דא"כ מפסדת לקמייתא — דאמרת משמיה דרב הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש כשרה אלמא לאו ברובא דשחיטה תליא אלא דניפוק חיותא בשחיטה דהיינו שליש האמצע:
הכא נמי — במיפק חיותא בעי למיתלי ובהגרמה נפקא. וכל הנך הגרים דקאמרי רב הונא ורב יהודה הכא לאו בהגרמה דרבנן ור' יוסי קאמרי ולא אפלוגתייהו קיימי דא"כ קשיא דרב הונא אדרב הונא דאפי' בהגרים שליש ושחט שני שלישי טריף רב הונא לעיל לדברי הכל וכ"ש בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש אלא ההיא אפלוגתא דרבנן ורבי יוסי קיימא ורב הונא משמיה דרב אסי קאמר לה והא אמוגרמת דשיפוי כובע קיימי כרבי חנינא ורב הונא משמיה דרב קאמר לה:
לאו היינו דרבי אלעזר כו' — דשחיטה זו יש לה שינים כמסרק:
ודלמא במקום שחיטה — הוא דקא מכשר לה. בהגרמה חוץ למקום שחיטה לא מכשר רבי אלעזר בר מניומי:
מפורעת — מגולה ונכרת כמו (במדבר ה) ופרע את ראש האשה:
ויתיב וקאמר כו' — רב כהנא קא בעי לה מרב יהודה:
שחיטתו כשרה — משום דרובא בשחיטה ורב יהודה לאו במיפק חיותא תלי טעמא כדאמר לעיל:
שחט במקום נקב — שהיה חצי קנה פגום בצדו החיצון:
שחט ופגע בו נקב — שהיה חצי קנה פגום בצדו הפנימי לצד המפרקת:
שחט במקום נקב נעשה כמי ששחט עובד כוכבים — חצי קנה וגמר ישראל דקא נפקא חיותא בידא דישראל ובפלגא קמייתא לא מיטרפא דפסוקת הגרגרת שיעוריה ברובא:
שחט ופגע בו נקב נעשה כמי ששחט ישראל וגמר עובד כוכבים — דפסול דהא לא עביד ישראל שיעור שחיטה ברישא:
קרי עליה — רבי יוחנן על רבי אלעזר:
עובד כוכבים עובד כוכבים — לא שהיה קורא לו עובד כוכבים אלא ליגלג עליו עובד כוכבים עובד כוכבים כלומר בשחיטת עובד כוכבים אתה תולה טעמך וכל היום אתה יכול לומר עובד כוכבים עובד כוכבים ואין הטעמים דומים כדמפרש רבא:
בשלמא — שחט ישראל וגמר עובד כוכבים פסולה:
מדהוה ליה לישראל למשחט רובא — שהיה הקנה שלם לפניו:
ולא שחט — אלא חציו לאו מידי עבד דחיותא בחצי קנה לא נפקא והוה ליה כקנה שלם וכי אתא עובד כוכבים בתריה דמי כמאן דעביד כולה דהא חיותא בידיה נפקא:
אלא הכא — דשחט ופגע בנקב:
מכדי משחט שחיט — כל הנמצא בה וטרפות בחצי קנה לא הוי והויא לה תחילה כקנה שלמה והרי שחוט לפנינו מה לי במקום נקב כו':
מתני' השוחט מן הצדדין — לצד הצואר:
שחיטתו כשרה — ואפי' לכתחלה נמי. ואיידי דבעי למתני המולק מן הצדדין תנא נמי השוחט בדיעבד:
המולק מן הצדדין מליקתו פסולה — דבמליקה כתיב ממול ערפו דהיינו מאחוריו:
השוחט מן העורף — ממול העורף מוקי לה בגמרא כלומר מאחורי הצואר:
שחיטתו פסולה — ובגמרא מוקמינן לה בשלא החזיר הסימנין אחורי העורף אלא חתך המפרקת עד שהגיע לסימנין וקודם שהגיע לסימנין נטרפה בשבירת המפרקת ואע"ג דבמליקה כשרה התם הוא דכולה מתחילה ועד סוף הוי מן המליקה והוי כשאר שוחט שנוקב את הוושט מעט מעט עד שגומרת שחיטתה אבל שוחט מן העורף כיון דשחיטה לאו הכי גמירי לא הוי שבירת המפרקת מן השחיטה ואיטרפא לה והשוחט מן הצדדין דקתני רישא אפי' בדלא אהדר דהא מישחטי סימנין שפיר קודם חתיכת מפרקת:
המולק מן העורף — וחתך בשר ומפרקת עד שהגיע לסימנין:
מליקתו כשרה — דזו היא מצות מליקתו לכתחלה וכדתניא לקמן (חולין דף כא.) בברייתא חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה כו'. ואיידי דתנא השוחט מן העורף פסולה דאפי' בדיעבד תנא נמי המולק בדיעבד:
השוחט מן הצואר — תחת הגרון קרי צואר והיא דרך רוב השחיטות:
וכל העורף — כל מול העורף:
גמ' אי נימא עורף ממש — מה שיש מן העורף אחורי הפרצוף קרי עורף כדיליף לקמן בסמוך להדי פנים כנגד פנים:
כדקתני סיפא וכל העורף כשר למליקה — ואי בעורף ממש מאי כל העורף והרי דבר מועט הוא אלא ש"מ מול עורף קאמר שהוא ארוך:
והוא יושב ממולי — אלמא כל היכא דכתיב מול לאו עליו ממש הוא אלא בראייתו דהא לאו עליו ממש היו יושבים אלא בראייתו שהיה בלק רואה אותם:
עורף ולא פנים — מדכתיב עורף ולא פנים ולא כתיב כי פנו אלי עורף ולא צואר דהיינו גרון ש"מ עורף דקרא לאו כנגד הגרון הוא אלא כנגד הפנים ומול הרואה את העורף הוי כנגד הגרון:
מאי ואומר — הא נפקא ליה שפיר מוהוא יושב ממולי ומהאי קרא בתרא לא משתמע דמול עורף דקרא לאו עורף ממש הוא דהאי קרא לא משמע לן אלא מקום עורף היכא:
ומשני הכי קאמר וכי תימא — כלומר אם תאמר השתא דאמרת דקרא היינו רואה את העורף אכתי לא ידעינן עורף מאי ניהו דנדע מול דידיה היכא:
מחזיר סימנין כו' — וחותך הסימנין לבדן ולקמיה מותיב לה ממתניתין:
אף מחזיר — מצותו למלוק שדרה ומפרקת כולה תחלה עד שמגיע לסימנין ואם החזיר הסימנין ומלקן לבדן אף זו היא מצותה:
ואיכא דאמרי דוקא מחזיר — ואם לא החזיר אלא חתך השדרה פסולה:
ומסתברא כמ"ד — דבני ר' חייא אף מחזיר אמרו דאי דוקא מחזיר אמרו הויא מתני' תיובתייהו דקתני השוחט מן העורף כו':
