מסכת חולין דף פ״ח עמוד ב׳

נסורת שמגררין נגרים במגירה פגומה וקוצצים בה עצים והיא משרת נסורת דקה כעפר:

ת"ל וכסהו בפני עצמו נדרש מדלא כתיב ושפך דמו ובעפר יכסנו דהוי משמע עפר ולא דבר אחר דלא כתיב כסוי אלא לבתר עפר אבל השתא מדריש וכסהו באנפי נפשיה:

ושחיקת כלי מתכות דלא איקרי עפר:

סובין שהנפה קולטת:

מורסן קליפה היוצאת כשכותשים במכתשת:

לאחר שריבה הכתוב ומיעט שכתב לך שני מקראות אחד לרבות ואחד למעט אמרת מעתה יש לך לומר כל הנך דלעיל מין עפר נינהו מה עפר מיוחד שמגדל צמחין אף כל שמגדל צמחים וכל הנך קים להו לרבנן שמגדלין צמחין:

מידי אחרינא לא ואע"ג דמגדל צמחין:

כלל הצריך לפרט דלא סגי ליה לכלל בלאו פרטא דאי הוה כתיב וכסהו הוי משמע יכפה עליו את הכלי כדקתני רישא ואיצטריך עפר להורות שאין כסוי זה אלא בדבר המתערב ונבלע בו כגון עפר וכיוצא בו וכי דיינינן ליה בכלל ופרט היכא דכללא לא משתמע אלא בחד עניינא ומרבי מילי טובא והדר אתי פרט למעוטי כל מילי דכלל אבל הכא דמשתמע כללא בתרי ענייני ב' כסויין שאין דומים זה לזה כגון כסוי דבר שלם כגון כלי וכסוי דבר דק כגון עפר תו לא אתי פרטא אלא לפרושי כסוי קמא דלאו בדבר שלם הוא ולאו למעוטי לגמרי:

שחיקת כלי מתכות וא"ת והא מגדל צמחים הוא דתנן בפרק כל הצלמים (ע"ז דף מג:) רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח אמרו לו אף היא נעשית זבל ובשל מתכות איירי דמייתי עלה קרא דעגל וי"ל דבפ"ע אין מגדל צמחים אלא שמועיל לזבל ור"ת תירץ דע"י שרפה מגדל צמחים דהתם ע"י שרפה איירי דכל עבודה זרה תחלתה בשרפה דומיא דעגל:

כלל הצריך לפרט פי' בקונטרס לפי שיש לפרש הכלל בשני דרכים כמו בכלי או בדבר המתערב ובא הפרט ומפרשו וכן בסוף פרק שני דבכורות (דף יט.) תניא מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל כיצד קדש לי כל בכור יכול אפילו נקבה ת"ל זכר אי זכר יכול אפילו יצאה נקבה לפניו דהוה ליה בכור לזכרים ת"ל פטר רחם אי פטר רחם יכול אפילו אחר יוצא דופן ת"ל בכור והשתא זכר לאו פירוש הכלל הוא דכלל ופרט גמור הוא דבכור כלל זכר פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט אלא פרט דפטר רחם הוא מפרש את הכלל שיש לפרש כלל לכמה צדדין בכור לכל הולדות או בכור לרחמים אע"פ שאינו בכור לולדות כגון שיצא דרך רחם אחר יוצא דופן או בכור לזכרים אע"פ שיצאת נקבה לפניו דרך הרחם בא הפרט דלא הוי בכור ביצאה נקבה לפניו אלא שיהא בכור לרחמים ולאביי דאית ליה התם בכור לדבר אחד לא הוי בכור עד שיהא בכור לכל הולדות מכ"מ צריך לפרט הוא דאי לאו פרט הוה אמינא דאפילו יוצא דופן חשיב בכור כיון דהוי בכור לולדות אע"ג דלא הוי בכור לרחמים ועוד נראה לפרש דלאביי בכור ופטר רחם תרווייהו כלל ותרווייהו פרט דתרווייהו צריכי להדדי ובכל אחד אתה מוצא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל שכל אחד סותם דבר אחד ומפרש דבר אחד דבכור משמע אפילו יוצא דופן ופטר רחם ממעט ליה ופטר רחם משמע ליה אפילו יוצא אחר יוצא דופן ובכור ממעט ליה ורבינו תם מפרש דהכא והתם חשוב כלל ופרט גמור כמו בעלמא דבכור משמע בין הכי ובין הכי ואתא פרטא למעוטי וכסהו נמי משמע בין כסוי כלי בין כסוי עפר במה שירצה ופרטא משמע עפר דוקא ומה שחושבו צריך לפרט לאו אכפיית כלי דהך ברייתא קאי אלא אהא דדרשינן לעיל (חולין דף פג:) מבעפר צריך שיתן עפר למעלה ולמטה דמוכסהו לא משמע למטה אלא למעלה ומשום הכי חשיב ליה צריך לפרט ובבכורות לאו לפרש כלל הצריך לפרט אתא אלא לפרושי פרט הצריך לכלל כדקתני סיפא אי פטר רחם יכול אפילו יוצא אחר יוצא דופן ת"ל בכור אע"ג דקתני מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל כיצד דמשמע דאתא לפרושי תרוייהו עיקרא דמלתא לא נקטיה אלא משום פרט הצריך לכלל:

אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח למעוטי עפר מדבר קאתי דלא שמעינן ממתני' דצמחין גדלין בו מאליהן אלא דמה שזורעין בו אינו מצמיח א"נ אי ממתניתין ה"א דמכסין בו כיון דהוי ממין המגדל צמחים וא"ת ומאי פריך רבי יוסי לרבנן בפרק כל הצלמים (ע"ז דף מג:) מואת חטאתכם אשר עשיתם וגו' שאני התם דבמדבר הוו דמה שזורעין בו אינו מצמיח וי"ל דשמא אז כשבאו שם ישראל היה מצמיח:

שוחק דינר זהב ומכסה ולעיל דאמר אין מכסין בשחיקת כלי מתכות היינו בכל שאר מתכות חוץ מזהב דאיקרי עפר מדכתיב ועפרות זהב לו ואע"ג דלא מגדל צמחין כיון דאיקרי עפר מכסין בו דאי הוה מגדל צמחין לא צריך לטעמא דאיקרי עפר וכן אפר טלית וחטאת וא"ת וכיון דעפר דקרא איירי אפילו בעפר דלא מגדל צמחין אם כן יש לרבות מוכסהו אפילו הנך דלא מגדלי צמחין דאין למעטן מפרט דעפר וי"ל דעפר דקרא לא איירי אלא בסתם עפר דמגדל צמחין ומרבויא דוכסהו מרבינן כל מידי דמגדל צמחין או מידי דאיקרי עפר אע"ג דלא מגדל צמחין ועפרות זהב ואפר טלית אע"פ שנקראו עפר לא הוה מרבינן להו אי לאו רבויא דוכסהו והשתא א"ש הא דאיבעיא לן בסוטה בפרק היה מביא (סוטה דף טז.) אין שם עפר מהו שיתן אפר לב"ה דחשיבי ליה עפר לגבי כסוי ת"ש דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בג' מקומות הלכה עוקרת את המקרא בכסוי התורה אמרה בעפר והלכה בכל דבר רבי ישמעאל פליג אברייתא דהכא דמפיק בכל דבר מוכסהו ואיהו אית ליה דהוי מהלכה וקאמר ואם איתא לחשוב נמי האי ואי ממשמעות עפר נפיק היכי קאמר ליחשוב נמי האי בין הנהו דהלכה בכל דבר אלא ודאי מוכסהו נפיק לברייתא דהכא ולרבי ישמעאל מהלכה:

מצינו אפר שקרוי עפר וא"ת דהכא פליגי ב"ש ובפ"ק דביצה (דף ב. ושם) תנן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה שאפר כירה מוכן הוא ואומר ר"ת דאפר כירה שבא מן העצים מגדל צמחין ולא דמי לאפר אוכלין וטלית דלא מגדל צמחין ורבינו שמואל מפרש דפריך התם בגמרא אפר כירה מאן דכר שמיה וקאמר חסורי מחסרא והכי קתני ואפר כירה מוכן הוא ומילתא באפיה נפשיה היא ולא אתיא כב"ש:

ונקרת פיסולין פירש בקונטרס עפר שמנקרים מן הרחיים ואין זה שחיקת אבנים דהא בברייתא לעיל חשיב לה שחיקת אבנים והאי הוסיפו קאי אברייתא דלעיל ולא אמתניתין מדלא חשיב הכא כל הנהו דחשיב בברייתא דלעיל:

דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח אמר רבה האי בורכא אמר רב נחמן בר יצחק ומאי בורכתי אנא אמריתי ניהליה ומתניתא אמרת נהליה דתניא וכו'. כך היא הגירסא במקצת הנוסחאות. וכן היא בה' רבינו אלפסי ז"ל וכן בפירוש ר"ח ז"ל. ויש מתמיהין על רבינו אלפסי ז"ל שהביא מתניתין דכאיל בה רשב"ג כל דבר שמגדל צמחים מכסים בו, ורשב"ג לא פליג אדרבנן אלא כללא הוא דכאיל, דאלמא לא בעינן זורעין בו ומצמיח, ולר"נ אפילו מגדל אין מכסין בו אלא אם כן זורעין בו ומצמיח. ועוד היאך אפשר לומר דשחיקת דינרי זהב זורעין בו ומצמיח, דהא שחיקת כלי מתכות קתני בברייתא דלעיל דאין מכסין בו משמע דאינו מגדל צמחים. ויש לומר דרבא ורב נחמן בהא פליגי, דרבא סבר דרבן שמעון בן גמליאל פליג אתנא קמא ולית הילכתא כוותיה, ומשום הכי קאמר ליה האי בורכא (דקתני לא) [דק"ל כת"ק דלא] בעי מגדל צמחים ולא זורעין בו ומצמיח, ואהדר ליה ר"נ דהלכתא כותיה, דהא תניא כותיה, והא דתניא שוחק דינרי זהב ומכסה אפשר דשחיקת דינרי זהב מגדל ומצמיח וכלי מתכות דברייתא דלעיל בשאר כלי מתכות. אלא דקשיא לי אם כן האי דקאמר בשלמא שורף טליתו כדאשכחן אפר דאקרי עפר אלא דינרי זהב מנ"ל. אמר ר' זירא ועפרות זהב לו, וכיון דמגדל צמחים וזורעין בו ומצמיח אף על פי שלא נקרא עפר מכסין בו, (ו)[ד]כל דבר שנקרא עפר אף על פי שזורעין בו ואינו מצמיח מכסין בו כיון דאיקרי עפר וזהב אינו מצמיח, אם כן עפר מדברי אמאי אין מכסין בו. ורב אחא משבחא גאון ז"ל כתבה בשאלתות דאחרי מות דרש רב נחמן אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח, אמר רב נחמן לית הילכתא כרב נחמן בר רב חסדא שלא קבלו ממנו חכמים, אלא אמרו חכמים כל דבר שנקרא אפר ועפר מכסין בו ונקורת פסולים אף על פי שאין זורעין בו ואין מצמיח, מכסין בהן דם חיה ועוף, אפילו דינר זהב שוחקין ומכסה בו שנאמר (איוב כח, ו) ועפרות זהב לו. תנו רבנן היה מהלך במדבר [וכו'] וכתב הרמב"ן ז"ל עליו ונראה שהוא ז"ל גורס אמר רב נחמן בר יצחק האי בורכא דתניא היה מהלך במדבר, ולפי זה כשאמר רבן שמעון בן גמליאל כל דבר שמגדל צמחים מכסין בו לשאר מינים נצרכים שהם מתרבין מריבוי המקרא ובעינן בהו דומיא דסתם עפרא, הא עפר גמור וכל שהוא נקרא כן כגון עפר ושחיקת זהב מכסין בו אף על פי שאינו מצמיח, והיינו דמחלקין בין שחיקת שאר מתכות לשחיקת זהב, ואפשר שכך פי' דבריו של רב אחא משבחא שלא קבלו ממנו חכמים מרבן שמעון בן גמליאל כלל זה שאמר כל דבר שמגדל צמחים דהיינו זורעין בו ומצמיח. ואם תאמר אי לא בעינן זורעין בו ומצמיח ליכסייה בעפר המדבר. י"ל (כ)[ב]חול הגס הוא ואינו נקרא עפר כלל. אבל קשה ישחוק החול לעפר דק ואל ישחוק זהב. ויש נוסחאות שכתב בהן היה מהלך בספינה שוחק דינרי זהב ובמדבר שורף טליתו. ויש לומר בשאין לו במה ישחוק ע"כ דבריו.

כלל הצריך לפרט הוא פרש"י ז"ל באלו וכסהו יש בו שני עניני' כסוין האחד כיסוי בדבר שאינו מתערב כלל כגון דף וכלי וכיוצא בו והשני כיסוי בדבר המתערב וכי אמרי' כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט כשהפרטים מסגנון א' אבל כאן שכולו הכסוי שני ענייני' חלוקי' לא בא הפרט של עפר אלא למיעוט כיסוי שאינו מתערב בעפר אבל במינו עפר כיסוי דבר המתעכב לא מיעוט כלום ור"ת ז"ל הקשה דסוף סוף הכל ענין כיסוי וכלל גמור הוא והעפר פרט לכך פר"ת ז"ל דצריך לפרט דאמרי' היינו משום וכסהו לא משמע אלא למעלה ובא עפר ללמד שצריך כיסוי גם מלמטה וכדאית' בריש פרקין ודברי רש"י ז"ל נכונים יותר.

אין מכסין בו אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח פי' שמצמיח לכתחלה ולא דמי למגדל צמחי' שאמרו במשנתינו ובברייתא דהתם שמגדל דבר הזרוע כבד ומשום דפליג אמתני' ומתניתא אמר רבא דהא בורכא.

אמר רב נחמן אנא אמריתה ניהלי' ומהא מתניתא דקתני שאם היה מהלך במדבר שורף טליתו ואי סגי' לי' בשחיקת חרסים למה שורף טליתו ישחק אבנים ויכס' אלא סגי לה בהכי ור"נ בר יצחק הוה גמיר דהא מתנית' עיקר וזו שיטת רש"י ז"ל והתוספות ואנן כמתני' קי"ל.

עפר סתמא לא איקרי הקשה ר"ת ז"ל מהא דתנן בפ"ק די"ט ושוין ב"ש וב"ה שאם שחטו שיחפור בדקר ויכסה שאפר כירה מוכן הוא אלמא מודה ב"ש דאפר ראוי לכסות בו ותי' דהתם באפר עצים והכא באפר אוכלין ואפר עצים איקרי עפר סתם כדכתיב וישרף אותו בנחל קדרון וידק לעפר א"נ דהתם מוכן לכסות בו רוק או צואה קאמר ועוד דהא אמרינן התם דה"ק ואפר כירה מוכן הוא ואיכא למימר דאדב"ה בלחוד קאי.

ונקרא פיסולי' פרש"י ז"ל שחיקת הרחיים והקשו בתוס' דהיינו שחיקת אבנים דתני בברייתא דלעיל ומה הוסיפו בזה לכך פירשו שהוא רקב העצים הנקרא קירא בלע"ז ולגנותו לאבודת כוכבי' נקט פסולים:

זהו ביאור המשנה וכלל הדברים בענין זה שמכסין בכל דבר הקרוי עפר או שהוא כעין עפר אם כן מכסין באפר שהרי נאמר בו מעפר שרפת החטאת וכן מכסין בשחיקת זהב שנאמר ועפרות זהב לו וכן בנעורת פשתן דקה ונסורת חרשים דקה אע"פ שלא נקראו עפר הואיל והם כעין עפר ויראה לי הטעם מפני שהם נעשים עפר לשעתו מפני שהם נרקבים על נקל ומכסים בשחור ובכחול ושחור היא פחם וכחול הוא מין עפר ובנקירת הרחים ובזרניך והוא אירפומינט כל זמן שהם כתושים הדק היטב שכל אלו מין עפר הם:

שחיקת כלי מתכות אינה כעין עפר ואין נעשה עפר אלא לזמן גדול ואין מכסין בהם וכן סובין ומורסן אינן כעין עפר ואין מכסין בהו וסובין הוא הנשאר בנפה ומורסן הוא קלפת התבואה כשכותשין התבואה:

יש שואלין בשחיקת כלי מתכות והלא מתלמוד ע"ז יראה שהן נעשות זבל לגדל צמחים וכבר פרשת שכל שמגדל צמחים אע"פ שלא נקרא עפר מכסין בו ותירצו ששחיקת כלי מתכות שלא נשרפו אלא שנכתתו אין מגדל צמחים ואינו נקרא עפר ובתלמוד ע"ז לא דברו אלא כשנשרפו ונעשו אפר ולפיכך הורו שכלי מתכות ששחק ושרפן מכסין באפר שלהן:

אפר חם מכסין בו אע"פ שאינו מגדל צמחים שהרי כל שנקרא אפר או עפר אין אנו צריכין להיותו מגדל צמחים ואין אנו צריכין לפרש בו הואיל ומינו מגדל צמחים אע"פ שכבר ביארנו כן במסכת יום טוב:

יש מי שחולק על משנתנו לומר שאין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח ואם כן עפר ארץ מלחה אין מכסין בה ולא יראה כן והדברים נראין על הדרך שכתבנו ומ"מ הם מביאים ראיה ממה שאמרו בסוגיא זו דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח ואמרו עליה אמר רב נחמן תא בורכא ואמר רב נחמן בר יצחק מאי בורכא אנא אמריתה ניהליה וממתניתין אמריתה ניהליה דתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שוחק דינרי זהב ומכסה היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה ומאחר שההולך במדבר הוא מצריך לו שחיקת דינרי זהב אלמא עפר המדבר אינו ראוי לכסוי אע"פ שבודאי מגדל צמחים אלא שאם זורעין בו אינו מצמיח אלמא דלא סגי לן במגדל צמחים אלא בזורעין בו ומצמיח ומתוך כך הוא צריך לשחיקת דינרי זהב ולשרפת טלית ואע"פ שאין אלו מצמיחין או שמא אף לא מגדלים צמחים מ"מ באלו אין אנו צריכים לכך שהרי נקראו עפר וזהו ששאל בשלמא שורף טליתו דאשכחן אפר דאיקרי עפר אלא דינרי זהב מנא לן דכתיב ועפרות זהב לו ומ"מ נראה לפסוק כסתם מתניתין והתמה מגדולי הפוסקים שהביאו את שתיהן ואפשר שלא הביאו הבריתא אלא ללמד שאע"פ ששחיקת דינרי זהב שוה היא לשחיקת כלי מתכות לענין שאין מגדלין צמחים מ"מ שחיקת זהב הואיל ונקראת עפר מכסין בה:

בד"ה כלל הצריך לפרט כו' ולאביי דאית ליה התם בכור לד"א כו' דאי לאו פרט ה"א דאפי' יוצא דופן כו' עכ"ל בהדיא קאמר אביי התם הכי ורישא ה"ק יכול אפי' יוצא דופן ת"ל פטר רחם אבל נראה להם דוחק לאביי כיון דאית ליה בכור לד"א לא הוי בכור אמאי חשיב ליה למלת בכור טפי כללא ממלת פטר רחם דהא דכמו דמפטר רחם אימעיט כל מילי חוץ ממלתא חדא דהיינו יוצא דרך רחם אחר יוצא דופן ה"נ מבכור אימעיט כל מילי חוץ ממלתא חדא דהיינו יוצא דופן גופיה וזה הביאם דנראה להם לפרש לאביי דתרוייהו הוו כלל ותרוייהו הוו פרט דבכור לא משמע טפי כללא מפטר רחם ודו"ק:

ד"ה כלל הצריך לפרט וכו' דאית ליה התם בכור לדבר אחד לא הוי בכור וכו'. ר"ל דאביי ס"ל דלישנא דבכור גופיה הכי משמע דלא מקרי בכור כ"א אותו שהוא בכור לכל מילי ולדידהו לא איצטריך פטר רחם אלא למעט שאם הבכור יוצא דרך דופן וע"ש פי' הברייתא לפי סברת אביי ואם כן מאי צריך לפרט הוא דהא בלא שום פרט לא מקרי בכור כ"א אותו דהוי בכור לכל מילי:

הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר, וְאֵין לוֹ אֵפֶר [עָפָר] לְכַסּוֹת, שׁוֹחֵק דִּינָר זָהָב וּמְכַסֶּה. פירוש יעשנו שברים קטנים שיהיה דוגמת עפר דאף על גב דזהב אקרי עפר לא יכסנו כמו שהוא שלם אלא ישברנו לחלקים דקים שיהיה דוגמת עפר. וקשא כיון שהוא מטיף הדם בקרקע איך יכסה בדינר זהב וילך לו, כי מי יאבד דינר זהב בעבור אכילת עוף? ואם תאמר ימתין עליו עד שיבלע כולו שיבש ולא יהיה רשומו ניכר ויטול הזהב, גם זה אי אפשר דמי יאמר שיבלע ולא ישאר רשומו ניכר כי בקרקע זו דאין נמצא בה עפר אלא סלעים לא יבלע הדם על הסלע ולא ימחה מאיליו? ונראה לי בס"ד שיטיף הדם לתוך הקופה ויכסנו בזהב ויקח הקופה עמו וכשיגיע למקום עפר יסיר הזהב ויניח עפר במקום הזהב לכסותו. אך מקשים למה שוחט העוף במדבר אם אין לו עצים לבשל ולצלות דאין דרך לאכול בשר חי ואם יש לו עצים יכסה באפרן אחר כך? ונראה לי כגון שאין לו עצים והוא צולה העוף בשכר ספירט"ו שמדליקין על ידי אש שיוציא מאבנים. ועוד יש לומר כגון שהוא היה צריך לדם דוקא ולא לאכול וקיימא לן בשולחן ערוך (יורה דעה סימן כח סעיף יח) השוחט ואינו צריך אלא לדם חייב לכסות. או יובן כגון שהיה לו עוף מסוכן נוטה למות ולכן ממהר לשחטו וכשיגיע למלון יאכלנו. והרב לב אריה ז"ל תירץ כגון שהוא צד חיה או עוף בדרך הלוכו ורוצה לשחטן כדי שלא יברחו וגם זה נכון. ואין להקשות כיון שהולך במדבר שהוא יבשה אפילו קרקע קשה כסלעים אינה קשה יותר מן הזהב, דקאמר שוחק דינר זהב ומכסה וגם כאן ישחוק ויכסה דנראה דאיירי שהיה מהלך בארץ מליחה שאין מכסים בעפרה אף על פי שבלשון בני אדם נקרא עפר מכל מקום בלשון המקרא אינו נקרא עפר מה שאין כן הזהב אף על גב דאין זורעין בו מכל מקום בלשון המקרא נקרא עפר וכנזכר בסימן כ"ח בלבוש ז"ל. ברם הא קשיא לי למה עשה שתי חלוקות הולך במדבר והולך בספינה, הוה ליה למימר השוחט ואין לו עפר שוחק דינר זהב או שורף כסותו ומכסה, ומה הפרש יש בזה בין מדבר לספינה? ועוד למה אמר תקנת הזהב בהולך במדבר ותקנה של שורף בספינה? ונראה לי בס"ד כי שתי חלוקות אלו לאו מחד תנא אתמרו אלא כל חלוקה חד תנא תני לה והאחד שמע מרבו המהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שוחק דינר זהב ומכסה ומה שאמר שוחק ולא אמר שורף היינו משום דמעשה שהיה כך היה וככה באה מעשה לפניו שנשאל באחד היה הולך במדבר ושחט ולא היה לו עפר ולא כסות לשרוף והורה אותו תנא בדבר זה שישחוק דינר ויכסה וכמו גוונא של השאלה ששאלו ממנו קבע דבר זה להלכה וכן תנא אחרינא כך אתרמי ליה ששאלו אותו על אחד שהיה מהלך בספינה ולא היה לו עפר לכסות והורה להם שישרוף טליתו ואיירי בטלית בלוי שאין בו בל תשחית.

בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְווֹת; אֵפֶר פָּרָה וַעֲפַר סוֹטָה (בראשית יח, כז). מקשים הוה ליה למימר עפר סוטה ואפר פרה כסדר דנקיט אברהם אבינו שאמר 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר'? ונראה לי בס"ד דקדים זכיה דאפר פרה דחשיבה טפי שהיא לצורך אנשים ונשים וגם מצויה טפי וצריכים לה טפי אבל אברהם אבינו ע"ה שמדבר בענין הענוה והחשיבות הקדים העפר לאפר לפי שיש בעפר לעולם טפי מאפר ולהכי האפר גרוע יותר ולכך הזכירו לבסוף על דרך לא זו אף זו. אי נמי יש חשיבות בעפר יותר מאפר כי נעשה ממנו כלים לשתות בהם ולאכול בהם ולבשל בהם גם בניין בתים ועליות באבנים הנעשים מן העפר מה שאין כן האפר הוא גרוע כי לא יצלח לכל אלה ולהכי נקיט אפר לבסוף על דרך לא זו אף זו. אמנם הא קשיא לן במאמר הנזכר דקאמר בִּשְׂכַר וכו' זָכוּ וכו' והלא מה שאמר אברהם אבינו 'עָפָר וָאֵפֶר' אין אלו עניינים חלוקים אלא שניהם ענין אחד שמדבר בהם בדרך ענוה ולמה זכו בעבורם לשני עניינים חלוקים שהם אפר פרה ועפר סוטה? ונראה לי בס"ד דידוע תיבת 'אני' נאמר על מקצת דהיינו על הגוף הגשמי בלבד אבל 'אנכי' נאמר על דבר שלם גוף ונפש שהוא כולל שתיהם וידוע שיש מעלות וחשיבות השייכים לגוף דוקא ויש שייכים לנפש דוקא ויש אדם שמתגאה בשניהם ויש עניו ושפל בשניהם ויש עניו בזה וגאה בזה ואברהם אבינו ע"ה היה עניו ושפל בשניהם, לכך אמר 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' נחשב עָפָר בדברים הגשמיים וָאֵפֶר בדברים הנפשיים וכיון דהוא עניו ושפל בשתי חלוקות כי נפשיים לחוד וגופניים לחוד לכך זכו בניו לשתי מצות חלוקות כי הטהרה באפר פרה הוא עניין נפשיי ורוחני והנאה של עפר סוטה הוא ענין גופניי וגשמיי שהוא מועיל להתיר אשה לבעלה לשמש עמה ותשמיש הוא הנאה גשמית וגופנית. ומה שזכו בניו בשכר דבר זה בודאי הוא לקח שכרו שלם בעבור דבר זה אך הואיל ואמר דברים בתפלה שהתפלל להציל את אחרים זכו גם בניו בשכר דברים אלו ולפי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שבניו שהיו במצרים הם היו גלגול אנשי סדום אתי שפיר טפי ובזה יובן גם בשכר של חלוקה השנית של מחוט ועד שרוך נעל שזכו גם כן בניו בעבורם. ועדיין יש להקשות דקדוק עצום במאמר הנזכר מנא ליה לתלות זכיית שתי מצות אלו בדברים אלו דאם כן צא ופרנס לי כל שאר רמ"ח מצות עשה למה זכו להם? ומוכרח אתה לומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות (משנה מכות ג, טז) וגם שתי מצות אלו הם בכלל, ולמה אנו מבקשים טעם להם? ונראה לי בס"ד משום דשתי מצות אלו תלויים ונעשים במעשה נסים ואי אפשר בלא נס והוא כי פרה צריך שלא עלה עליה עול ומהיכן נודע זה, דילמא בא אחד והעלה עליה עול ולא נודע לנו? אך איתא בפסיקתא רבתי (פרק יד) שעושה הקדוש ברוך הוא בה מעשה נסים שיש לה שתי שערות בצוארה זקופים ואם עלה עליה עול נכפפים, ועוד נס אחד אם עלה עליה עול יהיו עיניה משונות זו מזו הרי ניכרת על ידי שני נסים אלו. ואפר סוטה גם כן נעשה על פי נס שאם היא טמאה אז צבתה בטנה ונפלה יריכה בדרך נס ואם היא טהורה ונזרעה זרע (במדבר ה, כח) שאם עקרה יולדת גם יולדת זכרים ולבנים וכל זה אינו בדרך טבע אלא בנס, ולכן כיון ששתי מצות אלו צריך לעשות בהם נס שואל מפני מה זכו לשתי מצות אלו ומוצא להם מקום זכות, וכן גם מצות תפילין יש בהם דבר סגלי ונס בזמן קדמון כמו שנאמר 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ' ותניא אמר רבי אליעזר הגדול אלו תפילין שבראש (ברכות ו.) וכן נמצא דבר סגליי בחוט תכלת שאפילו בזמן שלא ימצא תכלת אם יצייר האדם בדעתו בחוט הלבן גוון של תכלת יקבל הארה של תכלת כנודע לכך בקש גם עליהם טעם של זכות.