בפנים בשעת שחיטה לפי שהשליא סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה וחיישינן דלמא בההיא מקצת דנפיק יצא הראש והוי כילוד הלכך כולה אסורה דשדינן לה בתר רישא אלמא ראשו תנן דהוי לידה וסיפא דקתני החזירו לא אצטריך:

א"א בשלמא החזירו דרישא דוקא - ולמישרי אבר גופיה איכא לתרוצי סיפא דתני החזירו משום רישא אלא אי אמרת מותר דרישא אעובר קאי אבל אבר אסור דחזרה לא מהני אמאי נקט החזירו:

לעולם - מותר דקתני אעובר ודקשיא לך חזרה מאי אהני למקום חתך מהניא דאם לא החזיר צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון ולחותכו שמקום החתך הבדלת החיצון והפנימי אסור מפני שהוא עומד על שפת הרחם ולא קרינא ביה בהמה בבהמה דלאו בתוכה הוא אבל החזירו א"צ לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר דקרינא ביה בהמה בבהמה ומשום בשר בשדה ליכא דהא לא יצא ממחיצתו. והא דרב נחמן לקמן:

שבחוץ טמא - דילפינן בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכח:) שאבר מן החי מטמא כאבר מן הנבלה מוכי ימות מן הבהמה:

שבפנים טהור - שמחיים לא קבל טומאת אוכלין:

חולין 68 עמוד א

מתני׳ · משנה

1בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו והחזירו מותר באכילה. הוציא את ראשו, אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד.

2חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. זה הכלל: דבר שגופה אסור, ושאינה גופה מותר.

גמ׳ · גמרא

3אמר רב יהודה אמר רב: ואבר עצמו אסור.

4מאי טעמא? דאמר קרא: ״(שמות כב״, ל) ״ובשר בשדה טרפה לא תאכלו״, כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר.

5תנן: בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו והחזירו מותר באכילה. מאי לאו אאבר? לא, אעובר.

6אי אעובר, מאי איריא החזירו? אפילו לא החזירו נמי! הוא הדין אף על גב דלא החזירו. ואיידי דקא בעי מיתנא סיפא: הוציא את ראשו אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד, תנא נמי רישא החזירו.

7וסיפא, מאי קמשמע לן? דכיון דיצא ראשו הויא לה לידה? תנינא: איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהנים הבא אחר נפלים, אף על פי שיצא ראשו חי, או בן ט' שיצא ראשו מת.

8טעמא דראשו מת, הא ראשו חי הבא אחריו בכור לנחלה נמי לא הוי.

9וכי תימא, אשמעינן באדם, וקא משמע לן בבהמה.

10דאדם מבהמה לא יליף, דאין פרוזדור לבהמה, ובהמה מאדם לא ילפא, דחשיב פרצוף פנים דידיה.

11הא נמי תנינא: שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה, כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה!

12אי אמרת בשלמא החזירו דרישא דוקא, תנא סיפא אטו רישא.

13אלא אי אמרת: לא דרישא דוקא, ולא דסיפא דוקא, למה ליה למתנייה כלל?

14לא, לעולם אעובר, וכדאמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה אלא למקום חתך. הכא נמי, לא נצרכה אלא למקום חתך.

15ת"ש בהמה המקשה לילד, הוציא עובר את ידו והחזירה, ואחר כך שחט את אמו מותר באכילה. שחט את אמו ואחר כך החזירה אסור באכילה.

16הוציא את ידו וחתכו, ואח"כ שחט את אמו שבחוץ טמא ואסור, ושבפנים טהור ומותר.

17שחט את אמו ואחר כך חתכו׃

תוספות

מתני' בהמה המקשה:

כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר - כדדריש לקמן דומיא דטרפה דאין לה היתר:

סיפא מאי קמ"ל דכיון שיצא ראשו הויא לידה תנינא - וא"ת ודילמא איצטריך לאשמועינן אע"ג דהחזירו הוי כילוד דמההיא דבכורות לא שמעינן אלא בלא החזירו וי"ל דפשיטא ליה דכיון דבלא חזרה הויא לידה כי החזירו נמי לא כלום הויא ומיהו אי לאו ההוא דבכורות לא הויא קשיא ליה אמאי איצטריך ליה למיתני החזירו דכיון דאצטריך לאשמועי' דיציאת ראש הויא לידה אשמועינן נמי אגב אורחיה דחזרה לאו כלום הוא אבל כוליה בבא לית ליה למיתני משום האי חידוש פורתא וזה נמי אין להקשות דהכא אצטריך לאשמועינן דאפי' מה שבפנים אסור דלרב יהודה אסור קאי אעובר והא לא שמעינן מההיא דבכורות דהא נמי פשיטא דכיון דחשיב כילוד ואפי' מה שבפנים אסור כיון שהולד שלם ובנחתך הוא דמיבעיא ליה לקמן כמו שאפרש לקמן בעזרת האל:

טעמא דראשו מת הא ראשו חי כו' - תימה דהוה ליה למפרך בפשיטות מדקתני ואין בכור לכהן א"כ מכי יצא ראשו הוי כילוד וי"ל משום דאיכא למדחי מאי ראשו רובו כדדחי בפ' יש בכור (בכורות מו:) דאמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים ופריך ליה מהא דאין בכור לכהן ומשני מאי ראשו רובו פירוש יצא ראשו וגם יצא רובו אח"כ ופריך וניתני רובו ומשני דנקט ראשו למידק הא ראשו חי בכור לנחלה נמי לא הוי הלכך עיקר פרכיה מהאי דיוקא והוה מצי למיפרך הכא ממתני' דנדה דתנן (דף כח.) יצא כדרכו משיצא רוב ראשו ואיזו רוב ראשו משתצא פדחתו:

אדם מבהמה לא יליף דאין פרוזדור לבהמה - האי פרוזדור דהכא לא הוי כי ההוא דיוצא דופן (נדה דף מב:) דאמר דמכי הוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור הוי כילוד דאי כפרוזדור דהתם איירי הכא מה היה יכול הפרוזדור לעכב הלידה כיון שהראש חוצה לו אלא פרוזדור דהתם הוא בית החיצון ודהכא הוא עובי הירכים המכסים את הרחם שבין הירכים כדפ"ה ומש"ה לא חשיב כילוד ביציאת ראש חוץ לרחם ואין תימה על שהלשון שוה והפירוש משתנה דכי האי גוונא אשכחן בפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ.) דאמר רבי [יהושע] טינוף פוטר מבכורה דחשיב הטינוף ולד ולא הוי ההיא טינוף ולד כי האי דפ' המפלת (נדה דף כט.) דרוב יולדות מטנפות:

שליא שיצתה מקצתה אסור באכילה - אפי' מה שהיה בפנים בשעת שחיטה וא"ת היכי מוכח מיניה דבראש הוי כילוד דלמא משום דגזרינן מקצתה דמהא נמי דחי לה בפ"ק דב"ק (דף יא.) דקאמר אמילתא דרבי אלעזר מאי קא משמע לן דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא שליא שיצתה מקצתה כו' וי"ל דאם איתא דביציאת הראש לא הויא לידה לא היה ראוי לגזור כיון דבמקצתה אי אפשר בשום פעם לבא לידי חשיבות לידה ומהכא ליכא למפרך לשמואל דאמר בפ' יש בכור (בכורות דף מו:) דאין הראש פוטר בנפלים דדילמא היינו דוקא בבהמה אבל באדם לא שמעינן מהכא דהא דקתני סיפא כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה היינו לענין שליא דהוי סימן ולד:

כסימן ולד באשה כך סימן ולד כו' - וא"ת מאי פשוט יותר בזה מבזה וי"ל משום דתנן בנדה (דף כה.) דבאשה הוי שפיר סימן ולד לכך קאמר דאע"ג דבבהמה לא הוי שפיר סימן ולד מ"מ בשליא שוה לאשה:

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

רשב"א

מתני' - מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. פירוש רבינו שלמה ז"ל דלהכי נקט מן הטחול ומן הכליות לפי שהוא דבר דלא מיטרפי בהו בהמה, ואפשר דסבירא ליה לרבינו ז"ל כלישנא בתרא דאיתמר לעיל בפרק אלו טריפות (חולין נה, א) דנקב לחוד ונחתך לחוד. ושמא משום דפשטא דמתניתין הכי משמע פיר(ו)ש כן. אבל לענין הלכתא ספוקא מספקא לן אי כלישנא קמא דאיתמר התם דבהמה גופא מיתסרא בהכי, ובדין הוא דליתני אסורה, ואיידי דתנא רישא מותר תנא סיפא נמי אסור ואי כלישנא בתרא דאמרינן ניקב לחוד ונחתך לחוד וכבר כתבתי למעלה דכיון דאתמר הכי ואתמר הכי ולא איתברר בהי לישנא מינייהו קיימא לן בשל התורה הלך אחר המחמיר, אף על פי שהרב בעל העיטור ז"ל פסק כלישנא בתרא דניקב לחוד ונחתך לחוד.

גמרא - הא נמי תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה. כך גירסת רש"י ז"ל. וכן בתוס' ומקצת ספרים יש שגורסין כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה, ואינו מחוור דאיזה פשיטות יש יותר באשה מבבהמה שתולה זו בזו, ואם תאמר מאי קא מקשה משליא שיצאתה מקצתה, דהא דחינן בפ"ק דבבא קמא (יא, א) דטעמא לאו משום דהוציא ראשו הרי הוא כילוד, אלא משום דגזרינן מקצתה אטו רובה משום דזמנין דמקצתה נמי הויא כרובא, והיכי דמי כגון שיצא ראשו של ולד באותו מקצת, אבל אם לידת ראשו לא הוי כרובא לא הוי גזרינן מקצתה לעולם אטו רובא. (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל תירץ דמילתא דלא שכיחא הוא ולא גזרינן, אף על גב דהתם קא סלקא דעתך למדחי הכי, הכא לא ניחא ליה בהכי, ודעדיפא מיניה מתרץ לה.

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת חולין דף ס״ח עמוד א׳

מסכת חולין דף ס״ח עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 17 קטעים ממוספרים, כ־286 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

מסכתדף (1–142)עמוד

היעד שנמצא: חולין דף ס״ח ע״א

פתיחה בקורא