מסכת חולין דף צ״ו עמוד ב׳

ורבנן ההוא לאשמועינן אתא דאע"ג דלא אכיל כוליה מחייב בכזית דלא תימא לא מחייב עד דאכיל לכוליה ולעולם כל היכא דאכל כוליה לא בעינן כזית:

ור' יהודה ההוא לא איצטריך לאשמועינן דמאשר על כף הירך נפקא דלא בעינן עד דאכיל ליה לכוליה דאפילו לא אכל אלא מה שעל הכף חייב ובלבד שתהא שם אכילה:

דכוליה ירך ולית ליה דשמואל אלא כל מקום שיאכל ממנו כזית חייב:

ורבנן ההוא הירך לאשמועינן אתא דאין אסור אלא פנימי דפשיט איסוריה בכוליה ירך:

מתני' כבשר בלפת רואין כאילו הירך לפתות והגיד בשר ואילו היה נותן טעם בשר כשיעור הגיד בלפתות הירך אסור דשיעורין הלכה למשה מסיני וגמירי דבהכי משערינן דאף ע"פ שאילו היה כרוב או קפלוט היה צריך פחות או יותר:

שנתבשל עם הגידים של היתר:

בזמן שמכירו משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו:

בנותן טעם אם יש בנ"ט בכל אלו:

ורבי יהודה אכילה כתיב ביה וא"ת והרי נמלה ושאר שרצים דכתיב בהו אכילה ומחייב בכל שהוא כדתנן בפרק בתרא דמכות (דף יג.) ולא פליג ר' יהודה וי"ל דאכילה דהתם איצטריך דאי איכא ד' או חמשה זיתים דחייב בחד זית אבל הכא אמרינן דלר' יהודה מאשר על הכף נפקא והכי אמרינן במעילה פרק קדשי מזבח (מעילה דף טז:) אכל שרצים לוקה עליו בכזית דאכילה כתיב בהו וא"ת דאמרינן באלו הן הלוקין (מכות טז:) ריסק תשעה נמלים ואחד חי והשלימו לכזית לוקה שש חמש משום בריה דשרץ ואחת משום נבלה למה לי שיהא חד חי דהויא בריה בלאו הכי נמי כיון שיש בהם כזית לוקה ה' משום שרץ כיון דאכילה כתיב ביה כדפרישית ואחד משום נבלה וי"ל דודאי אלאו דשרצים דכתיב בלשון אכילה לקי משום כזית שרץ אלא יש לאו דשרץ דלא כתיב בהו אכילה כגון אל תשקצו (ויקרא יא) וההיא לא לקי אלא בחי משום בריה וא"ת ואכתי ל"ל חי אפילו מת נמי חשיב בריה כדאמרינן בס"פ (לקמן חולין קב:) טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא וי"ל דלא נקט חי לאפוקי מת אלא פירוש חי שלם לאפוקי ריסק כדאמר גבי כלים שבירתן זו היא מיתתן וא"ת הא אמרינן בסוף פרקין (שם.) אבר מן החי צריך שיאכל כזית דאכילה כתיב ביה דלמא הא דכתיב ביה אכילה למימר דמחייב בכזית אע"ג דאית ביה ד' או ה' זיתים וי"ל דלעולם לא מחייב עד שיאכל אבר שלם דהיינו בשר גידים ועצמות מדלא אשכחן בס"פ (לקמן חולין דף קג:) לריש לקיש דפטר חלקו מבפנים דמחייב אלא בגרומיתא זעירתא והיינו טעמא דלא תאכל הנפש עם הבשר דדרשינן מיניה (לקמן חולין דף קב:) אבר מן החי דאסור משמע עד שיאכל אבר שלם:

דפשיט איסוריה בכוליה ירך לשון איסוריה לא אתי שפיר דלא אסרינן אלא שעל הכף בלבד ובספר רבינו גרשום כתיב דמשיך בכוליה ירך ויש לישב לשון איסוריה דהכי קאמר דפשיט גיד של איסור בכוליה ירך:

אם יש בה בנ"ט הרי זו אסורה לאו בגיד לחודיה משערינן דבכדי קליפה שסביביו מסייע לגיד לאסור דמשעה שנמלח נאסר כדי קליפה סמוך לו ולפירוש רבינו אפרים שמפרש דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה אלא בבשר בחלב אתי שפיר. משמע קצת דאין הרוטב מסייע לשאר חתיכות אם יש בהם לבטל הגיד אלא הירך לבדו מדלא קאמר אם יש בהן וברוטב בנותן טעם כו' והאי לפירוש הקונטרס ניחא דפירש פרק כל הבשר (לקמן חולין דף קח.) גבי טיפת חלב כו' דקאמר בגמרא לא שנו אלא שניער וכסה אבל לא ניער וכסה חתיכה עצמה נעשה נבלה כו' ופירש בקונטרס דכי ניער הקדרה מוליך הוא הטפה בכל הקדרה ומסייע כל מה שבתוכה לבטל הטפה וכן כי כסה הקדרה עולות הרתיחות משוליה לפיה ומוליכות הטפה בכל הקדרה משמע שר"ל שאפילו החתיכה שנפלה הטפה עליה היא מקצתה בתוך הרוטב אי לא ניער וכסה אין מסייע הרוטב והחתיכות אחרות לבטלה ומיירי הכא בשלא ניער וכסה ולר"י נראה דכשהחתיכה שנפל האיסור עליה היא מקצתה ברוטב לא בעינן ניער וכסה והתם איירי כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב דאז אין מתפשט אלא בניער וכסה והוה מצי למימר לא שנו אלא בחתיכה מקצתה ברוטב אלא מילתא דפסיקא ליה נקט כשניער וכסה דאז בכל ענין הרוטב מכסה כל החתיכות ואפילו היתה כולה חתיכה חוץ לרוטב והכא דקאמר אם יש בה בנ"ט היינו על ידי שלא היה בה עם הרוטב ששים לבטל טעם הגיד:

אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע כו' וא"ת מאי קמ"ל פשיטא דלא מצי למימר הוא הדין נצלה דא"כ למה לי נתבשל דמשעת מליחה נאסר דמליח הרי הוא כרותח דצלי כדאמר בסמוך ובלא מליחה אי אפשר לבשל דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה וי"ל דקמ"ל דלא נאמר נתבשל דמתניתין היינו נצלה דאשכחן דקרי לצלייה בשול דכתיב (ד"ה ב' לה) ויבשלו (את) הפסח וכן הא דתנן (לקמן חולין דף קט:) הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בשולו ובעי למידק מינה בריש כיצד צולין (פסחים עד:) דכבולעו כך פולטו אלמא לאחר בשולו דקתני היינו לאחר צלייתו דאי בקדרה הכל אסור אם אין פי קנה חוץ לקדרה:

עד שמגיע לגיד לאו דווקא עד שמגיע לגיד ממש דהא צריך שיניח כדי קליפה סמוך לגיד ואפילו כדי נטילה צריך שיניח כדאמר בפרק כיצד צולין (פסחים דף עה:) נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ולא סגי בקליפה אם לא נחלק דשמא רוטב מתפשט יותר מגיד ומיהו לא אשכחן בשום מקום שיהא סגי לצלי בקליפה דלא מצינו קליפה נזכרת לענין צלי אלא בכיצד צולין (שם דף עו.) בחם לתוך צונן דשמואל אמר קולף דתתאה גבר אדמיקר ליה בלע ואפשר דרותח דצלי בלע טפי ולקמן בפרק כל הבשר (חולין דף קיב.) דאמר רב ההוא בר גוזלא דנפל לגו כדא דכמכא דצלי בעי קליפה התם אפילו בצונן איירי ומשום דבר יונה רכיך טובא ובלע וגבי צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ואינו חושש ובלבד שלא יהיו נוגעות זו בזו ואמרינן (לקמן חולין דף קז:) בגמרא וכי נוגעות זו בזו מאי הוי צונן וצונן הוא ומשני נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי לאו משום דצלי סגי ליה בקליפה אלא ה"ק נהי דקליפה לא בעי כמו בחם לתוך צונן הדחה מי לא בעי וכן הא דאמר לעיל בפ"ק (חולין דף ח:) דלמ"ד בית השחיטה רותח קולף שאני התם דשמנונית שעל הסכין דבר מועט הוא כדאמרינן פרק כיצד צולין (פסחים דף עה:) סכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים יאכלו ואם של ישראל אם צלי הוא יקלוף את החיצון ומפרש אפילו למאן דאמר תתאה גבר שאני סיכה דמשהו עבדי ליה:

אפילו מריש אזנו שרחוק מן החלב ולאו דווקא משום דראש הגדי למטה בשעה שצולין אותו בשפוד בתנור דכן דרך כדמשמע בריש כיצד צולין (פסחים עד.) שתוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו וצד העב של שפוד הופך למטה כדי שלא יפול ומידב דאיב החלב על הראש אלא אפילו היה הראש למעלה אסור דמפעפע חלב למעלה דהא צונן לתוך חם אסור למאן דאמר תתאה גבר ולא סגי בקליפה ומה שנהגו כשמולחים בשר הרבה ומניחין בגיגית ופעמים חתיכה אחת חציה לתוך הציר וחציה חוץ לציר וחותכין מה שבתוך הציר ומשליכין דאסור ומה שחוץ לציר מותר ולא אמרינן שיפעפע הדם למעלה ויאסור כל החתיכה כדאמר גבי חלב י"ל דאין דרכו של דם לפעפע אלא אדרבה אמרינן דדם משרק שריק כשנופל על הבשר ולא מיבלע דרך הליכתו כ"ש דלא מפעפע למעלה ואפילו יש שומן בבשר שבתוך הציר לא אמרינן דנעשה נבלה מחמת הדם וחוזר ואוסר מה שחוץ לציר דמפעפע לפי מה שמפרש הרב רבינו אפרים דלא שייך חתיכה עצמה נעשת נבלה אלא בבשר בחלב ובלאו הכי נמי כיון דלא אפשר האיסור להתפשט חוץ לציר שרי דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת את כל החתיכות אלא במקום שהאיסור מתפשט בכל החתיכה דומיא דטפת חלב תדע דבכל מקום שאנו אוסרין כדי קליפה אמאי אין אותו כדי קליפה חוזר ואוסר מה שאצלו ובענין זה יאסר הכל אלא היינו טעמא לפי שאין טעם האיסור עובר כלל יותר מכדי קליפה והרב רבי אליעזר ממי"ץ היה מחלק משום דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה במקצת חתיכה אלא בכל החתיכה ואין זה טעם ועוד תדע דאי לא תימא הכי אין לך בשר מותר לעולם דהא קיימא לן דכל הבשר הנמלח כששהה במלחו יום או יומים יש בו טעם מלח יותר ואפ"ה לא אמרינן דמלח שעל הבשר הנאסר מחמת הדם יחזור ויאסור את הבשר אלא צ"ל משום דאע"פ שנבלע בבשר טעם המלח טעם הדם שבמלח אין נבלע בו כלל:

אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. איכא דק"ל מאי קמ"ל שמואל פשיטא, דכיון דקאמר איהו מלוח הרי הוא כרותח דצלי, דאם איתא דנצלה בה אסור, אמאי קתני מתני' נתבשל, הרי משעת מליחתו נאסר קודם שיתבשל בקדרה, ומפרקי לה דאפשר היה לומר דנתבשל דמתני' היינו צלי וכדכתיב (דה"ב לה, יג) ויבשלו (את) הפסח, והיינו צלי, קמ"ל שמואל דבשול קדרה דוקא ולא צלי אש, והוא הדין למליחה, ולרבינא דקסבר לקמן בסמוך דמלוח הרי הוא כרותח דמבושל מבושל נמי דמתני' לאו דוקא, שהרי משעת מליחתו נאסר, ומיהו למאן דמפרש לקמן (חולין קיב, א) דלא אמרו מליח כרותח אלא במליח שאינו נאכל כלל מחמת מלחו וכעין בשרא דבעי לה לאורחא, אבל מליחה דקדרה לא הא לא תיקשי ולא מידי.

איני והא אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מראש אזנו ומשני שאני חלב דמפעפע ומתפשט בכל הגדי כאילו נתבשל עמו. ומד[מ]קשינן מינה לשמואל ולא דחינן [ד]שמואל דרב הונא ל"ל, שמעינן מינה דשמואל נמי הכי ס"ל וקיימא לן כותיה, אבל שומן דגיד דאינו מפעפע קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, [ו]לאו דוקא עד שמגיע לגיד, אלא משייר כדי קליפה או כדי נטילת מקום סמוך לגיד ואוכל השאר, דלא גרע מיהא דתנן בפסחים (עה, ב) נטף מרטבו על החרס וחזר (ע)[א]ליו יטול את מקומו, ואף על פי שהרוטב שנטף על החרס אינו אלא מועט שבמועט, וה"ה לזה, ואף על פי שאינו מפעפע, וגדי שצלאו בחלבו שאמרו שאסור לאכול מראש אזנו, דוקא בשאין בגדי ששים לבטלו, אבל אם יש ששים מותר, דכיון שהוא מפעפע בכל הכל מצטרף לבטלו, אלא אם כן טעמוהו ונמצא טעמו של חלב בגדי, דאז נראה דאסור, דטעמא אפילו באלף לא בטיל.

ור"י אכילה כתיבא ביה איכא דקשי' ליה א"כ בברי' נמי לא לחייב עד דאיכא כזית דהא כתיבא ביה אכיל' ולא קשיא דאכילה דכתיבא התם מיבעי' ליה דאי איכא ארבעה וחמשה זיתי' ואכל כזית מחייב דהא ליכא קראי אחרינא דנפקא מיני' כדנפקא לי' הכא מדכתיב אשר על כף הירך:

ה"ג ורבנן ההיא דפשיט בכולי ירך ולא גרסינן דפשיט איסורא דהא לרבנן אינו אסור אלא שעל הכף בלבד והא כתיבנא לעיל דמוד' שמואל דבעי חטיטה מדרבנן.

ואמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל פי' שע"י הבישול טעם האיסור מתפשט בכל הירך אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד פי' בתוספת חותך ואוכל עד שמגיע לגיד ולגיד לאו דוקא דהא ודאי אפי' נטילת מקום בעי כדמוכח בפסח שני גבי תתאה גבר וכדתנן נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו אלא פרושא שמגיע לאיסורו של גיד וכדי נטיל' מקום שטעם הגיד הנבלע בו הוא בכלל גיד ויש לומר קולף סביבות הגיד כדי נטילת מקום ואחר כך אוכל עד שמגיע לגיד ואם תאמר מאי קא משמע לן שמואל פשיטא מדקתני נתבשל ולא קתני נצלה. ותו דהא קי"ל דמליח הרי הוא כרותח דצלי ואם איתא דצלי אוס' נמלח נמי אוסר ול"ל נתבשל הא משעת מליחה נאסר דאי אפשר לבישול בלא מליחה בשלמא למ"ד דמליח כרותח היינו בשאינו נאכל מחמת מחמת מליחה ניחא דהא מליחה לקדרה נאכל מחמת מלחו היא אלא למאן דמפרש דכל מליח דקדרה הוא כרותח דצלי מה איכא למימר ויש שהיו אומרים דאפשר לבישול בלא מליחה כגון שנתנו בקדרה רותחת מאוד דצמתא דמא ואינו מחוור דסתם בישול אינו בכך והנכון דאי לאו דשמואל ה"א דנתבשל דקתני כל בישול במשמע אפי צלי דאשכחן צלי דאיקרי בישול כדכתיב ויבשלו את הפסח כ"ש בהא דכייל קדר' וצלי בלשון אחד קמ"ל שמואל דנתבשל בקדרה דוקא קתני:

והאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מראש אזנו פי' ולא משמע דהא דר"ה פליגי אדשמואל רבו ופרקינן שאני חלב דמפעפע משא"כ בשמנו של גיד וההיא דר"ה סתמא היא ואפי' שיש ס' לנגדו וטעמא דמילתא דאין ביטול ס' אלא בתבשיל בקדירה שמתפשט בכולו והתם נמי בעינן ניער או כיסה כדאיתא לקמן אבל בצלי אין ביטול וה"ה במליחה ופריך תלמודא אדר"ה וסיוע לשמואל וכי צלאו בחלבו מי מיתסר וכו' ופריק ההוא כחוש הוה. יש שפי' ולא היה בו בחלב אחד מס' והבשר רבה עליו ומבטלו וס"ל למרן דאפי' בצלי איכא ביטול בס' ולא נהירא כדאמרי' לעיל ולישנא דכחוש הוה נמי לא דייק הכי כי עיקר התירוץ חסר והנכון כחוש הוה ולא עדיף חלבו משמנו של גיד שאינו מפעפע ובנטילת מקום סגיא ליה ואי איתמר דרב הונא בגדי שמן וש"מ דלענין גיד אפי' בגדי שמן שאוכל בנטילת מקום כדשמואל וכן הלכתא ומיהו אנן בכל גדיים בחלב אסורה דהא לא ידעינן הי נינהו דמיקרי כחוש:

המשנה הששית והכונה בה להתחיל בביאור ענין החלק השלישי ואמר על זה ירך שנתבשל בו גיד הנשה אם יש בו [בנותן] טעם הרי זו אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת אמר הר"מ פי' מה שאמר כבשר בלפת שיתן בו טעם בכדי שימצא טעמו לחיך כמו שימצא האדם טעמו כטעם הלפת המבושל בלא בשר שהבשר נותן טעם בלפת יותר משאר צמחים:

אמר המאירי ירך שנתבשל בה גיד הנשה ר"ל שהוסר החלב ונשאר בה הגיד ונתבשל בקדרה עם הירך אם יש באותו גיד כנגד הבשר כדי ליתן הגיד טעם בבשר וכגון שניטלה חתיכה מן הבשר הרי זו אסורה וכיצד משערין אותה שאף כשתאמר יש בגידין בנותן טעם ר"ל שהגיד נותן טעם בבשר הרי אין טעם הגיד ניכר בבשר שהכל טעם אחד ואפי' היה ניכר אי אפשר לישראל לטעמו אלא משערין אותה כבשר בלפת ר"ל שאומדין בשר כשיעור הגיד הניתן בתבשיל של לפתות כשיעור בשר הירך אם נותן בו טעם אם לאו והוא שיעור פחות מששים שמתוך מרירות הלפתות אין מתוקם שמצד הבשר ניכר אף כשאין בו ששים אלא בפחות מששים הרבה ואם כן אף בשאין שם ששים מותר:

זהו ביאור המשנה וצריך שתדע שמשנה זו אינה שנויה כהלכה שהרי אין בגידין בנותן טעם והילכך אין הגיד אוסר את תערובתו כלל ושמא תאמר שהיא שנויה להיתר עצמו זה אינו שהרי הגיד בריה היא ואינה בטלה אפי' באלף ולא עוד אלא שניכר הוא וכל איסור שמכירו צריך לזרקו וכן לענין שיעור בשר בלפת אינה שנויה כהלכה ואפי' היה בגידין בנותן טעם אין השיעור כבשר בלפת ולא כשיעור אחר הנזכר ברוב איסורין בגמרא שיהא האיסור נידון כבצל וקפליט ר"ל כרתי עד שאלו בצל וקפליט כשיעור איסור זה נותן טעם בתבשיל זה שהאיסור בתוכו שיאסר אע"פ שהוא נותן טעם בפחות משיעור בשר בלפת אלא שיעורן של רוב איסורין האסורים מצד הטעם ואי אפשר לעמוד על טעמם בששים כמו שיתבאר:

ומ"מ יש למשנה זו מקום בדרך אחרת הן להיתר התבשיל או לאיסורו הן להיתר גיד עצמו להיתר התבשיל או לאיסורו כיצד הרי שבשל ירך בקנוקנות הגיד או בשומן הגיד שהן אסורין מדברי סופרים ויש בהם טעם אם יש בבשר עם כל מה שבקדרה ששים כנגד איסור זה ר"ל כנגד השומן והקנוקנות הרי התבשיל והבשר מותר וזורק מה שיש בעין מן הקנוקנות והשומן אם מכירן ואם אין כאן ששים אסור אף התבשיל וכן כתבוה בהדיא גדולי הפוסקים ולא עוד אלא שאף הם גורסים בשמועתו של רבא מין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנינות דגיד הנשה בששים ואף גדולי המפרשים כתבוה כן ומ"מ קצת רבני צרפת כתבו שאין שומן וקנוקנות אוסרין את תערבתן הואיל ואין איסורן אלא משום גיד לא יהא טפל חמור מן העיקר שאם גזרו באכילת עצמן וכן הדין שמא יבא לאכל גופו של גיד אבל תערובתו מאי גזרה אי משום תערובתו של גיד יאכל ויאכל ומ"מ דעת ראשון עקר וכן נראה מהנהו אטמאתא דאימלחן בגידא וכו' כדאיתא בסוגיא זו והיה רבינא אוסרם מחמת שהיה סבור מליח כרותח דמבושל וודאי רבינא שהיה סוף הוראה לא היה סובר יש בגידין בנותן טעם ואם כן האי בגידא פירושו בשומן וקנוקנות והרי שהסכימו בה לאיסור תערבתן במבושל כדינו ובצלי כדינו וכן הדין שמאחר שמ"מ נאסרו הרי הן כשאר איסורי סופרים ואע"פ שהם מביאים ראיה לדבריהם אין בהם ראיה מספקת כלל וזו של אטמאתא ראיה מכרחת להיתר עצמו כיצד הרי שבשל ירך בגיד הנשה עצמו והגיס בגיד כל כך שנימוח או שנתדקדק עד שאין מקומו ניכר והרי מכיון שנתדקדק יצא לו מתורת בריה וכן מכיון שאין מקומו ניכר לרוב דקדוקו הרי הוא כמי שנמוח ומותר הכל אם יש שם ששים ואם אין כאן ששים אסור הכל:

ולמדת לפי דרכנו שאיסורין שמדברי סופרים הולכין בהם לשיעור ששים כאיסורי תורה כמו שיתבאר ויש מי שחוכך להקל ולומר שאם נימוח הגיד בטל ברוב כדין תורה שלא הצריכו בשאר איסורין ששים אף במינו אלא מפני שכנגדו בשאינו מינו נותן טעם אבל זה שאין נותן טעם אף בשאין מינו העמידוהו על דין תורה ליבטל ברוב וכן דעת גדולי הדור נוטה והוא עקר:

וזהו ביאור המשנה ומה שיצא לנו ממנה על דרך פסק אע"פ שאין היא עצמה שנויה כהלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה כו' דאין הרוטב מסייע ולא שאר חתיכות אם יש בהם לבטל הגיד אלא הירך כו' עכ"ל כצ"ל וכן נראה להגיה מתוך דבריהם לקמן ומתוך הגהת אשר"י ודו"ק:

בא"ד משמע שר"ל שאפילו החתיכה שנפלה הטפה עליה היה מקצתה בתוך הרוטב כו' עכ"ל הכי משמע ממ"ש דעולות הרתיחות משוליה לפיה כו' ולא סגי ליה במעלת הרתיחה במקצת החתיכה ועיין בהגהת אשר"י וק"ל:

בד"ה עד שמגיע לגיד כו' ואפי' כדי נטילה צריך כו' עכ"ל ולפי' זה גם במליחה בעי כדי נטילה דמליח הרי הוא כרותח דצלי ממש כנראה מדבריהם לעיל דמשעה שנמלח נאסר כדי קליפה כו' דהיינו לכל הדעות בעי כדי קליפה ולמאי דמסקי הכא דבצלי אף כדי נטילה בעי ה"נ במליחה אבל הרא"ש חילק בזה בין מליחה ובין צלי ודו"ק:

ד"ה אם יש בה בנותן טעם וכו' אלא בבשר בחלב א"ש הוא סוף הענין ואחר כך מתחיל ענין בפני עצמו משמע קצת וכו':

בא"ד והאי לפירוש הקונטרס ניחא דפי' בפ' כל הבשר וכו' כצ"ל:

תוד"ה אבל וכו' דאשכחן וכו' כדאיתא בנדרים מט ע"א:

ד"ה עד וכו' דבר יונה רכיך עיין פסחים עח ע"ב תוד"ה ואם:

בא"ד רכיך טובא כדלעיל דף עו ע"ב ועיין בהרא"ש שם בשם ר"ח דה"ה בכל עוף:

תד"ה אם יש בה וכו' נלענ"ד ליישב לשיטת האומרי' חתיכה נ"נ בשאר איסורים הא דקתני אם יש בה וכו' הא באמת בעי' ס' נגד הקליפה שנעשה נבילה בשעת מליחה. והיינו למ"ש הרמ"א (סי' צב) בשם האו"ה באף בכולו בתוך הרוטב. מ"מ היכא שהאיסור דבוק בעי' ס' באותה חתיכה. ואם לאו בעי' ס' בקדירה נגד כל החתיכה שהאיסור דבוק בה והחתיכה קיימת באיסורה. והטעם דעת הש"כ (סי' עב סקי"ח) דיותר ממהר לבלוע באותה חתיכה. והט"ז כ' (בסימן צב' דחיישי' שמא נשארה פ"א לבד בתוך הרוטב ונעשה נבילה. אלא שכ' שם דאפשר להקל. דהא חנ"נ בשאר איסורי הוא רק דרבנן. והוי ספק דרבנן ע"ש. וקולא זה הוא רק לגבי שאר חתיכות אבל לענין החתיכה עצמה אם נשארם לבדה היא אסורה מדאורייתא דשמא לא פלט הכל אח"כ והוי חשש דאורייתא. וא"כ י"ל דאדרבא הפוסקים דפסקו חנ"נ יליף להו מהך מתני' דקתני אם יש בה דמשמע דבעי' בירך לבדו ס' ואמאי אין מצטרף הרוטב. כמו שהקשו תוס'. אע"כ דשאני הכא דהגיד דבוק בה ובעי' ס' באותה חתיכה דשמא נשארה לבדה בתוך הרוטב, אך כ"ז לחשש הגיד. אבל אם יש ס' נגד הגיד בירך לבדו רק נגד הקליפה ליכא ס' בזה מהני אם בהצטרפות הרוטב הוא ס' גם נגד הקליפה. דהא הקליפה דנ"נ הוא רק דרבנן ול"ח שמא נשארה הירך לבדו ברוטב דהא אף נשארה מה"ת מותר דהא הוא ס' נגד הגיד. וא"כ שפיר קתני במתני' אם יש בה דהיינו נגד הגיד בעי' בה דהוא הירך ס'. ולא מהני הרוטב. אבל נגד הקליפה מסייע גם הרוטב לבטל. וק"ל: ובזה נסתלק קושי' תוס' בריש פרקין אהא דדייק הש"ס ממשנתינו דיש בגידי' בנ"ט דמנ"ל דלמא האיסור מחמת שומן הגיד ע"ש. ולפי הנ"ל דלגבי שומן תקשי אמאי קתני אם יש בה דמשמע דבירך עצמו בעי' ס'. ואמאי לא מהני הרוטב דהא בשומן דהוא דרבנן לית לן למיחוש שמא נשארה לבדה במעט רוטב וק"ל. ובדברי תוס' יש לי תמי' רבתי במ"ש דלשיטת רש"י ניחא דלא מהני הרוטב ושאר חתיכות דמיירי דרק מקצתה תוך הרוטב וכו'. ולזה קשה לי הא לא הוי אלא רק צלי ויאסר רק כדי נטילה. וע' באחרונים (סימן קה) שהקשו כן במתני' דטפת חלב. ותירצו דהוי איסור שמן. או דדבר לח מתפשט בכולו מכח הבל הקדירה. אבל בגוש וכהנ"ל הוי רק צלי כדאיתא בש"ע (סי' קה) א"כ הכא באיסור גיד תיאסר רק כדי נטילה. וע"כ מיירי בכולה בתוך הרוטב. וצ"ל דס"ל לתוס' כדעת הרא"ה וכסברת הב"י דבהבל הקדירה לחוד מתפשט בתוך אותה חתיכה. אלא דלפ"ז תקשי דגם לר"י לק"מ אימא דמיירי בכולה חוץ לרוטב. בסוגיא הנ"ל. נ"ל ליישב הבל"ז דלא פריך הש"ס ההוא דר"ה משובדת דר"י. עפמ"ש הר"ן בשם הרא"ה דבצלי לא מהני ס' דבצלי אינו מתבטל לעולם. דבקדירה הוא מתבטל לפי שהרוטב מוליך האיסור בשוה. אבל בצלי דהוא מפעפע מעצמו אפשר שהרבה ממנו מתכנס למקום א' ע"ש. ולכאורה יקשה לפ"ז קושי' הרשב"א בשמעתין היכי אמרי' בהנהו אטמתא וכו' מה דעתך מליח ה"ה כרותח וכו' האיך אפשר לומר כן כיון דכבר ידעי' דבצלי קולף. וע"כ נתבשל במתני' היינו בישול ממש והאיך אפשר דמליח אוסר בכולו הא כבר נאסר משעת מליחה. ומה שנדחק הרשב"א דבאמת ל"ד ומשעת מליחה אסור. לכאורה לשיטת הרא"ה ליתא דאם האיסור מחמת מליחה לא מהני ס' דהא ליכא רוטב דמפעפע האיסור בשוה וצ"ל דלאותו ס"ד [וזהו דלא כמ"ש הר"ן דהא דאסר רבינא בהנהו אטמתא דלא מהני ס'] דמליחה אף בכחוש אוסר בכולו כמו בישול אף דליכא פעפוע. וע"כ משום דרתיחות המליחות הוא מוליכה בכולה ממילא הוא מתפשט בשוה. והרא"ה לא כ"כ רק בצלי דבכחוש אינו אוסר ואין הרתיחה מוליכה רק מחמת הפעפוע של האיסור. בזה אפשר שאינו מתחלק בשוה. ומעתה מיושב דבל"ז ל"ק דר"ה אדר"י די"ל דבעובדא דר"י היה ס' ומהני אף בצלי דמחמת רתיחות נכנס בכולו. ובאמת אף בכחוש אוסר בכולה והיכא שהרתיחות גורם מהני ס' וכנ"ל. וביותר שהיה מוכח כן ממתני' דהא להך ס"ד דצלי אוסר אף בכחוש וה"ה מליחה (אף דהרא"ה סבר כהרמב"ן דבמליחה אינו אוסר יותר מכ"ק אף בשמן. היינו דבמליחה ל"ש פעפוע כמ"ש הרמב"ן. אבל היכא שהוא מחמת רתיחות הא מליח הוא כרותח' א"כ תקשי במתני' הא כבר נאסר במליחה. אע"כ דמהני ס'. ובעובדא דר"ה לא היה ס'. או דר"ה מיירי אף בס' אלא דסבר מב"מ במשהו וחלב ובשר מקרי מב"מ כמ"ש הרשב"א והר"ן. ור"י לשיטתי' דמב"מ בס'. אבל לבתר דמשני שאני חלב דמפעפע ואין הרתיחות גורם רק הפעפוע וממילא לא מהני ס' שפיר קשה מר"י. ומשני חלב כחוש הוי ואינו מפעפע כלל. וק"ל: