דמזמנין עפר דכולא פקתא — כתב רש"י ז"ל שמזמנין אותה בפה. ואינו מחוור בעיני דעפר כסוי אינו צריך זימון בפה. והלשון הראשון שכתב שמזמנין כלומר שמכינין אותו בחרישה, יותר נכון.
היה שוחט והתיז שני ראשין בבת אחת אם יש בסכין מלא צואר כשרה. ואסיקנא בגמרא מלא צואר חוץ לשני צוארין, ואם אין בו אלא כמלוא שני צוארין, לבד יש מי שאומר שהראשון פסול, לפי שלא היתה בו הולכה כשיעור, אבל השני מותר, שהרי יש לשני מלא צואר חוץ ממנו, וזה דעת התוספות. אבל בנמוקי הרב רבי משה בר נחמן ז"ל (הזעצער: אולי צריך להוסיף כאן כתב) ששניהם אסורין. דהואיל ושחיטתן כאחת ודרס על כרחו בראשון אף דורס בשני. דעל שניהם העביר היד בשוה, וזה יותר נכון, ועיקר.
או דלמא מלא צואר וחוץ לצואר משהו — איכא למידק מאי קמיבעיא להו דהא משהו ליכא במתניתין, דבשלמא כמלא צואר חוץ לצואר קאמר, איכא למימר דרבי זירא פירש מלא צואר דמתניתין דאחוץ לצואר קאי, אבל אי משהו הא משהו ליכא במתניתין, ויש לומר דילמא מלא צואר שוחק קאמר, דהיינו מלא צואר, כלומר צואר כדי צואר מלא.
הא הפילה הוא כשרה — יש לפרש הפילה הוא שנפלה מידו, דכל שנפלה מידו כח בן דעת איכא, וכדאמרינן בבבא קמא (כו, ב) לענין נזקין היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם עד שנפלה לענין נזקים חייב, והא דקתני במתניתין נפלה סכין ושחטה, היינו שהפילתה הרוח, ויש לפרש דכל שנפלה בין מידו בין שהפילתה הרוח נפלה קרי לה, ואין שחיטתו כשרה עד שיפינה הוא, והיינו דקאמרינן הא הפילה דלעולם אינה כשרה אלא בשהפילה הוא, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל.
והא אמרה רבה חדא זימנא — (הזעצער: נדמה לי שאצלנו בגמרא כתוב רבא) כתב רש"י ז"ל דהא דפריך הא אמרה רבה חדא זימנא ולא פריך והא תנינא חדא זימנא, משום דבמתניתין לא תנן הפילה הוא בהדיא דכשרה אלא רבה הוא דייקא לה, פירוש לפירושו שאלמלא לא אמרה רבה הוה אמינא דכל שלא נתכוון הוא לזבחיה נפלה קרי לה דלא קרינן ביה מה שאתה זובח אתה אוכל אלא במה שזובח לדעת.
צריכא — פירש רש"י ז"ל צריכה ליה לרבה לאשמועינן כתרוייהו דאי אשמעינה כההיא הוה אמינא התם הוא דמכווני לחתיכה בעלמא, אבל הכא דלא מיכוין אפילו לחתיכה אי לא אשמעינן רבה לא הוה דייקנא מינה הא הפילה הוא כשרה, ואין הפירוש מתיישב בעיני, דתינח הא דאשמיענן בהא דהכא דאפילו הפילה הוא כשרה ואף על גב דלא מיכוין אפילו לחתיכה בעלמא, דאי לאו דרבה לא הוה ידעינן לה, אבל הא דמצרכי ההיא דכולן ששחטו ואמרינן דצריכא ליה לאשמועינן משום דלא אתי מכח בן דעת מאי חידושא שמעינן בה מדברי רבה, וכי אי לא אמר לה רבה דסתם לן תנא בההיא כרבי נתן מי לא שמעינן ממתניתין (ב, א) דחרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין שחיטתן כשרה, והא בהדיא תנינן לה. ואם באנו לפרש דצריכא ליה לרבה בתרוייהו לאשמועינן דאליבא דר' נתן מתני', ולימא דאי אשמעינן בההיא הוה אמינא דוקא ההיא היא דמסתמא כר' נתן, אבל הא דנפלה סכין לא, הא אי אפשר לפרש כן, דאם כן מאי קאמר התם משום דקא מכוין לחתיכה בעלמא, כלומר התם הוא דסתים לן כרבי נתן ודלא כרבנן משום דקא מכוין לחתיכה בעלמא, אדרבה איפכא מסתבר דכיון דמכווני לחתיכה בעלמא הוה איפשר למימר טפי דלא סתים בה כרבי נתן דאפילו רבנן מודו בה, ועוד מאי קאמר אבל הכא [דלא] מיכווני לחתיכה בעלמא, אימא סתמא דלא כרבי נתן. ואפשר לי לפרש דהכי קאמר דצריכי הני תרתי דרבה לאשמועינן דהתם תנא לגמרי כרבי נתן, דאי אשמעינן התם הוה אמינא דלאו סתם גמור כרבי נתן, דדילמא התם הוא דסתם לן תנא כוותיה, דמכל מקום קצת כוונה יש, שהרי יש כוונת חתיכה בשר בעלמא, אבל הכא דהפילה הוא דאינו מתכוין לשום חתיכה כלל לא, והוא הדין לזרק סכין לנעצה בכותל דאמר רבי נתן דכשרה דלא סבירא ליה לתנא דמתניתין בההיא כוותיה, לפיכך הוצרך רבה לאשמועינן בהא דאפילו הפילה הוא כשרה, דלגמרי סתם לן תנא כרבי נתן. ואי אשמעינן בהא אכתי לא הוה שמעינן דסתם לן תנא לגמרי כרבי נתן, דהוה אמינא דהכא הוא דמכל מקום אתי מכח בן דעת, אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא, סתים לן כוותיה, והוא הדין לזרק סכין לנועצה בכותל דטפי עדיף שזרק סכין שלא לנועצה בכותל משזרק לנועצה, משום דהתם איכא כונה שלא לשחיטה, אבל הפילה הוא שלא לשום כוונה כיון דליכא כוונה שלא לשם שחיטה ואיכא שחיטה הבאה מכח בן דעת שחיטתו כשרה. ואינו מחוור כלל, דמכל מקום ההיא דכולן ששחטו מאן סתמא, דאי אפילו כרבי נתן לא סתמא כל שכן דלא סתמא כרבנן. ואפשר לומר דהכי קאמר, הוה אמינא דההיא לאו משום דר' נתן סתם לן כן, אלא משום דאיכא אחרים שרואין אותן וכוונת האחרים ככונתן, ומסתבר דצריכא אמתניתין קאי, כלומר מדרבה שמעינן דהני תרי מתניתין סתמה ליה כרבי נתן, ומתניתין תרוייהו צריכי, דאי תנא ההיא ולא תנא הא דהכא, הוה אמינא התם הוא משום דמכווני לחתיכה בעלמא ובכי הא הוא דסבירא ליה לתנא דמתניתין כר' נתן, אבל הפיל סכין ואזלה ושחטה לא, ואי תנא הא ולא תנא הא הוה אמינא בכי הא תני דסבירא ליה כרבי נתן, אבל בההיא דהתם לאו שחיטה היא כלל דהא ליכא כח בן דעת, לפיכך צריכי תרוייהו לומר דבין בכי הא בין בכי הא סבירא ליה כוותיה.
עון כרת התרתה עון מיתה מיבעיא — תימה והלא בכמה מקומות אמרו במסכת נדה (יא, ב) לא שנו אלא לטהרות אבל לבעלה מותרת, והעוברת לשמש את הבית ששנינו בפ"ק דנדה (יא, ב) שצריכה בדיקה, אסיקנא התם בעסיקה בטהרות דוקא, אבל לבעלה לא. ויש מתרצים דהתם לפי שהן חומרות יתירות מדבריהן חששו שמא לבו נוקפו ופורש וכדאיתא בשילהי פרק קמא דנדה (יב, א) ותבדוק ומה בכך, ואהדר ליה אם כן לבו נוקפו ופירש, ולפיכך לא החמירו כל כך, אבל בנדה שנאנסה וטבלה אין לחוש לכך, לפיכך ראוי להחמיר בבעלה כבטהרות. ועדיין אינו מתיישב בעיני לפי גירסת הספרים דגרסי בפרק בתרא דנדה (סז, א) אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ וכו' אמר ר' יוחנן פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה, והני מילי לטהרות אבל לבעלה כדריש לקיש וכו', דאלמא אף בחציצה החמירו לטהרות יתר מבעלה ומיהו ודאי ספרי דוקאני לא גרסי הכי התם, אלא הכי גרסי ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ריש לקיש וכו', וזו באמת הגירסא הנכונה וכמו שכתבתי שם בס"ד, ולפי גירסה זו אפשר לתרץ כן כמו שכתבנו.
