מסכת חולין דף ס״ט עמוד ב׳

בעינא פרסות - בבהמה דהכי משמע שתי פרסות ומעלת גרה הנמצאת בבהמה תאכלו:

קלוט במעי פרה ליתסר - ואנן אמרינן לעיל (חולין דף סח:) דשרי אפי' לר"ש:

תנא דבי ר' ישמעאל כר"ש - מצינו משנת מדרשו של ר' ישמעאל כתלמידיו של ר"ש בן יוחי:

פרסה בבהמה תאכלו - קרא כתיב פרסה וכתיב פרסות איזה שתמצא או פרסה בבהמה או פרסות אבל יונה אינה לא פרסה ולא פרסות:

כדאמרן מעיקרא - דעובר איקרי בהמה:

ר"ש היא - טעמא לאו משום דעובר לאו בהמה אלא משום דמקיש תמורה למעשר במסכת תמורה בפ"ק דתנן אמר ר"ש והלא מעשר בכלל כל הקדשים היה ולמה יצא דכתיב כל מעשר בקר וצאן וגו' לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ולמה יצא להקיש מה מעשר קרבן יחיד יצא קרבן צבור ומה מעשר קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית הלכך דוק מינה נמי מה מעשר אינו בעוברין ואברין דבעינן יעבור תחת השבט (ויקרא כז):

אף תמורה - אבל למאן דלא מקיש ממירין דעובר איקרי בהמה:

ומנא תימרא - דהא אין ממירין ר"ש היא:

דתנן - בסיפא דידה דפליג ר' יוסי עלה ואמר ממירין ומפרש טעמא והלא במוקדשין בתחלת הקדש האומר רגלה של זו עולה כולה עולה כו' שמע מינה מדקאמר והלא במוקדשין דלרבי שמעון מהדר והלא במוקדשין אתה מודה דהאומר רגלה של זו כו' כדלקמן ובזו אתה חלוק עלי דאי ס"ד ת"ק אין ממירים ר"מ היא כשאר סתם משנה:

מי אית להו האי סברא - במוקדשין דכולה עולה דנימא להו רבי יוסי והלא במוקדשין אתם מודים לי והתניא כו':

יכול תהא יוצאה לחולין - בפדיון שיפדה אותו אבר:

תמכר - בהמה זו לצרכי עולות ודמיה חולין:

חוץ מדמי אותו אבר - וממנו לא יטול הדמים לפי שאינו שלו. ובתמורה פריך והא קמייתי אותו שקנאה עולה מחוסר אבר והוא היה מחוייב עולה:

יהיה לרבות את כולה - דה"ל למיכתב כל אשר יתן ממנו לה' קדש ומדכתיב יהיה ריבויא הוא דאפי' לא נתן לה' אלא ממנו דהיינו מקצתה יהיה קדש כולה:

אלא לאו - ת"ק ר"ש היא וכיון דשמעת ליה בעלמא דמקיש תמורה למעשר טעמא בהא נמי משום הקישא הוא:

לא ר' יוסי טעמא דנפשיה קאמר - מהא לא תימא דת"ק ר"ש היא דלעולם אימא לך דר"מ היא או ר' יהודה דלא שמעינן להו דמקשו וטעמייהו בהא משום דאברים ועוברין לאו בהמה מיקרו ודקשיא לך היכי מצי ר' יוסי למימר לר' מאיר והלא במוקדשים כו' לאו משום דסבירא ליה דנימא והלא במוקדשים אתה מודה לי אלא ה"ק ליה הלא במוקדשין יודע אני דהאומר רגלה של זו עולה כולה עולה דנפקא ליה מיהיה קדש אף כשיאמר רגלה של זו תמורה תהא כולה תמורה ואישתכח דהמיר בהמה כולה וקרינא בהמה בבהמה:

מתני' המבכרת המקשה לילד - בפטר רחם שלה מותר לחתוך אבר אבר כשהוא יוצא ראשון ראשון:

ומשליך לכלבים - דכל כמה דלא נפק רוביה לא קדיש:

יצא רובו - כאחת וחתכו:

ה"ז יקבר - דביציאת הרוב חלה קדושה עליו דקרינא ביה אשר יולד:

ופטורה מן הבכורה - שהבא אחריו אינו בכור בין שיצא ראשון אבר אבר ובין שיצא רוב כאחת דהא שני לאו פטר רחם הוא:

גמ' וחזר ויצא שליש אחר - והרי כאן רוב:

רב הונא אמר קדוש - בכור זה וקרב לגבי מזבח וניתן לכהן:

אינו קדוש - והרי הוא חולין כדמפרשי טעמייהו:

למפרע הוא קדוש - אע"ג דבלידה תלא רחמנא וברובא הוא דהויא לידה מיהו כי נפיק רובא משוי ליה לידה מתחלה ואגלאי מלתא דכי זבין לעובד כוכבים לאו כלום זבין דאין לו חלק בו:

מכאן ולהבא - מיציאת רוב ואילך הוא קדוש ובתחילת לידתו חולין הוה ויכול למוכרו כאילו הוא במעי אמו שהרי קדושתו תלוי בלידה וכיון דמכירתו מכירה ה"ל יד עובד כוכבים באמצע ותו לא קדיש בב' שלישי אחרונים:

יצא שליש דרך דופן - תחילה ע"י סם וסכין ובגמר לידה נפתח רחם ויצאו שני שלישים:

למפרע הוא קדוש - הרוב הראשון קדושתו תלויה שבתחלת לידה הוא צריך ליקדש:

מכאן ולהבא - משיולד רובו או בתחילה או בסוף:

דאי אשמעינן בהך - קמייתא:

בהא קאמר רב הונא - למפרע הוא קדוש:

משום דלקולא - כלומר דאי אמר מכאן ולהבא קולא הוא דמפקעינן לבכור מקדושתו: