מסכת חולין דף קל״א עמוד ב׳

להזהיר העני על שלו כלומר שאע"פ שהוא עני וראוי ליטול בשדה דעלמא חייב להניח בשלו.

כגון הזרוע ולא זרוע פי' כי קתני דאין מוציאין מכהן לכהן ולא מלוי ללוי דמשמע הא מלוי לכהן מוציאין לא משום זרוע נקטי' אלא דהוא דהוי כגון הזרוע כגון מעשר ראשון. ופרכי' דמעשר ראשון דלוי הוא דהא לוים כתיב בפרשה ופרקי' דמתני' כר"א בן עזריה דאמר אף לכהן. אימור דאמר ר' אליעזר בן עזריה אף לכהן לכהן ולא ללוי מי אמר אין לבתר דקנסינהו עזרא יש שפי' דפלוגתא דר"א בן עזריה ורבי עקיב' היינו בתר דקנסינהו עזרא. דר"ע סבר דכי קנסיהו היינו למיתן אף ללוי ור"א בן עזריה סבר דלכהן ולא ללוי כלל קנסינהו אבל מדאוריית' מקמי דקנסינהו עזרא דלכ"ע ללוי ולא לכהן ולא נהירא דהא הכא והתם בכתובות דמייתי לה בכי האי גוונא מקמי דקנסינהו עזרא הוי מוקמינן פלוגתייהו ואמרינן אימר דאמר ר"א אף לכהן אלא דמתרצינן דאין ה"נ בעיקר דינא אבל בתר דקנסינהו עזרא לר"א בן עזריא לכהן דוקא ותו דהתם ביבמות אמרי' טעמ' דר"א בן עזריא משום דבעשרים וג' מקומות נקראו' הכהנים לוים וזה א' מהם והכהנים הלוים בני צדוק אלא ודאי פלוגתא דר"א בן עזריא ור"מ אדינא דאורייתא הוא דר"ע אמר מדין תורה מעשר ראשון ללוי דוקא ולא לכהן דלוים כתיב בפ' ור"א בן עזריה אמר אף לכהן שאף שהכהנים נקראו לוים והיינו דאקשי' אימר דאמר ר"א אף לכהן לכהן ולא ללוי מי אמר ופרקי' דכי קתני מוציאין מידו בתר דקנסינהו עזרא והיינו קנסא דידהו אליבא דר"א דאלו מדינה אף לכהן ואיהו קנסיהו דלכהן דוקא דאי לא מאי קנסא דקנסיהו. וליכא למימר דלר"א בן עזריה לא קנסיהו וכן מוכח במסכת ב"ב פרק המוכר ואי ק"ל הא דאמרי' ביבמות בגנתא דר"א בן עזריא דהוי יהיב מעשר לכהנים ואהדר ליה ר"ע פתחא לב"ה כדי שלא יוכלו כהנים לכנוס שם וינתן ללוים ואמאי והא ר"ע בתר קנסא הוי. ולדידיה לא סגיא דלא קנסיהו עזרא דאף לכהן ואיכא למימר דלאפוקי מיניה דלר"א דאמר לכהן דוקא עביד הכי כאומר תהא כנגד המשחיתים. אי נמי דבשלמא לר"א כיון דמדאורייתא אף לכהן מצי עזרא לתקוני דלכהן דוקא משום קנסא דלוים אבל לר"ע דמדאורייתא ללוים דוקא וכהני זרים לגביה ואם נתן להם לא יצאו ידי נתינה לא קנסינהו עזרא כלל דליתנהו לכהנים.

ודא דאמרי' לעיל מעשר שני המתחלק בתוך הבית טובת הנאה לבעלים פרש"י ז"ל דכיון שהוא מתחלק בתוך הבית יש בהם טובת הנאה לבעלים לתתו לאיזה עני שירצה. ולא נהירא דאם כן אפי' מעשר ראשון נמי והנכון דה"ק ומעשר עני בזמן שהוא מתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים לפי ששני זמנים יש במעשר עני כדתניא בספרי כתוב אחד אומר מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשערך וכתוב א' אומר כי תכלה לעשר ונתת פי' הכא כתיב הנחה והכא כתיב נתינה: ומדרי' הא כיצד עד הפסח מחלקו בבית מכאן ואילך מניחו בחוץ פירש מפני שעד הפסח זמן גשמים הוא והיה נפסד בגורן אם מניחו שם מפני שעד הפסח גשמי שנה ולפיכך אמרה תורה שיכניסנה לביתו כדי שלא יפסד וכד' שיחא זריז בכך נתנם לו תורה בו טובת הנאה והיינו דכתיב ונתת הרשות בידך ליתן למי שתרצה אבל מפסח ואילך שכבר עברו גשמי שנה מוציאו ומניחו בחוץ ועניים נוטלים אותם ואין בו טובת הנאה לבעלים אלא כל הרוצה ליטלו יבא ויטול. והיינו דמקשי' בפ' בתרא דנדרים מתני' אהדדי דחדא אוסר מעשר עני כמודר הנאה ואידך שרי' ופרקי' כאן במעשר המתחלק כאן במעשר עני שאין מתחלק בתוך הבית.

ואסיקנא דרב מספקא ליה אי עם מיקרי או לא ולהכי קאמר דלא שקלינן מנייהו ולא יהבי' להו ודרש מרימר הלכת כוותי' עולא יהיב מתנות לכהנתא דקסבר כהן ואפי' כהנת והלכתא כוותיה: ורב כהצא ואמוראי אכלו בשביל נשותיהן שהיו כהנת. והלכתא לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים כי אתי רבין א"ר יוחנן ולרבנן דאמרי כוי בריה בפני עצמו הוא חייב בכל המתנות מרבוי דקרא כדמפרש ואזיל והלכתא כוותיה כדפרישנא בפ' אותו ואת בנו: