מתקיף ליה רבא טעון שחיטה כמאן כר' מאיר — קשיא לי והא רבא בעצמו הוא דאמר לעיל בסמוך אף לדברי המתיר מותר ד' סימנים אית ליה להאי, ויש לומר דרבה גרס הכא ולא גריס רבא, אלא שבכל הספרים מצאתי כאן וכאן רבא, ע"כ נ"ל דרבא לישנא דטעון שחיטה הוא דקא קשיא ליה, דאי להתירו באכילה בשחיטת עצמו ואף על פי (שהתנו) [שאהנו] לו סימני האם כשנמצאת כשירה, הוה ליה למימר מותר בשחיטת עצמו כדרך שאמר רבא אף לדברי המתיר מותר, ורבי אמי נמי דאמר לדברי האוסר מותר, אבל לשון טעון משמע לעולם טעון הוא שחיטת עצמו כר' מאיר, ואהדר ליה אם כן תקשי לך נמי הא דתניא רבי חייא דאיהו נמי טעון קאמר, ואמר ליה רבא דטעון דר"ח לישנא דוקא הוא וכר' מאיר, ואי משום דאינו מטמא במשא דקאמר אם כבר מת קאמר, וא"ל אף לדידי לא קשיא דלא טעון ממש קאמינא כלומר שכל בן תשעה טעון שחיטה ואינו ניתר בשחיטת האם כרבי מאיר, אלא לומר שאין סימני האם מועילין בשנמצאת טריפה, וחדא דאית ביה תרתי אמינא, חדא ללמד שאין שחיטת האם מועילה לו אף על פי ששחיטה שאינה ראויה בעלמא שמה שחיטה, ועוד שסימני עצמו מועילין לו (ב)[ד]ארבעה סימנין אית ליה להאי, כן נ"ל.
וליטעמך הא דתני רבי חייא השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וכו'. תימה מאחר שהיה יודע רב חסדא הא דתני רבי חייא, למה עשאה מימרא בפני עצמה ואמרה משמיה דנפשיה, הוה ליה לאתויי הא דתני רבי חייא ולמפסק כוותיה. ומסתברא דבהא דרבי חייא גר' השוחט את הבהמה, וכן היא בפירושו ר"ח ז"ל, והיינו דאיצטריך רב חסדא לאשמועינן הא דתני רבי חייא לאו בהמה מעלייתא קאמר אלא טריפה, ומשום הכי נקט לה כלישנא ממש דתני רבי חייא טעון שחיטה ואינו מטמא במשא כלישנא דרבי חייא, ובהא ניחא לי דהא דרבא דאוקמה לדתני רבי חייא כרבי מאיר, דאי גרס טריפה בדר' חייא, היאך אפשר להעמיד (דרבי) [כרבי] מאיר דאם כן למה ליה טריפה דנקט הוה ליה למימר השוחט את הבהמה כלישנא דמתניתין, ומאי רבותא דטריפה לר' מאיר. והא דתני ר' חייא טעון שחיטה, לומר דאין שחיטת אמו טריפה מתרת באכילה, דאף על גב דקיימא לן דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כדאיתא לקמן (חולין פה, א), וכסתמא דפרק אותו ואת בנו (חולין עח, א), אפילו הכי כיון דשחיטת האם לא מהני לגופה להתירא, לא תהני לעובר להתירו באכילה, ולפיכך תני טעון שחיטה לומר שאינו ניתר אלא בשחיטת עצמו כמ"ש.
אמר לדידי נמי לא קשיא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא — והכי הילכתא, דהא רב חסדא ורבא ורבי אסי ורבי יוחנן כולהו הכי סבירא להו, ורבי אמי דאמר לדברי המתיר אסור לא קיימא לן כותיה ולא חיישינן לה כלל.
אמר רב משרשיא בן פקוע דאזל אבהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה — פירש רש״י ז״ל דהוה ליה כמי שאין לו סימן אחד [אלא] מצד אמו, והסימן (האחד) [האחר] אין שחיטה נוהגת בו והרי הוא כשחוט ועומד, ואין לך בהמה נתרת בסימן אחד, ואין סימן זה האחרון מצטרף לראשון שאין לך שהייה גדולה מזו שהראשון שחוט משנולד, ורב משרשיא לית ליה הא דמיתניא לעיל דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא, והקשו עליו בתוספות דאין לשון פירושו מחוור דמה שכתב דאין בהמה ניתרת בסימן אחד, אינו מתיישב, דאפילו היתה ניתרת בסי' א' אין לו סימן א', דכל אחד מן הסימנין נחשבים כאלו מחציתן שחוטין ואין כאן רוב סימן שאינו שחוט שיהא ראוי לשחיטה, ואפילו לא היתה שהייה פוסלת בו כלל לא היה שייך להתיר בזה, לפי שחצי הגוף הרי הוא כבשר, וחציו מצד האם אינו שחוט כלל, ואין שחיטה שייכא ביה לפי שאין (לסימנין) [לו סימנין]. ואפילו מאן דאמר ארבעה סימנין אכשר בה רחמנא, מודה בהא דלא אמרו אלא בטריפה לפי שאין סימני העובר נחשבין שחוטין כלל, כיון שנמצאת האם טריפה, אבל כאן הרי חצים נחשבים שחוטים לגמרי, ואם כן היאך תהא הבהמה ניתרת בסימנין שאנו רואין כאלו נשחטו כבר. ותדע דגבי עובר שהוציא ידו בריש פירקין (חולין סט, א) גבי בעיין דאיבעיא לן מהו לחוש לזרעו, משמע דאבר היוצא אין לו תקנה אפילו בשחיטת הבן פקוע, דכיון שהועילה לו שחיטת אמו להתיר את כולו חוץ מאותו אבר היוצא, שוב אין סימנין ראוין להתיר האבר היוצא, דכשחוטין ועומדין הן נחשבין, ולפי דברי רבינו שלמה ז״ל אתיא ההיא סוגיא, דלא כמאן דאמר ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא, ולדידי נמי קשיא דהא בברייתא תניא לפי שמצינו במעשר שני וביכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין יכול אף זה כן תלמוד לומר טריפה, ואמרינן מאי תלמודא ואמר רבה כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לו היתר אף בשר כיון שיצא שוב אין לו היתר, אלמא כטרפה משוינן לה שאין לה היתר לעולם, ומשמע אפילו בשחיטה עצמו כיון שניתר חציו בשחיטת אמו, אלא הכא כפשטה מפרשינן לה בן פקועה דאזל אבהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה דחצי סימנין נחשבין כשחוטין גמורין ושוב אינו ניתר לכולי עלמא בחצי סימניו.
אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקועה שמותר — כלומר אפילו תנא קמא דר' שמעון ואף על פי שהפריס על גבי קרקע מאי טעמא כל מילתא דתמיהא מדכר דכירי לה אינשי, ועל ידי שיתמהו על קליטתו יזכר שהוא בן פקועה ולא אתו לאיחלופי, ואפילו רבנן דמצריכי שחיטה לבן פקועה שהפריס על גבי קרקע משום מראית הענין, הכא מודה דשרי בלא שחיטה.
מקצת ספרים יש שכתוב בהם — איכא דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר מאי טעמא כל תרי תמיהא מדכר דכירי לה אינשי. וכן היא בפירושי רבינו שלמה ז"ל והוא מפרש לה שאותו קלוט הוא בן פקועה ואמו היתה קלוטה, ומאן מודים נמי חכמים ור' שמעון שזורי, ומשמע לפי גירסא זו דדוקא בקלוט בן קלוט והוא בן פקועה שרו רבנן, הא בקלוט בן פקועה דליכא אלא חדא תמיהא לא שריא, ומיהו לענין פסק הלכה אפשר דכלישנא קמא עבדי דבדרבנן הולכין אחר המיקל. וצריך עיון לדברי הגאונים ז"ל שפוסקין לעולם כאיכא דאמרי, דשמא אף בזו אף על גב דשל סופרים היא נקטינן כאיכא דאמרי ולחומרא. אבל הר"ז ז"ל לא גריס איכא דאמרי אלא אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוט בן פקועה שהוא מותר, וכן נמצא במקצת הנוסחאות, ופירוש דהכל מודים דבקמייתא דאביי היינו ר' שמעון שזורי ורבנן ולענין קלוט בן פקועה עצמו שהפריס על גבי קרקע מותר, דכל מילתא דתמיהא מדכר דכירי לה אינשי, ואם הוא עצמו אינו בן פקועה אלא שהוא קלוט שנולד מקלוטה ואמו של קלוטה היתה בת פקועה הכל מודים בו שהוא מותר, כל תרי תמיהא דכירי לה אינשי, ומאן מודים רבי יוחנן דאמר הוא ובנו אסור הכא מודה דאפילו בנו מותר הואיל ואיכא תרי תמיהי, ואפילו לרבנן דאמרי בשהפריס על גבי קרקע שהוא טעון שחיטה ועוד שהוא עצמו אינו בן פקועה כיון דאיכא תריתמיהי שרי. ולדבריו ז"ל בבן פקועה ממש שהוא קלוט אפילו רבנן מודו דשרי. ובן בנה של פקועה, אף על פי שנולד כדרך הנולדים, אם הוא קלוט ואמו קלוטה ובת פקועה דאיכא תרי תמיהי, לכולי עלמא נמי שרי.
וההוא בן פקועה דהוה לאדא בר חבו דנפל עליה דובא — פירש רש"י ז"ל שטרפו שלא היה יכול עוד לחיות, ואף על פי כן התירו לו רב אשי בשחיטה, לפי שעיקר מה שהצריכוהו חכמים שחיטה אינו אלא משום מראית העין דאיכא לאיחלופי בבהמה מעליא, אבל סימני טריפה אין אוסרין אותו כלל, שאין לחוש לסימני טריפה משום מראית העין, שאין הרואה אותו יודע שנטרף והבא לימלך מלמדין אותו, וכן נראה עיקר, מדאיצטריך למימר דנפל עליה דובא ואם לא נתכוין בעל הגמרא להשמיענו בזה אלא חלוקתן לענין שחיטה, כלומר אם הלכה כרבי שמעון שזורי אוכ רבנן, למה הוצרך לומר דנפל עליה דובא, מאי נפקא מינה. ולענין הלכות שחיטה, גם כן נראה דאינו שייך, דאפילו החליד או דרס מותר כענין שאמרו לענין טריפה כך אמרו לענין דרס והחליד שאין הרואה יודע שדרס או שהחליד, והבא לימלך מלמדין אותו וצריך עיון. ולענין חלבו, הורה הרב אלפסי ז"ל שהוא אסור, מכיון שהפריס על גבי קרקע, משום דמיחלף בחלב אחר, וכן כתב בהלכות גדולות הפריס על גבי קרקע בעי שחיטה ונקורי בשרא, והרב רבינו משה בר נחמן ז"ל כתב בקלוט בן פקועה מכיון שהוא מותר בלא שחיטה חלבו נמי מותר (ד)משום דמדכר דכירי ליה אינשי.
