לא תאכל הנפש עם הבשר — לא תאכל ממנו בעוד שהנפש עמו וזו היא אזהרה לאבר מן החי:
טמאין אתה מצווה על דמן — בכריתות בפרק דם שחיטה (כריתות דף כא.) לא יצאו מכלל אזהרתו אלא שרצים ודגים וחגבים ומהלכי שתים:
לא תאכל הנפש עם הבשר — משמע הא אין דם הנפש עמו אכול:
שכן איסורו נוהג בבני נח — שאף הם הוזהרו עליו דכתיב (בראשית ט) אך בשר בנפשו דמו וגו' ור' יהודה הא שמעינן ליה גבי גיד לעיל (חולין דף ק:) דמשום האי טעמא חייל אטמאה שכן איסורו נוהג בבני נח:
כי איצטריך קרא — לאסרו לר' אלעזר איצטריך דאסר ליה בטמאה כר' יהודה ולית ליה איסור חל על איסור באיסור חמור אי לאו דכתביה קרא:
תניא נמי הכי — כר' יוחנן דרבי אלעזר ורבנן מהאי קרא ילפי:
וכל שאי אתה מצווה על דמו — דגים וחגבים:
אלא בבהמה טהורה — ולא בחיה ועוף ואע"פ שהן טהורין:
מבקרך ומצאנך — וכתיב בתריה אבר מן החי:
אבל בן נח מוזהר — על הכל דכל דקרינא ביה בשר לחודיה אכול קרינא ביה אבר מן החי לא תאכל:
אית דאמרי טהורה — קתני ואבהמה קאי כר' מאיר ואית דאמרי טהורים קתני ואף חיה ועוף במשמע:
אף אנן נמי תנינא — במסכת טהרות דבן נח מוזהר על הטמאין והתם (פ"א מ"א) קאמר י"ג דבר נאמרו בנבלת עוף טהור וכך וכך בנבלת עוף טמא וזו היא מהן:
אכל אבר מן החי ממנה — בעוף טמא קא מיירי:
אינו סופג — וקסבר אינו נוהג בטמאים כרבנן:
ה"ג ואין שחיטתה מטהרתה — ואעוף טמא קאי וקאמר דאין שחיטתה מטהרתה והא דנקיט לה לשון נקבה משום דרישא אתחיל בה לשון נקבה דתנן בה הכי נבלת עוף טמא צריכה מחשבה כו':
במאי — קתני סיפא אין שחיטתו מטהרתו אי נימא בישראל פשיטא דהא טמא הוא והא ליכא לפרושי מטהרתו מידי טומאת נבלות דעוף טמא אין לו שום טומאה אפילו בבית הבליעה וע"כ אין מתירתו באכילה קאמר אלא לבן נח קאמר שאין שחיטתו מתירתו לו באכילה כל זמן שהוא מפרכס כדאמרינן בפ"ב (לעיל חולין דף לג.) דבן נח לאו בשחיטה תליא מילתא כו' וגבי טהורה הוא דאמרינן שחיטה מכשרא ליה לבן נח מיגו דמכשרא ליה לישראל דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור שמעינן מינה דאפילו רבנן מודו דבן נח מוזהר על הטומאה באבר מן החי:
רמי רישא אסיפא — קתני רישא אינו סופג אלמא אין אבר מן החי נוהג בטמאין והדר תני אין שחיטתו מטהרתו וליכא לאוקומא אלא באבר מן החי אלמא נוהג:
רישא בישראל וסיפא בבן נח — ורבנן היא. ומעיקרא כי רמייה הוה משמע ליה נמי סיפא בבן נח ומיהו לא הוה ידע טעמא והדר פשטה דאפי' למ"ד אין נוהג בטמאין בישראל הוא דקאמר דקרינא ביה כל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על אבריו אבל בבן נח מודה:
אבר מן החי צריך כזית — אע"ג דתרי קראי כתיבי חד לאבר מן החי וחד לבשר מן החי לא תימא דאתרבי אבר אע"ג דאין בו שיעור אלא ודאי יש בו שיעור בעינן דאין אכילה בפחות מכזית:
אכל אבר מן החי ממנה — מעוף טמא:
אינו סופג — דאינו נוהג בטמאין ועל כרחך בדאיכא שיעור דאיסור אבר מן החי בטהורה עסקינן דאי ליכא שיעור פשיטא דאינו סופג ואי ס"ד איסור אבר מן החי בכזית וה"נ דאכל כזית אמאי אינו סופג והא איכא כזית ואיכא לאו דלא (יאכל כי) שקץ הם (ויקרא יא):
כדאמר רב נחמן — לקמן:
במשהו בשר וגידין ועצמות — משלימין לכזית דמשום טומאה לא מחייב דאין בגידין ועצמות טעם טמא ומשום אבר מחייב דלהכי פלגינהו קרא לאבר מן החי ובשר מן החי דמיחייב אאבר אף על גב דאין שיעור בשר ואבשר אע"פ שאינו אבר:
